יום חמישי, 12 בדצמבר 2013

סורן קירקגור מבלבל את העיר, מתוך 'אגדות אמתיות'


סורן קירקגור היה סטודנט צעיר בעיר קופנהאגן שבדנמרק. הוא נהנה מהלימודים באוניברסיטה, אבל תמיד חש שמשהו חסר בהם. המרצים לימדו  את דעותיהם של הוגים מלפני מאות שנים, ומיינו אותם לפי האמונות השונות שלהם לגבי משמעותו של העולם; אבל אף אחד מהם לא עזר לקירקגור למצוא את המשמעות של עולמו שלו. הוא כתב ביומנו, "מה שאני רוצה למצוא זה את הפילוסופיה שלי – של סורן קירקגור, שם פרטי שם משפחה, - לא את הפילוסופיה של כל העולם".
הוא לא היה אדם מתבודד כלל, הוא אפילו היה מקובל מאוד בקרב חבריו. יום אחד, כשחזר בלילה ממסיבה שבה הוא היה מרכז העניינים, שנון ומשעשע, הוא הרגיש שלא נהנה כלל: השעמום של חיים ללא משמעות פשוט לא הניח לו.
כדי להתמודד עם הבעיה, קירקגור החליט לנסות להיות אדם טוב ומוסרי - אדם שעושה מה שכולם למעשה צריכים לעשות. אולי כך, קיווה, יימצא פתרון לבעייתו. כך, הוא חצה את הכביש רק במעברי חצייה, החזיר לספרייה את כל הספרים שלו בזמן, ואפילו - למרות שכלל לא היה מוכן לזה - הציע נישואין לחברתו רגינה אולסן. לא עבר זמן והשניים פרסמו ברבים שהם עתידים להתחתן.
כך צריך לחיות, חשב קירקגור: ללמוד באוניברסיטה, להתחתן, להביא ילדים לעולם, לעבוד, ו... ואז מה? האם זה כל מה שהחיים האלה יכולים להציע לי?
קירקגור היה מדוכדך מאוד. דרך החיים שנראתה כאילו היא צריכה להיות מתאימה לכולם, לא התאימה לו; ועתה גם התחייב לפני רגינה להינשא לה. והיא, עלמה מקסימה שכמותה, האם באמת מגיע לה לחיות עם מישהו שלא מוצא עניין בדרך חיים שכל כך מתאימה לכולם?
פתאום הכתה בו מחשבה: כל המרצים הזקנים ניסו לדבר אליו דרך השכל, להסביר לו איך העולם פועל ואיך הוא – כאדם בתוך העולם - צריך לפעול. אבל קירקגור כלל לא רצה לחיות בעולם כמו סתם אדם. ככל שהשכל שלו היה מסופק מהטיעונים המנומקים של המרצים הזקנים, הנשמה שלו רצתה יותר.
אז ניסה ללכת בדרכו של הלב - הרי כולם אומרים שצריך ללכת אחרי הלב, והוא באמת אהב את רגינה; אבל שוב נשמתו ידעה עמוק בפנים שלמרות רגשותיו כלפי רגינה, נועד לו מסלול אחר - מסלול שאם לא ילך בו, למרות שהדבר נוגד את השכל ואת הלב שלו, הוא לעולם לא יהיה מאושר באמת.
כך, להפתעתה הרבה של קהילת קופנהאגן, קירקגור ביטל את אירוסיו לרגינה, סגר את עצמו בביתו, ושלח הודעה לעיתונות: "תושבי קופנהאגן היקרים, בקרוב יפורסמו מספר ספרים תחת שמות שונים אנא, אל תתייחסו לספרים אלה כאילו סורן קירקגור פרסם אותם".
זו הייתה מודעה מוזרה לכל הדעות. כל הזמן מתפרסמים ספרים בשמותיהם של מחברים שונים; למה פתאום נחשוב שאלה פרסומים של סורן קירקגור?
לא עבר זמן מה והנה יצא פתאום ספר בשם "או-או, כרך א'" מאת אדם בשם ויקטור ארמיטה. הספר היה עבה מאוד והכיל פרקים שונים שהדגישו שמה שחשוב בחיים האלה זה ליהנות - פשוט ליהנות, בלי לחשוב יותר מדי, רק לצאת למסיבות, לאהוב, לאכול ולשמוח.
הספר היה כתוב היטב, מצחיק ומשכנע, שעד מהרה כל קופנהאגן נכנסה לשיגעון של מסיבות ובילויים; אבל, כפי שכל מי שאוהב בילויים יודע, יותר מדי מסיבות  מביאות בסופו של דבר לשעמום, ואם אי אפשר יותר ליהנות ממסיבה, ממה אפשר ליהנות?
למרבה המזל, בערך באותו זמן שקופנהגן התחילה להבין שחיים במסיבה מתמדת יכולים להיות משעממים מאוד, יצא ספר נוסף בשם "או-או, כרך ב'" - שנכתב על ידי מי שהציג את עצמו כשופט ואיש משפחה. ספר זה דיבר בשבחי החיים המוסריים, חיי המשפחה והחוק.
גם הספר הזה היה כתוב בצורה משכנעת כל כך, שבמהרה כל קופנהאגן החליטה לחיות חיים מוסריים. הם הפסיקו לקלל בפומבי, חצו רק במעבר חצייה, ובכל יום בדקו את שיעורי הבית של ילדיהם. אבל כשכולם חיים כמו כולם, קשה מאוד להרגיש שיש משהו מיוחד בחיים שלי - ומי רוצה להרגיש שאין שום דבר מיוחד בחיים שלו?
בשלב הזה אנשים כבר ידעו שמי שפרסם את הספרים האלה היה לא אחר מאשר סורן קירקגור. תושבי העיר מיהרו לפנות אל הוגה הדעות שחי בקרבם כדי לשאול אותו "איך צריך לחיות? חיים של מסיבה או חיים של מוסר?"
מכיוון שלספר שכתב קראו "או-או", הם חשבו שהתשובה תהיה פשוטה; אבל קירקגור השיב בצורת ספר נוסף בשם 'חיל ורעדה', תחת שם עט נוסף - הפעם של אדם בשם יוהאנס דה סילנסיו.
בספר זה לא דיבר על החיים של כל אדם, אלא על החיים של אדם אחד – אברהם אבינו. בסיפור המקראי נתבקש אברהם על-ידי אלוהים להרוג את בנו יחידו, את יצחק. למרות ש הפעולה הזאת באה מדרישה של אלוהים, היא לא הייתה פעולה יפה ומהנה, וגם לא הייתה פעולה מוסרית של איש משפחה.
תושבי קופנהאגן חשבו שהפעם הבינו את קירקגור: למעשה לא צריך לחיות חיים של הוללות ולא חיים של מוסר אלא דווקא חיים דתיים – חיים של אמונה. כך, תושבי קופנהאגן המבולבלים החליטו לזנוח את חיי ההוללות ואת חיי המשפחה לטובת חיים בחיק הדת, והחלו להתפלל בכל לילה ולבקר בבית התפילה בכל סוף שבוע.
קירקגור התאכזב מאוד מהתגובה הזו של תושבי עיר הולדתו. הוא החליט לפרסם ספר נוסף - הפעם בלי שמות בדויים – בשם "נקודת מבט על חיי כסופר". הוא הסביר לתושבי העיר את הדברים הבאים: אדם חי את חייו בחברה ומנסה לשפוט את עצמו לפי אמות המידה של אחרים; החברה, מצדה, נעה כמו עדר אחרי כל אופנה שבאה אל העיר. בדרך זו האדם מטולטל מכאן לכאן, מאופנה אחת לאחרת, מחיים כאלה לחיים כאלה, מבלי לעצור לרגע ולשאול "איזה חיים מתאימים לי?"


ואתם, קוראים יקרים שלי, האם אי פעם עצרתם ושאלתם "איזה חיים מתאימים לי"?
רוצים לקרוא עוד אגדות אמיתיות? לחצו כאן