מה זאת אהבה? 3. מה האהבה היא כן?

בפרק הקודם סיימנו באווירה קצת עגומה. התאכזבנו לגלות שהאהבה היא לא דבר שקל, או שבכלל אפשר, להגדיר. מכיוון שהאהבה היא לא דבר שחי בנוח בתוך גדרות. בנוסף, גילינו שכל אותם ייצוגים ידועים של אהבה הניתנים לנו ביצירות הספרות, הקולנוע והטלוויזיה, אינם מספרים על אהבה בכלל, אלא על התאהבות.

היום ננסה לגלות מה האהבה היא כן, דרך קריאה במאמרו של פרסי ביש שלי, המשורר הרומנטי, הקרוי "על האהבה".

אבל לפני כן, בפסקה הקודמת הזכרתי מילה המתקשרת באופן כמעט סימביוטי עם מושג האהבה. המילה הזו היא 'רומנטיקה'. מה זו רומנטיקה? כששאלתי זאת את תלמידי, הם מיהרו להגיד דברים מתוקים המתקשרים עם הרצף האסוציאטיבי של כולנו עם המושג 'רומנטיקה': פרחים, שוקולד, טיולים על החוף ונרות ריחניים. אחרי הפרק הקודם אנו יכולים כבר לראות שכל הדברים האלה אינם שייכים לאהבה של החיים אלא לאותה "אהבה של הסרטים" אשר ממנה אנו מנסים להתרחק.

אז מה זה רומנטיקה?

תנועת הרומנטיקה היא זרם הגותי שהחל בראשית המאה ה19, למרות שהיא ידועה בעיקר בגלל המשוררים הרומנטים האנגלים – בלייק, קולרידג', וורדסוורת', שלי, קיטס וביירון. היא גם מיוצגת על ידי מלחינים כגון ליסט, שופן, מנדלסון וואגנר.

אחרי תקופת הנאורות שהדגישה את כוחו של ההיגיון והחשיבה הרציונלית ושאפה לצייר תמונה אובייקטיבית של העולם, הרומנטיקה, כתגובת נגד לנאורות, הדגישה את כוחו של הדמיון היוצר אל מול ההיגיון, וציירה תפיסה עולם סובייקטיבית המתמקדת בעולם כפי שהוא נחשף לפרט המתבונן בו.

המאמר הקטן של פרסי ביש שלי (תרגום של המאמר נצמא לנוחיותכם כאן) נראה ממבט ראשון מוזר ומבולבל. לא ברור כיצד אנו עוברים מפסקה לפסקה, מה הנקודות החשובות ומה הוא מבנה הטיעון שלו. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, ניתן להוציא ממנו מספר מרכיבים מהותיים שיכולים לכוון אותנו אל עבר תשובה לשאלה "מה היא אהבה?"

שלי מתחיל את המאמר במילים האלה:

"מה היא אהבה? שאל את החי מה הם החיים; שאל את הסוגד מה הוא אלוהים?"

כאן הוא מעלה את הבעיה שאנחנו העלינו בפרק הקודם – שאהבה היא לא דבר שאפשר להגדיר, אבל משיב על בעיה זו בכך שהסוגד לא צריך לדעת מה הוא אלוהים כדי לסגוד, והחי לא צריך לדעת מה הם החיים כדי לחיות.

לאחר מכן שלי ממשיך בתיאור הבעיה הקיומית הנובעת מתפיסת העולם הרומנטית המעמידה את הסובייקטיביות במרכז. אני רואה אנשים והם נראים לי דומים לי, אך כשאני מנסה לדבר איתם על העולם הפנימי שלי, נראה כאילו שאנחנו מדברים בשפות שונות.

במקום הזה פתאום הבחנתי במבטיהם המזוגגים של תלמידי. אחרי עשור באקדמיה, משפטים כמו "מה ששלי מדבר עליו הוא הבעיה הסובייקטיבית" נשמעים לי ברורים והגיוניים, אבל לתלמידים שנחשפים פעם ראשונה למשפט כזה ולמאמר כזה מוזר כמו של שלי, כדאי להסביר קצת את משמעות הביטוי הזה.

לשם כך ביצעתי תרגיל בכיתה. בחרתי תלמיד ושאלתי אותו "מה אתה רואה דבר ראשון כשאתה קם בבוקר?" התלמיד תיאר את הקיר והארון והחלון המופיעים בחדרו בכל בוקר מחדש. תלמידים אחרים מיהרו לשתף שגם אצלם בחדר יש קיר וארון וחלון. אז הסבתי את תשומת הלב של הכיתה לכך שלכל אחד מאתנו יש חלון וקיר וארון שונים. כשהתלמיד תיאר את חדרו, כל אחד מיהר לצייר בדמיונו את חדרו שלו, כאשר, למעשה, לכל אחד חדר שונה, ולמעשה עולם שונה לחלוטין אליו הוא מתעורר בכל בוקר.

אנחנו לא יכולים שלא לשכוח את העובדה הזו ביום יום – כשאדם אומר את המילה "כלב" אנחנו מבינים על מה הוא מדבר, ולא עוצרים לרגע לחשוב על כך שהתמונות בראשו התואמות למילה "כלב" שונות לחלוטין מאלה המופיעות בראשינו. זו הבעיה הסובייקטיבית בקצרה ומי שמכיר בה במלוא כובד המשמעות שלה, לא יכול שלא לחוש את הבדידות והניכור ששלי מתאר בראשית מאמרו.

אבל כאן נכנסת האהבה כפתרון מקורי לבעיה המטאפיזית הזו. האהבה עבור שלי, היא המקום שדרכו אני יוצא מהכלא הסובייקטיבי שלי ונפגש עם אדם אחר. אדם שיכול להבין אותי, לקבל את עולמי ולאשר אותי.

"למה זה כל כך חשוב שמישהו "יאשר" אותי?" שאל אחד התלמידים המבריקים. והוסיף – "תגיד לי מה הקשר בין אישור לפילוסופיה?"

למרבה המזל השפה העברית באה לעזרתי. "אם מישהו מאשר אותי", השבתי לו "אז אני..." כאן חיכיתי שהכיתה תשלים את המשפט – "מאושר!".

האם זה מקרי? או שמא מסתתרת כאן פרשנות מרתקת למשמעות האושר. אדם רוצה להיות מאושר. הוא מחפש זאת בהנאה, או במנוחה, בשקט או במוסיקה, והנה בא אדם אחר ומאשר אותו. אותו ואת העולם המוזר הזה שנחשף מעיניו. והנה האדם מאושר. כדי להשלים את התמונה שאלתי את הכיתה – "אם אני רוצה להיות מאושר – מי הכי חשוב שיאשר אותי?" – אני. תראה לי אדם שמאשר את עצמו ואראה לך אדם מאושר.

שלי עוד מרחיב את היריעה ורואה באהבה כ"קשר והאישור המחבר לא רק אדם לאדם, אלא לכל דבר קיים".

האהבה היא הדלת אשר, בפותחנו אותה, אנו יוצאים מעולמנו שלנו ונכנסים אל תוך העולם. בלי החוש הזה הטמון בתוכנו אין לנו דרך להשתחרר מהבעיה הסובייקטיבית. אדם יכול לספר לי רבות על עולמו, אך אם אני אתרגם כל מילה שהוא אומר לשפתי שלי – האם באמת שמעתי את דבריו?

לפי שלי, לעולם ישנו איזו תואם סודי עם ליבנו "זו הנקודה שאין לראות ואין לתפוש אשר אליה נוטה האהבה" .

אז מה היא האהבה הרומנטית? או - מה האהבה היא כן? ראשית מדובר ברגש, שכן זה הוא עולם הרומנטיקה שבו הרגש מחליף את השכל. שנית מדובר בחיבור עם אחר. מישהו שאני יכול לחלוק איתו את חיי ואת עולמי הפנימי. מישהו שיאשר את העולם שלי ובזאת יעשה אותי מאושר. האהבה לפיכך היא חיבור. כתכונה הטבועה בנו היא יכולה להיות לא רק חיבור עם אדם אחר, אלא עם העולם כולו.

נכון. זו אינה הגדרה, אלא תכונות של דבר שאין להגדיר. כמו לומר על האל שהוא חנון ורחום, מבלי לדעת מי הוא האל הזה שעליו אנו מדברים.

אז יש לנו עכשיו מושג לגבי מה זה אהבה, אבל – איפה אפשר למצוא אותה? על כך בחלק הבא.

הגיבורים החדשים, פרק שלישי - ערפדים, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בחלק הקודם ליווינו את המקורות הבעייתיים של סיפורי הערפדים, וראינו כיצד, למרות שישנן עדויות שונות של קהילות המזהות ערפדים, בכל המקרים האלה הערפדים המזוהים הינם "האחר" החברתי; בין אם זה הצועני בטרנסניסטריה, היהודי בגרמניה, או הקתולי ביוון. בכל המקרים האלה ה"ערפדים" המדוברים לא היו 'גיבורי תרבות' במובן שאליו אנו מתכוונים במחקרנו. כלומר, הם לא היו דמויות אשר סיפורם סורם במסגרת קורפוס היצירה של התרבות.

כל זה השתנה בבואנו לראשית המאה ה-19. לפני שנתחיל, עלי להעיר שאמנם היו מספר שירים במחצית המאה ה18 שנושאם היה ערפדים, אך שיגעון הערפדים הספרותי הוא נחלת הפרוזה של המאה ה-19.

ראשית, כמה מילים על העת הרומנטית; היום, כאשר אומרים על דבר מה שהוא 'רומנטי', על פי רוב מתכוונים להיבט זה או אחר של יחסים בין אוהבים. אם אנסה להיות יותר מדויק, ניתן שפעולה מתוארת רומנטית אם היא משקפת יחסים של אבירות מסוימים בין המחזר למושא חיזוריו. לפני שנסביר מדוע ייחוס של פעולות כאלה לרומנטיקה הוא, במובנים שונים, שגוי, יש להעיר כאן שלמרות דיווחים רבים בנוגע לכך - האבירות לא בזה מן העולם, אם כי ייתכן שכל כך התרגלנו בבהמות גסות בקרבנו שאנו מליצים ומזלזלים במיעוט המכבד ולכן ישנה מידה של ציניות בבואנו לתאר דבר מה כרומנטי.

אבל הבא נשוב אל הרומנטיקה כתקופה. העת הרומנטית היא אחת התקופות הקשות ביותר לפיצוח, מצד אחד, נהוג להדגיש את העובדה שהעת הרומנטית באה כמעין ביקורת לתקופת הנאורות וההשכלה שקדמה ויש הרבה חיזוקים בכיוון הזה; במקום בו ההשכלה הדגישה את השכל הישר והחשיבה הרציונאלית – הרומנטיקה הדגישה את הדמיון והחשיבה היצירתית, עם זאת לא ניתן לטעון שהרומנטיקה, כמו הסוריאליסטים אחריהם, שללה את השכל ככלי לחשיבה, או דחתה מכל את ההשכלה, במובנים רבים היא ראתה בעצמה כהמשך הטבעי של ההשכלה המציב את הדמיון לצד, להביל מבמקום, ההיגיון.

בתחום הספרות אנו רואים ברומנטיקה את דחיית הצורות המסורתיות הניאו קלסיציסטיות הנוקשות והם חיפשו צורות אחרות לביטוי הספרותי שלהם. לדוגמה ספר השירה המשותף של וורדסוורת' וקלרידג' 'בלדות ליריות' נטל את הצורה הקלאסית של הבלדה מימי הביניים אך הטעים אותה בחריזה נעלמת ומשקל לירי. דוגמא נוספת, אשר ממנה הגיע השם "רומנטיקה" לתקופה, היה בהבאת הסגנון הספרותי הרומאי של סיפורי איכרים ונוף הכתובים בפרוזה. סיפורים אלה היו הצורה המוקדמת ביותר של הרומן – וגם המילה 'רומן' בעצם מתייחסת להקשר הרומאי. באיטלקית לרומן קראו Novella או נובלה שנובע מהייחוס לכתיבה הפרוזאית כסגנון החדש, אך גם כאן נשאלת השאלה האם הכוונה היא לסגנון החדש של הסיפור, כפי שהוא הופיע ברנסנס האיטלקי, או לסגנון הרומאי החדש שבא להחליף את השירה הקלאסית המושפעת מהשירה היוונית הישנה.

החזרה לסגנון הימי בניימי ואחורה נובע מהדחייה של רוח התקופה ההולכת והופכת יותר ויותר מתועשת בתקופה של המאה ה18 וה19. הרומנטים בעצם המציאו מחדש אידיאליזציה של ימי הביניים כעולם של נופים וטבע ושקט שנעלמו מהעולם המתועש. אני אומר 'המציאו' מכיוון שהם מתעלמים כאן מהבורות האיומה והקנאות הדתי שהם נחלתם של הכפריים האנאלפביתיים של ימי הביניים, וממידת הכפייה של האצולה בתקופה, בעידן בו 'זכות הראשונים' הייתה זכותו של האציל לבתק את בתוליה של נערה שזה אתה נישאה לאהוב ליבה.

גם כאן קשה לייחס לרומנטיקה את רוח החדשנות כהגדרה לעת ההיא, מכיוון שלמרות החידושים של העת הרומנטית בהבאת סגנונות שאינם 'קנוניים' לרוח הנוקשה של התקופה, הם עדיין לא ביקשו לפרוץ גבולות כמו המודרניסטים והפוסט-מודרניסטים אחריהם.

בסופו של דבר הקושי הזה במסגור הסגנון הרומנטי נובע מהטעות הפנימית שבכל ניסיון למסגור ותחימה, שכן אנו לא מדברים על צבא מסודר של יוצרים אשר פעלו לפי הנחיות ברורות מלמעלה, אלה על חבורה שונה של אמנים ויוצרים אשר כתבו איש איש לפי הלכות ליבי וההשראה אשר פקדה אותו.

אבל כן ניתן לדבר, בהקשר הזה על אופייה של האהבה הרומנטית, שכן דומני שישנה חשיבות רבה בהבנת אופייו של נושא האהבה, שהיה נושא מהותי בעת הרומנטית, על מנת להבין את ההתפרצות האדירה של ספרות הערפדים בעת הרומנטית.

ראשית עלינו לסגור מעגל עם ראשיתו של החלק הזה ולומר שהאהבה הרומנטית היא לא אותה אבירות משתפכת של מחוות בתהליך החיזור. תפיסת אהבה כזו הינה יותר מתאימה לאהבה החצרונית מהמאות ה-13-15. (חשבו על רומיאו ויוליה, או טריסטן ואיזולדה ויהיה לפניכם מושא ברור).

עבור הרומנטים האהבה הייתה מפגש של אמת בין נשמות, איון מוחלט של האחד הבודד בתוך השניים. במילים אחרות, האהבה הייתה אמת של כנות. המחוות של המחזר אינן הצגה נלעגת אלא כנות המשתלטת עליו ומונעת ממנו להיות מסוגל לעמוד בחוקי ההתנהגות של החברה. להרחבה בנושא זה אפנה אתכם למאמרו של המשורר הרומנטי פרסי ביש שלי "על האהבה" אשר תרגום שלו מופיע כאן. בשלב זה אני מניח שהקוראים תוהים "מה כל זה קשור לערפדים?", זו שאלה הוגנת לחלוטין ואני מקווה שהמשך החלק הזה יסביר את הנקודה הזו.

כדי למצוא את יריית הפתיחה של רומני הערפדים הרבים הופיעו לאורך המאה ה-19 עלינו לשוב לווילה דיודטי, שם חבורה של צעירים רומנטיים בחרו לבלות את הקיץ בשנת 1816 הידועה בכינוי "השנה ללא קיץ". כזכור לכם בין חברי החבורה היו הלורד ביירון, פרסי ביש שלי, מרי וולסטונקראפט, קלייר קליירמונד והד"ר פולידורי. מתוך שיעמום החבורה הזו החלה לערוך תחרות כתיבה של סיפורי אימה ובלהות. הזוכה הייתה ללא ספק מרי וולסטונקראפט עם סיפרה "פרנקנשטיין", קלייר קלירמונד ופרסי ביש שלי פרשו מוקדם מהתחרות, הלורד ביירון כתב פרגמנט של מה שיכול היה להיות ספר ערפדים לו הוא היה מסיים אותו וד"ר פולידורי כתב נובלה קצרה בשם "הערפד".

נובלה זו הייתה היצירה הספרותית השלימה הראשונה ששמה ערפד במרכז העלילה שלה. אך לפני שניכנס לתוך הנובלה הזו ברצוני שהקוראים יעצרו ולו לרגע קט לחשוב כמה מהתרבות המודרנית שלנו, העשירה בערפדים, זומבים ופרנקנשטיינים חייבת למפגש הארעי הזה בוילה דיודטי.

"הערפד" של פולידורי מספר על בחור צעיר אשר הופך להיות חברו הטוב של אדם בשם לורד רות'וון, אציל רודף שמלות מבריק אשר מקסים את כל הסובבים לו וכובש את לבבותיהן של כל הסובבות לו. האופן מובן ביותר מייחסים את דמותו של הלודר רות'וון לדמותו של בן לוויתו של ד"ר פולידורי – הלה הוא הלורד ביירון שהיה גם הוא כובש לבבות שנון, מקסים ואפלולי. לא רק אופיו של ביירון מחזק את ההשערה הזו אלא גם העובדה שהשם "הלורד רות'וון" לקוח מהרומן הגותי "גלנרוון" שכתבה הליידי קרוליין לאמב, שהייתה מאהבת של הלורד ביירון והכריזה שהדמות בספרה מבוססת עליו.

אבל ישנה דמות נוספת שלה השפעה ישירה על הערפד הראשון בספרות המערב והיא דון ז'ואן. כזכור לקוראים אחת מיצירות המופת המספרת את סיפורו של דון ז'ואן היא הפואמה הארוכה של הלורד ביירון עצמו. ד"ר פולידורי ללא ספק הכיר את דמותו של דון ז'ואן ויש משהו במאהב הלילי העובר מקורבן לקרבן שמשותף הן לדון ז'ואן והן לערפד של פולידורי. במובן זה הערפד הינו מעין דון ז'ואן שלא הולך לשאול אלא חי לנצח על הגבול שבן עולם המתים והחיים.

ברומן "הערפד" אנו פוגשים בערפד שנשאר צעיר לנצח הודות לנטילת אישה אחרת בכל שנה. (אינני יודע מה איתכם אבל אני מכיר לא מעט בחורים צעירים כאלה, לעזאזל הייתי כזה במשך שנים). מספר הסיפור, חברו של הערפד, מגלה לבסוף את סודו של זה ומנתק איתו את הקשר, מתוך כוונה לעזוב את חיי ההוללות ולהתחתן עם אהובתו. אך למרבה הצער, בסופו של דבר האהבה הזו מקבל סוף טראגי משום שגם אשתו של גיבור הסיפור הופכת לבסוף לקרבן של הערפד.

הסיפור הזה בטוהר הפשוט שלו, שטף את אירופה בהצלחה כבירה, ובמקומות רבים החלו צצים להם רומנים ונבולות המספרות סיפורי אהבה טראגיים אשר נהרסים על ידי הערפד.

 לדוגמה בסיפור "אל נא תעיר את המתים" של המשורר הרומנטי הגרמני יוהאן לודוויג טיק מסופר לנו על בחור צעיר אשר אשתו האהובה נפתרת בטרם עת והוא, מכיוון שהוא לא מסוגל להשלים עם מותה, בוחר להחזיר אותה לחיים, גם אם זה במחיר של להשיב אותה כערפדה.

דוגמא נוספת היא הנובלה "קלרימונד, או מות האהבה" של המשורר והסופר הצרפתי תיאופיל גוטייה, שם מסופר על פרח כמורה אשר נוטף את הגלימה לטובת אישה מסתורית אשר למרבה הצער מתגלה כערפדית.

בדוגמאות האלה וברבות אחרות אנו מוצאים את הקשר ההדוק שבין הערפדים והאהבה הרומנטית המביאה את גיבורי הסיפור לבגוד בערכיהם ובחוקי הטבע. הערפדים כאן הינם מאהבים בד בבד להיותם רוצחים שוטי דם.

אפילו אלכסנדר דיומא כתב סיפור קצר בשם "הערפד מהקרפטים" שם הוא מביא שוב את הערפד/מאהב הלורד רות'וון, רק שכאן הוא מעביר אותו לטירה בהרי הקרפטים – לאותה טירה שבה נפגוש בחלק הבא את הערפד המפורסם מכולם – הרוזן דרקולה.
לפרק הבא