יום שישי, 1 בנובמבר 2013

פראנץ ליסט מגלה את סוד ההצלחה, מתוך 'אגדות אמתיות'


פראנץ ליסט נולד בשנת 1811 למשפחה הונגרית ענייה, שעבדה בגרמניה בשביל משפחות האצולה העשירות. יום אחד, כאשר חזר עם הוריו מקונצרט, הם הבחינו שבנם הקטן שורק לעצמו מנגינה משונה ביותר. בהאזנה שנייה, אביו של פראנצי הקטן זיהה את המנגינה – הילד שרק לעצמו את כל הקונצרט מהתחלה ועד הסוף. הוא לא פספס אפילו תו אחד ולא זייף בשום צליל. במהרה הבינו ההורים שיש להם ילד כישרוני במיוחד, ואביו החל ללמד אותו פסנתר.
אביו של פראנץ לא היה מורה מוסמך לפסנתר, ובמהרה לימד את הילד הקטן כל מה שיכול היה ללמדו. ההורים התייעצו ביניהם כיצד הם יוכלו לטפח את כישרונו של הילד ולבסוף אמו של פראנץ הציעה שהם יעזבו את עבודתם, ובעזרת כספי הנדוניה שלה ששמרה למקרה חירום, יעברו לגור בווינה - שם וודאי יהיה מורה לפסנתר שיוכל ללמד את הילד לנצל את כישרונו.
כשהגיעו לווינה אביו של פראנץ הביא אותו לפני המורה הטוב ביותר למוסיקה שהיה בעיר – קארל צ'רני, שהיה המורה לפסנתר של משפחות האצולה של ווינה. בכל יום היה מקיים שיעורי פסנתר משמונה בבוקר עד שמונה בערב. מסיבה זו לא שש לקבל על עצמו תלמידים חדשים - במיוחד כאלה שהוריהם לא יכלו לשלם את השכר הגבוהה שדרש.
"בבקשה אדוני", פנה אליו אביו של פראנצי הקטן, "רק תשמע את הילד מנגן, אני מבטיח לך שיש לו כישרון גדול".
לצ'רני אמנם לא היה זמן לבזבז על גחמות של אנשים שונים שמתדפקים על דלתו אבל היה לו הנימוס הנאות שלא להשיב את פניהם ריקם. הוא הכניס את האב ואת בנו לביתו, והושיב את הילד מול הפסנתר.
פראנץ הקטן התבייש מאוד בתחילה, אבל בעידודו של אביו הסכים לנגן. עיניו של צ'רני המורה נפערו לרווחה בתדהמה כשראה כיצד הילד הקטן מנגן מנגינות קשות ומורכבות מזיכרונו בלבד. הוא הבחין שהטכניקה של הילד הייתה איומה ונוראה: הוא קפץ על הספסל מצד לצד, וחבט בידיו הקטנות על המקשים. צ'רנזי ידע שאם הילד ימשיך לנגן כך, כישרונו המופלא ייהרס במהרה. הוא הסכים להתחיל ללמד את הילד ללא דיחוי וללא תשלום. לאב המופתע לא נותר אלא להודות למורה המכובד מקרב לב.
בכל ערב, לאחר שסיים ללמד את תלמידיו המשלמים, צ'רני היה מתיישב ליד הפסנתר עם ליסט הצעיר ומלמד אותו כל מה שיש לדעת על הנגינה בפסנתר: מישיבה נכונה על הכיסא, לאחיזה נכונה של הידיים, לאופן שבו יש לקרוא תווים, וכן והדרכים השונות לנגן סולמות מוסיקליים.
ליסט הצעיר גמע בשקיקה את הוראתו של צ'רני. הוא נהנה מן ההזדמנות שניתנה לו ללמוד עם המורה הנהדר הזה, למרות שהלה היה נוקשה מאוד והכריח אותו לנגן סולמות משעממים במשך זמן רב בכל יום. ליסט הבין שבלי ללמוד את הבסיס, לא יוכל ללמוד את הדברים המתקדמים יותר.
לא עבר זמן רב, והוריו של ליסט הוזמנו לשמוע אותו מופיע ברסיטל לפסנתר שנערך בווינה, לכבוד כל בני האצולה ומשפחותיהם. מן הרגע שליסט הצעיר הניח ידיו על הפסנתר ועד שנעמד לקוד קידה, הקהל כולו ישב פעור פה. היו אפילו כאלה שהעזו להשוותו למאסטרו מוצארט הצעיר.
הוריו של ליסט ראו עד כמה משפחות האצולה משבחות את הילד והחליטו לקחת את בנם לסיבוב הופעות בכל אירופה. "בשום פנים ואופן!" התנגד צ'רני, "הילד עדיין לא מוכן".
צ'רני ידע שעד כמה שהילד הזה מרשים עכשיו, הוא יוכל ללמד אותו להיות מופלא באמת. אבל להוריו של ליסט הייתה סיבה נוספת לצאת למסע ההופעות: במהלך התקופה שבה חיו בווינה, אביו של ליסט לא הצליח למצוא לעצמו עבודה, וכספי הנדוניה של אמו אזלו לחלוטין.
כך יצא ליסט הצעיר עם משפחתו למסע הופעות ארוך בכל אירופה. הוא הופיע בפני כל סוגי הקהלים, באולמות קונצרטים ובמסבאות קטנות. אנשים רבים מכל הגילאים והמעמדות מיהרו לשמוע את הילד הקטן שמנגן על הפסנתר בצורה כה נפלאה.
פראנץ ליסט השתעמם במהרה מן המסעות האלה, שבמהלכם הפך מילד קטן לבחור צעיר, וכמו כל בחור צעיר, לא רצה לעבוד כל הזמן – הוא רצה גם לבלות קצת; בקיצור, הוא רצה לעבור לפריז, עיר האורות שבה נערות צעירות מתחתנות עם זקנים עשירים ומתנשקות עם אמנים צעירים; פריז, שבה היין יוקרתי האוכל מופלא והמסיבות לא נגמרות לעולם.
במהלך מסע ההופעות שלו הרוויח מספיק כסף כדי להתגורר בפריז למשך תקופה ממושכת. הוא הפך לחברם הטוב של היוצרים הענקים של התקופה ובילה ערבים רבים בחברתם של וויקטור הוגו, הקטור ברליוז, ג'ורג' סאנד, אלכסנדר דיומא, פרדריק שופן, רוברט שומאן ואחרים. הערבים המשותפים של החבורה הזו יחדיו נקראו על ידי הציבור: ערב בחברת האלים".
יום אחד הוזמנה החבורה הצעירה  לקונצרט של כנר איטלקי בשם ניקולו פגניני. שמועות רבות התרוצצו בקשר לנגן הכינור המסתורי הזה. התווים שכתב הופצו ברחבי אירופה, אבל כל מי שראה אותם חייך ואמר "אי אפשר לנגן את זה". אנשים ששמעו את פגניני מנגן, סיפרו שנגינה כזו אינה אפשרית לבני אדם; לכן הוא חייב להיות שד או מלאך; אחרים סיפרו שהוא מכר את נשמתו לשטן בתמורה לכישורי הנגינה שלו; עוד סיפרו שרצח את אשתו, שהמיתרים של כינורו עשויים מהמעיים שלה, ושבעקבות הרצח הזה הוא בילה עשרים שנה בבידוד בבית המאסר, שם לא הייתה לו כל חברה מלבד הכינור.
מכיוון שהבטחתי שהאגדות האמתיות שלי תהינה מורכבות מאמת בלבד ולא משמועות, אספר לכם שפגניני היה נגן כינור איטלקי שנהג ללבוש שחור מכף רגל ועד ראש; שהלסת שלו הייתה הרוסה ממחלה נוראה ולכן כשניגן הוא נראה כמו גולגולת מת עם כינור מתחתה; שתמיד הסריח מסיגרים של מאפיונרים,  שנהג לשחק אתם בקלפים לפני הופעותיו;  וכמובן – שהיה נגן הכינור הטוב ביותר שחי אי פעם עלי אדמות.
ברור שכאשר פגניני הגיע לפריז, כל העיר מיהרה לקנות כרטיסים כדי לשמוע ולראות האם יש אמת בשמועות. ליסט וחבריו מיהרו גם כן להופעה.
דומייה שררה באולם בזמן שהדמות השחורה ריחפה אל מרכז הבמה. דומה היה שמהרגע הראשון שהקשת נגעה במיתרי הכינור, נשימתו של הקהל כולו נעתקה. נשים החלו להתעלף, וגברים החלו להריע. ליסט הביט בתדהמה כיצד הכנר הזה ממשיך לנגן במהירות כזאת שנדמה שבכל רגע כינורו יעלה באש. הוא לא הפסיק לנגן אפילו כשהמיתרים שלו החלו להיקרע בזה אחרי זה; וכשנותר עם מיתר אחד אחרון, ניגן את כל שאר היצירה על המיתר הזה בלבד.
ההופעה הזו הייתה הנושא היחיד שפריז דיברה עליו במשך חודשים. ליסט לא היה היחיד שהושפע ממנה. חברו הטוב רוברט שומאן, שהיה מוסיקאי חובב ומשורר צעיר, החליט בעקבות אותה הופעה שהוא רוצה להיות הפגניני של הפסנתר; אבל הייתה לו בעיה אחת – הוא לא ידע לנגן בפסנתר. הוא ניגש ללימודים בכובד ראש ורצינות ובמהרה הבין שאצבעותיו נוקשות מדי כדי לנגן ברמה הנדרשת; אז קיבל את עצתו של איש עסקים שרלטן, שמכר לו מכונה לריכוך האצבעות שכעבור חודש ריסקה לו את כל האצבעות ביד אחת, והותירה אותו ללא יכולת לנגן.
גם ליסט הצעיר החליט בעקבות אותה הופעה שהוא רוצה להיות הפגניני של הפסנתר; אבל לו הייתה תכנית אחרת להגיע להצלחה המיוחלת: הוא ידע שהוא נגן פסנתר טוב, אבל הוא רצה להיות נגן מצוין, יותר ממצוין - הוא רצה להיות נגן אלוהי!
איך הופכים מנגן טוב לנגן אלוהי? ליסט ידע שיכולה להיות רק תשובה אחת לשאלה זאת – אימונים! הוא סגר את עצמו בביתו, ובמשך שנתיים שלמות לא עשה דבר מלבד להתאמן בנגינה על הפסנתר. הוא ניגן סולמות במשך שעות; וכדי לנוח, ניגן סונטות של מוצרט ובטהובן עד שידע אותן בעל פה. הוא אפילו ניגן, לבדו על הפסנתר, סימפוניות שנועדו לתזמורת שלמה.
בתום שנתיים ליסט יצא מביתו, והכריז לעולם שהוא יוצא למסע הופעות לבדו. מיד לאחר ההופעה הראשונה קיבל הזמנות להופיע בכל אולם קונצרטים באירופה. הוא ניגן בכל פעם יצירות שונות, בלי תווים ומזיכרונו בלבד. הוא אפילו ניגן יצירות שפגניני כתב לכינור, שאותן התאים לפסנתר. כשהיה מקבל לידיו תווים של יצירה חדשה, הוא היה מנגן אותה מיד ללא בעיה. הוא היה מתבדח לפעמים להנאת הקהל, הופך את התווים, ומנגן שוב את כל היצירה - הפעם מן הסוף להתחלה.
הצלחתו של ליסט הייתה אדירה כשם שהייתה מהירה. נשים רצו להיות אתו, וגברים רצו להיות הוא. כשניגן, נסיכות היו משליכות את התכשיטים שלהן על הבמה; וכשסיים, מלכים היו מזכים אותו באותות הכבוד הגבוהים ביותר של הממלכה.
ליסט הפך לכוכב הגדול ביותר בעולם המוסיקה של המאה ה-19, ולמוסיקאי העשיר ביותר בזמנו. כשהיה עולה על הבמה, הז'קט שלו היה מצלצל ומרשרש מכל אותות הכבוד שהיו נעוצים בו. הוא הוכיח שאמן יכול לזכות בכל אותם אותות שזוכים בהם שרי מלחמה.
מכיוון שלא נולד למשפחה עשירה, זכר תמיד את הקושי של חיים ללא כסף; לכן נהג לתרום סכומים נכבדים מכספו לטובת עניים. כמו כן, תמך כלכלית במוסיקאים צעירים, כמו ריצ'רד וואגנר.
ומה עם רוברט שומאן?

למרות ששומאן לא יכול היה לנגן יותר, שומאן המשיך להיות מלחין מצוין כל חייו. הוא התחתן עם קלרה ויק שהייתה נגנית פסנתר מעולה, והיא ניגנה את כל יצירות הפסנתר שכתב.
עיבור של ליסט ליצירה של פאגניני
רוצים לקרוא עוד אגדות אמיתיות? לחצו כאן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה