יום ראשון, 10 בינואר 2016

כותרת מהבהבת על מסך גדול

הרבי לא הבין למה כיוונתי,
כשאמרתי לו "נו, תביא חידוש"
הוא רק זרק איזה קשקוש 
על התורה והבירה ועבירה
כמו שכח שיש אוויר ושיש גם אווירה

אני בכלל רציתי להגיד
שיש בגיד איזה מקום רגיש
אך פנה אלי אז איש
והוא ביקש איזה בקשיש
כמו פתאום לראות  איך משורר עירום

אני בכלל דרשתי להעיד
שהתמיד מורכב מאינסוף סתם עוד רגע
וכרגע זה אחד ועוד אחד
וזה יכול להיות נחמד לברוח יד ביד
כמו בפרק אחרון של העונה

אבל בואו נעשה את זה אחרת 
ננסה קצת לסדר את הדיוקן של הגברת 
שמה אוּמה, אבל
 העם מאפירה של השלטון

תגידי, את מעבירה את העתון?
פשוט רציתי לראות קצת מילים 
לא שלי, פשוט רציתי לבכות קצת
על דבר-מה שלילי, כמו כל דבר
שנאמר לאחרונה.

זה או לחיות עם הפחדים, או קצת
ערוץ הילדים, כשלא יודעים שאבא 
נח אצלו בסתר.
הכל ביוקר במבצע 
ואם אין פאנץ' אז לא נורא - זה כך תמיד
ורק עברתי על הפיד
כשנפגשנו.

אבל בואו נעשה את זה יפה, במקום
לשתות קפה הפוך, או סתם לקרוא שירה על פוך
אולי נניח שהמילים זה יד שכך
 נשלפת ממסך, כמו בסרט
עם אפקטים יקרים. 

והיא בוקעת מהדף ואז חודרת דרך הגבה 
אל המקום בתודעה ששם שוכנים הכאבים
הישנים שממשיכים לגרום לך לעצור בפנים
ולא לחיות או להיות יותר מכלי שמזיזים
לא לעשות או לנסות,
(את מכירה את הפחדים)

ואז היד אוחזת היטב
את החוויה של הכאב
כמו שלב מחזיק בלב,
והיא קוטפת את הכול 
כמו ענב מתוך אשכול
שעוד תלוי לו על הגפן 
ואז, אמנם - זה לא גן עדן
אבל מה זה משנה?
זה קצת פחות נורא.