שירת זעמי המתוק #15

משגיח הכשרות
בקיוסק החלבי
של בית המשפט
לענייני עבודה
שומר את עסקיו פרטיים.

אף אחד לא יודע,
מאיפה הוא הביא את האוטו.

פעם בשבוע הוא בא
קפה הפוך וסנדוויץ' חביתה,
רק לבדוק
שהאתיופי שם כפפות

בחזרה לשירת זעמי המתוק

מון בלאן, חלק שני, פרק 2. נושא ווריאציות

לחלק הראשון

לפרק הקודם 

2. נושא ווריאציות

בזמן שהסטודנטים אספו את עצמם והחלו לצאת מהאולם, פרופסור אפל עצם את עיניו וחייך, כאמן המאזין לתשואות הקהל. תשואות הקהל, כמובן, לא נשמעו. אך בראשו הרחש וההמולה של התפנות הסטודנטים נשמעו כמחיאות כפיים של מעריצים. הוא עמד בזמנים וכיסה את כל טווח הזמן שנדרש ממנו. ולמרצה להיסטוריה, שתמיד יכול להרחיב יתר על המידה, דבר זה בהחלט ראוי לתשואות. בעוד הוא עוצם את עיניו, מוצף בהשראה של אתגר שנוצח, הוא הרשה למחשבותיו לטייל בראשו וככל איש ספר השרוי בהשראה, מחשבותיו התנשאו מעלה אל עבר אותו ממד מטאפיזי של עולם הרעיונות.

ההיסטוריה.

האיסוף הקולקטיבי של מאורעות העבר לכדי מערך אחד שלם ועקבי, תוך הישענות על העיקרון הבסיסי של הזמן, מתוך ההנחה הבסיסית שהעבר הוא דטרמיניסטי.

העריכה מחדש של תקריות שונות שלכאורה נראות בלתי קשורות זו לזו, לכדי שרשרת יציבה אותה ניתן ללמוד, לחקור ולהפוך לכדי מדע.

אין דבר שפרופסור אפל, מהאוניברסיטה הבין-לאומית המאוחדת הראשונה,

אהב יותר מההיסטוריה.

הוא זכר את ההיסטוריה הפרטית שלו, את הימים ההם בהם הוא בעצמו היה סטודנט, באותם ימים הסטודנטים היו מתעכבים בסוף השיעור, ממהרים לסיים את סיכום השיעור. אבל היום, משפרויקט המקיף הושלם, הכול מוקלט. דבר אינו אובד לשכחה. היום, לכל היסטוריון - לא, לא היסטוריון, לכל מדען של ההיסטוריה - יש נגישות למידע הזה. ההרצאה הזו שלו, תהיה נגישה לא רק לתלמידיו המידיים, אלא גם לדור הבא של תלמידים וגם לדור הבא אחריו. היום ניתן באמת לערוך חקירה השוואתית של מדע היסטוריה. שוב מחשבותיו התנשאו מעלה.

'מדע ההיסטוריה'.

איזה צירוף מילים סינתטי.

צירוף שכמו חושף את השקר החבוי מתחתיו. 

את העיקרון הבסיסי של כל מדע,

לפיו כל מה שאינו ניתן להוכחה מוחלטת חייב להישאר כתיאוריה,

ולפיכך, בבואנו לחקור אותו, עלינו לשמר מידה של עירבון מוגבל בנוגע לנתוניו.

אם רק מנסים לאמוד את אותה מידה של ערבון מוגבל,

כל אותו התחום מתפורר והופך במהרה לסברה בלבד,

אם לא לגיבוב של שקרים.

אותו עיקרון בסיסי מטיל את הספק שלו בתוך העיסוק של ההיסטוריון

ומחייב אותו, אם הוא ירצה להמשיך במקצועו,

להתעלם ממנו אם לא לזייף לו פתרון.

אין צירוף מילים שפרופסור מרקוס אפל מהחוג להיסטוריה כללית והשוואתית,

שנא יותר מ'מדע ההיסטוריה'.

הוא פקח את עיניו. הקיר המפוצל שמאחוריו כמעט ושב לצורתו החלקה. פה ושם נותרו משושים אחרונים. הוא זכר שכשהוא היה סטודנט, נחוש ללמוד, הוא היה רץ אל המרצה בסוף השיעור, לשאול עוד שאלה, להציע עוד תשובה, או רק לעמוד בתור ביחד עם תלמידים אחרים, להקשיב לשאלות שלהם. אף סטודנט לא בא לקראתו. ולמה? אם יש למי מהם שאלה, למה שיפנה אותה להיסטוריון מזדקן שכמותו? היום, כשהמשוב הדיגיטאלי הגיעה לארבעים ושבע אחוזי חשיפה, את רוב השאלות מפנים אליה. הוא זכר שפעם הוא בעצמו שאל את המשוב הדיגיטאלי מה אחוזי החשיפה של פרופסור להיסטוריה. לאחר שהיא שאלה אותה בחזרה כמה שאלות מכוונות היא ענתה, בקור היבש והמנוכר שלה, "7.549 לנושאים שבתחום ההתמחות של ההיסטוריון". הוא היה אמור לשמוח מכך, בכל זאת זה פי שש מכל אדם רגיל. אבל זה עדיין אומר שהיא יודעת כמעת פי 9 ממנו. עוד מעט כבר לא יהיה צורך בהיסטוריון. שוב נסקו מחשבותיו.

 

ההיסטוריון.

שומר הסף של העבר המעורפל.

המגדלור האנושי המכוון אותנו לאחור.

אם הוא מבין באמת את מהות תפקידו,

הוא לא יכול להתעלם ממידת האחריות המוטלת על כתפיו.

שכן, עליו להודות שזה הוא שמכוון את אור המגדלור

והוא זה שבוחר לאן לכוון אותו,

ויותר משמעותי מכך,

לאן לא לכוון אותו.

אותו קדוש מעונה המתבשם בתחושה

שכתביו,

בשורתו,

ספרי ההיסטוריה שהוא מייצר, ישפיעו על זמנו.

שכאשר הוא כותב היסטוריה,

הוא עושה היסטוריה.

אין תואר שפרופסור מרקוס אפל, מהפקולטה למדעים החופשיים,

חש גאה יותר לשאת מהתואר 'היסטוריון'.

המשוב הדיגיטאלי לא יכולה לחוש אחריות, היא לא שומרת על כלום. היא לא מבינה את תפקידה כי היא לא מבינה דבר. מה היא בעצם? ספרייה מדברת שאין לה מושג כמה קסום הוא ריח האבק בין מדפי הספרים, מאגר של תשובות שעל כל הדיוק שבו אין לו יכולת לספר סיפור. אפשר לשאול אותה שאלות והיא תענה, ועל-פי רוב תשובותיה תהינה פחות יותר נכונות. היא תוכל להוציא פלט מפורט, אפילו לחלק אותו לפי נושאים. אבל זה לא יהיה ספר. לספר יש מטרה. מטרה החורגת מהפרטים שבו. ספר, ואחת כמה וכמה ספר היסטוריה, אינו מבקש להעביר מידע, מפורט ככל שיהיה, נכון ככל שיהיה, לא. ספר היסטוריה מבקש ללמד. והרי ישנו הבדל גדול בין 'להעביר מידע' ו'ללמד', הבדל אותו גם כמה מגדולי ההיסטוריונים לא יודעים. לא. היא לעולם לא תוכל לכתוב ספר היסטוריה. המחשבה גם היא אינה מותנת בשורות תכנות, ומן הרגע שהיא משתחררת, היא הולכת לאן שהיא רק רוצה, אפילו אל עבר שלילת עצמה.

ספר ההיסטוריה.

אותו עוף מוזר על מדף הספרים,

שבגלל שהוא חייב להיות מודפס בזמן מסוים,

ובזאת להינעץ בעצמו בתוך תוואי הזמן המתמשך,

הוא נידון, בחלוף השנים, להפוך ללא רלוונטי במקרה הטוב,

או לסמל של  הדעות הקדומות של תקופתו במקרה הפחות טוב,

או למוערך דווקא בגלל ערכו הספרותי במקרה הרע.

ספר זה.

חלון זה אל העבר,

המעוות את תפיסתם של קוראי ההיסטוריה, וגורם להם,

אם הם לא התברכו בראייה המקיפה והביקורתית של ההיסטוריון,

להאמין באמתותו ובכך לעוות את ראייתם שלהם.

אין דבר שפרופסור מרקוס אפל,

בנו הסורר של הרב האורתודוקסי הנודע יעקב אפל,

רצה יותר לכתוב מספרי היסטוריה.

האולם כמעט ונתרוקן ופרופסור אפל ניעור מחלומו בהקיץ ופנה לו לדרכו. הוא יצא מהאולם הבינוני דרך היציאה האחורית השמורה למרצים בלבד, הישר אל עבר ההליכון המוביל לאולם הגדול. עמוק בפנים הוא ידע שעליו למהר אם הוא רצה למצוא לעצמו מקום טוב באולם הגדול וכך, למרות שהוא ידע שזה יפריע לו להירדם הלילה, הוא שלח יד לכיסו, הוציא משפם את קופסת הצרעות שלו, ברר מתוכה צרעה של אמפטמינים, נעץ אותה בזרועו ומיד עם תחילת השפעתה הוא החל לרוץ על ההליכון לכיוון האולם הגדול. אחרי המאמץ המנטאלי של ההרצאה, הוא שמח להסיט את התודעה שלו מראשו לרגליו. אבל הריצה היא אחת הפעולות אשר ניחנו בכוח מדיטטיבי שלאחר כמה דקות של פעילות רציפה, משחרר את הראש מהרגליים ושולח אותו לרחף במחשבות. מעניין, הוא חשב, האם מישהו מאלפי התלמידים שצפו בהרצאתו קראו את ספרו האחרון? הוא ידע שצעירים כאלה, במיוחד בימינו, אם הם עוד זוכרים כיצד לקרוא, בעולם שבו האמנות הזו הופכת נדירה יותר ויותר, הסיכויים שהם יקראו דווקא ספרי ההיסטוריה הם קלושים.

קוראי ההיסטוריה.

המיעוט הנאצל בקרב קהילת הקוראים ההולכת ומדלדלת.

אותם טווסים שקטים החשים שלווה

מתוך הידיעה שבזמנם הפנוי הם אינם נמנים בין קוראי הבדיות

אלא מעשירים את עולמם באמתות הנצחיות של העבר.

אמתות אשר קסמן הייחודי גורם להן להיראות

תמיד רלוונטיות ותמיד במיוחד עכשיו,

במיוחד עכשיו כשההיסטוריה מתרחשת לנגד עיננו.

אותם עכבישים הטווים סביבם רשת סבוכה ומפוארת של נסיבות,

ואינם משכילים לראות שהם החרק הכלוא בתוכה.

אין פעילות שמרקוס הצעיר נהנה ממנה יותר מקריאת ההיסטוריה.

נותרו עוד כמה מאות מטרים אל האולם הגדול ומרקוס אפל חדל מריצתו. בכל זאת, אין זה ראוי שפרופסור שמנמן ומבוגר שכמותו יגיע לאולם הגדול רטוב מזיעה, במיוחד היום. הוא התלבט ארוכות אם להסדיר את נשימתו לבד או ליטול צרעה, אבל כשהוא ראה שנותרו לו עוד שמונה דקות שלמות להגיע ליעדו הוא החליט לתת לזמן ולמסוע לעשות את העבודה. בינתיים הוא יכול לנוח ולתת לראשו לסיים את מחשבותיו. בינו לבינו הוא נאלץ להודות שהיום גם הוא כמעט ולא קרא ספרי היסטוריה. זה לא שלא יצאו ספרים כאלה. ספרים כאלה תמיד יוצאים. פשוט הטכניקה של כתיבתם היום השתנתה פלאים. את רוב הספרים שהוא פתח, אפילו אלה שנגעו בדיוק למחקרו, הוא סגר כבר אחרי קריאה של מספר פסקאות. זה לא שמידע לא היה שם. מידע היה גם היה. אבל לא הייתה שם נחישות. כוונה. הוא הבחין בכך שהיום ספרי ההיסטוריה מתעלמים מהנקודה החשובה ביותר שהייתה מטרתם מאז ומעולם, שהם לא צריכים להסביר מה היה, אלא עליהם לעזור לנו להבין מה ישנו. להבין את ההווה. להבין את העכשיו – העכשיו ההיסטורי. הוא חייך לעצמו כשצירוף מילים אלו עלה במוחו. 

העכשיו ההיסטורי,

צירוף המילים הנודע שיוחס לו עצמו - לפרופסור אפל,

בעקבות מאמרו בשם זה,

בו הוא מגדיר מחדש את תפקידו של היסטוריון,

מתוך התייחסות חוזרת ונשנית לעימנואל רינגבלום,

המאמר בו הוא מסביר כי על ההיסטוריון לחדול מפעילותו הדסקריפטיבית,

או,

ליתר דיוק,

להפסיק להאמין כי פעילותו היא אכן דסקריפטיבית,

שכן כתיבת ההיסטוריה, אם היא דבר מה, הרי היא אקטיביסטית.

במאמרו הוא הראה כיצד עובדה זו מוכחת בצורות שונות לאורך ההיסטוריה.

לכן,

על ההיסטוריון החדש,

אליבא דאפל,

לנצל את ראייתו הרחבה וחשיבתו הביקורתית

על מנת לזהות בין אירועי ההווה השונים,

את אותו העכשיו ההיסטורי,

ומתוך הזיהוי שלו להפוך את ספרו שלו לאירוע היסטורי אשר ישנה את העתיד.

אין מאמר שפרופסור אפל יותר התחרט שהוא פרסם

מזה הנושא את השם "העכשיו ההיסטורי".

 

המסוע הגיע לסופו ופרופסור אפל החל צועד לכיוון הכניסה השמורה למרצים בלבד. הוא ידע היום הזה הוא ללא ספק יום היסטורי; ההפשרה המצופה של "האיש מהמאה התשע-עשרה" תתרחש בעוד שלושה ימים, והיום, בעוד פחות משעה, תיערך האסיפה הכללית באולם הגדול הקרוי ע"ש סולז'ניצין הקדוש, שם יוצג הקרחון האנושי הזה לעיני כל.

הוא ידע שהיום יחל תהליך ההפשרה אשר, אם אכן יהיה מוצלח, יביא לקידום אדיר של ההבנה שלנו לגבי המילניום. אין שום דבר בעולם שעניין את פרופסור אפל עכשיו מלבד האסיפה שתיערך בעוד פחות משעה. מחשבותיו הפסיקו את מעופן ונחתו מטה אל אותו המקום שבו שוכנת הציפייה, אי שם מאחורי העיניים.

סורן קירקגור מבלבל את העיר, מתוך 'אגדות אמתיות'

סורן קירקגור היה סטודנט צעיר בעיר קופנהאגן שבדנמרק. הוא נהנה מהלימודים באוניברסיטה, אבל תמיד חש שמשהו חסר בהם. המרצים לימדו  את דעותיהם של הוגים מלפני מאות שנים, ומיינו אותם לפי האמונות השונות שלהם לגבי משמעותו של העולם; אבל אף אחד מהם לא עזר לקירקגור למצוא את המשמעות של עולמו שלו. הוא כתב ביומנו, "מה שאני רוצה למצוא זה את הפילוסופיה שלי – של סורן קירקגור, שם פרטי שם משפחה, - לא את הפילוסופיה של כל העולם".

הוא לא היה אדם מתבודד כלל, הוא אפילו היה מקובל מאוד בקרב חבריו. יום אחד, כשחזר בלילה ממסיבה שבה הוא היה מרכז העניינים, שנון ומשעשע, הוא הרגיש שלא נהנה כלל: השעמום של חיים ללא משמעות פשוט לא הניח לו.

כדי להתמודד עם הבעיה, קירקגור החליט לנסות להיות אדם טוב ומוסרי - אדם שעושה מה שכולם למעשה צריכים לעשות. אולי כך, קיווה, יימצא פתרון לבעייתו. כך, הוא חצה את הכביש רק במעברי חצייה, החזיר לספרייה את כל הספרים שלו בזמן, ואפילו - למרות שכלל לא היה מוכן לזה - הציע נישואין לחברתו רגינה אולסן. לא עבר זמן והשניים פרסמו ברבים שהם עתידים להתחתן.

כך צריך לחיות, חשב קירקגור: ללמוד באוניברסיטה, להתחתן, להביא ילדים לעולם, לעבוד, ו... ואז מה? האם זה כל מה שהחיים האלה יכולים להציע לי?

קירקגור היה מדוכדך מאוד. דרך החיים שנראתה כאילו היא צריכה להיות מתאימה לכולם, לא התאימה לו; ועתה גם התחייב לפני רגינה להינשא לה. והיא, עלמה מקסימה שכמותה, האם באמת מגיע לה לחיות עם מישהו שלא מוצא עניין בדרך חיים שכל כך מתאימה לכולם?

פתאום הכתה בו מחשבה: כל המרצים הזקנים ניסו לדבר אליו דרך השכל, להסביר לו איך העולם פועל ואיך הוא – כאדם בתוך העולם - צריך לפעול. אבל קירקגור כלל לא רצה לחיות בעולם כמו סתם אדם. ככל שהשכל שלו היה מסופק מהטיעונים המנומקים של המרצים הזקנים, הנשמה שלו רצתה יותר.

אז ניסה ללכת בדרכו של הלב - הרי כולם אומרים שצריך ללכת אחרי הלב, והוא באמת אהב את רגינה; אבל שוב נשמתו ידעה עמוק בפנים שלמרות רגשותיו כלפי רגינה, נועד לו מסלול אחר - מסלול שאם לא ילך בו, למרות שהדבר נוגד את השכל ואת הלב שלו, הוא לעולם לא יהיה מאושר באמת.

כך, להפתעתה הרבה של קהילת קופנהאגן, קירקגור ביטל את אירוסיו לרגינה, סגר את עצמו בביתו, ושלח הודעה לעיתונות: "תושבי קופנהאגן היקרים, בקרוב יפורסמו מספר ספרים תחת שמות שונים אנא, אל תתייחסו לספרים אלה כאילו סורן קירקגור פרסם אותם".

זו הייתה מודעה מוזרה לכל הדעות. כל הזמן מתפרסמים ספרים בשמותיהם של מחברים שונים; למה פתאום נחשוב שאלה פרסומים של סורן קירקגור?

לא עבר זמן מה והנה יצא פתאום ספר בשם "או-או, כרך א'" מאת אדם בשם ויקטור ארמיטה. הספר היה עבה מאוד והכיל פרקים שונים שהדגישו שמה שחשוב בחיים האלה זה ליהנות - פשוט ליהנות, בלי לחשוב יותר מדי, רק לצאת למסיבות, לאהוב, לאכול ולשמוח.

הספר היה כתוב היטב, מצחיק ומשכנע, שעד מהרה כל קופנהאגן נכנסה לשיגעון של מסיבות ובילויים; אבל, כפי שכל מי שאוהב בילויים יודע, יותר מדי מסיבות  מביאות בסופו של דבר לשעמום, ואם אי אפשר יותר ליהנות ממסיבה, ממה אפשר ליהנות?

למרבה המזל, בערך באותו זמן שקופנהגן התחילה להבין שחיים במסיבה מתמדת יכולים להיות משעממים מאוד, יצא ספר נוסף בשם "או-או, כרך ב'" - שנכתב על ידי מי שהציג את עצמו כשופט ואיש משפחה. ספר זה דיבר בשבחי החיים המוסריים, חיי המשפחה והחוק.

גם הספר הזה היה כתוב בצורה משכנעת כל כך, שבמהרה כל קופנהאגן החליטה לחיות חיים מוסריים. הם הפסיקו לקלל בפומבי, חצו רק במעבר חצייה, ובכל יום בדקו את שיעורי הבית של ילדיהם. אבל כשכולם חיים כמו כולם, קשה מאוד להרגיש שיש משהו מיוחד בחיים שלי - ומי רוצה להרגיש שאין שום דבר מיוחד בחיים שלו?

בשלב הזה אנשים כבר ידעו שמי שפרסם את הספרים האלה היה לא אחר מאשר סורן קירקגור. תושבי העיר מיהרו לפנות אל הוגה הדעות שחי בקרבם כדי לשאול אותו "איך צריך לחיות? חיים של מסיבה או חיים של מוסר?"

מכיוון שלספר שכתב קראו "או-או", הם חשבו שהתשובה תהיה פשוטה; אבל קירקגור השיב בצורת ספר נוסף בשם 'חיל ורעדה', תחת שם עט נוסף - הפעם של אדם בשם יוהאנס דה סילנסיו.

בספר זה לא דיבר על החיים של כל אדם, אלא על החיים של אדם אחד – אברהם אבינו. בסיפור המקראי נתבקש אברהם על-ידי אלוהים להרוג את בנו יחידו, את יצחק. למרות ש הפעולה הזאת באה מדרישה של אלוהים, היא לא הייתה פעולה יפה ומהנה, וגם לא הייתה פעולה מוסרית של איש משפחה.

תושבי קופנהאגן חשבו שהפעם הבינו את קירקגור: למעשה לא צריך לחיות חיים של הוללות ולא חיים של מוסר אלא דווקא חיים דתיים – חיים של אמונה. כך, תושבי קופנהאגן המבולבלים החליטו לזנוח את חיי ההוללות ואת חיי המשפחה לטובת חיים בחיק הדת, והחלו להתפלל בכל לילה ולבקר בבית התפילה בכל סוף שבוע.

קירקגור התאכזב מאוד מהתגובה הזו של תושבי עיר הולדתו. הוא החליט לפרסם ספר נוסף - הפעם בלי שמות בדויים – בשם "נקודת מבט על חיי כסופר". הוא הסביר לתושבי העיר את הדברים הבאים: אדם חי את חייו בחברה ומנסה לשפוט את עצמו לפי אמות המידה של אחרים; החברה, מצדה, נעה כמו עדר אחרי כל אופנה שבאה אל העיר. בדרך זו האדם מטולטל מכאן לכאן, מאופנה אחת לאחרת, מחיים כאלה לחיים כאלה, מבלי לעצור לרגע ולשאול "איזה חיים מתאימים לי?"

ואתם, קוראים יקרים שלי, האם אי פעם עצרתם ושאלתם "איזה חיים מתאימים לי"?

רוצים לקרוא עוד אגדות אמיתיות? לחצו כאן

הגיבורים החדשים, פרק שלישי - ערפדים, חלק א'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

הגענו לפרק העוסק ביצור הפופולארי ביותר בקרב הגיבורים שלנו – הערפד. בבואי לכתוב את פרק זה, מתוך כוונה להתחיל אותו כפי שהתחלתי את הפרק הקודם – עם היסטוריה קצרה של ערפדים, מהר מאוד נתקלתי בבעיה מהותית באופן החקירה הזה.

ניתן למצוא אזכורים שונים ליצורים דמויי ערפדים לאורך ההיסטוריה, כלומר, ליצורים מתים הצורכים דם, כמו לדוגמה ביצירה האפית 'האודיסיאה' של הומרוס, מתואר שכאשר אודיסאוס הגיע לעולם המתים, הוא חתך את ירכו בחרב על מנת לדובב את המתים. בפוגשו בנביא טרזיאס הלה אומר לו: "סורה לך מן הבור, והסר החרב השנונה / ואשתה מאותם הדמים והגדתי לך דבר לאמתו" (אודיסאה, שיר אחד עשר, שורות 95-96). אך למרות הדוגמה הזו, ואחרות הרואות בדם מקור חיים למתים, אותו יצור לילי הקרוי ' ערפד' לא מופיע ברשומי ההיסטוריה עד לראשית המאה ה18.

המקורות האטימולוגיים של המילה 'ערפד' גם הם לוטים בערפל – בשפה העברית המילה לקוחה מהמילה הארמית 'ערפדא' שפירושה עטלף, זאת מתוך התייחסות ישירה ל'דרקולה' של בראם סטוקר, בו ניגע בהרחבה בהמשך. המילה Vampire,  או Vampyre בכתיב המקורי שלה, מקורה מהמילה הסרבית-קרואטית Vampir, שככל הנראה מקורה במילה האלבנית  dhampirשפירושה "הוא השותה משיניו", שנראה שמקורה מיוונית מקדונית.

כך או כך, המילה 'וומפיר' לא מופיעה עד לשנות העשרים של המאה ה-18, בזמן שבו רוב העולם חגג באורגיה של תגליות מדעיות וחידושים טכנולוגיים, בעידן הנאורות וההשכלה, החלו שמועות שונות ברחבי אירופה להביא לסדרה של רדיפות המזכירות מאוד את 'ציד המכשפות' של המאה ה15.

קבר של 'ערפד' קתולי מיוון,
הראש נערף והושם באיזור המפשעה על מנת למנוע את חזרתו

לכאורה בן רגע החלו שמועות המתארות יצורים בעלי צורה אנושית התוקפים בלילות ורוצחים את החיים על שתיית דמם. למרות התיעודים השונים של הדבר נקודה אחת עולה מתוך העדויות האלה – הערפד הוא תמיד האחר.

בחברות מסורתיות הנוטות לדעות קדומות פעמים רבות ישנו קושי לקבל או להתמודד עם בעיית האחר. העובדה שהנה ישנו מישהו אשר אמונותיו או הליכותיו הינן שונות לחלוטין האלה המוכרות לי מציבה עבור צר האופקים בעיה קיומית אמתית. ואכן, בבואנו לגלות מי היו אותם ערפדים שתקפו את אירופה, אנו מוצאים את הערפד מופיע במקומות שונים בדמויות שונות, אשר את כולן ניתן לאחד תחת קטגוריית 'האחר' של הסביבה; במזרח אירופה, רומניה, טרנסניטריה, אוקראינה וכו', האשמים ב'ערפדות' היו הצוענים, ביוון האורתודוקסית היו אלה הקתוליים, בגרמניה והסביבה זה פחות או יותר הזמן שבו מופיעים התיאורים על היהודים השותים את דמם של ילדים, בצרפת המבעבעת משאלת המעמדות, אנו רואים תיאורים של האצולה השותה את דם העניים.

למרות התפשטות הדעה הקדומה הזו בקרב הבורים הכפריים, בניגוד לציד המכשפות, במקרה שלפנינו הממסד קם, לא בשביל למגר את תופעת הערפדים, אלא למגר את התופעה של האמונה בערפדים. הן האפיפיור באותה תקופה והן הקיסרית של האימפריה הרומית הקדושה מריה טרסה, יצאו בקריאה למגר את האמונה בערפדים כאמונה כופרת.

לבסוף, מי שקם להילחם בתופעת הערפדים הזו, ולמעשה הצליח כמעת למגר אותה, היה לא אחר מאביר הנאורות וולטר, אשר במילון הפילוסופי שלו הוא מקדיש ערך לתופעת הערפדים. וולטר כותב בהפתעה

אירונית שהוא לא מאמין שבעידן נאור כמו זה אנשים עדיין מאמינים בערפדים, אבל, ברוח וולטרית ראויה, הוא ממשיך לחשוף את האשמים בהתפשטותה של האמונה התפלה הזו – מי אם לא הכנסייה – באקט של איסוף המקורות הספרותיים אחראיים על התפשטות התופעה הוא מראה כיצד נזירים שונים אשר ביקשו לנצל את התופעה לרווח אישי החלו בהפצה הספרותית של פסבדו-ביוגרפיות של ערפדים. הסיבה לכך, בפשטות, ניצול ציני של בורות של הכפריים למטרות פיננסיות.

לאחר 'שיגעון הערפדים' של המאה ה-18 אנו יכולים למצוא מספר קטן של שירים אשר בהם מופיעים להם ערפדים שונים, אך, אם נרצה למצוא את המקור לערפדים כגיבורי הספרות המוכרים לנו עד היום עלינו לנוע קדימה בזמן לשנת 1816, לווילה בשם 'וילה דיודטי' אשר על גדות אגם ז'נבה. שם, חבורה של צעירים, אשר מצאה את עצמה כלואה בבית מפאת מזג האוויר העגום, החליטה לקיים תחרות כתיבת סיפורי בלהה. המנצחת בתחרות זו הייתה, כאמור, מרי וולסטונקראפט עם סיפורה 'פראנקנשטיין', אבל המקום השני המכובד ניתן ללא ספק לד"ר פולידורי, אשר סיפורו 'הערפד' הוא היצירה הספרותית הראשונה המביאה לפנינו את דמות הערפד-המאהב המוכרת לנו עד היום.