יום שלישי, 13 במאי 2014

מון בלאן, חלק שני, פרק 10. פרימה פראטיקה

10. פרימה פראטיקה

הדבר הראשון שדניאל חש כשהוא התעורר היה בושה. כל המחשבות שחלפו בראשו עד אותה הבושה נשכחו מעליו כמו חלומות של אחר. הוא זכר את הכפר והוא זכר את ההר אבל מלבד זה הוא לא זכר דבר. הוא גם לא ניסה לזכור.

קפאת על הר בגלל שניסית, כמו אידיוט, לטפס על הר למרות שאתה לא מטפס הרים. ראשו החל מכה בו במחשבותיו בהלקאה עצמית. קפאת על הר בגלל שזרקת את התיק שלך כי הוא הכאיב לך בכתף. הוא החל מנתח את כישלונו. כך, כשהגעת למעלה לא היה לך גרזן כדי שתוכל להמשיך ולטפס בעזרתו. בחולשתו האדירה, הוא לא יכול היה לגייס את הכוחות כדי להתגונן ממחשבותיו. אידיוט, גם אם היה לך את הגרזן, מה הייתה עושה איתו?
העובדה שהוא חי ונושם נראתה זניחה ושרירותית, נוכח הבושה, החולשה והבוז שהוא חש אל עצמו. באותם רגעים, דומה היה שהוא שרוע על הרצפה חסר אונים, בזמן שהוא עצמו ניצב מעליו ובועט בו. אתה אידיוט כי טיפסת ואתה אידיוט כי זרקת את התיק ואתה אידיוט כי אתה חושב שהגרזן ההוא זה מה שחסם בינך ובין הפסגה. מחשבותיו המשיכו להכות בו כשוטים. עכשיו הם בטח נמצאים מחוץ לחדר הזה ואומרים אחד לשני כמה אתה אידיוט. רק אידיוט גמור ימצא את עצמו קפוא באמצע ההר הגבוהה באירופה בלי תיק. אתה בדיחה.
שנים לפני כן, הוא לא ידע כמה שנים אך בעולמו זה נראה עדיין כשני עשורים, הוא יצא למסיבה לבדו. במסיבה היא החליט שזו תהיה הזדמנות מצוינת לנסות את הכדורים המשמחים שבאותה תקופה החלו להיות נפוצים. בלי מושג קלוש בנושא, הוא רכש זוג כדורים מזר שפגש במסיבה   ומיד אחר כך, נטלם בזה אחר זה. כעבור עשרים דקות, מהבחין שאין לכדורים כל השפעה הוא שיער כי נפל קורבן להונאה, יצא ממתחם המסיבה ומצא לעצמו מזר אחר, כדור נוסף. עשר דקות לאחר בליעת הכדור השלישי הוא החל לחוש את הראשון, עשר דקות אחרי הראשון, השני החל להשפיע וליבו החל פועם בחוזקה. עשר דקות אחרי כן, בזמן שהוא ניסה לרקוד במסיבה ולהבין מדוע הכדורים האלה אמורים להיות מהנים, הכדור השלישי החל את פעולתו. כל גופו החל מזיע, ליבו האיץ עוד ועוד עם כל דקה חולפת. שיניו נקשו והוא לא היה מסוגל למקד את מבטו. הוא סיים את אותו הלילה שרוע על מיטה בחדר הטיפול הנמרץ כשרופאים חמורי סבר רכנו מעליו וביישו אותו במבטם. כך הוא הרגיש עכשיו. צעיר, ונמהר וטיפש.

הראש שלו כאב, והלם עם כל פעימה של ליבו. היית עייף, בטח נרדמת, הוא חשב לעצמו, ושוב מוחו הקודח לא נח מההאשמות. אידיוט, טיפסת על הר. מתעייפים מזה. מן הסתם, הם מצאו אותך בבוקר. קפוא. כמעט מת. הם בטח צחקו כשהם העלו אותך על המסוק, הם בטח צחקו וצחקו. הוא כמעט ויכול היה לשמוע את הצחוק של צוות החילוץ בדמיונו, עמום לצד רעשי המסוק. בטח שהם צחקו! אתה לא הייתה צוחק אם היית נתקל באידיוט כמוך?
אנשי החילוץ האלה רגילים לחלץ אנשים שהלכו לאיבוד למשך ימים, או כאלה שנפלו לנקיק, לא אנשים מטומטמים כמוך, שטיפסו וטיפסו איפה שאין בכלל מסלול טיפוס ואז פשוט הפסיקו כי לא היה להם כוח להמשיך. הם רגילים לחלץ אנשים עם פציעות אמתיות, גפיים שבורים, גב שבור, גולגולת מרוצצת, לא שוק שנתפש, אצבעות שקפאו ושריטה בכתף.
שריטה בכתף? זה הרגיש הרבה יותר גרוע, יותר כמו חתך. זו הייתה רק שריטה, אבל אתה היית מפונק מדי ובנית לעצמך בראש שיש לך חתך נוראי ומדמם. אתה זוכר? מה אתה זוכר? אתה מרגיש עכשיו את הכתף? הוא לא שם לב שהכאב חלף. אולי הם נתנו לך זריקה לכאב. הוא ניסה לחבר את החסר. ואולי השריטה הייתה כל כך קטנה שהיא כבר החלימה בזמן שישנת. לא ייתכן, הוא חשב נוכח זיכרון הכאב ההוא, בטח אני תחת השפעה של איזה סם שהם נתנו לי כדי שלא ארגיש את הכאב הנורא שאמורים להרגיש אחרי פציעה כזו. פציעה? תראו אותך מדבר לעצמך כאילו שחזרת משדה קרב. על מי אתה עובד? התעוררת עכשיו ואתה לא מרגיש כאב, כי אין סיבה שתרגיש כאב. כי אין לך פציעה שתכאיב לך. תשלח את היד שלך, תבדוק. בתוך החשיכה הוא שלח יד כבדה אל הכתף. כלום. שום חתך ושום שריטה ושום צלקת. אתה רואה? בכיין. זה היה שפשוף קל שילד תפנוקים עדין שכמותך לא יכול היה להתמודד איתו.

הוא חש מותש ועייף, ועם זאת היה משהו באוויר שהרגיש לו זר ומוזר, איזה ריח שהוא לא הריח מעולם. כמו הריח של האוויר היוצא ממזגן חדש, נקי מדי ולא אמתי. אוויר שקרי שלמרות שאפשר לנשום אותו הריאות מרגישות שזה לא בדיוק מה שהן התרגלו לנשום. החדר היה מואר באור קלוש שבקע מנקודה נעלמת בקיר, דרכו דניאל לא יכול היה להבחין בדבר מלבד בצללית של היד שלו שנעה לפניו. מסתירה וחושפת את נקודת האור.
 
לפחות אתה לבד פה. חשב דניאל לעצמו, תחושותיו הפנימיות הותירו אותו לא מסוגל להתמודד עם אנשים אחרים ועם השאלות שוודאי יגיעו איתם; "למה עזבת את הקבוצה?", "למה טיפסת בדרך הזו?", "למה זרקת את התיק?", "למה לא לקחת איתך טלפון נייד?". בזמנו התשובות שהיו לו לכל השאלות האלה נראו מספקות, אבל עכשיו הוא לא היה מסוגל אפילו לחשוב שהיה זה הוא שהגה תשובות מטומטמות כל כך.
 ואז שאלה אחרת הצליחה להשתחל בין כל השאלות ולהשתלט על הכרתו - איפה אני? לא היה לו מושג. זה חדר, זו מיטה. והדלת... איפה הדלת? חשוך מדי לראות אותה. הוא ניסה להתיישב אבל גופו החלש הותיר לו רק לנוע מעט במיטתו ולהתרסק בחזרה. בעקבות התנועה הזו האור פתאום התחזק.

זה נראה כמו נורות קטנות ולבנות שבהקו מכיוון הקיר. בטח זה מזגן, או מחשב או... בטח אלה מכונות הנשמה. זה לא יכול להיות מכונות הנשמה, אידיוט, אתה לא מחובר לכלום. ליתר ביטחון, זה בית-חולים. מניין לך שזה בית חולים. איפה עוד אני יכול להיות? זה לא נראה כמו בית חולים. איזה בית חולים יהיה כזה חשוך ושקט. באמת שקט מדי, כנראה עכשיו אמצע הלילה. אולי הם שמו אותי במחלקה לבד. כן, אולי הם יודעים מי אתה ולכן הם נתנו לך מחלקה לעצמך. אתה באמת מאמין לזה? גם בלילה לא שקט כל כך בבית חולים. אולי זו מחלקה מרוחקת של הבית חולים. כמו מה? כמו המחלקה לאנשים בתרדמת, שם תמיד שקט. כל-כך שקט? כן שקט בדיוק כמו פה. תרדמת... כמה זמן ישנתי? שנים. לא ייתכן. אתה זקן עכשיו. לא. אתה כל-כך זקן שאתה כבר מתקשה לקום מהמיטה. אני לא זקן. תסתכל על הידיים שלך.

דניאל הרים את ידיו והטה אותם לכאן ולכאן באור הנורות הקלוש. אין קמטים, אין סימנים לכוויות הקור שהוא היה בטוח שיהיו שם. ובכל זאת הוא לא יכול היה שלא להרגיש מידה של זרות כלפי הידיים האלה. כמובן, לא היה בו ספק שאלה הן אכן הידיים שלו, אבל בכל זאת, משהו בהן נראה שונה, אבל לא לרעה, אם כבר, הוא לפתע הבין, הן מעולם לא נראו בריאות כל-כך. ציפורניו היו בוקרות נקיות ומעוגלות בקצותיהם בצורה מושלמת, האצבעות נמתחו כלפי חוץ בגמישות ובעדינות כאילו הזמן והקור לא הזיקו להן מעולם. התרגשות מילאה אותו, אבל הוא  לא ממש יכול היה להצביע על הסיבה לה. שטף של כוח זרם בעורקיו ושוב הוא ניסה להתרומם. במאמצים רבים הוא הטה את גבו קדימה בזמן שמרפקיו דחפו לאחור. כשהוא התיישב האור בחדר נדלק. לא בבת אחת אלא בהדרגתיות, כאילו הוא, האור, היה קשוב לתנועותיו של דניאל.

מישהו הדליק את האור. הם מגיעים. איך אתה יודע את זה? אני יודע שמישהו הדליק את האור. אתה יודע שהאור נדלק, זה מה שאתה יודע. בכל אופן, אפשר לראות עכשיו את החדר.

דניאל הסתכל סביב. עוד לפני שהצליח להבחין בדבר מה מן הדברים הוא הבחין בזרות האיומה של הכול. הקירות, שהיו בגון ירוק חלבי, היו חלקים מדי בלי שקעים או חורים מכל סוג. הקרקע הייתה שטיח סינתטי בצבע ירוק דשא. המיטה ניצבה באמצע החדר, גם היא ירוקה וחלקה וסתמית כמו הקירות לא הייתה עליה שמיכה משום סוג והכרית בקעה מתוכה כאילו הייתה חלק מהמזרן. הוא ראה שהוא לבוש בחלוק לבן ודק מבד רך וקל שהיה כמעט משיי במרקמו, אך חסר הברק העדין שיש לצפות מבדים מסוג זה.
האור, עתה הוא יכול היה לראות את מקורו, בקע ממספר נקודות שונות בקיר, שנראה היה שהן נבחרו בשרירותיות. אמנם היו מקורות אור זעירים בכל פינה של התקרה ודומה היה שהם כולם מופנים אליו, אבל היו גם מקורות של אור במקומות מוזרים ביותר: היישר מולו, על הקיר, פחות או יותר בגובה המיטה. על התקרה, לא במרכז התקרה כפי שהיה צפוי אלא מעט הצידה, היישר מעל הכרית. על כל קיר של החדר היו בין שתיים לארבע נורות כאלה, כל אחת ממוקמת במקום אחר, ללא כל דאגה לשמירה על סימטריה או להיגיון בריא.
מיקומן של הנורות לא עורר פליאה בדניאל כמו העובדה שכל אחת ואחת מהן (והן היו למעלה מתריסר) נראתה כמופנית ישירות אליו. בנוסף לזאת, כשהוא זז קדימה או נשען לאחור הוא יכול היה להבחין בתנועה עדינה של האורות, שעקבו אחריו בדריכות של צייד. דניאל ניסה להטות את גופו לכאן ולכאן, על מנת לראות את המנגנון אשר עליו מורכבות הנורות אבל, מכיוון שהן היו מופנות אליו כל הזמן, הוא שוב ושוב הסתנוור מהן עד שהוא וויתר על הרעיון.

 

איפה אני? איפה לעזאזל אני נמצא? הוא שאל את ליבו אך ליבו היה טרוד בדבר אחר – שמת לב ל... לנורות? כן שמתי לב לנורות. לא, לא הנורות, ליבו הפציר בו ופעימותיו החלו מתחזקות. יש משהו מוזר יותר בחדר, שמת לב ש... שהצבע של השטיח הזה נראה כמו מה ששעמום מקיא? כן. איך אפשר שלא לשים לב לזה? לא, לא לשטיח, פעם בו ליבו והוא החל לחוש את הסחרחורת שתמיד קודמת לאבדן הכרה - שמת לב ל... נו למה? לזה שאני על מיטה מוזרה לבד בחדר ושאני מוקף בפנסי תאורה מיניאטוריים שעוקבים אחרי? כן שמתי לב. הוא החל נושם ונושף במהירות, מחפש בעיניו מדוע גופו נכנס כך למצוקה. לא, לא זה, תירגע, אתה לא מקשיב לעצמך. תנשום עמוק, תירגע ותקשיב... שמת לב... נו למה? למה אני צריך לשים לב? לכך שאין בחדר הזה דלת. החדר כולו, על ארבעת קירותיו החלקים החל מסתובב סביב דניאל. הוא התעלף.