יום שלישי, 6 בנובמבר 2012

צד ב – מחבר ראשון – דומות

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 
בספר הראשון המיוחס לרמב"ם, אותו הוא כתב בגיל 16, "מילות היגיון" הוא מציג שיטה לוגית סדורה המבוססת בעיקר על כתביו האנאליטיים של אריסטו. עם זאת ישנו הבדל אחד משמעותי בין שיטתו של אריסטו וזו של הרמב"ם: האצל הרמב"ם מתווסף רכיב אחד נוסף "יחס המשל". על-פי יחס זה ניתן לנסח משהו באמצעות משל לא על מנת להוכיח אותו אלא על מנת להעביר את המידע שמבקשים להעביר בדרך נהירה יותר. המשל אינו בא כדי לחזק את הטיעון אלא כדי לחדד אותו.
דוגמא נוספת שניתן להביא היא אפלטון בתקופתו האמצעית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספריו "המשתה" ו"המדינה", המציע איזון מסוים בין ההוכחה הלוגית או הרציונאלית והבאת משלים. (בהקשר זה אנחנו יכולים להבין מדוע אפלטון מבקש לגרש את המשוררים מהמדינה האידיאלית – כאשר הפילוסוף הינו גם משורר אין צורך במשוררים שאינם פילוסופים).
עם השנים השימוש במשלים עורר התנגדות רבה מצד הוגים בעלי אוריינטציה אנאליטית יותר - דיוויד יום לדוגמא ביקש לשרוף כל ספר שאינו מבוסס על סמך הוכחות אמפיריות ולוגיות. 
במאה ה-19, כתגובת נגד לגישה הרציונאליסטית של הוגי ההשכלה התעוררה התנועה הרומאנטית עם הוגים כוויליאם בלייק, קולרידג', שלי, שלינג, שילר והלדרלין אשר השיבה את המשל או הדימוי למעמד מקביל אם לא נעלה על הזהות.
אנו מבקשים עתה לחבר או לקשר בין כל אופני ההסתכלות השונים על ריבויים האינסופי. אנו בבעיה כאשר אנו מבינים שאין לנו יכולת להוכיח או לשפוט את מעמדו של כל אופן הסתכלות. אנו יכולים רק להשוות בניהם ולעמוד על היחסים בניהם. לשם כך הווה ננסה תרגיל מחשבה קטן.
הביטו על האנשים שסביבכם. האם כולם בריאים היום? האם מישהו מהם לא שתה מספיק קפה? או שתה יותר מדי קפה? האם מישהו מהם מעשן או שותה? האם מישהו מהם לא ישן מספיק או ישן יותר מדי? מה בדבר הטרדות השונות המעסיקות כל אחד מהם? האם אתם מכירים זה את זה דיו כדי להבין אותן? אולי אתם יכול להבין אותן – כלומר לעמוד על זהותן של הטרדות האלה, אך אינכם יכולים להכיר אותם במובן של להבין את האופן שטרדה זו או אחרת משפיעה על האופן שבו העולם משתקף ברגע זה מעיניו של האחר. 
לעומת זאת אתם כן יכולים "לשים את עצמכם בנעליו של האחר" - לזהות אירועים מחייכם שלכם הדומים לזה שלו ולזהות את האופן שבו אתם חשתם ולדמות לעצמכם שהתחושה הזו שיש לו היא אמנם לא זהה אבל היא דומה לזו שאתם מדמים בעיני רוחכם.  
באופן זה אתם לא נותנים תוקף או מחזקים את אופן ההסתכלות של האחר – הוא אינו צריך את אישורכם כדי להתרחש – אבל אתם מחדדים את הכרתכם אותו. יחס הדומות מאפשר להתקרב במקומות שבהם לא ניתן לחדור, להבין יותר במקומות שבהם לא ניתן לדעת.
היות וכל אופן הסתכלות הוא תוצאה של המפגש הייחודי בין זמן ומקום וזווית וזיקה שאינן חוזרות על עצמם לעולם באותה תרכובות ייחודית של הרגע, אף אופן הסתכלות אינו זהה לאף אופן הסתכלות אחר. מתוך כך איננו יכולים לאנוס את אופני ההסתכלות השונים לתוך מערכת אחת סדורה של זהויות אנאליטיות. עם זאת, איננו צריכים לוותר, על סמך תובנה זו, על האפשרות להבין טוב יותר את אופני ההסתכלות השונים שאנו פוגשים בהם. אנחנו יכולים להתבסס על יחס הדומות כדי לקרב בין האופנים השונים ולהרכיב כך מערכת מקבילה, גמישה יותר, פתוחה יותר וכן – עמומה יותר, אך כזו שתאפשר לנו להכיר את הדומה שבאחר בהתאם להקשרו הייחודי.
לפרק הבא

אין תגובות:

פרסום תגובה