יום שני, 12 בינואר 2015

שוסטקוביץ'

תראו אותה יושבת
גב זקוף, סנטר מורם
עיניים נעוצות בגבו של המנצח.
לשערה המורם מעם לא אכפת
שהוא מסתיר לשכנים.
לאבנים הגדולות שעל אזניה לא מזיז
שהן מסנוורות את הכנר,
כשצווארה המפודר נסוב.

תראו איך היא יושבת
בשמלה של נשפים,
בקונצרט של שוסטקוביץ'.
עכשיו אני תרבות?
היא שואלת את עצמה.
עדיין לא סבלת מספיק
בקונצרט של שוסטקוביץ'.

אל תזוזי.
אל תסיטי את מבטך.
אל תשתעלי כמו הזקנים
שבאים בהמוניהם לשמוע שוסטקוביץ'.

אם תשרוד את השעה וארבעים האלה.
את הקונצ'רטו לכינור והסימפוניה הרביעית
(תזכרי את המספרים - זה חשוב)
אם תשרוד את כל זה
וודאי שתהיה תרבות.

אבל פתאום, ליבה שואל בחרדה
"מה אם את תרבות רק אם את נהנית
מכל השוסטקוביץ' הזה?"
איך אפשר להנות מזה?
תסבלי בשקט כמו כולם.

עם הסבל בא הכעס.
על אבא
שלא הקריא לה שוסטקוביץ' כשהייתה ילדה.
על אמא
שלא ארזה לה שוסטקוביץ' לבית-ספר.
על בית הספר והמדינה
שלא נתנו לה שוסטקוביץ' בחינוך.

ואם היו נותנים, היית לוקחת?
מה היית עושה עם כל השוסטקוביץ' הזה?
מה עושים עם כל השוסטקוביץ' הזה?

בא לי סנדוויץ'.
תסבלי.
בא לי לישון.
תשתקי.
בא לי ללכת.
תשבי.
בא לי למות.
באת למקום הנכון.

אם החברים היו רואים אותי עכשיו.
החברים ההם - לא אלה שכאן לידי.
לא אלה שהביאו אותי לשוסטקוביץ',
אלה לא חברים. לא כמו ההם.
החברים ההם.
אם הם היו רואים אותי היום
ככה.
מוקפת כולי בשוסטקוביץ'
כולי תרבות.

בא לי לקום. פשוט
לקום מהכיסא
ולצווח.
שכולם יסתובבו אלי ויסתכלו.
שהמוסיקה תיפסק וכולם יתסכלו עלי
צווחת.

תסתכלו על האשה הזאת,
עיניה רטובות והיא צווחת.
לא אכפת לה שכולם מסתכלים עליה.
לא אכפת לה שהנגנים כועסים.
מה היא צווחת שם המשוגעת הזאת?
מה יש לה? אין לה תרבות?
תראו אותה בשיער האסוף שלה,
בעגילים הנוצצים שלה
בשמלת הנשפים שלה
מה היא צועקת?

"שוס-ט-קו-ביץ'..."
"שוס-ט-קו-ביץ'."
"שוסטקוביץ'!"
"שוסטקוביץ'!!"
"שוסטקוביץ'!!"
"שוסטקוביץ'!!!"

בהמה.