יום שלישי, 31 בדצמבר 2013

שירת זעמי המתוק #17

והם אומרים לי
"אין מה לעשות, זו דמוקרטיה
והעם אוהב אותו"
אני מזעיף בחיוך מר ועייף
"העם?"

העם בכה במות קיסר
ולמחרת נשא את ברוטוס על כתפיו.
העם הצדיע לקליגולה, לנירון ולטיטוס,
כאילו שהיו בניו.
העם תמיד סגד לפריץ,
כמו שזונה אוהבת את הסרסור שמכה אותה.

העם בכה במות סטאלין,
העם בחר באוסטרי הקטן.
העם ברח מחופש,
בכל פעם שמצא פרצה לעצלותו.
בכל פעם שמצא מפלט
מהיום-יום הנוראי הזה,
שהעם לא יודע שבכוחו לשנות.

וזה בסדר, כי העם עייף.
כי העם לא נח יותר
כי העם נקרע בכל בוקר ממיטתו,
למהר ולשבת מול מסך בעבודה,
ואחר מכן העם נקרא,
לשבת מול מסך בבית
ולראות תשדירים של דברים
שהעם נקרא בזאת לקנות.

העם כלוא בשלשלאות
שבנתה האמונה שכך זה היה תמיד
וכך זה גם לנצח יהיה
הראשון לא נכון,
השני לא יהיה.

העם כלוא מאחורי בריחים
של המחשבה שמישהו פה
משרת את האינטרסים שלו.
אף אחד לא משרת משרתים.

העם כלוא מאחורי חומות
המפרידות אותו ומחלקות אותו
לשקרים של ימין ושמאל,
רק כדי למנוע מהעם להתאחד
ולבקש קצת שקט.
או להגיד להם ללכת,
או להתחיל לרוץ.

העם חסום וחנוק עמוק בתוך האשליה
שהפגנות הן דרכים לשנות.
הפגנות הן רק דרך לגרום לאנשים לצאת.
לצאת, ולחזור הביתה,
מלאים בהרגשה שהם עשו מעשה
ומחר לקום מוקדם כי צריך לעבוד.

אם המדינה הייתה משקפת את העם,
כל התרופות היו בחינם.
אם המדינה הייתה משקפת את העם,
תקציבי החינוך והביטחון היו מחליפים את מקומם.
אם המדינה הייתה משקפת את העם,
תקווה הייתה נחלת כולם.
אם המדינה הייתה משקפת את העם,
הייתה פה לפחות חתירה לשקט.

כי זה מה שהעם רוצה,
לפני אדמה ושלום,
לפני נחלה ומקום,
רק פינה קטנה של שקט,
שנוכל בה לשבת, 
או לישון, או לחלום,
או ליצור, או לשמור
על השפיות.

רק בשביל חירות שווה למות.
בחזרה לשירת זעמי המתוק