יום שני, 15 באפריל 2013

שח-מט


"האמיני, הקרוי נבון בפי אנשים,
עתים רֹב רהב בו ואטימות."
                                         גתה

כשהוא דיבר באנגלית ניתן היה לשמוע שהוא היה צריך להיוולד במאה אחרת, תמימה יותר. היה לו קול מהקולות שאדם שומע בראשו כשהוא קורא שיר של טניסון. לא שהיה שמץ של התנשאות בקולו. דבריו היו תמיד נעימים לשמיעה, מזמינים לשיחה. היו מי שלא הסכימו עם דעתו, דבר זה צפוי כאשר דנים בדעות, אך גם המתנגדים לו כיבדו את דעתו וויכוחם איתו היה תמיד מכובד וראוי. כשנסתיים הדיון, היו שני הצדדים חשים כי הרוויחו מן השיחה (כמובן שאין איש משנה את דעתו של רעהו בדיון מסוג זה אך בכל זאת, לא קשה לעמוד את הרווח שחש אדם משכיל בתום דיון ראוי). וויכוחים לא היו עיסוק מיוחד שלו אבל הדיון בסוגיית הוויכוח השכלתני נראה רלוונטי משום שזו בדיוק הפעולה בה עסק כעת.
"אינך מאמין באמת שזה נכון", אמר שותפו לשיחה.
"אינני יודע מה נכון אבל אני אגיד לך את זה – אם ילד אחד יאמר שהשמיים ירוקים וילד אחר יאמר שהם כחולים ויכה את הילד הראשון, אני אתמוך בזה הראשון."
היו לו עיניים חמות ומלאות תבונה והמשפטים האלה שהחביא באמתחתו מעולם לא נשמעו כקלישאות כשהגה אותם. אולי היה זה משום שמעולם לא הגה את אותו המשפט פעמיים ואולי בגלל שהקול העמוק שלו היה צרוד מעט וזה השווה למילותיו נופח של ניסיון.
"אם מישהו יטען בפני שהשמיים ירוקים אוכל להניח שעיניו סובלות מאיזה פגם, עם זאת, אם הוא היה נולד עם הבעיה הזו הוא לא היה חושב שהשמיים ירוקים אלא כחולים, כי זה מה שהסביבה הייתה מסבירה לו. במצב כזה הוא היה אומר על כל מה שירוק, בעיניו כמובן, כי הוא כחול. האופציה השנייה היא שהוא היה רואה את השמיים  כחולים ואז נפגע בעיניו או בנפשו והחל רואה אותם ירוקים. במקרה שכזה הוא היה אומר 'אני רואה אותם ירוקים' ומבין מדוע ישנו אדם שרואה אותם אחרת. לכן, כל שנותר לי להניח הוא שהילד הזה סובל מאיזו מחלה נפשית ושהבעיה בראייה אינה פיזיולוגית אלא פסיכולוגית. ואנשים כאלה, פסיכוטיים, יכולים להיות אלימים. מכאן אני יכול להבין מדוע הילד השני מצא לנכון להכות אותו. לא שאני מסכים עם אלימות כלפי ילדים מטורפים אבל אנחנו מדברים פה על ילדים; הם אינם מסוגלים להביע אותה מידה של סובלנות כלפי המוגבלים נפשית שאנחנו מסוגלים אליה".
"הפכת ילד מבולבל לפסיכופט כדי להצדיק את הטיעון שלך, אתה יותר נחוש משחשבתי" השיב הרברט בחיוך.
נראה שיש צורך להציג את בן שיחו; אותו גאוותן שהרבה כה במילים על טירופו של הילד הבדיוני. כצפוי, הוא קירח, עיניו שקועות ואפו רחב. הוא אקדמאי במקצועו אך עדיין לא זכה לפרופסורה הנכספת. תלמידיו מתארים אותו כסובל מתופעה הנקראת 'חוסר ביטחון אקדמי'. תופעה זו היא תוצר של היעדר סמכות אקדמית מקצועית, ידע רחב בנושאים מועטים והיעדר דעה מגובשת בנושאים מהותיים. כמובן, אין זה מונע ממנו להצטרף לוויכוחים שונים אלא שדעתו משתנה בהתאם למצב כך שתמיד תהייה קוטבית לדעת בן שיחו. קולו אינו בוקע מגרונו אלא מאחורי הענבל ובעקבות זאת הוא נשמע עמום ומאונפף יחדיו. למרות שאך החל את העשור החמישי לחייו, היו לו גבות ארוכות שנהגו להתרומם כאשר הוא דיבר על נושאים שהוא אהב או כשהוא אהב את הדברים שהוא אמר. ואכן, גבותיו התרוממו עם משפטו האחרון ובעקבות תשובתו של בן שיחו נשארו למעלה ולזמן מה פרצופו נראה מופתע. אך במהרה הוא התעשת ולפניו חזר חיוכו המוכר לעייפה.
"אינני נוהג להסכים עם הרוב", אמר, מותח את סוף המשפט "אבל עכשיו הרוב צודק בהתנגדותו".
"תרשה לי לחלוק עליך"
"שהרוב צודק? אני יודע, זה נדיר."
"לא. שהרוב מתנגד". אמר הרברט בשקט, משועשע מהתפניות המתרחשות בפניו של קונץ, "אנחנו מחולקים עכשיו בתוכנו, עם זה אני מסכים, אך אין זו חלוקה בין שמאל וימין או בעד ונגד. זו חלוקה אחרת; בין אלה שרוצים שקט ואלה שרוצים רעש. אלה שרוצים שקט הם, על פי רוב כמובן, שקטים ואלה שרוצים רעש הם רועשים. עכשיו, אם הרוב שקט והמיעוט רועש – מי יישמע?"
"ישנם גם שקטים בין אלה שרוצים רעש" הוסיף ד"ר קונץ, בעיקר כדי להרוויח קצת זמן בשביל לגבש תשובה הולמת.
"אלה המסוכנים ביותר" חייך הרברט.
"על זה אני מסכים איתך" החל צוחק מר קונץ והרים את הכוסית שלו להשקה. הרברט השיק איתו את כוסיתו בעדינות של חברים לסוד.
זה היה ערב קוקטייל ירושלמי לכל דבר; שקט וחד גוני. הסיבה שהודפסה על ההזמנות הייתה יום הולדתה של בת השגריר השוויצרי, אשר, באירוניה שלא חלפה מעל הנוכחים, היה קרוי שווייצר. אך, הסיבה האמיתי לכך הייתה שאשת השגריר רצתה לחשוף ברבים את עיצוב הבית החדש עליו היא והמעצב הצעיר שלה עמלו בחודשים האחרונים. מר הרברט וד"ר קונץ עמדו בצידו של הסלון הפונה לגן ובעוד עיניו של קונץ היו מקובעות בפרצופו של הרברט, הלה שילח מבטו בליאות על המטפס המצועצע שהחל לחנוק את עץ האקליפטוס העתיק ממנו גברת שווייצר והמעצב הצעיר שלה לא יכלו להיפטר.
"אתה שוב שותה יותר מדי?" הופיעה הגברת קונץ והפריעה לבהייתו השלוה של הרברט, חיוכה ואיפורה מאולצים באותה מידה.
"לא יותר מדי אבל מעט מעל הרצוי", ענה קונץ והרים כוסו, מרשרש את קוביות הקרח בתוכה.
הרברט חיכה להזדמנות שכזו, הוא רוקן את כוסו לפיו ואחר מחווה המדגישה את הכוס הריקה הנהן כמתנצל ופנה ללכת אל הדלפק שהפריד בין הסלון והמטבח. "גברת קונץ" הוא חייך לעברה בכללי טקס מיושנים.
"אני מקווה שלא דיברת איתו פוליטיקה" היא אמרה, השיכרון שאספה עד כה הותיר לה להושיט ידה אל כתפו ומשם מטה אל החזה של הרברט ובעודה צוחקת מובכת אמרה "אתה מתניע אותו ואחר-כך אני צריכה לשמוע על זה כל הלילה". ד"ר קונץ גיחך נואשות בחרחור אפו. הוא חש, כילד בגן מול אימו, כי היא מביכה אותו ליד חברו החדש.
"כל אחד והתפקיד שלו" ניסה הרברט לסיים את השיחה הזוגית שנקלע אליה "עכשיו סלחו לי", הוא הרים את כוסו הריקה בשנית.
זה יהיה הלילה האחרון בו קונץ ואשתו יראו ביחד. אחרי האירוע הזה היא תגרור אותו הביתה שיכור. בדרכם במכונית הם ידברו פוליטיקה, כלומר, הוא ידבר, היא תשתוק. היא תחשוב שלא כדאי להלהיב אותו כשהוא כך. הוא יחשוב שהיא מתנשאת מעליו, תמיד היא זלזלה בי, הוא יחשוב. כשהם יכנסו אל תוך הבית הוא ינסה לרקוד איתה ולס, היא תצחק, הוא יחשוב שזה עליו ויעצור את הריקוד באמצע סיבוב. היא תיפול ותפיל איתה פסלון של מלאך שניצב מעלה אבק על שידה בכניסה לסלון. היא תנקה את השברים בזמן שהוא יעמוד מעליה וישיר בעילגות את ההמנון של המועדון אליו מעולם לא התקבל. בזמן שהיא תנקה היא תחשוב על היום שבו קנתה לו את הפסלון הזה, היום בו הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, היא תחשוב גם איך עכשיו כל הזיכרונות האלה נתחבים בחפזה לתוך יעה. "אידיוט" היא תסנן בבוז. הוא ישמע אותה ובפרץ קצר של זעם יתפוס בראשה ויטיח אותו בקיר הגבס אותו בנו יחדיו בשיפוץ האחרון. היא תקום ובגבה מדממת תשפיל עיניה ותלך אל המטבח. שם תחכה עד שהוא יישן. שלושה שבועות אחרי כן השכנים יזמינו משטרה בגלל הריח. עד אז יהיה לה כבר בית בפריז. חוקר המתים יקיא כשהוא יימצא את אשכיו של דוקטור קונץ תחובים בגלגלי עיניו. הוא יקיא שנית כשהוא יימצא את עיניו של קונץ בתוך שק אשכיו. הוא לעולם לא יבין איך הובאו לשם בלי לפגום בשלמות השק. אבל כל זה מדכא למדי ועל-כן נחזור לסיפורנו.
הבר היה שולחן קטן שהוצמד אל הקיר ועליו ניצבו בקבוקי זכוכית שונים, בקבוקי שתייה קלה וכוסות. כוסות זכוכית, כמובן.
הרברט הרים בזה אחר זה את בקבוקי הזכוכית בחיפוש אחר משקה ראוי. בבר הזה הוצבו שלושה בקבוקי וויסקי; J&B, ג'ימסון ובקבוק נוסף בעל שם לא מוכר. בהבנה שזה הרע במיעוטו מזג הרברט מנה שנייה של ג'ימסון ומתוך דלי שהוצב ליד השולחן משה קוביית קרח אחת.
"איפה האישה?" נשמע קול מוכר לצידו. זו הייתה הבחורה הנחמדה אותה הוא פגש בעבר באירועים כאלה, היא התנהגה עימו תמיד כמכר וותיק. הוא מצידו מעולם לא הבין מדוע הפנים האלה מוכרות לו אך, מפאת מחויבותו לקוד הנימוס, נהג בה כידידה וותיקה גם כן.
"היא עבדה עד מאוחר היום והעדיפה לבלות את הלילה הזה במנוחה" הוא שיקר בחיוך מצטנע.
"היא מרשה לך להסתובב כך לבד בלילה? אני במקומה הייתי רוצה לשמור אותך תמיד מול העיניים" היא התקרבה אליו בהנמיכה את קולה, בסוף המשפט כבר לחשה, שדה נצמד מבעד חולצתה לכתפו.
"היא סומכת עלי" הוא התגונן, מתרחק קצת.
"בצדק?" היא התקרבה.
"אני לא יודע" התוודה "לכן אני מנסה להוכיח שכן בכל פעם שיש לי הזדמנות" הוא חייך בהתנצלות והתרחק עוד. לא הייתה לו אישה.
"לאישה שלך." אמרה העלמה והרימה את כוסה, זה היה קוקטייל שזרח בצבע סינתטי. כוסותיהם נשקו זו לזו והרברט רכן לעברה כמתכוון ללחוש סוד.
"את יודעת במקרה איפה השירותים?" היא צחקה והצביעה תוך כדי שהיא לוגמת מהמשקה שלה, השיחה הזו נגמרה מבחינתה ולזה גם הוא חתר.
הרברט והעלמה יפגשו בשנית; מספר חודשים מאוחר יותר, בשעות האחרונות של הלילה, בפאב קטן. היא תהיה שיכורה מדי והוא ילווה אותה לביתו. כשיגיעו לשם הוא ישכב איתה אך כשיסיים יגלה שהיא נרדמה. בבוקר הם לא ידברו. הוא לעולם לא יידע אם היא זכרה ששכבו. אבל עכשיו, בערב הזה, גם הוא עדיין לא יודע זאת.
כשהגיע אל השירותים מצא את עצמו הרברט במצב מאד לא נוח. אישה שמנה בדיוק דחקה את עצמה אל התא, רומזת בחיוך גועלי שתתעכב שם. ובעוד הוא נעמד בציפייה הוא מצא כי לידו, מביט בו בעניין רב, עומד אדון נמוך קומה שנראה קטן במיוחד היות וחליפתו הייתה גדולה עליו בכמה מידות.
הברנש הזה היה שם מזה זמן מה, שמע במקרה פיסה משיחתו של הרברט עם הד"ר קונץ וסימן את הרברט כבן שיחה מעניין. עכשיו, משנקלע הרברט לחברתו, פשפש הלה בראשו אחר נושא לשיחה בעוד חברו החדש מביט בו בחשד. ומי לא יביט בחשד באדם קטן העומד לידך בקרבה כמעט אינטימית ומביט לעברך בחיוך מטופש ועיניים בורקות משכרות? אותו גוץ, יעקב שמו, היה מזכיר קטן וירושלמי של אחד האורחים, שבדרך מוזרה הצליח להזמין עצמו לאירועים רבים מסוג זה. הוא החל לאחרונה להתעניין בספרות ובהרחבת השכלתו, שעד כה הסתכמה בידיעה פנומנאלית של המדינות בארצות הברית ("גרתי פעם באמריקה") אותה קיבל מבהייה ריקה במפה של ארה"ב שעמדה מעל הלוח בכיתתו במשך שנתיים מהתיכון.
יעקב, בתגובה למבט מיוסר מצד הרברט, חש כי עליו לומר דבר מה במהרה ופלט בלית ברירה את ראשון המשפטים שנתגבשו בראשו "קראתי לאחרונה את 'הכנסת כלה' של עגנון... לאן נעלמו היהודים האלה?" בסוף המשפט עוותה הבעתו לרגע קט כאילו אמר לעצמו 'מה אמרתי?'.
"זו הייתה תקופה אחרת, לפני שהמאה העשרים שרפה את התמימות של כולנו" ענה הרברט ידי חובה כמו היה עומד מול פקיד בממסד ביורוקראטי והיה רוצה לרצות אותו כדי לשפר את המוטיבציה של הפקיד לבצע פעולותיו בזריזות וביעילות.
"אהבתי שם" המשיך יעקב, בלי לשים לב למבטו המיוסר של הרברט "את האופן בו, בעקיפין, אנו רואים בספר זה את פניה השונות של מצוות הכנסת הכלה" בתום המשפט יעקב הרכין ראשו קדימה והמתין בעיניים פעורות לתגובתו של חברו החדש.
באותו הרגע נתמלא הרברט תחושה של מיאוס. הוא שנא את האידיוט הכופה עצמו לשיחה, את השמנה בשירותים ואת ערבי הקוקטיל המנומסים האלה על שיחותיהם התפלות.
"מה אם אומר לך" רכן הרברט אל יעקב "שיש בידי קללה יותר נוראה מכל קללה ששמעת אי-פעם?".
באותו הרגע נשמע, כרעם בשנת בצורת, קול הניאגרה מהתא הסגור לידם.
"ומה היא?" שאל יעקב שסקרנותו כבר החלה לתסוס בתוכו. אך אז כבר נפתחה דלת השירותים, הרברט רוקן כוסו ללועו וברוח השטות שזרמה בדמו עם הוויסקי הניח את הכוס הריקה בידו של יעקב ועם צאת הגברת השמנה מיהר להיכנס אל תא השירותים. יעקב, שהיה בטוח עד כה שהוא הבא בתור, נותר עומד מוכה הלם עם הכוס הריקה בידו וסקרנותו בראשו.
חייו של יעקב ישתנו לחלוטין בעוד מספר שנים, בעקבות שיחת טלפון שהוא יבצע לתכנית הטלוויזיה האהובה עליו. הם יזמינו אותו להשתתף והוא יזכה בחמישים אלף שקלים. הכסף יהיה לו פחות משמעותי מהעובדה ששם, במשך שלוש תכניות, הוא היה החכם שבחבורה. הוא יאהב גם את הידיעה שחלק מהקהל ישנא אותו בגלל זה. עם הכסף הוא ישלם את חובו הזעום אל הבנק ויעבור למושב קטן על כביש הערבה. שם, בעקבות שיחה עם שכניו, זוג רוחניים המתמחה בשיטה החדשה "ניו-צ'אנס", הוא יגלה את עצמו מחדש, ילבש שק פשתן ויגמור עם עצמו ללכת ברגל אל בית הילדות של אביו המנוח שהיה בגבול בין גרמניה ופולין. גופתו תימצא שמונים קילומטר בתוך לבנון, אף אחד לא ידע איך ומדוע הוא הגיע לשם. אך מדוע אנו דנים ביעקב והנה כל שרצה הרברט היה לשכוח אותו?
מאז ארץ ישראל בימי עלומיה לא היה מפלט כתא הקטן הזה. כמה התענג הרברט על הקול העמום של העולם החיצון, על החדגוניות המרגיעה שבתא המשפחתי הזה, עיניו שטו ונדו בין הכלים, התכשירים והקירות. והנה אף אחד מהם אינו טוען, אינו שואל ואינו מבקר. הסבון אינו מנסה להיראות משכיל ומברשת האסלה אינה נוברת אחר גירויים חברתיים. משחת השיניים – משחת שיניים והשמפו - שמפו. כאן, בממלכת הטבע, כל דבר הוא כשלעצמו ואין מלבישין עליו משמעויות, מסכות, תקוות ורצונות. כאן הרגיש הרברט כי אפילו הוא, כשאר הדברים - הוא ולא יותר ואין מי שרואה בו חבר למריבה, בן-שיח או שותף לפלרטוט.
אך ככל החלומות הכי יפים והחוויות המרגשות ביותר גם אירוע זה, על כל הנאותיו והארותיו נידון להסתיים. וכיצד הסתיים? מה היה קול גוויעתו? מה יכול היה להיות אם לא קולה של שיחה מאחורי הדלת.
"לאחרונה סיימתי לקרוא את ספר 'בראשית'" אמר קול אחד שנשמע כאילו בקע מאפו של הדובר, להבדיל מפיו.
"אהה, ספר גדול, ספר גדול בהחלט" אמר ברוח שיתופית הקול השני שהיה כה גרוני שלא היה ספק כי גילו של הדובר השני גדול בהרבה מזה של הראשון.
"בהחלט ספר מעניין... כן" אמר הקול הראשון, "אך אני חייב לומר שמצאתי בו כמה קשיים אותם איני מסוגל לפתור לבד".
בחילה החלה תוססת בקרבו של הרברט וצרבת בערה בגרונו. 
"אתה אומר כמה קשיים כאילו הם ספורים בלבד ואילו אני", קיבל הקול השני גון פיוטי לפתע, "כשאני קורא בזה הספר כל פרק, כל פסוק, כל מילה וכל טעם קושי גדול הם עבורי"
סגור בתאו החל הרברט מסתחרר, המקום שהיה מפלטו הפך בין רגע  לכלאו החדש.
שמו של הצעיר היה אבירם, הוא גדל בתל-אביב כל חייו אך החל לעבוד בירושלים בעבודה זמנית בזמן הלימודים אשר לא יכול היה להביא עצמו לעזוב. לאחרונה הוא החל ללמוד קבלה במוסד חילוני והדבר הביאו לכדי תחושה נפלאה של רוחניות בימי שלישי בין שבע לתשע בערב. בעקבות התלוצצות של חבריו שהנה הוא חוזר בתשובה הוא סיגל לעצמו מנהג להיכנס לוויכוחים טרחניים על דברים הקשורים בדת ובכך, משל היה זה חיסון שבועי, להימנע מאפשרות של חזרה בתשובה. שיחה זו, כמובן, הייתה ויכוח מסוג זה.
"כן... כמובן, אבל אני בטוח שהבעיות שלי הן פשוטות יותר." הוא אמר.
"בעיות פשוטות שאין משכיל פותרן? שתפני ולו רק כדי לספק סקרנותי" סיגל לעצמו הזקן את השפה בה היה רוצה לשמוע עצמו מדבר על נושאים מסוג זה.
"זה נוגע לאבות... הם כולם, איך אנסח זאת... הם אנשים מאד... רעים." אמר אבירם בהיסוס.
"הסבר" זעם מאופק נשמע מקולו של הזקן.
"אברהם שולח מעליו את אשתו ואת בנו הממזר ברגע שאשתו השנייה מביאה לו בן, ואין זה שיש דופי בבנו הראשון, הוא כל-כך אדם טוב שהוא שב להצטרף אל יצחק לקבור את אביהם. ויצחק? עם העקשנות הזו? לאחר שרומה על ידי בנו, אינו מתקן את טעותו משהבחין בה אלא מקבלה. ויעקב? האם הוא מופת? רמאי חסר לב הוא. וניחא היה גונב רכוש, גנב הוא דברים שבשמיים. בכורה הוא גנב וכיצד?" החל מתלהט "בסירוב להאכיל את אחיו הגווע ובשקר גס לאביו מולידו. והנה אני יושב וקורא וכל הזמן הזה מהדהדת בראשי הנעימה מליל הסדר 'שלושה א-בות', ואני לא יכול שלא לחשוב – אלה האבות שלנו? אלה הדוגמאות והמופתים המונחים לפנינו? ומה זה אומר על אלוהים?"
הרברט התפתל בכיסאו, הוא לא יכול היה לסבול זאת, אך המחשבה על העולם מחוץ לתאו החזיקה אותו חרד במקומו.
"הירגע, הירגע" אמר הזקן בקול שחוק "קודם כל באותה העת היה אלוהים בגלוי ולא בנסתר וכל אחד ביצע פעולותיו מתוך הכרח למען המטרה העליונה-"
"על אחת כמה וכמה!" קטע אותו אבירם.
"שנית, אין לשפוט אנשים אלו על-פי אמות המידה המודרניות שלנו."
"כך חשבתי גם אני, אבל אז שאלתי את עצמי האם פעולות אלה יכולות להיחשב טובות על-פי איזה שהוא טוב אוניברסאלי והאם הטוב הזה הוא בכלל טוב?"
"שלישית" התעלם הזקן "יופייה של התורה אינו בייפוי המציאות וטבע האדם אלא בהצגתו כפי שהוא על כל הרע הטבוע בו אליו נחשף עם צאתו מגן העדן..."
"אבל זה אומר שאני צריך לקבל את זה שזהו טבע האדם - רע ביסודו. למה המופתים אינם מופתים?" כה בערה בו חמתו שהחל זועק כילד לא מסופק.
באותו הרגע הגיח הרברט מתאו, הוא היה עצבני ומותש, שיחה זו האסה את ההרמוניה שמפלטו השרה עליו ועתה הוא רצה, כעונש, להשיב לשיחתם, למען תיגדע באיבה; "תחשוב על זה כתרגיל בהומאניזם" פתח הרברט, פונה אל הצעיר שעמד שם מופתע מהופעתו הפתאומית של בן שיח חדש, "הנה מוצגים לפניך שלושה אבות אותם אתה צריך להעריך ולאהוב, מצד שני; כאשר אתה מסתכל עליהם מקרוב, אתה מגלה שאין אלה דמויות מופת בכלל, עתה עליך לעשות את העבודה עם עצמך. להביא את עצמך לאהוב אותם למרות שמעשיהם רעים בעיניך. מה גדול הוא המשבר של נער מתגבר כאשר הוא מגלה שאביו אינו מושלם? שגם הוא טועה, שגם בו פגמים ושחלק מהפגמים האלה עברו גם אליו. וכשהוא מצליח לקבלם ולאהוב את אביו מחדש, הוא מקבל גם את עצמו ואת פגמיו שלו והנה הוא אדם חזק יותר. אם נצליח לקבל את הפגמים בדמויות אלה, ולקבל את קיומם של אותם הפגמים גם בעצמנו, האם לא נהייה טובים יותר כבני-אדם? ובאשר לאלוהים, מערכת היחסים שלי איתו היא כזו: על כל הפעמים בהן הוא צוחק עלי ישנן הפעמים הבודדות בהן הוא צוחק איתי".
בתום מילים אלה מיהר הרברט ללכת משם לבל ימצאו השניים לנכון לפתוח עימו בשיחה נוספת. אבירם ימשיך את חייו בתל-אביב עוד שלוש שנים, עד שיחזור בתשובה ויעבור לבני ברק. הוא יתחתן לאחר שידוך. ייקחו לו מספר שבועות לזכור את שם אשתו. היא תביא לו תשעה ילדים, שתיים מהם בנות. בשתיהן הוא יגע. "שלום בית" ו"הכול נשאר במשפחה" היו הסיבות הנסתרות לתפנית של חייו.
הרברט הלך אל הבר ומזג לעצמו כוסית אותה רוקן לגרונו ישר עם תום המזיגה וכוס נוספת להלך עימה.
כידוע כוסו הראשונה של אדם היא לתחושת הקלוּת, השנייה לרוח שטות, השלישית להבל וטיפשות אך זו הרביעית תביא לשותה רק זעם ועצבות.
"נו הרברט, אנחנו מחכים..." נשמע קולו של יעקב הקטן.
כשהרברט נסוב לכיוון הקול הוא ראה את הכול ישובים ופניהם אליו. היה שם הד"ר קונץ אדום האף ואשתו עם עיניה הנוגות, העלמה הצעירה עימה דיבר ישבה לצד השמנה מהשירותים, והיו שם שווייצר השגריר השוויצרי שאחז את ידה של אשתו שאחזה את ידו של המעצב הצעיר שלה.
 "נו..." המשיך יעקב, "סיפרתי לכולם על הקללה שלך וכולנו מצפים בכיליון עיניים לשמוע מה בפיך" אמר במליצה.
מבטו הקפוא של הרברט לא סר מיעקב כשהגה את המילים הבאות: "מי ייתן וארבעה כושים יעקרו לאמא שלך את העין כדי שיוכלו לזיין אותה כולם יחדיו". ברגע השקט הקצר שהופיע לפני סופת האנחות המסתייגות והמבטים הפגועים הנהן הרברט לשלום ופנה לצאת.
הוא הספיק לראות בטרם יצא אנשים שונים מסמנים זה לזה את הסימן המקובל ל'שיכור' ושמע מישהו אומר "כל הלילה הוא דיבר שטויות, זה היה חייב להיגמר כך בסופו של דבר" כשטרק מאחוריו את הדלת שמע את בעל הבית אומר בקול "יופי, חשבתי שהוא לא ילך לעולם" ולאחר נשיפת רווחה קולקטיבית חזרו הכול לשיחותיהם השונות.
זו הייתה הפעם האחרונה שהזוג שווייצר ערכו מסיבה בביתם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה