יום חמישי, 21 במאי 2015

במקרה של מתקפת זומבים, יש לכוון אל הראש

בנינו, ויתרתי עליכם מזמן.
מזמן אימצתי מבט רחוק יותר,
מזמן הסרתי את המשקפיים
שממקדים את העין בהווה.

זה לא אתם, אני יודע.
אתם רק קרבנות של נסיבות.
אתם רק רקדנים במסיבות.
אתם רק הלבנתם שיניכם הכהות,
כדי שתוכלו לחייך למצלמה
בלי לזכור.

המצלמה. האם אי פעם הייתה  המצאה
גדולה מזו בממלכת הכלים לחירות?
חדה מגיליוטינה. מהירה מעיתון.
נכונה מניתוח מעמיק של המצב
בספר שמעולם לא אזל מהמלאי.

כן, אני יודע, לא נעים להביט לאחור
על החורבות שהשאיר עברנו.
אבל זה לא תירוץ לקבע את המבט במראה.
כמה זמן ועשייה אתם נותנים לליטוש התדמית?
בהגנה נחרצת על המובן מאליו?
במלחמה עיקשת בשגוי לחלוטין?
האם הבחנתם שכבר לא כותבים אוטופיות?

האם ראיתם שהתעשייה שלנו
מייצרת ייצוגים של חורבן עולמי
בעלות שיכולה לשחרר אומה מחוב?
מי בניכם לא יודע שבמקרה של מתקפת זומבים
יש לכוון אל הראש? מי בניכם יודע
לתקשר עם סוס? לנקות אבוס? להחליף גלגל?

בספרי ההיסטוריה של העתיד לא יכתבו עליכם
כלום.
אתם לא הדור שהרס ולא הדור שבנה.
אתם הדור שעלה על המדמנה
וצילם את עצמו מחייך.

לכן החלטתי לאמץ מבט
שיהיה ממוקד על העתיד.
ההווה עבורי ערפל שאחרי מלחמה.
שטח אפור של אָפּוֹרְיַה.
מאפירה שלא ניקו זמן רב.

אני לא רואה בכם אתכם יותר.
אלא רק את האפשרויות של ילדיכם.
ורדים הצומחים מסדקים בבטון
בזמן שבונים סביבם את המגף המושלם
לרמוס אותם ביעילות.
דמוי עור.
כמובן.

אז בבקשה תסלחו לי
אם תפנו אלי ואשתהה
כחולם בהקיץ.
זה לא אתם, זה אני.
אני לא כאן,
מזמן.