יום שני, 16 בינואר 2017

אפוקליפסה / וויליאם ס. בורוז

ספנים ששטו קרוב לחופי טוסקנה שמעו קול זועק מהגבעות, העצים והשמיים: "האל הגדול פן מת!", פן, אל הפאניקה: ההבנה הפתאומית שהכול חי ובעל משמעות. התאריך היה ה-25 בדצמבר, שנת 1 לספירה.
אבל פן ממשיך לחיות בממלכת הדמיון, בכתיבה ובציור ובמוסיקה.
תסתכלו על החמניות של וון גוך, שופעים מחיות יומרנית; תקשיבו לחלילי הפן בג'אוג'וקה.
עכשיו פן מנוטרל. ממוסגר במוזיאונים, כרוך בתוך ספרים, מיוחס לפולקלור. אבל אמנות נשפכת ממסגרותיה לגרפיטי ברכבת התחתית. האם זה יגמר שם?
בחנו הצהרה אפוקליפטית: "דבר אינו אמתי. הכול מותר." – חסאן א סבאח האיש הזקן על ההר.  אין לפרש זאת כהזמנה לסוגים שונים של התנהגות בלתי מרוסנת והרסנית; זה יהיה רק חלק מינורי, אשר ימצה את דרכו בזמנו. הכול מותר משום שדבר אינו אמתי. הכול בכאילו, אשליה, חלום. אמנות.
כשאמנות עוזבת את המסגרת ומילים כתובות עוזבות את הדף – לא רק את המסגרת והדף הפיזיים, אלא את המסגרות והדפים של הקטגוריות שהוקצו להם – מתרחשת הפרעה בסיסית של הסדר במציאות עצמה. ההתממשות המילולית של האמנות.
הצלחה תכתוב "אפוקליפסה" לאורך השמים. האמן מכוון לנס. הצייר רוצה שתמונתו תנוע החוצה מהקנבס עם חיים משל עצמה, תנועה החוצה מהתמונה, וקרע קטן בבד זה כל מה שצריך כדי שאנדרלמוסיה תפרוץ בשצף.
מערכה אחרונה. הסוף. כאן כולנו מתכנסים. האפוקליפסה הסופית הי כשכל אדם רואה את מה שהוא רואה, מרגיש מה שהוא רגיש, שומע מה שהוא שומע.
היצורים של כל חלומותיכם וסיוטיכם נמצאים בדיוק כאן, בדיוק עכשיו, מוצקים כפי שתמיד היו או תמיד יהיו.
חיות חשמלית של רכבות תחתיות, מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר, תחנות מטושטשות חולפות.
פן אל הפאניקה מצליף בהמון הצווח, כשמיליון פרצופים מביטים מעלה על השמיים הקרועים:
רדו מהפסים! רדו מהפסים!
הכוכב מתנתק מעוגניו, נישא אל החלל, שופך ערים והרים וימים אל תוך הריק, מסתובב מהר יותר ומהר יותר בעוד ימים ולילות מבזיקים וחולפים כתחנות הרכבת התחתית.
ארובות פין ברזל שופכות ניצוצות כחולים בצחנת אוזון, מנהרות מוחצות וכוססות שיניים של בטון ופלדה, משטחות מכוניות כפחיות של בירה. גרפיטי אוכל דרך זכוכית וברזל כחומצה, אץ לאורך הרקיע בטורנדו של צבעים בוערים.
מדקדקים עם מברשות משי גדולות כדלת מזדחלים דרך וול-סטריט, משאירים מאחוריהם גלויית מזכרת רחבה של הגראנד קניון.
משאיות מים שופכות צבע, ציירים עבריינים חמושים באקדחי צבע צובעים את כל מה וכל מי שנקרה בדרכם.
אמני הישרדות, פחיות צבע מוצלבות על גבם, רימונים על חגורתיהם צובעים את כל מה וכל מי שבסביבה.
כותבי שמיים, מלחמת כלבים, מתנגשים ומתפוצצים.
עמודי טלפון רוקדים במחול חשמלי במערבולת של כבלים מתפצפצים.
פיצוצי ניאון וסופות ציקלון חולפות דרך ערים חרבות.
הרי געש יורקים צבעים מותכים בעוד שקליפת כדור הארץ קורסת ומתבקעת לפיסות של פזל.
מוצרי החשמל הביתיים יוצאים במרד: מכונות חוטפות בגדים מאורחיהם,
שואבי אבק רועמים יונקים איפור ופיאות ושיניים מזוייפות,
מברשות שיניים חשמליות מזנקות לתוך פיות צורחים,
מייבשי כביסה הופכים גנים לכדורי אבק, כלי גינה חותכים דרך מסיבות חצר, משפדים את האורחים, אשר נקצצים לדן על ידי קופיצים יפניים חרוצים.
צמחים דוחים, חסרי צורה, מנופחים מזנקים מעצמותיהם, מכסים מגרשי גולף, בריכות שחייה, מועדונים פרטיים ומשכנים איכותיים.
מאחורי גבי – מהר יותר מהר יותר – אני תמיד שומע – יאללה קדימה – אנרגיה שנרמסה אל תוך – בבקשה הגיע הזמן, סוגרים – מדרכות המדרכות והרחובות על ידי מיליארדי רגליים וגלגלים מתפרצת מבורות ביוב ומנהרות, בוקעת החוצה בעוצמה גועשת תנו לזה לבוא רכבות תחתיות דוהרות מהר יותר ויותר תחנות חולפות בטשטוש. פן מצליף בקהל הצווח בצינורות בוערים. מיליוני פרצופים מביטים מעלה אל הרקיע הקרוע רדו מהפסים! רדו מהפסים! הכוכב מתנתק מעוגניו, דוהר אל החלל, שופך ערים והרים וימים אל תוך הריק מהר יותר מהר יותר.
גורדי-שחקים מגרדים צבעי כחול ולבן מהשמיים, גורסים, מקלפים, צהוב חומצתי ואדום אוכלים דרך גשרים, נופלים לתוך הנהרות משפריצים צבע על מחסנים ורציפים, ודרכים ובניינים. אמנות אמוק מציפה תבניות לא אורגניות, מערבבת תשוקות וברזל זכוכית. קורות פלדה מתפתלות בתאוות מינרלים בוקעות מחיפויי הבטון שלהן, קיר של זכוכית נמס ונשרף בשיגעון דרך מיליארד עיניים מטורפות.
גשרים משליכים מכוניות ומשאיות אל הנהרות, המדרכה רצה קדימה מהר יותר ויותר, אנרגיה שנרמסה אל תוך המדרכות והרחובות על ידי מיליארדי רגליים וגלגלים מתפרצת מבורות ביוב ומנהרות, בוקעת החוצה בעוצמה גועשת.
תנו לזה לבוא.
לכוד בניו יורק מתחת לחיות של הווילג', החלילן מושך את הרקיע מטה.