יום שני, 22 באפריל 2013

נשמה, מתוך 'אל מול שפות התהום'

אם כן, טועה אני. ועם זאת, צרת רבים היא הטעות הזו. מדוע אנו כך אצים ורצים אחר תשובה בו ברגע שבו אנו למדים שטועים אנו? האמנם הידיעה הזו שבתוך ראשנו שוכנת לה סברה שגויה, די בה להדיר שלווה מראשינו? אם היינו רצים בעקבות האמת ומחליפים טעות בתשובה נכונהניחא, אך רובנו לא עושים כך רוב הזמן.
אנו מחליפים סברה איתה הרגשנו בנוח, תמונת עולם שבו משום מה יכולנו לחיות, בתמונה של מקור בר סמכה. מקור אשר, מטעמים שאינם מובנים מאליהם, אנו רואים כאוטוריטה. בין אם המקור הזה הינו מאדם שתיקן את טעותינו, או ספר שהציע תשובה, או דמות של אדם מבוגר וחכם, או אתר אינטרנט בעל אופי סמכותי.
לאותוריטות, או לכותבים אשר נתברכו במתת האל הנקראת כריזמה, ישנה השפעה גדולה על תמונות העולם בהן אנו חיים. המגע  שלהם בעיצוב השימושים במושגים הינו רב יותר מאשר זה של אנשים אחרים. ועם זאת, הניסיון מלמד שכל אמת של היום היא הטעות של מחר, אם כך מדוע אנו עדיין מצוטטים את החכמים של שלשום? 
קל להתמודד עם הבעיה הזו בשאלות להן ישנה תשובה מוגדרת כמו, כמה רחוק הירח מכדור הארץ? או, מה היא תוחלת חייו של עורב? אבל אלו אינן אלא תשובות אשר אם ישתנו המספרים המשיבים להן עולמנו יישאר, פחות או יותר כפי שהוא. אלה הן גם תשובות אותן ניתן לבדוק, למדוד ולהפריך, אך לא אלה התשובות בהן אנו חיים.
אני מתכוון לשאלות אשר בתוכן חיים, כמו 'האם אינני אלא קובץ של חומרים אשר נידון לפעול בצורה קבועה מראש?', או 'האם יש לי נשמה אשר תתקיים אחריי?', או 'האם ישנה דמות אב משותפת לכולנו?', או 'מה היא דמותו של הטוב?', או 'מה חשוב יותר אדם או אדמה?', או 'אילו פעולות משקפות נכונה את אמונתי?'.
לשאלות אלה יש משיבים רבים מספור, אך אף אחד מהם לא צריך לחיות מתוך עיניי שלי, ועם זאת, כמה פעמים אנו נותנים לאדם אשר סמכות אב או סמכות רב לו, להחליט עבורינו באיזה עולם נחייה. אכן אנו פונים אליו כי לא די בידיעותינו בשביל לספק תשובה לשאלות אלו, אך גם אם נרכז את כל ידיעות העולם לא יהיה בכך די כדי להשיב עליהן.
בנוסף לקושי זה, יש להוסיף את הקושייה הבאה: מדוע אני יודע בתוך איזו תשובה אוכל לחיות? מדוע אני יודע בבואי לבקש תשובה לשאלה הישנה של דטרמיניזם מול רצון חפשי (דיכוטומיה סינטתית אם אי פעם הייתה אחת), אני יודע שאינני יכול, בשום פנים, לקבל תמונה דטרמיניסטית. יבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו ויאמר "כך הוא העולם", אשיב לו "כך הוא עולמך שלך, השאר לי את שלי", יבוא גדול המדענים ויוכיח לי שאין אפשרות מלבד היעדר האפשרויות, אשיב לו "אתה בוחר לחשוב כך ואני אחרת". 
אינני מתכוון שלכולנו התשובות כולן אלא שישנו פער בין אדם לחבירו, מרחק שי יחס מטאפורי, או מרחק של חיים שלמים, בין העולם כפי שהוא מתקיים בעיני ובין העולם בעיניו של אחר. מין יחודיות כזו שכל אדם מחזיק בה, הקובעת כי זה יאהב גבינות וזה יאהב נקניקים, שזה יצהל למגינה טכנולוגית בעוד זה יישב מרוגש לצלילי מיתר קדומים. פער המאפשר לאדם אחד להיות מאושר בתוך תא של ניירת בעוד אחר דומע מעצם המחשבה על כך.
אינני יודע מדוע אני כך ולא אחרת, וכל ההסברים לא סיפקו אותי, אולי זה משום שביחודיותי שלי נשמתי פורחת אל מול השאלה ושוקעת מול תשובות שהן כל כך טובות שהן הורגות את השאלה שהולידה אותן.
ואולי דווקא כאן ניתן למצוא מושג אשר יכול להניח את דעתנו. אולי דווקא כאן ישנה תשובה לייחודיות המקודשת של כל אדם. במושג החמקמק הזה הקרוי נשמה.
כמה סברות קיימות על המושג הזה, שהוא קיים לנצח, שהוא עובר בין גוף לגוף, שהוא השאר אחרי הגוף, שהוא נידון לנצח כזה או אחר, או שהוא אינו אלא שום דבר.
אך אם אנו מסבים שת המבט השואל על זהותה של זו הנשמה מריבוי התשובות הסותרות האלה, שאין ולא יכולה להיות דרך להוכיחן מלבד המוות, אל צורות השימוש במושג הזה, הרי כאן אנו מוצאים תמונה אחרת של נשמה. זו הרואה באדם אהוב, ובילד משוש חיים, זו אשר נפעמת ממנגינה או משורות של שיר, זו אשר רואה בציור יותר מסכום חלקיו, ובפסל דומם חיים. זו המפתחת בכל אחד ואחד מאיתנו טעם משלו. טעם מאמנות כמו טעם באמונות.
צא וראה נשמות אדם, זה חובש כיפה לראשו ומורד בה כלוחם חופש, זה חובש כיפה אחרת והרי הוא חופשי. כל אחת ואחת מנשמותינו חפצה באושר ועם זאת האושר שונה מכל אחת לאחת. ובעוד שלא ניתן לכפות על אדם הנאה מדבר אשר ממנו נשמתו סולדת, האושר הזה, דומה שהוא לא יכול להתקיים מבלי האישור החבוי בתוכו, מבלי אותו אישור החבוי בתוכו. 
אדם מאושר הוא אדם שאישרו אותו, אדם שקיבל מהעולם קבלה של תמונת עולמו. והנה אנו חוזרים לראשיתו של פרק זה, לחיפוש המוטרד אחר תשובה טובה לשאלה אשר תשובתו הקודמת לה הוכחה כשגיאה. אולי משום כך איננו יכולים לחיות בתוך טעות, לא משום שהטעות הינה תא צר מדי מכדי להכיל את נשמתנו, אלא מפני שעם הטעות מגיעה הדחייה של האחר את עולמנו, ועם הדחייה הזו אובד האישור, ואיתו האושר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה