יום שבת, 22 באוקטובר 2016

קורא בכתובים - היידגר - הוויה וזמן - 13. מצב מבוסס שמהווה דוגמא ללהיות-בתוך. לדעת את העולם.

Image result for heideggerהיות והפילוסופיה, מתוקף עצם מהותה, חרטה על דגלה את החתירה לאמת כאחד מיעדיה הבסיסיים, אחת השאלות הגדולות בפילוסופיה היא שאלת הידיעה. כיצד אמונה הופכת לידיעה? מה הם התנאים לביסוס והוכחה של ידיעה, ומה הם הקריטריונים לשלילתה? למרות ששאלה זו ניצבת בבסיסה של הפילוסופיה מראשיתה, רק אחרי דקארט נוצרה פרדיגמה שדרכה ניתן לבחון את תורת הידיעה על צורותיה השונות. פרדיגמה זו היא תפיסת העולם כמורכב משתי ספירות נפרדות – העולם הסובייקטיבי או הפנימי, והעולם האובייקטיבי או החיצוני.
מאז הולדתה של האפיסטמולוגיה, כתחום חקירה נפרד בתוך הפילוסופיה, הוגדרו זרמים שונים בתוך תחום זה אשר כל אחד מהם מתאר דרך אחרת להגדרת התשובה לשאלה מה היא ידיעה. בתקופת הנאורות וההשכלה שני הזרמים העיקריים שהוצבו זה כנגד זה היו הרציונליזם והאמפיריציזם. הרציונליזם טוען שידיעה מגיעה קודם כל מהשכל ורק לאחר מכן נבדקת התאמה בין התכנים של הידיעה והעולם החיצון. לעומת זאת, אמפיריציזם טוען כי יש להתחיל מהנתונים הבאים מהעולם החיצון ורק לאחר מכן ניתן לבסס ידיעות בעולם הפנימי. מאז שני זרמים אלה נולדו (ונפלו) זרמים שונים בתוך האפיסטמולוגיה – לדוגמה האקסטרנליזם והפוזיטיביזם מניחים עולם חיצון אובייקטיבי ורק לאחר מכן מבקשים להסדירו עם הנחות פנימיות, לעומת זאת  זרמים כאינטרנליזם והוליזם מבקשים קודם כל לבסס תמונת עולם פנימית קוהרנטית ויציבה ורק לאחר מכן לדרוש בדבר התאמה בינה לבין העולם החיצון.
Image resultלצד שתי צורות הסתכלות אלה על הדואליזם הקרטזיאני תוארו גישות ספקניות יותר המבקשות לעמוד על הבעייתיות המהותית שניצבת בפני כל טענה לגבי ידיעה. כמו בזרמים הקודמים שתוארו, גם בזרמים הספקניים הטענות מתוארות מתוך הפרדיגמה המניחה את הדואליזם האובייקטיבי/סובייקטיבי: סקפטיציזם טוען שאין בידנו הבנה מספקת של העולם החיצון על מנת לבסס ידיעה בעוד פליבליזם טוען שכל הידיעות שיש ברשותנו, וכל הידיעות שיכולות להיות ברשותנו יכולות להיות שגיאות בגלל עצם המבנה של ההבנה הפנימית שלנו.
כל ההגדרות האלה הן אמנם בסיסיות וראשוניות ועומדים מאוריהם הרים של דיונים מרתקים המחדדים ומעמעמים את הנושא, אך די בתיאור ראשוני זה על מנת להראות שכל תחום החקירה הדורש בשאלת הידיעה מוגדר מתוך ותחום בתוך הפרדיגמה של הסובייקט והאובייקט.
מדוע זה נוגע לדיוננו? משום שהיידגר מבקש לחתור תחת כל הפרדיגמה הזו, הוא צריך להתמודד עם כך שכל תחום החקירה האפיסטמולוגי וכל האופן שבו אנו מבינים ומגדירים את הידיעה והאמת שהיא אמורה לייצג צריכים רביזיה מהותית על מנת להתיישב עם אופן ההסתכלות שהיידגר מבקש לקדם. רק בסוף החלק הראשון של הספר (פרק 44) תוצג לפנינו תפיסת האמת החלופית שהיידגר מציע (אמת כחשיפה ולא כהתאמה), אך בשלב זה, על מנת שנוכל להבין את המהלך הכולל שהיידגר מבקש לבצע, עליו להתמודד עם שאלת הידיעה, והבעייתיות שנוצרה מניסיונות ההתמודדות הקודמים עם בעיה זו. לכן, כשאנו ניגשים לפרק זה, יש להבין שמטרתו של היידגר היא לשלול את כל תחום החקירה האפיסטמולוגי כיחידה הנפרדת משאלת ההוויה.
אם להיות-בעולם הוא מצב בסיסי של הדאזיין, בו הוא נמצא במצב היומיומיות הבסיסי שלו, התופעה של 'לדעת את העולם' חייבת להיות חלק בסיסי מעולם זה. עם זאת, היידגר טוען כי ברגע שהובן אופן-הוויה זה של לדעת-את-העולם, הוא פורש באופן שטחי על ידי הצבת הידיעה בתוך יחס בין סובייקט לאובייקט. כלומר, באופן מסורתי הטענה 'אני יודע שיורד גשם', מובנת כ'יש לי תמונה פנימית של גשם יורד' ו'תמונה זו תואמת את עולם החיצון' שכן 'בעולם החיצון אכן יורד גשם'. אך הסובייקט והאובייקט אינם קיימים במקביל בעולמו של הדאזיין, היות שאופן ההיות של הדאזיין הוא היות-בעולם במובן ראשוני לכל חלוקה מאורת יותר בין פנים לחוץ.
ברגע שאנו מבינים את הידיעה כדבר המתרחש 'בפנים' וטוענים כי אופן ההוויה של הידיעה הינו שונה באופן מהותי מישויות אשר הינם פיזיקליות ופסיכיות, אנו מתרחקים מהמטרה שלנו של התאמה בין העול הפנימי והעולם החיצוני וחוצצים חיץ גדול יותר בין שני העולמות. היידגר טוען בזאת שישנו כשל בין ההגדרה של הפרדיגמה של הסובייקט-אובייקט וההגדרה, בתוך הפרדיגמה הזאת, של האמת כהתאמה בין העולם הסובייקטיבי והאובייקטיבי. אם אנו חותרים להתאמה וקירוב בין שני הצדדים אנו חוטאים למטרה זו על ידי זה שאנו מבססים עצמנו קודם כל בצד אחד משני הצדדים האלה ואין זה משנה באיזה צד אנו מבקשים להיות.
Image resultכשל נוסף שהיידגר מצביע עליו בפרדיגמה זו, הוא ההבנה של העולם הפנימי כארון או קופסא והעולם החיצון כשונה באופן מהותי מהעולם הפנימי. אין זה משנה איך נפרש את ה"עולם הפנימי" הזה, אנו צריכים למצוא דרך שבה "יוצאים החוצה" מתוכה אל עבר העולם החיצון. אם מדובר בשני עולמות שונים באופן מהותי, אז היציאה צריכה להיות אירוע טרנסנדנטי – אירוע של יציאה מעולם אחד אל עולם אחר ואז חזרה אל העולם הראשון.
דקארט בעצמו, אבי הפרדיגמה הדואליסטית הזו, זיהה את הבעיה הזו, היות והעולם הפנימי (עולם המחשבה המתקיים בזמן) והעולם החיצוני שלו (העולם האובייקטיבי שאינו אלא התפשטות במרחב) נפרדים זה מזה באופן מהותי, היה עליו להשיב על השאלה "כיצד נעים מעולם אחד לשני?". לשם כך הוא ניגש לפעולה המדעית מאוד של ניתוח גופות. בחקירה זו הוא גילה שבאופן התואם מאוד לתפיסת עולמו, גוף האדם מורכב מכפילויות, חדרי הלב, שתי כליות, שתי עיניים, שתי ריאות, הקיבה מושלמת על ידי הכבד, המעי הדק מושלם על ידי המעי הגס ואפילו המוח האנושי מורכב משני חצאים משלימים. האיבר היחיד שהוא לא מצא לו בן זוג משלים היה בלוטת האצטרובל. לכן הסיק שהצד המשלים של בלוטת האצטרובל נמצא בממד המקביל של העולם החיצון ושזה האיבר האחראי על יציאה מעולם אחד לעולם אחר. דקארט לא היה אידיוט. הוא זיהה את הכשל הבסיסי בתורתו וניסה להשתמש במגע על מנת לפתור בעיה זו. מלאכתו, בבסיסה הייתה מלאכה של חיבור בין גוף לנשמה, בין עולם גשמי לעולם רוחני, בין יקום של דברים ליקום של אל. מכיוון שהוא לא היה במקום היסטוריוסופי לשלול מכל וכל את אופן ההסתכלות הכולל שבו הוא דיבר, הוא מצא את הפתרון הטוב ביותר שיכול היה למצוא. אנו יכולים להתווכח לגבי היעדר האלגנטיות של הפתרון שלו, אבל אין מקום לזלזל בהתנשאות אל מול עצם הניסיון לפתור את הבעיה הזו.
כנגד הבנת הידיעה הבעייתית הנוצרת מהפרדיגמה הזו, היידגר מציע הבנה של ידיעה כ"סוג של הוויה אשר שייכת ללהיות-בעולם". לדעת משהו, במובן זה, מקביל ל"לאהוב משהו", או "לחשוב על משהו", או "לעשות משהו" – אופן הוויה השייך לישות אשר להיות-בעולם הוא הדבר שהיא. לא מדובר ב"רגשות פנימיים" או ב"מצב חיצוני", אלא באופן הוויה של הדבר הזה שעבורו ללהיות יש משמעות – הדאזיין. היידגר לא פותר את הבעיה הפסיכופיזית – הוא עוקף אותה בסיבוב. השערורייה עבורו היא לא שלא נמצא פיתרון לבעיה הפסיכופיזית, השערורייה היא שהבעיה הפסיכופיזית נוצרה מלכתחילה.
ידיעה, במובן זה, מבוססת מראש בישות שהיא כבר בתוך העולם. אם ידיעה אמורה להיות דרך שבה אנו מבינים את טבעם של הדברים הנמצאים בעולם, אז צריך להיות מחסור כלשהו בנגישות שלנו אל העולם. אחרת לא הייתה שאלה לגבי ידיעה בכלל והיינו פשוט יודעים הכול מראש. חוסר זה נוגע לאופן הפרשני ההכרחי הנמצא בבסיס ההבנה שלנו את העולם.
Image result for the outside worldכשאנו תופסים משהו, מתייחסים אליו ודנים בו, אנו בהכרח נמצאים במרחב פרשני. על בסיס פרשנות זו התפיסה הופכת לפעולה של דטרמינציה. ההשהיה של הקביעה שגבי משהו נתפש היא עצמה אופן של להיות-בעולם, ואין לפרש אותה כתהליך שבו סובייקט מציע לעצמו ייצוגים פנימיים של העולם. כשדאזיין מכוון עצמו למשהו ותופש אותו הוא עושה זאת באקט מידי ולא מתווך. הוא לא מתחיל "בתוך עצמו" ואז איכשהו יוצא מעצמו אל תוך עולם נפרד ממנו שבו הדברים נמצאים ואז חוזר, כשודד עם שלל, אל תוך המאורה של העצמי. הוא כבר שם, עם הדברים, והדברים שם אתו. להבין את הדברים הנמצאים בעולם לצד הדאזיין, לקבוע לגביהם קביעות ולדון בהם מכיל מידה של פרשנות אשר את אופייה נוכל להבין רק מאוחר יותר במהלך הספר. בשלב זה די שנסתפק בהבנה שידיעת העולם, עבור היידגר, היא אופן של להיות-בעולם אשר על מנת שהוא יהיה אפשרי, על העולם להיות נתון מראש לדאזיין כדבר הקיים לפני כל פשרנות. העולם חשוף מראש לאדם והידיעה לגביו אפשרית מתוקף מצב זה. אפשרות של טעות, אפשרות של ידיעה לא שלמה, אפשרות של כל סור של ידיעה נובע מהינתנות ראשונית זו של העולם, מהתהליך הפרשני ההכרחי שמתרחש בקביעה (דטרמינציה) לגבי העולם, ולא באקט היציאה מחוץ לפנים, שמנקודת מבטו של היידגר מקביל (ומופרך באותה מידה) לנסיעה בין גלקטית או לקפיצה בין ממדים.