יום שני, 16 במרץ 2015

אלגזאלי חוזר לבית הספר, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

מוחמד אלגזאלי נולד בשנת 1058, בעיירה הקטנה טבאראן, שבמחוז טוּס שבאיראן. העיירה הייתה מקום קטן מאוד ועני מאוד ולאביו של אלגזאלי לא היה די כסף לדאוג לאלגזאלי ולאחיו. בלית ברירה, הוא שלח את אחמד, אחיו של אלגזאלי להצטרף למסדר הסוּפים, קבוצה קטנה ומסתורית של אנשי דת מוסלמים שהאמינו בכוחם המכשף של השירה והריקוד, כדרכים להבנת האל. את אלגזאלי עצמו, שהיה חכם וסקרן עד מאוד, אביו שלח אל אחמד רדאקעני, האיש החכם ביותר בטבאראן, שלימד אותו משפטים ואסלאם, כאילו שהיה סטודנט בוגר באוניברסיטה.
אלגזאלי היה תלמיד מצוין. הוא לא רק הקשיב בשקט לדבריו של המורה, אלא גם סיכם את הכול למחברת שלו, קרא את כל הספרים שניתנו לו ואפילו הכין תמיד שיעורי בית בזמן. לא עבר זמן רב, ורדאקעני ראה שאין לו יותר מה ללמד את הנער. והוא החליט, כדי לא לבזבז את הכישרון הזה של אדם שללא ספק נועד לגדולות, לוותר על גאוותו ולשלוח את הילד אל העיר היפה נישפור, בירת הצפון של איראן. שם, הוא ידע, יהיו מורים טובים ממני וספרים רבים ממה שאני יכול להציע לו.
אלגזאלי, שהיה מסור ללימודיו, הסכים לעזוב את מקום הולדתו ולצאת למסע צפונה. שם הוא למד אצל לא אחד מאלג'ווואיני – מומחה גדול לתורת המשפט ולזרם מרכזי באסלאם שנקרא הכלאם. לפי תורת הכלאם כל האמת של העולם הזה נמצאת בכתבי הקודש ורק אותם יש ללמוד.
אלגזאלי למד אצלו במשך מספר שנים, מסכם את הכול למחברותיו הרבות. לא עבר זמן רב, ואלג'ווואיני ראה שבשיחות שלו עם העלם הצעיר, הוא לומד יותר מאשר מלמד. בחור חכם כזה, הוא חשב, אין טעם שהוא יבזבז את זמנו כתלמיד שלי כשהוא יכול להיות מורה של רבים.
גאה בתלמידו אלג'וואני הציג את תלמידו אפילו בפני ניזאם אל-מולכ הווזיר הגדול של האימפריה הסלג'וקית (הסלג'וקים הייתה אימפריה טורקית גדולה ששלטה על טורקיה ועל חלקים מפרס, סוריה, לבנון ואפילו פלסטין). הווזיר, שמאוד העריך אנשים מלומדים ונהג להקים בתי ספר ובתי מדרש בכל ממלכתו, החליט לשלוח את אלגזאלי להיות מורה בכיר בבית המדרש הקרוי על שמו – הניזאמיה - שבבירת האומה המוסלמית האדירה –בגדאד.
בבגדאד באותה תקופה היה כבוד גדול לחוכמה. בין חומות העיר היו אוניברסיטאות וספריות רבות וגדולות. גדולי החכמים של התקופה, מוסלמים ויהודים יחדיו הקדישו את חייהם לחוכמה ולהשכלה. הם תירגמו את כתביהם העתיקים של הפרסים והיוונים וכיבדו כל מקור של חוכמה.
היום דומה שאנשים כבר לא כל-כל מעריכים את החוכמה, לפחות, לא כמו בבגדאד של המאה ה-11, אם שם הייתה צריך להיות אדם גדול כדי להיות מוכר, היום מספיק להיות מוכר כדי להיחשב אדם גדול.
אלגזאלי שמח לצאת למסע הארוך, דרך ההרים והמדבר על לעיר בגדאד. הווזיר הגדול גם סיפק לו מספיק צידה לדרך ומספיק דניארים כסופים למסע. אבל המסע הזה היה מסוכן עד מאוד. מכיוון שהמון סחורות יקרות היו זורמות לעיר בגדאד מכל העולם, שודדי דרכים נהגו לחכות לעוברים ושבים בצדי הדרכים ולגנוב את רכושם. כך קרה לאלגזלי.
עוד הוא הולך בדכים, עם עגלה מלאה בכסף, צידה לדרך, בגדים וכמובן ספרים ומחברות, והנה כנופיה של שודדי דרכים חסמה לו את הדרך.
אלגזאלי, שכבר אמרנו שהיה חכם מאוד, ידע שלא כדאי להתווכח עם השודדים, בטח ובטח שלא לנסות להילחם בהם. אז הוא הסיר מהעגלה את הכסף והבגדים שלו ונתן אותם לשודדים בלי מאבק.
"מה יש לך שם?" שאל מנהיג הכנופיה והצביע על העגלה שנראתה עדיין מלאה, "אתה מנסה להסתיר ממנו את האוצרות שלך?"
"לא אדוני" השיב אלגזאלי בעיניים מושפלות, "אלה רק הספרים והמחברות שלי"
"שטויות!" ענה מנהיג הכנופיה, "מי צריך כל כך הרבה ספרים?" והוסיף "בטח את מחביא בתוכם זהב ותכשיטים. עיניהם של השודדים נצצו לשמע המילים האלה. ניכר היה שתאוות הבצע שלהם משתלטת עליהם ואם המנהיג שלהם רק יורה על כך הם מיד יהרגו את העלם וייקחו את כל רכושו.
אלגזאלי חשש לחייו. אבל הוא לא יכול היה לעזוב את כל החוכמה שהוא צבר במחברות האלה. "בבקשה ממך" הפציר במנהיג השודדים, "את כל חיי הקדשתי ללימוד, ואלה כאן" הוא הצביע על המחברות שלו "הם רק הלימודים שלי"
"אם כל אלה הלימודים שלך" ענה מנהיג השודדים, שלמרות מסלול חייו המפוקפק לא היה אדם טיפש, "אז אתה כנראה תלמיד גרוע מאוד"
"למה?" שאל אלגזאלי, שממש התחיל להיעלב מהשודד.
"בגלל שאם היית באמת לומד – לא הייתה צריך את כל הספרים האלה"
אלגזאלי קפא במקומו - האם יכול להיות שיש משהו בדבריו של השודד? הוא שקע במחשבות עמוקות על כל לימודיו הרבים ולאחר מכן החליט שמנהיג השודדים צודק. כך, הוא וויתר על כל הספרים והמחברות שהקדיש שנים מחייו בשביל ללמוד מהם, ושב לעיר נישפור.
בנישפור אלגזאלי סגר את עצמו בביתו ומיד הקדיש את כל זמנו בשביל ללמוד מחדש את כל מה שלמד בעבר, אבל הפעם בלי לסכם דבר. הוא לא עזב שום נושא שהוא למד עד שהוא ידע אותו בעל פה. לבסוף ארז לעצמו רק צידה לדרך ויצא בשנית למסע הארוך לבגדאד.
בדרכים ראו אותו השודדים, אבל איזה עניין יכול להיות להם עם עלם צעיר שנושא רק תיק קטן? כך הגיע אלגזאלי סוף סוף אל העיר בגדאד.
בגדאד העשירה והמדהימה עוררה את כל חושיו של אלגזאלי. בשום מקום מעולם לא היה יכול איש דעת לזכות בתהילה הגדולה שבגדאד מנפיקה לחכמיה. העיר הייתה מלאה בבתי ספר, אוניברסיטאות, ספריות, מסגדים מוסלמים ובתי כנסת יהודיים, וכולם מוקדשים לחדוות הלימוד ולאהבת החוכמה.
אבל, כמו הדרכים המובילות אליה, בגדאד הייתה מקום מסוכן עד מאוד. הוויכוחים הפילוסופיים בין הכיתות השונות שבעיר מהר מאוד היו יכולים להפוך לעימותים בחרבות שלופות. הוויכוח הגדול ביותר היה בין זרם הכלאם שאלגזאלי השתייך אליו, לבין הזרם הפילוסופי, שאמנם האמין בדברי הדת, אבל טען שבמקרים בהם ההגיון מתנגש עם הדת – יש לפעול לפי ההיגיון. אלגזאלי הצטרף לוויכוח הזה ופרסם ספר גדול כנגד הפילוסופים.
למרות שהיום אנחנו יודעים שפילוסופיה היא אמנות שיש לבצע בדיון סבלני וקשוב בין שני הצדדים. הפילוסופים של אותה תקופה, לא הסתפקו בוויכוחים בלבד. כדי לנצח בוויכוח אחת ולתמיד, הפילוסופים גייסו לשורותיהם את עזרתם של כת הישמעאלים.
הישמעאלים היו כת סודית ומסתורית של מתנקשים, שחבריה אומנו במשך שנים להסתנן לכל מקום שרק רצו ולהתנקש במי שנאמר להם.
לא עבר זמן רב והמנהל בית הספר של אלגזאלי, וגם הווזיר ניזאם אל-מולכ בעצמו, מצאו את מותם בחוד הפגיונות של הישמעאלים. לאלגזאלי לא הייתה ברירה – הוא ידע שאם הוא רוצה להינצל, יהיה עליו לברוח.
כך, למרות שהיה בשיא תהילתו, כמורה הבכיר בבית הספר היוקרתי בבגדאד, אלגזאלי אסף את חפציו ויצא שוב למסעות, הרחק מהישג ידם של המתנקשים.
 הוא לימד תקופה בדמשק ובירושלים, ואפילו ביקר במכה ומדינה, הערים המקודשות לאיסלאם. אבל בשום מקום שאליו ברח לא הרגיש בטוח. אגדות שונות על כת המתנקשים הגיעו לכל קצוות האימפריה המוסלמית והייתה תחושה שהם נמצאים בכל מקום.
אבל אז קרה לאלגזאלי דבר מוזר ששינה את כל השקפת עולמו. במהלך מסעותיו הוא מצא את עצמו במדבר הגדול והצחיח מבלי שהוא יודע לאן כדאי יהיה לו ללכת עכשיו. הוא חשב לשוב לבגדאד אבל הוא לא ידע אם כת המתנקשים מחכה לו שם, הוא יכול היה לבקר בעיר אחרת אבל הוא לא ידע איזו עיר תהיה בטוחה.
אבל הוא המשיך ללכת, והמשיך לחשוב ואז פתאום הוא הוכה בשאלה עמוקה שחדרה אל תוך נבכי נשמתו. הוא שאל את עצמו: "מה בכלל אני יודע?"
לאחר מחשבה עמוקה בנושא הוא הגיע למסקנה שכל מה שהוא יודע זה את הדברים שהוא חש בחושיו, ואת הדברים שהוא תופש בשכלו. הוא רואה את המדבר ולכן הוא יודע שיש כאן מדבר, והוא מחשב כמה זה 2 ועוד 2 בשכלו אז הוא יודע שזה 4.
אז הוא חשב, רק רגע - החושים האלה שעליהם אני כל כך סומך, כיצד אני יודע שהם לא מתעים אותי? הצל שמתחתי לדוגמא, אני רואה אותו כאילו הוא עומד במקום, אבל אני יודע שהוא זז כל הזמן... כך הוא הגיע למסקנה המתבקשת, שאי אפשר לסמוך על החושים.
אבל רק רגע... מה קרה פה עכשיו? הוא חשב – נהגתי להאמין שהמידע של החושים שלי הוא אמתי לחלוטין, ואז בא ההיגיון וחשף את אמונתי השקרית – מי יכול להבטיח לי שיום אחד לא אגלה שגם האמונה שלי בהגיון תתברר כשקרית? כיצד אני יודע שמה שאני יודע זה בעצם לא שקרים?
אבל יש כאן עולם מסביבי, הוא חשב בזמן שהוא הלך במדבר הצחיח, אני רואה אותו לנגד עיני. אבל אז הגיעה לה מחשבה נוספת והוא שאל את עצמו; כשאתה חולם האם אתה לא רואה עולם ומלואו גם כן? עולם שלם שמתברר כאשליה ברגע שאתה מתעורר.
אלוהים אדירים! נבהל אלגזאלי מעצמו – מה אם כל העולם הזה שאני מכיר אינו אלא חלום? אם אני לא יכול לסמוך על החושים שלי ולא על שכלי שלי על מי אני יכול לסמוך?
אבל אז פתאום החרדה של אלגזאלי הוחלפה בשלווה עמוקה – מה אתה? הוא שאל את עצמו, בסך הכול בן אדם. מי אתה לעומת מי שברא אותך? אם אינך יכול לסמוך על עצמך, אתה תמיד יכול לסמוך עליו.
כמו תלמיד חכם, אלגזאלי המשיך לשאול שאלות גם אחרי שכבר הבין את המסקנה – הוא שאל - אבל איך אפשר לדעת את אלוהים? ובין רגע הכתה בו התובנה שאי אפשר להבין אותו, כי אנחנו רק בני אדם – מוגבלים להשתמש בכלים כהים כמו השכל והחושים. אבל למה צריך בכלל לדעת את אלוהים כשאפשר פשוט לרקוד איתו?

כך אלגזאלי הפסיק לפחד מעצמו ומכת הישמעאלים. הוא חזר אל ביתו הקטן שבעיירה הקטנה שלו אי שם במחוז טוס שבאירן והצטרף אל אחיו בקרב הסוּפים, שחיכו לו שם כל הזמן.