הגיבורים החדשים, פרק שלישי - ערפדים, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

עד כמה שהיה נחמד שהמאה התשע-עשרה תישאר רומנטית ומהפכנית, הגילויים השונים בתחומי התעשייה לאורך החצי השני של המאה גרמו לרומנטיקה להיראות מצועצעת ומזויפת. את העת הרומנטית החליפה האירוניה הרומנטית. זוהי ראשית כניסת הסרקזם אל תוך השיח הציבורי. דומה היה שקשה יותר להיות תמים וטוטאלי אל מול הצמיחה הגדולה של תעשיה, תאגידים ואימפריות קולוניאליסטיות. בימיה של המלכה וויקטוריה, נותרה הזיקה לעבר בהינה, רק שבמקום נוסטלגיה לעולם ימי בניימי כפרי וקסום, קתדרלות פסבדו-גותיות וטירות בעלות מראה עתיק צמחו להן באירופה.

כמעט ולא היה ניתן להתייחס לעמים השונים והרחוקים כמו סין, הודו, ואפריקה, כממלכות אקזוטיות של אוצרות וקסם כאשר הם מסופחים לעמים האירופאים. אך, רק כמעט. בגרמניה אנו רואים הוגים שונים חוקרים בפילוסופיה ההודית כאיזה תורת סוד נעלמה של עם נעלה, כאשן בו בזמן ההודים האמיתים נקראים לשאת על כתפיהם את נציגי הביורוקרטיה של הכובש הזר כמלכים בזעיר אנפין. באנגליה נפתחו מאורות אופיום שהיו מעוצבות כחדרי הרמון קסום למרות שהאנגלים לחמו בשלטון הסיני להטביע את הכפרים בייצור וצריכה של הסם.

אותה דו-פרצופיות נסכה גם על הגישה הוויקטוריאנית למין. אם הרומנטיים האמינו  באהבת אמת וחופש מיני, הוויקטוריאניים האמינו בדואליזם הגובל בסכיזופרניה, כאשר זה נוגע למין. מצד אחד הם נקטו בגישה שמרנית נוקשה, צנזורה והתחסדות פשטו בכל, וככל שזה נוגע לרחוב – מין לא היה קיים. מצד שני חדרי החדרים התעוררו באורגיות חייתיות ומסיבות חילופי זוגות. כל עוד המין מודר מהשיח החברתי דומה היה שהכול מותר.

אל תוך הבליל המוזר הזה סיפורי הערפדים נכנסו מצאו מקום מיוחד. בשנת 1872, הסופר האירי ג'וזף שרידן לה-פאנוּ, שיחרר לעולם את 'קרמילה'. בנובלה זו אנו נפגשים בערפדה מיוחדת במינה, לא רק שהיה מדובר בערפדה צעירה (לפחות בדמותה) ויפה, הערפדה הזו הייתה גם לסבית. בסיפור אהבה מסתורי לה-פאנו מוביל אותנו הקוראים אל מערכת יחסים בין נערה תמימה לעלמה צעירה המבקרת אותה בלילות בביקורים ליליים.

הביקורים האלו כמו היו למטרה התמימה יותר של שתיית דם הנערה, להבדיל ממימוש האהבה בין השתיים בדרכים מסורתיות יותר, אך לצד שתיית הדם איננו יכולים שלא להבחין באהבה העזה ממוות שהעלמה חשה כלפי הנערה.

ברוח רומנטית מדובר כאן בסיפור אהבה חד צדדי אבל בעידן שבו הרומנטיקה החלה להפוך לפלקט מצועצע לא היה מקום לנשים חזקות כמו קרמילה. שלא לדבר על כך שהעולם שלנו עדיין מתקשה לקבל סיפורי אהבה תמימים בין נשים.

עם זאת הנוסחה שהסיפור מציע, המשלבת בין ערפדים ומיניות הייתה מתאימה מאוד לעידן הוויקטוריאני. פתאום אנחנו יכולים להיכנס לחדר המיטות של נערה, להפוך כקוראים, למבקר הלילי. הספר עשיר בתיאורים של קרמילה פולשת למיטתה של הנערה, מחבקת אותה, מנשקת ונושכת. אבל, כמובן, זה לא היה מיני – זה היה שטני, על-מיני, רצחני.

בדיוק לתוך הפרצה הזו נכנס בראם סטוקר. כנער חולני הוא בילה שנים מחייו מרותק למיטה, חי לא חי. הדמות שלו של דראקולה, משנת 1987, מחליפה את קרמילה בצורה מתאימה יותר לעולם המודרני. פתאום זו אינה אהבה לסבית, אלא תשוקה גברית לכניעה נשית. דרקולה הוא אנס לגיטימי. פולש למיטות הנשים והורס את חייהן, תוך כדי שהוא לכאורה נשאר נקי, מקסים. הקסם הדון ג'ואני של הערפד, הוחלף בכוח מהפנט. וגם הערפדיות הנשים אינן אלא משרתות של הרוזן האפל, אשר תפקידן הוא לפתות את הקרבן.

למי שמכיר את דרקולה מהתרבות הפופולארית, יכול להיות שהביטויים בפסקה האחרונה יהיו זרים ומוזרים, אבל עדין, תמיד אנו חוזרים לתמונה הזו של גבר חזק הרוכן מעל מיטתה של אישה כנועה, בניגוד לרצונה מצד אחד ומאידך מבלי לשמוע "לא". במובן הזה ערפדים היו מושלמים לעידן הוויקטוריאני – דרך לעסוק בנושא החם של מין, מבלי להישרף שאת ההתחסדות האוסרת על המין להתקיים במרחב התרבותי.

אבל יש כאן דבר נוסף שהשתנה באבולוציה של הערפד. הספר הזה מייצג תפנית במעמד האישה. בנקודה זו בחרתי, במקום לפרט את דמויות הנשים בספר להביא מספר ציטוטים מתוך הספר שחושפים את מעמד האישה הבעייתי העולה מתוך הספר:

נאמר לנו מפי הנשים כי "גברים אוהבים שהנשים, במיוחד הנשים שלהם, תהיינה יפות. ונשים, לדאבוני, אינן תמיד יפות כפי שהן צריכות להיות". ובמקום אחר נאמר: "אנו הנשים כאלה פחדניות, שאנו חושבות שגבר יציל אותנו מפחדינו, ולכן אנו מתחתנות איתו.", ואם לא די בכך אחת הדמויות כותבת לחברתה: "מינה היקרה שלי, מדוע גברים הם כאלה נעלים ואנו הנשים כה לא ראויות להשתוות להן?"

כאשר אנו מקבלים גברים הדנים על הנושא הזה בספר, מקומה של האישה נדחק הצידה: "אנו הגברים החלטנו, לא, נשבענו לחסל את המפלצת. אך זה אינו מקום לאישה." ואם לא די ציטוט הקודם, הוא מופיע זמן מה אחרי-כן בניסוח כמעט זהה: "המצב גרוע מספיק בשבילנו, הגברים של העולם הגדול, אשר היו בהרבה מקומות מסוכנים בחייהם, אך זה אינו מקום לאישה."

מאותו הרגע ולאורך כל המאה העשרים, סיפורי ערפדים שימרו את היחס הבסיסי הזה כלפי נשים. בגרסה הקולנועית הראשונה לספר "נוספרטו" משנת 1922, הערפד נוטש את ביתו במרדף אחר אישה שראה בתמונה. וכך זה ממשיך. אם נדמה היה שאן רייס, בספריה "ראיון עם ערפד", "לסטאט", ו"מלכת הארורים" מציעה לפנינו תמונה אחרת של הערפדים, אנו מיד מוצאים בספריה כיצד בספר הראשון הילדה-ערפד נמצאת בעולם שלא לה, כאילו שעולם הערפדים, משום מה, מקבל את היותו עולם למבוגרים בלבד.

רק כאשר אנו מגיעים לשלהי שנות התשעים של המאה העשרים אנו מוצאים סוף סוף אישה שיכולה לבדה להתמודד עם המפלצות הגבריות – "באפי ציידת הערפדים" היא הנערה הראשונה בתרבות עולם הערפדים שמצליחה להיות דמות נשית חזקה המתנגדת לערפדים. ייתכן וזו הסיבה שבגללה התכנית ההיא מקבלת היום את המעמד הכמעט מיתולוגי בקרב הדור הצעיר.

אבל, לפני שנוכל לשמוח שהנה באה באפי ושחררה את האישה מטלפי הערפד, עלינו לזכור שהיום, לצד יצירות כמו הסרטים "תרשה לאדם הנכון להיכנס" ("Låt den rätte komma in", 2008) ו"ביזנטיום" (2012), המתמודדים עם הבעייתיות שיוצרת ההגמוניה הגברית בעולם שבו יש ערפדים. סרטים אלה נדחקים לשוליים לטובת יצירות סמי-אירוטיות כמו סדרת הטלוויזיה "דם אמיתי", או סרטי נעורים פסבדו-רומנטיים שבהם כל הזמן הצופים הצעירים נקראים לחכות לפורקן המיני גיבוריהם כמו "דמדומים".

הגיבורים החדשים, פרק שלישי - ערפדים, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בחלק הקודם ליווינו את המקורות הבעייתיים של סיפורי הערפדים, וראינו כיצד, למרות שישנן עדויות שונות של קהילות המזהות ערפדים, בכל המקרים האלה הערפדים המזוהים הינם "האחר" החברתי; בין אם זה הצועני בטרנסניסטריה, היהודי בגרמניה, או הקתולי ביוון. בכל המקרים האלה ה"ערפדים" המדוברים לא היו 'גיבורי תרבות' במובן שאליו אנו מתכוונים במחקרנו. כלומר, הם לא היו דמויות אשר סיפורם סורם במסגרת קורפוס היצירה של התרבות.

כל זה השתנה בבואנו לראשית המאה ה-19. לפני שנתחיל, עלי להעיר שאמנם היו מספר שירים במחצית המאה ה18 שנושאם היה ערפדים, אך שיגעון הערפדים הספרותי הוא נחלת הפרוזה של המאה ה-19.

ראשית, כמה מילים על העת הרומנטית; היום, כאשר אומרים על דבר מה שהוא 'רומנטי', על פי רוב מתכוונים להיבט זה או אחר של יחסים בין אוהבים. אם אנסה להיות יותר מדויק, ניתן שפעולה מתוארת רומנטית אם היא משקפת יחסים של אבירות מסוימים בין המחזר למושא חיזוריו. לפני שנסביר מדוע ייחוס של פעולות כאלה לרומנטיקה הוא, במובנים שונים, שגוי, יש להעיר כאן שלמרות דיווחים רבים בנוגע לכך - האבירות לא בזה מן העולם, אם כי ייתכן שכל כך התרגלנו בבהמות גסות בקרבנו שאנו מליצים ומזלזלים במיעוט המכבד ולכן ישנה מידה של ציניות בבואנו לתאר דבר מה כרומנטי.

אבל הבא נשוב אל הרומנטיקה כתקופה. העת הרומנטית היא אחת התקופות הקשות ביותר לפיצוח, מצד אחד, נהוג להדגיש את העובדה שהעת הרומנטית באה כמעין ביקורת לתקופת הנאורות וההשכלה שקדמה ויש הרבה חיזוקים בכיוון הזה; במקום בו ההשכלה הדגישה את השכל הישר והחשיבה הרציונאלית – הרומנטיקה הדגישה את הדמיון והחשיבה היצירתית, עם זאת לא ניתן לטעון שהרומנטיקה, כמו הסוריאליסטים אחריהם, שללה את השכל ככלי לחשיבה, או דחתה מכל את ההשכלה, במובנים רבים היא ראתה בעצמה כהמשך הטבעי של ההשכלה המציב את הדמיון לצד, להביל מבמקום, ההיגיון.

בתחום הספרות אנו רואים ברומנטיקה את דחיית הצורות המסורתיות הניאו קלסיציסטיות הנוקשות והם חיפשו צורות אחרות לביטוי הספרותי שלהם. לדוגמה ספר השירה המשותף של וורדסוורת' וקלרידג' 'בלדות ליריות' נטל את הצורה הקלאסית של הבלדה מימי הביניים אך הטעים אותה בחריזה נעלמת ומשקל לירי. דוגמא נוספת, אשר ממנה הגיע השם "רומנטיקה" לתקופה, היה בהבאת הסגנון הספרותי הרומאי של סיפורי איכרים ונוף הכתובים בפרוזה. סיפורים אלה היו הצורה המוקדמת ביותר של הרומן – וגם המילה 'רומן' בעצם מתייחסת להקשר הרומאי. באיטלקית לרומן קראו Novella או נובלה שנובע מהייחוס לכתיבה הפרוזאית כסגנון החדש, אך גם כאן נשאלת השאלה האם הכוונה היא לסגנון החדש של הסיפור, כפי שהוא הופיע ברנסנס האיטלקי, או לסגנון הרומאי החדש שבא להחליף את השירה הקלאסית המושפעת מהשירה היוונית הישנה.

החזרה לסגנון הימי בניימי ואחורה נובע מהדחייה של רוח התקופה ההולכת והופכת יותר ויותר מתועשת בתקופה של המאה ה18 וה19. הרומנטים בעצם המציאו מחדש אידיאליזציה של ימי הביניים כעולם של נופים וטבע ושקט שנעלמו מהעולם המתועש. אני אומר 'המציאו' מכיוון שהם מתעלמים כאן מהבורות האיומה והקנאות הדתי שהם נחלתם של הכפריים האנאלפביתיים של ימי הביניים, וממידת הכפייה של האצולה בתקופה, בעידן בו 'זכות הראשונים' הייתה זכותו של האציל לבתק את בתוליה של נערה שזה אתה נישאה לאהוב ליבה.

גם כאן קשה לייחס לרומנטיקה את רוח החדשנות כהגדרה לעת ההיא, מכיוון שלמרות החידושים של העת הרומנטית בהבאת סגנונות שאינם 'קנוניים' לרוח הנוקשה של התקופה, הם עדיין לא ביקשו לפרוץ גבולות כמו המודרניסטים והפוסט-מודרניסטים אחריהם.

בסופו של דבר הקושי הזה במסגור הסגנון הרומנטי נובע מהטעות הפנימית שבכל ניסיון למסגור ותחימה, שכן אנו לא מדברים על צבא מסודר של יוצרים אשר פעלו לפי הנחיות ברורות מלמעלה, אלה על חבורה שונה של אמנים ויוצרים אשר כתבו איש איש לפי הלכות ליבי וההשראה אשר פקדה אותו.

אבל כן ניתן לדבר, בהקשר הזה על אופייה של האהבה הרומנטית, שכן דומני שישנה חשיבות רבה בהבנת אופייו של נושא האהבה, שהיה נושא מהותי בעת הרומנטית, על מנת להבין את ההתפרצות האדירה של ספרות הערפדים בעת הרומנטית.

ראשית עלינו לסגור מעגל עם ראשיתו של החלק הזה ולומר שהאהבה הרומנטית היא לא אותה אבירות משתפכת של מחוות בתהליך החיזור. תפיסת אהבה כזו הינה יותר מתאימה לאהבה החצרונית מהמאות ה-13-15. (חשבו על רומיאו ויוליה, או טריסטן ואיזולדה ויהיה לפניכם מושא ברור).

עבור הרומנטים האהבה הייתה מפגש של אמת בין נשמות, איון מוחלט של האחד הבודד בתוך השניים. במילים אחרות, האהבה הייתה אמת של כנות. המחוות של המחזר אינן הצגה נלעגת אלא כנות המשתלטת עליו ומונעת ממנו להיות מסוגל לעמוד בחוקי ההתנהגות של החברה. להרחבה בנושא זה אפנה אתכם למאמרו של המשורר הרומנטי פרסי ביש שלי "על האהבה" אשר תרגום שלו מופיע כאן. בשלב זה אני מניח שהקוראים תוהים "מה כל זה קשור לערפדים?", זו שאלה הוגנת לחלוטין ואני מקווה שהמשך החלק הזה יסביר את הנקודה הזו.

כדי למצוא את יריית הפתיחה של רומני הערפדים הרבים הופיעו לאורך המאה ה-19 עלינו לשוב לווילה דיודטי, שם חבורה של צעירים רומנטיים בחרו לבלות את הקיץ בשנת 1816 הידועה בכינוי "השנה ללא קיץ". כזכור לכם בין חברי החבורה היו הלורד ביירון, פרסי ביש שלי, מרי וולסטונקראפט, קלייר קליירמונד והד"ר פולידורי. מתוך שיעמום החבורה הזו החלה לערוך תחרות כתיבה של סיפורי אימה ובלהות. הזוכה הייתה ללא ספק מרי וולסטונקראפט עם סיפרה "פרנקנשטיין", קלייר קלירמונד ופרסי ביש שלי פרשו מוקדם מהתחרות, הלורד ביירון כתב פרגמנט של מה שיכול היה להיות ספר ערפדים לו הוא היה מסיים אותו וד"ר פולידורי כתב נובלה קצרה בשם "הערפד".

נובלה זו הייתה היצירה הספרותית השלימה הראשונה ששמה ערפד במרכז העלילה שלה. אך לפני שניכנס לתוך הנובלה הזו ברצוני שהקוראים יעצרו ולו לרגע קט לחשוב כמה מהתרבות המודרנית שלנו, העשירה בערפדים, זומבים ופרנקנשטיינים חייבת למפגש הארעי הזה בוילה דיודטי.

"הערפד" של פולידורי מספר על בחור צעיר אשר הופך להיות חברו הטוב של אדם בשם לורד רות'וון, אציל רודף שמלות מבריק אשר מקסים את כל הסובבים לו וכובש את לבבותיהן של כל הסובבות לו. האופן מובן ביותר מייחסים את דמותו של הלודר רות'וון לדמותו של בן לוויתו של ד"ר פולידורי – הלה הוא הלורד ביירון שהיה גם הוא כובש לבבות שנון, מקסים ואפלולי. לא רק אופיו של ביירון מחזק את ההשערה הזו אלא גם העובדה שהשם "הלורד רות'וון" לקוח מהרומן הגותי "גלנרוון" שכתבה הליידי קרוליין לאמב, שהייתה מאהבת של הלורד ביירון והכריזה שהדמות בספרה מבוססת עליו.

אבל ישנה דמות נוספת שלה השפעה ישירה על הערפד הראשון בספרות המערב והיא דון ז'ואן. כזכור לקוראים אחת מיצירות המופת המספרת את סיפורו של דון ז'ואן היא הפואמה הארוכה של הלורד ביירון עצמו. ד"ר פולידורי ללא ספק הכיר את דמותו של דון ז'ואן ויש משהו במאהב הלילי העובר מקורבן לקרבן שמשותף הן לדון ז'ואן והן לערפד של פולידורי. במובן זה הערפד הינו מעין דון ז'ואן שלא הולך לשאול אלא חי לנצח על הגבול שבן עולם המתים והחיים.

ברומן "הערפד" אנו פוגשים בערפד שנשאר צעיר לנצח הודות לנטילת אישה אחרת בכל שנה. (אינני יודע מה איתכם אבל אני מכיר לא מעט בחורים צעירים כאלה, לעזאזל הייתי כזה במשך שנים). מספר הסיפור, חברו של הערפד, מגלה לבסוף את סודו של זה ומנתק איתו את הקשר, מתוך כוונה לעזוב את חיי ההוללות ולהתחתן עם אהובתו. אך למרבה הצער, בסופו של דבר האהבה הזו מקבל סוף טראגי משום שגם אשתו של גיבור הסיפור הופכת לבסוף לקרבן של הערפד.

הסיפור הזה בטוהר הפשוט שלו, שטף את אירופה בהצלחה כבירה, ובמקומות רבים החלו צצים להם רומנים ונבולות המספרות סיפורי אהבה טראגיים אשר נהרסים על ידי הערפד.

 לדוגמה בסיפור "אל נא תעיר את המתים" של המשורר הרומנטי הגרמני יוהאן לודוויג טיק מסופר לנו על בחור צעיר אשר אשתו האהובה נפתרת בטרם עת והוא, מכיוון שהוא לא מסוגל להשלים עם מותה, בוחר להחזיר אותה לחיים, גם אם זה במחיר של להשיב אותה כערפדה.

דוגמא נוספת היא הנובלה "קלרימונד, או מות האהבה" של המשורר והסופר הצרפתי תיאופיל גוטייה, שם מסופר על פרח כמורה אשר נוטף את הגלימה לטובת אישה מסתורית אשר למרבה הצער מתגלה כערפדית.

בדוגמאות האלה וברבות אחרות אנו מוצאים את הקשר ההדוק שבין הערפדים והאהבה הרומנטית המביאה את גיבורי הסיפור לבגוד בערכיהם ובחוקי הטבע. הערפדים כאן הינם מאהבים בד בבד להיותם רוצחים שוטי דם.

אפילו אלכסנדר דיומא כתב סיפור קצר בשם "הערפד מהקרפטים" שם הוא מביא שוב את הערפד/מאהב הלורד רות'וון, רק שכאן הוא מעביר אותו לטירה בהרי הקרפטים – לאותה טירה שבה נפגוש בחלק הבא את הערפד המפורסם מכולם – הרוזן דרקולה.
לפרק הבא

הגיבורים החדשים, פרק שלישי - ערפדים, חלק א'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

הגענו לפרק העוסק ביצור הפופולארי ביותר בקרב הגיבורים שלנו – הערפד. בבואי לכתוב את פרק זה, מתוך כוונה להתחיל אותו כפי שהתחלתי את הפרק הקודם – עם היסטוריה קצרה של ערפדים, מהר מאוד נתקלתי בבעיה מהותית באופן החקירה הזה.

ניתן למצוא אזכורים שונים ליצורים דמויי ערפדים לאורך ההיסטוריה, כלומר, ליצורים מתים הצורכים דם, כמו לדוגמה ביצירה האפית 'האודיסיאה' של הומרוס, מתואר שכאשר אודיסאוס הגיע לעולם המתים, הוא חתך את ירכו בחרב על מנת לדובב את המתים. בפוגשו בנביא טרזיאס הלה אומר לו: "סורה לך מן הבור, והסר החרב השנונה / ואשתה מאותם הדמים והגדתי לך דבר לאמתו" (אודיסאה, שיר אחד עשר, שורות 95-96). אך למרות הדוגמה הזו, ואחרות הרואות בדם מקור חיים למתים, אותו יצור לילי הקרוי ' ערפד' לא מופיע ברשומי ההיסטוריה עד לראשית המאה ה18.

המקורות האטימולוגיים של המילה 'ערפד' גם הם לוטים בערפל – בשפה העברית המילה לקוחה מהמילה הארמית 'ערפדא' שפירושה עטלף, זאת מתוך התייחסות ישירה ל'דרקולה' של בראם סטוקר, בו ניגע בהרחבה בהמשך. המילה Vampire,  או Vampyre בכתיב המקורי שלה, מקורה מהמילה הסרבית-קרואטית Vampir, שככל הנראה מקורה במילה האלבנית  dhampirשפירושה "הוא השותה משיניו", שנראה שמקורה מיוונית מקדונית.

כך או כך, המילה 'וומפיר' לא מופיעה עד לשנות העשרים של המאה ה-18, בזמן שבו רוב העולם חגג באורגיה של תגליות מדעיות וחידושים טכנולוגיים, בעידן הנאורות וההשכלה, החלו שמועות שונות ברחבי אירופה להביא לסדרה של רדיפות המזכירות מאוד את 'ציד המכשפות' של המאה ה15.

קבר של 'ערפד' קתולי מיוון,
הראש נערף והושם באיזור המפשעה על מנת למנוע את חזרתו

לכאורה בן רגע החלו שמועות המתארות יצורים בעלי צורה אנושית התוקפים בלילות ורוצחים את החיים על שתיית דמם. למרות התיעודים השונים של הדבר נקודה אחת עולה מתוך העדויות האלה – הערפד הוא תמיד האחר.

בחברות מסורתיות הנוטות לדעות קדומות פעמים רבות ישנו קושי לקבל או להתמודד עם בעיית האחר. העובדה שהנה ישנו מישהו אשר אמונותיו או הליכותיו הינן שונות לחלוטין האלה המוכרות לי מציבה עבור צר האופקים בעיה קיומית אמתית. ואכן, בבואנו לגלות מי היו אותם ערפדים שתקפו את אירופה, אנו מוצאים את הערפד מופיע במקומות שונים בדמויות שונות, אשר את כולן ניתן לאחד תחת קטגוריית 'האחר' של הסביבה; במזרח אירופה, רומניה, טרנסניטריה, אוקראינה וכו', האשמים ב'ערפדות' היו הצוענים, ביוון האורתודוקסית היו אלה הקתוליים, בגרמניה והסביבה זה פחות או יותר הזמן שבו מופיעים התיאורים על היהודים השותים את דמם של ילדים, בצרפת המבעבעת משאלת המעמדות, אנו רואים תיאורים של האצולה השותה את דם העניים.

למרות התפשטות הדעה הקדומה הזו בקרב הבורים הכפריים, בניגוד לציד המכשפות, במקרה שלפנינו הממסד קם, לא בשביל למגר את תופעת הערפדים, אלא למגר את התופעה של האמונה בערפדים. הן האפיפיור באותה תקופה והן הקיסרית של האימפריה הרומית הקדושה מריה טרסה, יצאו בקריאה למגר את האמונה בערפדים כאמונה כופרת.

לבסוף, מי שקם להילחם בתופעת הערפדים הזו, ולמעשה הצליח כמעת למגר אותה, היה לא אחר מאביר הנאורות וולטר, אשר במילון הפילוסופי שלו הוא מקדיש ערך לתופעת הערפדים. וולטר כותב בהפתעה

אירונית שהוא לא מאמין שבעידן נאור כמו זה אנשים עדיין מאמינים בערפדים, אבל, ברוח וולטרית ראויה, הוא ממשיך לחשוף את האשמים בהתפשטותה של האמונה התפלה הזו – מי אם לא הכנסייה – באקט של איסוף המקורות הספרותיים אחראיים על התפשטות התופעה הוא מראה כיצד נזירים שונים אשר ביקשו לנצל את התופעה לרווח אישי החלו בהפצה הספרותית של פסבדו-ביוגרפיות של ערפדים. הסיבה לכך, בפשטות, ניצול ציני של בורות של הכפריים למטרות פיננסיות.

לאחר 'שיגעון הערפדים' של המאה ה-18 אנו יכולים למצוא מספר קטן של שירים אשר בהם מופיעים להם ערפדים שונים, אך, אם נרצה למצוא את המקור לערפדים כגיבורי הספרות המוכרים לנו עד היום עלינו לנוע קדימה בזמן לשנת 1816, לווילה בשם 'וילה דיודטי' אשר על גדות אגם ז'נבה. שם, חבורה של צעירים, אשר מצאה את עצמה כלואה בבית מפאת מזג האוויר העגום, החליטה לקיים תחרות כתיבת סיפורי בלהה. המנצחת בתחרות זו הייתה, כאמור, מרי וולסטונקראפט עם סיפורה 'פראנקנשטיין', אבל המקום השני המכובד ניתן ללא ספק לד"ר פולידורי, אשר סיפורו 'הערפד' הוא היצירה הספרותית הראשונה המביאה לפנינו את דמות הערפד-המאהב המוכרת לנו עד היום.