יום רביעי, 11 בדצמבר 2013

הגיבורים החדשים, פרק שלישי - ערפדים, חלק א'



הגענו לפרק העוסק ביצור הפופולארי ביותר בקרב הגיבורים שלנו – הערפד. בבואי לכתוב את פרק זה, מתוך כוונה להתחיל אותו כפי שהתחלתי את הפרק הקודם – עם היסטוריה קצרה של ערפדים, מהר מאוד נתקלתי בבעיה מהותית באופן החקירה הזה.
ניתן למצוא אזכורים שונים ליצורים דמויי ערפדים לאורך ההיסטוריה, כלומר, ליצורים מתים הצורכים דם, כמו לדוגמה ביצירה האפית 'האודיסיאה' של הומרוס, מתואר שכאשר אודיסאוס הגיע לעולם המתים, הוא חתך את ירכו בחרב על מנת לדובב את המתים. בפוגשו בנביא טרזיאס הלה אומר לו: "סורה לך מן הבור, והסר החרב השנונה / ואשתה מאותם הדמים והגדתי לך דבר לאמתו" (אודיסאה, שיר אחד עשר, שורות 95-96). אך למרות הדוגמה הזו, ואחרות הרואות בדם מקור חיים למתים, אותו יצור לילי הקרוי ' ערפד' לא מופיע ברשומי ההיסטוריה עד לראשית המאה ה18.
המקורות האטימולוגיים של המילה 'ערפד' גם הם לוטים בערפל – בשפה העברית המילה לקוחה מהמילה הארמית 'ערפדא' שפירושה עטלף, זאת מתוך התייחסות ישירה ל'דרקולה' של בראם סטוקר, בו ניגע בהרחבה בהמשך. המילה Vampire,  או Vampyre בכתיב המקורי שלה, מקורה מהמילה הסרבית-קרואטית Vampir, שככל הנראה מקורה במילה האלבנית  dhampirשפירושה "הוא השותה משיניו", שנראה שמקורה מיוונית מקדונית.
כך או כך, המילה 'וומפיר' לא מופיעה עד לשנות העשרים של המאה ה-18, בזמן שבו רוב העולם חגג באורגיה של תגליות מדעיות וחידושים טכנולוגיים, בעידן הנאורות וההשכלה, החלו שמועות שונות ברחבי אירופה להביא לסדרה של רדיפות המזכירות מאוד את 'ציד המכשפות' של המאה ה15.
קבר של 'ערפד' קתולי מיוון,
הראש נערף והושם באיזור המפשעה על מנת למנוע את חזרתו
לכאורה בן רגע החלו שמועות המתארות יצורים בעלי צורה אנושית התוקפים בלילות ורוצחים את החיים על שתיית דמם. למרות התיעודים השונים של הדבר נקודה אחת עולה מתוך העדויות האלה – הערפד הוא תמיד האחר.
בחברות מסורתיות הנוטות לדעות קדומות פעמים רבות ישנו קושי לקבל או להתמודד עם בעיית האחר. העובדה שהנה ישנו מישהו אשר אמונותיו או הליכותיו הינן שונות לחלוטין האלה המוכרות לי מציבה עבור צר האופקים בעיה קיומית אמתית. ואכן, בבואנו לגלות מי היו אותם ערפדים שתקפו את אירופה, אנו מוצאים את הערפד מופיע במקומות שונים בדמויות שונות, אשר את כולן ניתן לאחד תחת קטגוריית 'האחר' של הסביבה; במזרח אירופה, רומניה, טרנסניטריה, אוקראינה וכו', האשמים ב'ערפדות' היו הצוענים, ביוון האורתודוקסית היו אלה הקתוליים, בגרמניה והסביבה זה פחות או יותר הזמן שבו מופיעים התיאורים על היהודים השותים את דמם של ילדים, בצרפת המבעבעת משאלת המעמדות, אנו רואים תיאורים של האצולה השותה את דם העניים.
למרות התפשטות הדעה הקדומה הזו בקרב הבורים הכפריים, בניגוד לציד המכשפות, במקרה שלפנינו הממסד קם, לא בשביל למגר את תופעת הערפדים, אלא למגר את התופעה של האמונה בערפדים. הן האפיפיור באותה תקופה והן הקיסרית של האימפריה הרומית הקדושה מריה טרסה, יצאו בקריאה למגר את האמונה בערפדים כאמונה כופרת.
לבסוף, מי שקם להילחם בתופעת הערפדים הזו, ולמעשה הצליח כמעת למגר אותה, היה לא אחר מאביר הנאורות וולטר, אשר במילון הפילוסופי שלו הוא מקדיש ערך לתופעת הערפדים. וולטר כותב בהפתעה
אירונית שהוא לא מאמין שבעידן נאור כמו זה אנשים עדיין מאמינים בערפדים, אבל, ברוח וולטרית ראויה, הוא ממשיך לחשוף את האשמים בהתפשטותה של האמונה התפלה הזו – מי אם לא הכנסייה – באקט של איסוף המקורות הספרותיים אחראיים על התפשטות התופעה הוא מראה כיצד נזירים שונים אשר ביקשו לנצל את התופעה לרווח אישי החלו בהפצה הספרותית של פסבדו-ביוגרפיות של ערפדים. הסיבה לכך, בפשטות, ניצול ציני של בורות של הכפריים למטרות פיננסיות.

לאחר 'שיגעון הערפדים' של המאה ה-18 אנו יכולים למצוא מספר קטן של שירים אשר בהם מופיעים להם ערפדים שונים, אך, אם נרצה למצוא את המקור לערפדים כגיבורי הספרות המוכרים לנו עד היום עלינו לנוע קדימה בזמן לשנת 1816, לווילה בשם 'וילה דיודטי' אשר על גדות אגם ז'נבה. שם, חבורה של צעירים, אשר מצאה את עצמה כלואה בבית מפאת מזג האוויר העגום, החליטה לקיים תחרות כתיבת סיפורי בלהה. המנצחת בתחרות זו הייתה, כאמור, מרי וולסטונקראפט עם סיפורה 'פראנקנשטיין', אבל המקום השני המכובד ניתן ללא ספק לד"ר פולידורי, אשר סיפורו 'הערפד' הוא היצירה הספרותית הראשונה המביאה לפנינו את דמות הערפד-המאהב המוכרת לנו עד היום.