יום חמישי, 15 בינואר 2015

הנסיך אנריקה הנווט, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

במהלך ההיסטוריה, אנשים רבים זכו למעמד מיוחד כפורצי דרכים, מגלי ארצות ומטיילים גדולים. היום, כשיש לנו יכולת לראות מפות מפורטות של העולם ואפילו צילומי לוויין של מקומות בהם רגל אדם לא דרכה, קשה לפעמים לזכור שפעם העולם היה ברובו בלתי ידוע ונעלם מהעין. הסיפור שלנו היום מספר על אחד האנשים המשפיעים ביותר על גילוי העולם, למרות שכמעט אף פעם הוא לא יצא ממולדתו פורטוגל.
הנסיך אנריקה שנולד בשנת 1394, היה הבן השלישי של מלך פורטוגל ג'ון הראשון. הוא ידע שמכיוון שהוא הבן השלישי בשושלת הסיכויים שיום אחד יזכה להיות מלך בעצמו היו קלושים מאוד. לכן הוא החליט כבר בגיל צעיר שהוא יבנה את תהילתו בכוחות עצמו.
אבל, איך בכלל בונים תהילה? לאנריקה, כמו להרבה ילדים, לא הייתה ממש תשובה לשאלה המסובכת הזו. אז הוא פנה למקום שבו בדרך כלל נמצאות התשובות – אל עולם הספרים. שני סוגים של ספרים הוא אהב במיוחד: ספרי מדע ותגליות וסיפורי אבירים והרפתקאות, במיוחד כאלה שסיפרו את עלילות מסעי הצלב.
מסעי הצלב היו סיפור מסובך מאוד, ובמבט לאחור היו הרבה פחות מכובדים ומלהיבים ממה שנהוג לדמיין. אבל בספרים שאנריקה הצעיר קרא, האבירים היו תמיד יפים ואמיצים, והם תמיד נחלו הצלחה כנגד האויב.
אביו של אנריקה, המלך, ראה שבנו הצעיר נהנה מאוד מסיפורי האבירים האלה אז הוא הציע לילד לערוך טורניר אבירים בחצר הארמון. "נזמין אבירים גדולים מכל קצוות הארץ" אמר המלך לאנריקה, "והם ינהלו קרבות ראווה להנאתם של הצופים!"
ג'ון הראשון חשב שאנריקה הקטן ישמח לארגן כזה מפגן ראווה מיוחד, אבל זה סירב באופן מפתיע. "הצגות ראווה זה בכלל לא אמתי" אמר אנריקה, "אני לא רוצה לראות קרבות משחק, אבירים", הסביר לאביו "זה דבר רציני ומסוכן ולא צעצוע למשחק".
המלך ג'ון שמח על בגרותו של בנו הצעיר, אך הוא התאכזב מעט שלא יוכל לרצות את סקרנותו של הנער. "מה היית רוצה?" שאל האב את בנו חסר עצות.
"מסע צלב!" ענה הילד בן השבע בעניים פעורות מהתרגשות.
"לירושלים?" שאל האב בהפתעה גדולה "זה רחוק מאוד, ומסוכן מאוד"
"לא אבא" ענה הנער, אני רוצה לעשות מסע צלב משלי.
האב צחק, הוא חשב שזה וודאי משחק דמיוני שבנו רוצה לשחק, אז הוא ענה לו "בסדר גמור, תדאג לתכנונים ונראה מה אפשר לעשות".
המלך ג'ון הראשון חשב לתומו שכאן ייגמר הסיפור הזה עם מסעות צלב והרפתקאות של אבירים. אבל כעבור 12 שנים של הכנות, אנריקה, שכבר הפך לעלם צעיר בן 19, הגיע לחדרו של אביו עם תכנית עשירה ומפורטת של מסע הצלב שהוא רוצה להנהיג מעבר למצרי גיברלטר, אל תוך יבשת אפריקה, לכבוש עיר נמל מוסלמית בשם סאוטה.
אנריקה לא הסתפק בזאת, הוא ביקש לצאת לצפון פורטוגל, לעיר הנמל פורטו, שם התכוון להקים מחנה אימונים לאבירים, בית מלאכה לכלי נשק ואפילו מספנה להקים צי ספינות למשימה.
המלך הנרי הראשון של פורטוגל, היה מופתע מאוד. מצד אחד, הוא לא תכנן לצאת לשום מלחמה בזמן הקרוב, מצד שני תכניתו של בנו הצעיר הייתה כל-כך מפורטת וברורה שדומה היה שהיא עשויה אפילו להצליח.
כך נשלח הנער לעיר פורטו בחסות אביו להגשים את חלומו.
תושבי פורטו כל כך התלהבו מדיבורו הקולח של הנער, מהתשוקה שבה דיבר על המסע המיוחל ועל התהילה המצופה למנצחים, שבמהרה העיר כולה התגייסה לעבודה. הם עבדו ימים ולילות על בניית ספינות מלחמה חדישות, חישול חרבות ושריונות לאביריהם ואימון הצבא. כעבור שנתיים של הכנות אנריקה הצעיר מצא את עצמו מפקד על צי מלכותי בדרכו למסע צלב משלו.
כשהגיע אנריקה עם צבאו לעיר סטואה הנמצאת צפונית למרוקו, הוא הצליח לכבוש אותה במהירות בעזרת צבאו המאומן. אבל אז הוא גילה שתי תגליות מרעישות. הראשונה הייתה שקרבות אמתיים הם בכלל לא מה שכתוב בספרים. מלחמות בעולם האמתי מביאות לא רק תהילה למנצח אלא גם צער רב למפסידים. אבירים נלחמים לא נשארים נקיים ויפים לאורך כל הקרב, אלא הם מתלכלכים בדם ונפצעים מחצים ושדה הקרב לא מתמלא מקריאות שמחה והלל, אלא מזעקות של יגון וכאב. איך אפשר להשיג כך תהילה חשב הכובש הצעיר? איזו תהילה יכולה להיות למי שמביא כל כך הרבה כאב לעולם?
למרבה המזל, התגלית השנייה שלו בעקבות הכיבוש, עזרה לפתור את החידה. בעיר סטואה, אנריקה גילה עולם עשיר של תרבויות שונות; נוצרים, יהודים, מוסלמים ואפילו הודים השתמשו בעיר הנמל הזו עד הכיבוש לצורכי מסחר גדולים. הוא ראה איך שיירות גמלים חוצות את מדבר סהרה ומביאות בדים, ספרים וחפצים שונים מהעולם הערבי, ואיך ספינות מסחר ונציאניות יוצאות מהנמל, דרך הים התיכון, עד להודו הרחוקה ומביאות משם תבלינים, מאכלים ואוצרות שבכל חייו בפורטוגל הוא לא ראה מעולם.
כך ארכוש את תהילתי! חשב הנער. לא בכיבוש ומלחמה אלא במסחר ימי עם תרבויות העולם הגדול. אבל אז הוא נתקל בבעיה חדשה. הדרכים היבשתיות הגדולות, כמו דרך המשי ונתיבי המדבר, היו בשליטתם של סוחרים ערבים, ונתיבי הים התיכון היו בשליטת הצי הסוחר העשיר של וונציה, שלא הרשה לאף ספינה זרה לסחור במקומו.
אין ברירה, חשב אנריקה, יש למצוא דרך חדשה להגיע אל המזרח, דרך שלא נמצאת בשליטתו של אף אחד. דרך שתאפשר לו לקיים מסחר, מבלי להיכנס למלחמות מיותרות עם מתחריו בעולם המסחר.
אבל כשאנריקה התייעץ עם חבריו הספנים, אלה הסבירו לו שהרך הקיימות הן הדרכים היחידות שניתן לשוט בהם. הוא שאל "מדוע לא נשוט לאורך חופיה המערביים של יבשת אפריקה, נקיף את היבשת ונצא להודו דרך שם?"
הספנים, שמאוד היו משועשעים מרצונו הטוב של הבחור הצעיר, שהדבר בלתי אפשרי לחלוטין. חופה המערבי של יבשת הודו יוצא אל האוקיאנוס האטלנטי שגליו הענקיים שוברים את הספינות הצרות והארוכות שלהם. הספינות, כך הם הסבירו לו, הן אמנם מתאימות לשייט בים התיכון ומשם אל הים האדום, אך ברגע שהן יוצאות אל האוקיאנוס הן מתפרקות לרסיסים תחת נטל הגלים הגבוהים.
בנוסף לכך הייתה עוד בעיה גדולה. היום אנחנו רגילים לספינות גדולות הממונעות במנוע שיכול לשאת אותן כנגד הזרמים והרוח. אך הספינות של העולם ההוא הסתמכו על משב הרוח וזרמי הים. הרוח באזור קו המשווה משנה את כיוונה וכך הספינות אמנם יכולות להגיע חצי הדרך לאורך חופי אפריקה, אבל אז הן מגיעות למחסום שאותו לא ניתן לעבור. גם אם בדרך הרוחות יהיו לטובתנו, הסבירו הספנים, הרי שאיש לא שט בדרכים האלה מעולם ולכן אין לדעת אילו מכשולים חדשים יחכו לנו בדרך.
בקיצור, הספנים והסוחרים המנוסים הסבירו לאנריקה הנלהב שהרעיון שלו מאוד יפה, אבל הוא פשוט בלתי אפשרי.
אנריקה, שקרא המון ספרים בחייו, ידע שאין דבר העומד בפני הרצון. "אתם אומרים שאי אפשר?" הוא השיב להם בגאווה, "אם עכשיו אי אפשר – פשוט צריך מחקר!"
כעבור שלוש שנים, אנריקה הקים מרכז מחקר, כמותו העולם לא ראה לפני כן, בקצה הדרומי-מערבי ביותר של פורטוגל, במקום שעד כה נקרא – קצה העולם.
אנריקה זיהה שלוש בעיות עיקריות: מבנה הספינות, היעדר מפות מתאימות וחוסר היכולת של הספנים לנווט באוקיאנוס הלא מוכר.
כדי להתמודד עם הבעיות האלה, אנריקה אסף למרכז המחקר שלו את המוחות הגדולים של כל אירופה: מהנדסי ספינות, בנאים, נגרים, מתמטיקאים, משרטטי מפות ואסטרונומים. הוא בנה במרכז המחקר מספנה גדולה ומשוכללת, מצפה כוכבים, בית ספר למהנדסים, בית ספר לניווט וכמובן ספריה גדולה ועשירה שתכיל את כל המידע שנאסף.
כעבור מספר שנים של עבודה מאומצת, מרכז המחקר של אנריקה המציא סוג חדש של ספינות – הקרוולה. ספינה רחבה וקלה שיכלה לעמוד בסופות הקשות של האוקיאנוס. לצד המפרשים המרובעים, בהם השתמשו הוונציאנים, היו לספינה גם מפרשים משולשים שאפשרו לה לנצל את הרוח לתמרונים מהירים.
הנווטים שיצאו ממרכז המחקר ידעו לנצל את הכוכבים, לא רק בשביל לדעת איפה כוכב הצפון אלא אפילו, בעזרת חישובים מתמטיים, לזהות את מיקום הספינה המדויק ביחס לקווי האורך של כדור הארץ.
הספנים של הספינות האלה, לא הבינו בכלל מדוע הנווט שלהם מחזיק מכשירי מדידה אל השמיים ומצווה עליהם פתאום לשנות את כיוונם. מה שבשבילנו נראה פשוט כמו מדע, להם נראה מסתורי כמו כישוף.
בעזרת הכלים האלה, הצי הסוחר של פורטוגל הצליח לגלות נקודה סודית במרכז האוקיאנוס האטלנטי שבה הרוחות והזרמים מתחלפים. תוך ניצול המיקום הזה הספינות של פורטוגל הצליחו להקיף את יבשת אפריקה ולפתוח נתיבי מסחר חדשים עם ארצות המזרח העשירות – הודו וסין. קרוולה אחת אפילו המשיכה בטעות יותר מדי מערבה וגילתה כך את ברזיל. מסיבה זו עד היום בברזיל מדברים פורטוגזית.

הודות לחזונו של אנריקה, פורטוגל הפכה להיות הממלכה העשירה ביותר באירופה למשך מאתיים שנה. ואנריקה, שכמעט לא יצא מפורטוגל מולדתו, זכה לכינוי "אנריקה הנווט", ולתהילת עולם כאיש שבזכות האמונה שלו בכוחו של המחקר, הביא לעידן התגליות הגדול בהיסטוריה של המין האנושי.