יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

מון בלאן, חלק שני, פרק 2. נושא ווריאציות


2. נושא ווריאציות

בזמן שהסטודנטים אספו את עצמם והחלו לצאת מהאולם, פרופסור אפל עצם את עיניו וחייך, כאמן המאזין לתשואות הקהל. תשואות הקהל, כמובן, לא נשמעו. אך בראשו הרחש וההמולה של התפנות הסטודנטים נשמעו כמחיאות כפיים של מעריצים. הוא עמד בזמנים וכיסה את כל טווח הזמן שנדרש ממנו. ולמרצה להיסטוריה, שתמיד יכול להרחיב יתר על המידה, דבר זה בהחלט ראוי לתשואות. בעוד הוא עוצם את עיניו, מוצף בהשראה של אתגר שנוצח, הוא הרשה למחשבותיו לטייל בראשו וככל איש ספר השרוי בהשראה, מחשבותיו התנשאו מעלה אל עבר אותו ממד מטאפיזי של עולם הרעיונות.

ההיסטוריה.
האיסוף הקולקטיבי של מאורעות העבר לכדי מערך אחד שלם ועקבי, תוך הישענות על העיקרון הבסיסי של הזמן, מתוך ההנחה הבסיסית שהעבר הוא דטרמיניסטי.
העריכה מחדש של תקריות שונות שלכאורה נראות בלתי קשורות זו לזו, לכדי שרשרת יציבה אותה ניתן ללמוד, לחקור ולהפוך לכדי מדע.
אין דבר שפרופסור אפל, מהאוניברסיטה הבין-לאומית המאוחדת הראשונה,
אהב יותר מההיסטוריה.

הוא זכר את ההיסטוריה הפרטית שלו, את הימים ההם בהם הוא בעצמו היה סטודנט, באותם ימים הסטודנטים היו מתעכבים בסוף השיעור, ממהרים לסיים את סיכום השיעור. אבל היום, משפרויקט המקיף הושלם, הכול מוקלט. דבר אינו אובד לשכחה. היום, לכל היסטוריון - לא, לא היסטוריון, לכל מדען של ההיסטוריה - יש נגישות למידע הזה. ההרצאה הזו שלו, תהיה נגישה לא רק לתלמידיו המידיים, אלא גם לדור הבא של תלמידים וגם לדור הבא אחריו. היום ניתן באמת לערוך חקירה השוואתית של מדע היסטוריה. שוב מחשבותיו התנשאו מעלה.

'מדע ההיסטוריה'.
איזה צירוף מילים סינתטי.
צירוף שכמו חושף את השקר החבוי מתחתיו. 
את העיקרון הבסיסי של כל מדע,
לפיו כל מה שאינו ניתן להוכחה מוחלטת חייב להישאר כתיאוריה,
ולפיכך, בבואנו לחקור אותו, עלינו לשמר מידה של עירבון מוגבל בנוגע לנתוניו.
אם רק מנסים לאמוד את אותה מידה של ערבון מוגבל,
כל אותו התחום מתפורר והופך במהרה לסברה בלבד,
אם לא לגיבוב של שקרים.
אותו עיקרון בסיסי מטיל את הספק שלו בתוך העיסוק של ההיסטוריון
ומחייב אותו, אם הוא ירצה להמשיך במקצועו,
להתעלם ממנו אם לא לזייף לו פתרון.
אין צירוף מילים שפרופסור מרקוס אפל מהחוג להיסטוריה כללית והשוואתית,
שנא יותר מ'מדע ההיסטוריה'.

הוא פקח את עיניו. הקיר המפוצל שמאחוריו כמעט ושב לצורתו החלקה. פה ושם נותרו משושים אחרונים. הוא זכר שכשהוא היה סטודנט, נחוש ללמוד, הוא היה רץ אל המרצה בסוף השיעור, לשאול עוד שאלה, להציע עוד תשובה, או רק לעמוד בתור ביחד עם תלמידים אחרים, להקשיב לשאלות שלהם. אף סטודנט לא בא לקראתו. ולמה? אם יש למי מהם שאלה, למה שיפנה אותה להיסטוריון מזדקן שכמותו? היום, כשהמשוב הדיגיטאלי הגיעה לארבעים ושבע אחוזי חשיפה, את רוב השאלות מפנים אליה. הוא זכר שפעם הוא בעצמו שאל את המשוב הדיגיטאלי מה אחוזי החשיפה של פרופסור להיסטוריה. לאחר שהיא שאלה אותה בחזרה כמה שאלות מכוונות היא ענתה, בקור היבש והמנוכר שלה, "7.549 לנושאים שבתחום ההתמחות של ההיסטוריון". הוא היה אמור לשמוח מכך, בכל זאת זה פי שש מכל אדם רגיל. אבל זה עדיין אומר שהיא יודעת כמעת פי 9 ממנו. עוד מעט כבר לא יהיה צורך בהיסטוריון. שוב נסקו מחשבותיו.
 
ההיסטוריון.
שומר הסף של העבר המעורפל.
המגדלור האנושי המכוון אותנו לאחור.
אם הוא מבין באמת את מהות תפקידו,
הוא לא יכול להתעלם ממידת האחריות המוטלת על כתפיו.
שכן, עליו להודות שזה הוא שמכוון את אור המגדלור
והוא זה שבוחר לאן לכוון אותו,
ויותר משמעותי מכך,
לאן לא לכוון אותו.
אותו קדוש מעונה המתבשם בתחושה
שכתביו,
בשורתו,
ספרי ההיסטוריה שהוא מייצר, ישפיעו על זמנו.
שכאשר הוא כותב היסטוריה,
הוא עושה היסטוריה.
אין תואר שפרופסור מרקוס אפל, מהפקולטה למדעים החופשיים,
חש גאה יותר לשאת מהתואר 'היסטוריון'.

המשוב הדיגיטאלי לא יכולה לחוש אחריות, היא לא שומרת על כלום. היא לא מבינה את תפקידה כי היא לא מבינה דבר. מה היא בעצם? ספרייה מדברת שאין לה מושג כמה קסום הוא ריח האבק בין מדפי הספרים, מאגר של תשובות שעל כל הדיוק שבו אין לו יכולת לספר סיפור. אפשר לשאול אותה שאלות והיא תענה, ועל-פי רוב תשובותיה תהינה פחות יותר נכונות. היא תוכל להוציא פלט מפורט, אפילו לחלק אותו לפי נושאים. אבל זה לא יהיה ספר. לספר יש מטרה. מטרה החורגת מהפרטים שבו. ספר, ואחת כמה וכמה ספר היסטוריה, אינו מבקש להעביר מידע, מפורט ככל שיהיה, נכון ככל שיהיה, לא. ספר היסטוריה מבקש ללמד. והרי ישנו הבדל גדול בין 'להעביר מידע' ו'ללמד', הבדל אותו גם כמה מגדולי ההיסטוריונים לא יודעים. לא. היא לעולם לא תוכל לכתוב ספר היסטוריה. המחשבה גם היא אינה מותנת בשורות תכנות, ומן הרגע שהיא משתחררת, היא הולכת לאן שהיא רק רוצה, אפילו אל עבר שלילת עצמה.

ספר ההיסטוריה.
אותו עוף מוזר על מדף הספרים,
שבגלל שהוא חייב להיות מודפס בזמן מסוים,
ובזאת להינעץ בעצמו בתוך תוואי הזמן המתמשך,
הוא נידון, בחלוף השנים, להפוך ללא רלוונטי במקרה הטוב,
או לסמל של  הדעות הקדומות של תקופתו במקרה הפחות טוב,
או למוערך דווקא בגלל ערכו הספרותי במקרה הרע.
ספר זה.
חלון זה אל העבר,
המעוות את תפיסתם של קוראי ההיסטוריה, וגורם להם,
אם הם לא התברכו בראייה המקיפה והביקורתית של ההיסטוריון,
להאמין באמתותו ובכך לעוות את ראייתם שלהם.
אין דבר שפרופסור מרקוס אפל,
בנו הסורר של הרב האורתודוקסי הנודע יעקב אפל,
רצה יותר לכתוב מספרי היסטוריה.

האולם כמעט ונתרוקן ופרופסור אפל ניעור מחלומו בהקיץ ופנה לו לדרכו. הוא יצא מהאולם הבינוני דרך היציאה האחורית השמורה למרצים בלבד, הישר אל עבר ההליכון המוביל לאולם הגדול. עמוק בפנים הוא ידע שעליו למהר אם הוא רצה למצוא לעצמו מקום טוב באולם הגדול וכך, למרות שהוא ידע שזה יפריע לו להירדם הלילה, הוא שלח יד לכיסו, הוציא משפם את קופסת הצרעות שלו, ברר מתוכה צרעה של אמפטמינים, נעץ אותה בזרועו ומיד עם תחילת השפעתה הוא החל לרוץ על ההליכון לכיוון האולם הגדול. אחרי המאמץ המנטאלי של ההרצאה, הוא שמח להסיט את התודעה שלו מראשו לרגליו. אבל הריצה היא אחת הפעולות אשר ניחנו בכוח מדיטטיבי שלאחר כמה דקות של פעילות רציפה, משחרר את הראש מהרגליים ושולח אותו לרחף במחשבות. מעניין, הוא חשב, האם מישהו מאלפי התלמידים שצפו בהרצאתו קראו את ספרו האחרון? הוא ידע שצעירים כאלה, במיוחד בימינו, אם הם עוד זוכרים כיצד לקרוא, בעולם שבו האמנות הזו הופכת נדירה יותר ויותר, הסיכויים שהם יקראו דווקא ספרי ההיסטוריה הם קלושים.

קוראי ההיסטוריה.
המיעוט הנאצל בקרב קהילת הקוראים ההולכת ומדלדלת.
אותם טווסים שקטים החשים שלווה
מתוך הידיעה שבזמנם הפנוי הם אינם נמנים בין קוראי הבדיות
אלא מעשירים את עולמם באמתות הנצחיות של העבר.
אמתות אשר קסמן הייחודי גורם להן להיראות
תמיד רלוונטיות ותמיד במיוחד עכשיו,
במיוחד עכשיו כשההיסטוריה מתרחשת לנגד עיננו.
אותם עכבישים הטווים סביבם רשת סבוכה ומפוארת של נסיבות,
ואינם משכילים לראות שהם החרק הכלוא בתוכה.
אין פעילות שמרקוס הצעיר נהנה ממנה יותר מקריאת ההיסטוריה.

נותרו עוד כמה מאות מטרים אל האולם הגדול ומרקוס אפל חדל מריצתו. בכל זאת, אין זה ראוי שפרופסור שמנמן ומבוגר שכמותו יגיע לאולם הגדול רטוב מזיעה, במיוחד היום. הוא התלבט ארוכות אם להסדיר את נשימתו לבד או ליטול צרעה, אבל כשהוא ראה שנותרו לו עוד שמונה דקות שלמות להגיע ליעדו הוא החליט לתת לזמן ולמסוע לעשות את העבודה. בינתיים הוא יכול לנוח ולתת לראשו לסיים את מחשבותיו. בינו לבינו הוא נאלץ להודות שהיום גם הוא כמעט ולא קרא ספרי היסטוריה. זה לא שלא יצאו ספרים כאלה. ספרים כאלה תמיד יוצאים. פשוט הטכניקה של כתיבתם היום השתנתה פלאים. את רוב הספרים שהוא פתח, אפילו אלה שנגעו בדיוק למחקרו, הוא סגר כבר אחרי קריאה של מספר פסקאות. זה לא שמידע לא היה שם. מידע היה גם היה. אבל לא הייתה שם נחישות. כוונה. הוא הבחין בכך שהיום ספרי ההיסטוריה מתעלמים מהנקודה החשובה ביותר שהייתה מטרתם מאז ומעולם, שהם לא צריכים להסביר מה היה, אלא עליהם לעזור לנו להבין מה ישנו. להבין את ההווה. להבין את העכשיו – העכשיו ההיסטורי. הוא חייך לעצמו כשצירוף מילים אלו עלה במוחו. 

העכשיו ההיסטורי,
צירוף המילים הנודע שיוחס לו עצמו - לפרופסור אפל,
בעקבות מאמרו בשם זה,
בו הוא מגדיר מחדש את תפקידו של היסטוריון,
מתוך התייחסות חוזרת ונשנית לעימנואל רינגבלום,
המאמר בו הוא מסביר כי על ההיסטוריון לחדול מפעילותו הדסקריפטיבית,
או,
ליתר דיוק,
להפסיק להאמין כי פעילותו היא אכן דסקריפטיבית,
שכן כתיבת ההיסטוריה, אם היא דבר מה, הרי היא אקטיביסטית.
במאמרו הוא הראה כיצד עובדה זו מוכחת בצורות שונות לאורך ההיסטוריה.
לכן,
על ההיסטוריון החדש,
אליבא דאפל,
לנצל את ראייתו הרחבה וחשיבתו הביקורתית
על מנת לזהות בין אירועי ההווה השונים,
את אותו העכשיו ההיסטורי,
ומתוך הזיהוי שלו להפוך את ספרו שלו לאירוע היסטורי אשר ישנה את העתיד.
אין מאמר שפרופסור אפל יותר התחרט שהוא פרסם
מזה הנושא את השם "העכשיו ההיסטורי".
 
המסוע הגיע לסופו ופרופסור אפל החל צועד לכיוון הכניסה השמורה למרצים בלבד. הוא ידע היום הזה הוא ללא ספק יום היסטורי; ההפשרה המצופה של "האיש מהמאה התשע-עשרה" תתרחש בעוד שלושה ימים, והיום, בעוד פחות משעה, תיערך האסיפה הכללית באולם הגדול הקרוי ע"ש סולז'ניצין הקדוש, שם יוצג הקרחון האנושי הזה לעיני כל.

הוא ידע שהיום יחל תהליך ההפשרה אשר, אם אכן יהיה מוצלח, יביא לקידום אדיר של ההבנה שלנו לגבי המילניום. אין שום דבר בעולם שעניין את פרופסור אפל עכשיו מלבד האסיפה שתיערך בעוד פחות משעה. מחשבותיו הפסיקו את מעופן ונחתו מטה אל אותו המקום שבו שוכנת הציפייה, אי שם מאחורי העיניים.