יום שלישי, 6 בינואר 2015

מון בלאן, חלק שני, פרק 14. אטיוד

14. אטיוד
את הדרך לחדרו החדש דניאל עשה בלוויית איש תחזוקה חביב שנראה נרגש עד מאוד מנוכחותו. האיש שמר על שתיקה סמוקה כל הדרך, עד שפתח את דלת דירתו של דניאל והחל מסביר:
"קיי, זו הדירה ש'ך. חדר סטנדרט דרגה 6. אני אדריך אותך עכשיו על איך להשתמש בו, כדאי שתקשיב למה, אנשים תמיד מוותרים על ההוראות ואז מוצאים ת'עצמם בבעיה ואז מוציאים לי קריאה, ואז אני צריך להסביר שוב מה שהסברתי להם קודם כשהם לא הקשיבו. לי קוראים היגס – אני המתקין שלך, יש'אלות?"
דניאל חייך בחמימות כששמע את שפתו של המתקין וחשב בליבו שמשחר ההיסטוריה דומה שכל אנשי התחזוקה קורצו מאותו החומר. עד כה, כשהשניים הלכו יחדיו ממסדרון למעלית למסדרון שני ולמעלית נוספת, ראשו של דניאל ריחף מאושר שהוא כבר לא כלוא שם, בחדר ההוא עם האנשים ההם, ואילו עכשיו, ברגע שבו נכנס אל הדירה החדשה שלו, בועת אושרו התפוצצה.
הדירה, אם אכן ניתן לקרוא לה דירה, הייתה בסך הכול חדר אחד, שאמנם היה גדול לפחות פי שניים מהחדר הקודם, אך נראה בדיוק אותו הדבר. הקירות הירקרקים, השטיח הסינטטי מקיר לקיר הדלת שנעלמה מיד אחרי שהוא נכנס אל החדר, פנסי התאורה המתכווננים, היעדר כל צמחייה. החדרים היו זהים לחלוטין מלבד לכך שבניגוד למיטה שהייתה בחדר ההוא, בחדר הזה לא הייתה מיטה בכלל.
"נו?" שאל היגס בחוסר סבלנות מופגן, "יש'אלות?"
"כן" ענה דניאל בעיקוב קל "מה אתה בדיוק אמור להתקין? כי יש כמה דברים שאני צריך שיהיו פה..." דניאל המתין זמן מה לראות אם המתקין ימהר להרגיע אותו אבל זה רק בהה בו במבט ריקני, "מיטה – זה קודם כל", המשיך "מלבד זאת ארון יהיה נחמד, שידה ליד המיטה, ואם זה לא יותר מדי, הייתי רוצה גם עוד איזה שני חדרים – שום דבר מוגזם – שירותים, סלון, מטבח, ספרייה קטנה אם אפשר, מקלחת..."
"לא הבנת" אמר המתקין שבעצמו לא ממש הבין את רוב המילים שדניאל אמר "אני לא מתקין רהיטים, רהיטים יש'ך כבר כאן" דניאל הסתכל מסביב על החדר הריק ולאחר מכן השיב את מבטו למתקין, היגס המשיך; "אני מתקין אותך".
"תודה, אבל - לא תודה!" דניאל מיהר לפנות אל הדלת. הוא לא התכוון להישאר כאן עוד הרבה זמן. הם גמרו עם הדקירות שלהם, חשב, ועכשיו הם רוצים לגמור אותי. אבל, כאשר הסתובב וניסה ללכת אל המקום שבו עד לפני שנייה הייתה עדיין דלת, הוא מצא במקומה קיר חלק לחלוטין. לשווא הוא ניסה לדחוק בקיר שייפתח, שולח ידו למקום שבו אמורה הייתה להיות ידית ולבסוף החל מטיח עצמו בקיר כאילו זה ייכנע למשקלו.
"ת'רואה?" אמר המתקין "אפילו הדלת לא מכירה אותך" המתקין הסתובב בעייפות לכיוון הקיר, עשה מספר תנועות מוזרות והחל מדבר לעצמו "תקשיבו, אנ'לא באתי לזבוזמן, אמרתם לי שהוא קצת מוזר אבל הבנאדם הזה מיותר לגמרי." הוא שתק לרגע, כאילו מקשיב למישהו, ואז המשיך "בסדר, אני אסביר לו אבל אנ'לא'דע אם זה יעזור" כשהמתקין סיים את השיחה שלו הוא הופתע לגלות את דניאל במרחק עשרה סנטימטרים מהפרצוף שלו.
"מיותר - תקרא – לאחותך - בסדר?" אמר דניאל בעצבנות מאופקת, שנים של חינוך עצמי לנימוסין נעלמו כלא היו. היגס החוויר ושתק. "עכשיו" דניאל המשיך בחיוך מאולץ ספק משתדל להתחנף ספק מאיים "אתה יכול בבקשה לפתוח לי את הדלת?".
"עוד רגע ת'יכול לפתוח אותה בעצמך" אמר המתקין "אני מבטיח'ך". לאחר שראה שדניאל החל להירגע, המשיך "צ'מע אנ'לא בא לעשות'ך רע אני בא בטוב. סח'כל מי לא רוצה כזה חדר?" הוא החווה מסביב "מה זה... 70 מטר? משהו כזה? אני התחלתי בארבעים וחמש שתדע לך, לא מקנאה אומר'ך, ברצינות..."
"מה אתה רוצה ממני?" דניאל שאל עייף יותר מאשר כועס.
"אני רוצה להתקין אותך"
"מה זה אומר?"
"סליחריך. פה זה מערכת אינטנציונאלית דרגה שלוש ושלא תבין אותי לא נכון, היא טובה אבל לפעמים יש איתה בעיות אז כדאי שנעשה לך התקנה כמו שצריך שלא תרצה שירותים ותקבל כיסא. אני רואה שיש'ך כאן לגמרי כל מה שרצית" המתקין הסתכל מסביב על החדר הריק, "שירותים, ארון, מיטה, ספה, שולחן אורחים, חלון..."
"חלון?" דניאל הפסיק אותו. עד כה המתקין המסתכל סביב על חדר ריק ומונה רהיטים בלתי נראים נראה לו מוזר, אבל טענתו של המתקין לנוכחותו של חלון כאשר בבירור כל הקירות כאן הם זהים בריקנות החלקה שלהם – זה כבר היה מעבר ליכולתו.
"חכה, נו, יהיה'ך משקפיים והכול יהיה טוב. אבל עכשיו בוא נתקין אותך בחדר כדי שתוכל לפחות ללכת להשתין אם אתה רוצה, או לצאת מהחדר. אמרתי לך יש פה מערכת אינטנציונאלית מצוינת אבל כדאי שאני אתקין אותך טוב אחרת יש לה לפעמים בעיות."
דניאל שתק, הוא רק שמע שהוא יהיה מסוגל לפתוח את הדלת והשלים עם עצמו להיכנע למתקין.
אחרי שתיקה ארוכה שבה המתקין בחן את דניאל, מוודא לפני שהוא ממשיך שלא יהיו עוד התנגדויות מיותרות ממנו. המתקין אמר בקול מרוצה, "טוב, בסדר, נתחיל – אני רוצה שתחשוב ואז, כשאני אגיד לך, תתכוונן על מיטה"
"איזו מיטה?"
"נו... על המיטה שלך, אתה הולך לעשות לי בעיות לאורך כל ההתקנה?"
"אני עושה בעיות?"
"לא חשוב... אתה יכול להתחיל לחשוב?"
"אני לא חושב שאני יכול להפסיק"
"אני לא רוצה שתפסיק - אני רוצה שתתחיל"
דניאל לא הבין על מה האיש המוזר הזה שנראה שמתחיל להיות ממש מתוסכל מהמעמד מדבר אבל כדי לרצות אותו אמר "בסדר"
"התחלת?" שאל המתקין בעניין.
"כן" ריצה אותו דניאל במילים שלא יכול היה לייחס להן משמעות.
"יופי, עכשיו תחכה עד שאני אגיד לך" המתקין הרים את שתי כפות ידיו פתוחות ופונות לדניאל כאשר שני האגודלים שלו נוגעים זה בזה ומשלימים קו מאוזן, כמו במאי סרטים הבוחן את הצבת המצלמה, "עוד לא..." הוא הזיז את ידיו ימינה ושמאלה, "עוד לא...", הוא התקרב והתרחק מדניאל, "נו כבר..." הוא הפנה מבט מרוגז לעבר דניאל "אתה חושב או שאתה סתם עושה לי זבוזמן?"
"אני חושב, שאני חושב" אמר דניאל מבודח, "לא. אני ממש בטוח שאני חושב, וגם אם לא הייתי בטוח בכך – או אז הייתי לפחות חושב שאני חושב – ולפיכך - חושב" דניאל מאוד היה מרוצה מהפלפול האחרון, בליבו הוא קיווה שמישהו ראה את זה, כי לא היה לו ספק שמילתיו חלפו להן מעל ראשו של המתקין.
"לא, לא, לא" אמר המתקין שלא הזיז את ידיו מפרצופו של דניאל, "אל תבוא לי בפילוסופיה, שלא יגידו לי אחר כך שנגעתי לך באמונות ואז מה יהיה על המשכורת שלי"
דניאל לא הבין על מה מדובר, אין האמונות שלו נכנסו לתמונה? ואיך האיש הזה חושב שהוא יכול שלא לחשוב, אבל הוא שתק וחיכה להוראות נוספות.
"או!" אמר המתקין בשמחה, "עכשיו אני רואה אותך" הוא המשיך, "בסדר, כשאני אגיד לך תתכוון על המיטה ותוציא אותה. מוכן"
מאז ומעולם כשאמרו לדניאל מעל מה לחשוב הוא חש צורך להתנגד לכך, אבל עכשיו הוא השיב "מוכן" מלא כוונה לרצות את המתקין המתוסכל.
"עכשיו!" קרא המתקין ודניאל התאמץ בכל כוחו לחשוב על מיטה. הוא עצם את עיניו ובכל הכוח חשב על המיטה בליבו הביע משאלה למיטת מהגוני בעלת עיטורי ארט נובו של ראשית המאה.
שריקה נשמעה באוויר.
דניאל אט אט פקח את עיניו, חושש ממה שיראה.
החדר כולו נראה שונה, דלתות של ארון היו פתוחות לאורך כל הקיר שלשמאלו, מתחתם, מיטה אפורה וגדולה בלטה מהרצפה, מימינו שולחן קטן ועגול וארבעה שרפרפים עגולים הופיעו מאחוריו הדלת נפתחה ככל הנראה וחלל המסדרון הופיע ולפניו, מול הקיר הגדול והחלק, ספה רחבה כמו נחתה מהשמיים, או בקעה מהרצפה. הוא שלח מבט מלא תדהמה למתקין וזה השיב לו במבט עייף ומתוסכל.
"לא טוב" אמר המתקין, "ננסה שוב – עכשיו תראה – זה המיטה" הוא הצביע עליה "זה הארונות... זה השולחן וזה הכיסאות, זה הספה, זה הדלת ושם החלון"
"איפה החלון?" דניאל סובב רתה מבטו במהרה לכיוון אליו החווה המתקין אבל הוא רק פגש שוב בקיר חלק.
"נו שם – אל תרגיז אותי" המתקין המשיך בזריזות, ככל הנראה הוא מיהר "עכשיו –  אתה צריך להפריד את הדברים האלה – לכל אחד יש כיוון משלו, כשאני אומר לך לחשוב על המיטה – תחשוב על המיטה – על זה" הוא הצביע שוב ודיבר לאט כמו שמדברים לתינוק "-ה-מי-טה"
"מה עם שירותים ומטבח?" דניאל שאל "יש פה דלת לחדרים האלה?"
"לא. יש דלת החוצה וחלון – השירותים מאחוריך" הוא הסתכל לכיוון הפינה השמאלית ליד הדלת, "מוזר", אמר המתקין "הם לא נפתחו הפעם, כאילו חשבת על הכול חוץ מעליהם, טוב לא משנה, מה היה הדבר הנוסף שרצית? מטבח?"
"כן, מטבח, אתה יודע בשביל להכין לי אוכל? זה לא הגיוני? אתם לא אוכלים כאן?" דניאל לא ידע לבשל. הכניסה למטבח תמיד נראתה לו ככניסה למבוך ממנו אי אפשר לצאת בלי לשרוף משהו, אבל כאן, בחדר הזה שאמור להיות הבית שלו, הוא הרגיש מרומה שאין לו את כל מה שדירה צריכה להכיל.
"למה ת'צריך מטבח? מה אתה שף? לא אמרו לי ש'ת'שף. היו נותנים לך דירה למטה. אבל מ'ת'צריך לבשל? יש'ך מספיק כסף."
דניאל לא התכוון להמשיך את השיחה הזו, שתי סיבות היו לכך – האחת; הוא לא הבין חצי מהדברים שהמתקין אמר והשנייה; הביטוי 'יש'ך מספיק כסף' הפתיע אותו לחלוטין. עד כה האמין שהוא משולל כל, גר בארץ  נוכרייה. ואילו עתה הסתבר לו שבארץ הזו יש עדיין מערכת מוניטרית ולא רק זה – שלו יש כמות של משאבים שיש לתאר אותם כ"מספיק כסף". המחשבה הזו הרגיעה אותו ממש כאילו שבמידה מסוימת הוא שב לביתו שלו.
"זה החלון" המתקין הצביע לכיוון הקיר "תפתח אותו, בחרו לך נוף טוב"
דניאל כיוון את מחשבתו לעבר הקיר שמולו, הוא ניסה לדמיין אותו זז לשני הצדדים, אחר-כך מתרומם וחושף חלון. כלום לא עזר. הוא ניסה לחשוב על החלון שמאחורי הקיר נפתח, בעיני רוחו הוא ראה חלון הזזה מזכוכית עם מסגרת אלומיניום לבנה, חלון פשוט. גם זה לא עזר, הוא חשב על החלון ההוא נפתח ועל האוויר פורץ את החדר. לפתע הוא שמע שריקה ולפניו כהרף עין, הקיר נעלם במלואו ובמקומו נוף כפרי של גבעות מוריקות התפרש לפניו, פה ושם בקתות אבן קטנות הציצו מחלק מהגבעות ועצי אלון בודדים הטילו צילם על הקרקע, חושפים פינות שלווה שקטות ומזמינות. השמיים בהקו בתכלת ופה ושם ענן צמרירי ושליו ריחף מעל באיטיות. איזה יופי, חשב דניאל, איזה קיטש מבחיל.
"ככה אתם חיים?" שאל דניאל את המתקין ובקולו, הערכה מחודשת תובלה בזלזול משועשע.
"נוף-טוב נכון?" אמר המתקין מרוצה "חשבתי שתאהב אותו"
"הוא..." דניאל חיפש את המילים "מאוד... רגוע ו...איך לומר - דביק"
"אתה רוצה אחר?" מיהר המתקין לרצות "יש'ך כזה..." הוא שלך את ידו קדימה כמו אוחז בתמונה וזרק אותה שמאלה, במקומה הופיעה עיר מלאת גורדי שחקים אשר שמי ארגמן מכסים אותה "או אולי כזה?" המתקין החליף שוב את התמונה. ג'ונגל דחוס וסבוך הופיע. המתקין הסתכל על דניאל, "לא? נכון, גם אני לא אוהב את זה. חכה רגע" הוא דפדף בין עוד מספר תמונות; ים רחב, שמיים זרועי כוכבים, ותמונה של חדר אדום ומלא בדים שנראה כמו בית זונות בבוקר שאחרי המלחמה. לבסוף עצר על תמונה שהלובן הבוהק שלה סנוור את דניאל לרגע.
כשעיניו התרגלו אל האור הלבן, הרים מושלגים ואדירים נפתחו לכל עבר "מון-בלאן!" אמר המתקין בגאווה. דניאל הסב אליו מבט מוכה תדהמה והשיב מבטו אל הנוף המפעים. "זה הנוף מהפסגה של המון-בלאן" המשיך המתקין "חזק נכון? הוסיפו את זה לא מזמן" הוא חייך ואז לפתע הבין "אבל אתה בעצם יודע את כל זה - המשלחת שמצאה אותך התקינה שם את המקיף" דניאל לא הסיט את מבטו מההר "עצוב מה שקרה להם" אמר המתקין בקול שקט. "טוב – אתה רוצה להמשיך?"
"תשים תמונה אחרת" דניאל אמר בתקיפות שקטה, לא מסיט מהנוף את עיניו שדמעות החלו מצטברות בהן. המתקין החליף עוד כמה תמונות ולבסוף דניאל עצר אותו על תמונה של פנים של חדר ספרייה רחב שספרים כיסו את כל כתליו מהרצפה ועד התקרה ושטיח רקום בגוונים של בורגונדי ואדום דם היה פרוש על הרצפה שלו. "זה טוב" אמר דניאל. "מה עכשיו?"
"אהה כן" המתקין התעורר מחלום בהקיץ "תחשוב על שירותים"
דניאל חשב על שירותים מתבונן בפינה שאליה הוא כוון על-ידי המתקין, ולאחר מספר רגעים אסלה יצאה בשריקה חרישית מהקיר.
"יפה" אמר המתקין, "אתה מתחיל להתרגל לזה. אל תדאג - ברגע שהחדר יילמד אותך טוב אתה תוכל לפתוח פה הכול בלי בעיה".
"החדר... לומד?" שאל דניאל בתמיהה
המתקין הלך לכיוון האסלה ובזמן שהוא נעמד מולה הוא המשיך לדבר "כן..." המתקין הפשיל את מכנסיו והמשיך לדבר "...זה לוקח כמה זמן, אבל כל פעם שאתה מתכוונן לחדר הוא מתכוונן אליך עד שיש סנכרון מלא לוקח משהו כמו שבוע" הוא החל משתין "פשוט אתה צריך לחשוב כל פעם שאתה לא מצליח – לא. זה לא טוב – ואז החדר יודע מתי הוא טועה"
דניאל הסיט את מבטו במהירות מהאיש המשתין לפניו, הוא חש צורך לדבר ולו רק בשביל לעמעם את רעש הזרם הפוגע באסלה – "מה זה סוג של AI?"
"סוג של מה?" המתקין המשתין סובב אליו את מבטו ומספר טיפות של שתן נספגו בשטיח.
"אינטליגנציה מלאכותית"
"אינטלי-מה?" הוא ניער
"נו... שהמחשב חושב"
"אנ'לא'מבין – המחשב מחשב – זה מה שרצית לומר, לא?"
"לא. שהוא חושב – כמו שאנחנו חושבים."
"מה שהוא כאילו טוען?" המתקין ניער והרים בחזרה את מכנסיו "למה שהוא ייטען דברים – שיעשה וזהו."
"לא חשוב", אמר דניאל והוסיף "אתה לא מתכוון להוריד מים?"
"מחשב שחושב – לא שמעתי על זה בחיים" המשיך המתקין "שאתה כאילו אומר לו לפתוח ת'דלת ואז הוא אומר לך – 'עזוב אני דואג למצב של הקוזמוס'?" המתקין התפרץ בצחוק. דניאל התעלם ממנו. האסלה חזרה אל תוך הקיר.
"טוב" התמתח המתקין "אני עשיתי פה יותר מדי זבוזמן" הוא פנה אל הדלת "תתאמן על זה - זה יצליח בסוף" הוא צחק לעצמו "ואם אתה רוצה לאכול משהוא – הכי טוב שתבקש אותו בקול ומישהו כבר יביא לך – אתה עדיין לא יודע להוציא קריאות, אבל אינ'ך מה לדאוג לזה, כסף לא חסר'ך" הוא יצא מהחדר ממלמל לעצמו "את זה עוד לא שמעתי – מחשב שחושב" הצחוק שלו עוד נשמע מהמסדרון אחרי שהדלת נסגרה מאחוריו.
 
שעה ארוכה דניאל ניצב במרכז החדר שלו. זה הבית שלו מעכשיו. שעה ארוכה הוא עמד שם ותהה מה לעשות. הוא חשב שכדאי שיתאמן על לפתוח דלתות וחלונות וכשהוא חשב על כך דלתות הארון רקדו והדלת החוצה נפתחה לפניו.
הוא חשב רגע אם לצאת ולראות מה קורה שם, בחוץ. אבל הוא היה כך-כך הרבה זמן סגור, שהוא פחד עד כדי כך שהדלת נסגרה מעצמה. עדיף כך, הוא חשב.
אחרי שהסתובב מעט בחדר מסתכל על הקירות, הוא החל להבחין בחריצים דקים בצורות שונות שהפרידו בין הלוחות השונים של הקיר, הוא עקב אחרי הסדקים האלה והחל בונה את החדר מחדש בדמיונו, כאן יש הרבה ריבועים, זה וודאי ארון, כאן המלבן הגדול הזה – זו הדלת. הוא ידע, כמובן על המיקום, פחות או יותר, של הדברים האלה, אבל המעקב הזה אפשר לו למקם את הדברים במדויק. לאחר מכן דניאל הסב מבטו אל השטיח והחל מזהה בו גם סימנים שכאלה, אבל בשלב הזה הוא כבר השתעמם מהפעולה הזו ופנה לספה.
אי אפשר לאמוד את הזמן שבו הוא ישב על הספה בוהה בספרייה שבחלון לפני שהוא הבחין בחלון הצר שניצב בקיר הימני של הספרייה, בפינה הרחוקה. הוא לא יכול היה להבחין, מהזווית שבה הוא ישב, מה הנוף מאותו החלון. אבל הוא כן יכול היה לראות את האור הבוקע ממנו. הייתה זו שעת זריחה או שקיעה, אחד משני הרגעים האלה בהם השמש מסמיקה. הזמן יגיד.
דניאל המשיך להתבונן באור הבוקע מהחלון בסקרנות של מאמין ספקן וחיכה לראות את השינוי שיכול על האור הזה. לא עבר זמן רב והאור החל דועך. ערב עכשיו. עכשיו ערב. איפה שהוא, במקום ההוא, עכשיו ערב.

הוא המשיך לבהות בחלון עד שהוא שקע עוד ועוד לתוך הספה. הספה שקעה מתחתיו והפכה מאוזנת כמו מיטה, אבל רכה יותר. דניאל שקע עוד אל תוך הספה והגוף שלו הטביע בה גומחה קטנה בצורתו. קן, חשב לפני שנרדם, יש לי קן.