יום רביעי, 25 בדצמבר 2013

הגיבורים החדשים, פרק שלישי - ערפדים, חלק ג'

עד כמה שהיה נחמד שהמאה התשע-עשרה תישאר רומנטית ומהפכנית, הגילויים השונים בתחומי התעשייה לאורך החצי השני של המאה גרמו לרומנטיקה להיראות מצועצעת ומזויפת. את העת הרומנטית החליפה האירוניה הרומנטית. זוהי ראשית כניסת הסרקזם אל תוך השיח הציבורי. דומה היה שקשה יותר להיות תמים וטוטאלי אל מול הצמיחה הגדולה של תעשיה, תאגידים ואימפריות קולוניאליסטיות. בימיה של המלכה וויקטוריה, נותרה הזיקה לעבר בהינה, רק שבמקום נוסטלגיה לעולם ימי בניימי כפרי וקסום, קתדרלות פסבדו-גותיות וטירות בעלות מראה עתיק צמחו להן באירופה.
כמעט ולא היה ניתן להתייחס לעמים השונים והרחוקים כמו סין, הודו, ואפריקה, כממלכות אקזוטיות של אוצרות וקסם כאשר הם מסופחים לעמים האירופאים. אך, רק כמעט. בגרמניה אנו רואים הוגים שונים חוקרים בפילוסופיה ההודית כאיזה תורת סוד נעלמה של עם נעלה, כאשן בו בזמן ההודים האמיתים נקראים לשאת על כתפיהם את נציגי הביורוקרטיה של הכובש הזר כמלכים בזעיר אנפין. באנגליה נפתחו מאורות אופיום שהיו מעוצבות כחדרי הרמון קסום למרות שהאנגלים לחמו בשלטון הסיני להטביע את הכפרים בייצור וצריכה של הסם.
אותה דו-פרצופיות נסכה גם על הגישה הוויקטוריאנית למין. אם הרומנטיים האמינו  באהבת אמת וחופש מיני, הוויקטוריאניים האמינו בדואליזם הגובל בסכיזופרניה, כאשר זה נוגע למין. מצד אחד הם נקטו בגישה שמרנית נוקשה, צנזורה והתחסדות פשטו בכל, וככל שזה נוגע לרחוב – מין לא היה קיים. מצד שני חדרי החדרים התעוררו באורגיות חייתיות ומסיבות חילופי זוגות. כל עוד המין מודר מהשיח החברתי דומה היה שהכול מותר.
אל תוך הבליל המוזר הזה סיפורי הערפדים נכנסו מצאו מקום מיוחד. בשנת 1872, הסופר האירי ג'וזף שרידן לה-פאנוּ, שיחרר לעולם את 'קרמילה'. בנובלה זו אנו נפגשים בערפדה מיוחדת במינה, לא רק שהיה מדובר בערפדה צעירה (לפחות בדמותה) ויפה, הערפדה הזו הייתה גם לסבית. בסיפור אהבה מסתורי לה-פאנו מוביל אותנו הקוראים אל מערכת יחסים בין נערה תמימה לעלמה צעירה המבקרת אותה בלילות בביקורים ליליים.
הביקורים האלו כמו היו למטרה התמימה יותר של שתיית דם הנערה, להבדיל ממימוש האהבה בין השתיים בדרכים מסורתיות יותר, אך לצד שתיית הדם איננו יכולים שלא להבחין באהבה העזה ממוות שהעלמה חשה כלפי הנערה.
ברוח רומנטית מדובר כאן בסיפור אהבה חד צדדי אבל בעידן שבו הרומנטיקה החלה להפוך לפלקט מצועצע לא היה מקום לנשים חזקות כמו קרמילה. שלא לדבר על כך שהעולם שלנו עדיין מתקשה לקבל סיפורי אהבה תמימים בין נשים.
עם זאת הנוסחה שהסיפור מציע, המשלבת בין ערפדים ומיניות הייתה מתאימה מאוד לעידן הוויקטוריאני. פתאום אנחנו יכולים להיכנס לחדר המיטות של נערה, להפוך כקוראים, למבקר הלילי. הספר עשיר בתיאורים של קרמילה פולשת למיטתה של הנערה, מחבקת אותה, מנשקת ונושכת. אבל, כמובן, זה לא היה מיני – זה היה שטני, על-מיני, רצחני.
בדיוק לתוך הפרצה הזו נכנס בראם סטוקר. כנער חולני הוא בילה שנים מחייו מרותק למיטה, חי לא חי. הדמות שלו של דראקולה, משנת 1987, מחליפה את קרמילה בצורה מתאימה יותר לעולם המודרני. פתאום זו אינה אהבה לסבית, אלא תשוקה גברית לכניעה נשית. דרקולה הוא אנס לגיטימי. פולש למיטות הנשים והורס את חייהן, תוך כדי שהוא לכאורה נשאר נקי, מקסים. הקסם הדון ג'ואני של הערפד, הוחלף בכוח מהפנט. וגם הערפדיות הנשים אינן אלא משרתות של הרוזן האפל, אשר תפקידן הוא לפתות את הקרבן.
למי שמכיר את דרקולה מהתרבות הפופולארית, יכול להיות שהביטויים בפסקה האחרונה יהיו זרים ומוזרים, אבל עדין, תמיד אנו חוזרים לתמונה הזו של גבר חזק הרוכן מעל מיטתה של אישה כנועה, בניגוד לרצונה מצד אחד ומאידך מבלי לשמוע "לא". במובן הזה ערפדים היו מושלמים לעידן הוויקטוריאני – דרך לעסוק בנושא החם של מין, מבלי להישרף שאת ההתחסדות האוסרת על המין להתקיים במרחב התרבותי.
אבל יש כאן דבר נוסף שהשתנה באבולוציה של הערפד. הספר הזה מייצג תפנית במעמד האישה. בנקודה זו בחרתי, במקום לפרט את דמויות הנשים בספר להביא מספר ציטוטים מתוך הספר שחושפים את מעמד האישה הבעייתי העולה מתוך הספר:
נאמר לנו מפי הנשים כי "גברים אוהבים שהנשים, במיוחד הנשים שלהם, תהיינה יפות. ונשים, לדאבוני, אינן תמיד יפות כפי שהן צריכות להיות". ובמקום אחר נאמר: "אנו הנשים כאלה פחדניות, שאנו חושבות שגבר יציל אותנו מפחדינו, ולכן אנו מתחתנות איתו.", ואם לא די בכך אחת הדמויות כותבת לחברתה: "מינה היקרה שלי, מדוע גברים הם כאלה נעלים ואנו הנשים כה לא ראויות להשתוות להן?"
כאשר אנו מקבלים גברים הדנים על הנושא הזה בספר, מקומה של האישה נדחק הצידה: "אנו הגברים החלטנו, לא, נשבענו לחסל את המפלצת. אך זה אינו מקום לאישה." ואם לא די ציטוט הקודם, הוא מופיע זמן מה אחרי-כן בניסוח כמעט זהה: "המצב גרוע מספיק בשבילנו, הגברים של העולם הגדול, אשר היו בהרבה מקומות מסוכנים בחייהם, אך זה אינו מקום לאישה."
מאותו הרגע ולאורך כל המאה העשרים, סיפורי ערפדים שימרו את היחס הבסיסי הזה כלפי נשים. בגרסה הקולנועית הראשונה לספר "נוספרטו" משנת 1922, הערפד נוטש את ביתו במרדף אחר אישה שראה בתמונה. וכך זה ממשיך. אם נדמה היה שאן רייס, בספריה "ראיון עם ערפד", "לסטאט", ו"מלכת הארורים" מציעה לפנינו תמונה אחרת של הערפדים, אנו מיד מוצאים בספריה כיצד בספר הראשון הילדה-ערפד נמצאת בעולם שלא לה, כאילו שעולם הערפדים, משום מה, מקבל את היותו עולם למבוגרים בלבד.
רק כאשר אנו מגיעים לשלהי שנות התשעים של המאה העשרים אנו מוצאים סוף סוף אישה שיכולה לבדה להתמודד עם המפלצות הגבריות – "באפי ציידת הערפדים" היא הנערה הראשונה בתרבות עולם הערפדים שמצליחה להיות דמות נשית חזקה המתנגדת לערפדים. ייתכן וזו הסיבה שבגללה התכנית ההיא מקבלת היום את המעמד הכמעט מיתולוגי בקרב הדור הצעיר.

אבל, לפני שנוכל לשמוח שהנה באה באפי ושחררה את האישה מטלפי הערפד, עלינו לזכור שהיום, לצד יצירות כמו הסרטים "תרשה לאדם הנכון להיכנס" ("Låt den rätte komma in", 2008) ו"ביזנטיום" (2012), המתמודדים עם הבעייתיות שיוצרת ההגמוניה הגברית בעולם שבו יש ערפדים. סרטים אלה נדחקים לשוליים לטובת יצירות סמי-אירוטיות כמו סדרת הטלוויזיה "דם אמיתי", או סרטי נעורים פסבדו-רומנטיים שבהם כל הזמן הצופים הצעירים נקראים לחכות לפורקן המיני גיבוריהם כמו "דמדומים".