יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

מון בלאן, פרק 11. קודה


נדיר מאוד שמשהו חודר את המחסום שבין החלום והמציאות.
ואם כבר קורה אירוע מסוג זה, בדרך כלל הוא מקבל צורה של שיר או של סיפור, או של תורה.
אך ישנן הפעמים הספורות שבהן דבר מה גשמי, מוחשי, מצליח לחדור מצד אחד לשני.
אחד הדברים הבודדים בעולם הזה שיכולים לבצע את המעבר הזה הוא הזעקה הקורעת.
הזעקה הראשונית.
הגרסה האנושית לאותו "ויהי אור" מפורסם.
הזעקה הזו ניתקה מחלומו של דניאל אל העולם האמיתי ולמרות שלא ניתן היה לשמוע אותה, משק כנפיה השליך אותה עד אל ההר המקביל ומשם להר אחר ומשם ישירות לכיוון דניאל שגופו אמנם ישן בישיבה אך נשמתו כבר החלה לנסוק אל השמיים.
הצעקה חדרה את דניאל כאילו כבר לא היה בו מן המוחש, ומשם היא המשיכה ישירות אל ההר של דניאל, ההר המאיים שניצב בגאון לגבו.
שם, בתוך הצוק הכביר שאל מרגלותיו דניאל הצליח להגיע, היא הטיחה עצמה ונעלמה חזרה לעולמה.
 
כרכוב של קרח ישב בקצה הצוק, כרכוב זקן ועייף.
הוא עשה את אותו דבר שהוא עשה כל חייו, הוא ישן על הצוק, נהנה מהבריזה העדינה של כוכב-לכת המסתובב על צירו.
תמיד הוא ישן.
גם כשמטפסים שונים נעצו בו את הגרזנים הקטנים שלהם, גם כשחבלים גירדו את קרקפתו, גם כשמסוק פעם נחת על ראשו.
פעם, כשהוא היה צעיר, האדמה רעדה והוא התעורר והחזיק חזק עד שהיא חלפה.
אבל הזעקה הזו הפתיעה אותו.
לא היו לה רעדים קלים המבשרים על בואה.
והוא נעור מתרדמתו כמוכה הלם ולפני שיכול היה להבין מה פשר הרעש, הוא איבד את אחיזתו מרובת השנים בצוק ונחת מטה במהירות, מתפורר לחלקיקים רכים, ובקול חבטה שקט הוא נח על הקרקע תחתיו, בלי לחוש שהוא מכסה ועוטף בגופו את אחד המטיילים האלה שישן לו בישיבה.