יום רביעי, 14 במאי 2014

העיר, פרק שמונה עשרה - סיכום, חלק א'



המסע שלנו בזמן ובמרחב מתקרב לסופו, וכמו בכל מסע, מספר הדרכים בהן צעדנו קטן בהרבה ממספר הדרכים בהן יכולנו לצעוד. ולצדי הדרכים בהן לא הלכנו, ערים רבות נותרו רחוקות משדה הראיה שלנו. לא נגענו בממפיס ותבי, ערי המלכים המצריות, ולא באלכסנדריה פנינת החכמה וההשכלה ההלניסטית. לא ביקרנו בנינוה או קרטגו אשר זכו למקום של כבוד בזיכרון הקולקטיבי של המערב. וכמובן, ערים רבות מודרניות מצאו את עצמן מחוץ לנרטיב הכולל – ערים כמו סנט פטרסבורג, טוקיו, מומבאי, ברלין והרשימה הזו יכולה להימשך עד אינסוף.
שלא יהיה ספק, לכל אחת מהערים האלה מקום חשוב בסיפור הכולל שלנו. אך מטעמים של רוחב היריעה והרצון ליצור תמונה רציפה העוקבת אחר ההתפתחות של סדרה של רעיונות בסיסיים, הלוך ושוב ממזרח למערב וקדימה עם חצו של הזמן, מצאתי לנכון לברור ולבחור את הערים שהופיעו בספר זה. מתוך כוונה לעמוד על העיקרון הבסיסי של התנועה כתנאי הכרחי לקיומה של עיר משגשגת ועל הקשר ההדוק הקיים בין כל הערים האלה.
אלמלא לונדון לא הייתה ניו-יורק ואלמלא רומא לא הייתה לונדון. אלמלא פירנצה לא הייתה הפריחה התרבותית בוינה ואלמלא זאנאדו לא הייתה הפריחה התרבותית של פירנצה.
התנועה הנצחית הזו שמצאה לה משכן בערים שונות לאורך ההיסטוריה נטלה אתה טכנולוגיה ודת, גישות כלכליות ורעיונות פילוסופיים, סחורות וערכים. כל מקום שדרכו היא עברה התאים את מתנותיה לזמנו ולמקומו ובדרך זו תרם את חלקו באבולוציה של האנושות כפי שאנו מכירים אותה היום.
כל הערים בהן ביקרנו פרחו הודות לקבלת התנועה הזו ומהרגע שבו הם ביקשו לעצור, להינטע בעולמם ולעצור את השינוי המתמיד שמביאה אתה התנועה, הם התחילו להתנוון ולגווע. והתנועה מצאה לעצמה עיר חדשה לנוע דרכה.
מתוך כל הערים שבחנו, ניתן להוציא מספר עקרונות מהותיים שחזרו על עצמם מעיר לעיר. מימי חמורבי והלאה אנו יכולים למצוא שוב ושוב את עיקרון השוויון בפני החוק. החוק הוא אחד וכל התושבים, כולל המלך, נמצאים מתחתיו. כאשר, אלפיים שנה אחרי-כן, לואי ה14 ניסה להעמיד עצמו מעל לחוק, הדבר החל שרשרת נסיבתית שנגמרה עם הפלת השלטון המונרכי והשבת החוק למקומו הטבעי.
חמורבי גם חשף בפנינו את הצורך של העיר לשמר את כל קבוצותיה, ולספק עזרה לקבוצות החלשות על מנת שלא יירמסו על ידי הקבוצות החזקות. זאת משום שמנגנון התנועה של העיר, כשעון מכאני משוכלל, לא יכול להרשות לעצמו לאבד גם את הקטן שבגלגלי שיניו.
עיקרון נוסף המשמר את התנועה הוא החירות. הפרסים זכו לתמיכת העמים אותם כבשו היות והם שיווקו את עצמם כמשחרר מפני הכובש הבבלי. האתונאים אחדו את ערי יוון והתנגדו לפרסים בשם אותה חירות בדיוק. האימפריה הרומית ראתה את עצמה כמשחררת את העמים שהיא כובש מכבלי הבערות והברבריות אל עולמה של הזכות להיות אזרחים רומאים. בגדד פרחה הודות לחופש השיח והמחשבה שהתאפשר בכיתותיה.
המונח חירות היה שגור על שפתותיהם של כל העמים שהוזכרו בסיפורנו, אך הוא חווה שינוי מהותי במהלך הנאורות. בעידן שהו החלו להיות נדונים חוקים אוניברסאליים של הטבע במשנה תוקף, היו אלה שדנו בזכויות האוניברסאליות של האזרחים. בבסיס הדיון החדש הזה על זכויות האזרח ניצבה החירות באור חדש. למרות מה שנהוג לחשוב, הגורם לכך לא היה רק הודות להתפתחויות פילוסופיות בחברה, אלא גם הודות לשינוי מהותי בכלכלה העולמית. עד העידן הזה היחס בין המחיר של הסחורות ומחירם של בני אדם נטה לכיוון הסחורות – חומרי גלם היו יקרים וקשים להשגה, בעוד שידיים עובדות היו בשפע. אחרי המגפה השחורה וההיווצרות של איגודים וגילדות מקצועיות, בד בבד עם התפתחויות בסחר הימי והצפת הדרכים בחומרי גלם שונים, נוצר מצב שבו ערכן של הידיים העובדות עלה על ערכו של חומר הגלם. במציאות כלכלית חדשה זו, מן הסתם שיתעורר דיון בזכויות האזרח שכן, אדם יכול ליטול את חירותו (ואת ידיו) וללכת למקום שבו יעריכו את עבודתו והיא תזכה אותו, לא רק בשכר נאה, אלא גם בזכויות ראויות. גם כאן אנו רואים את כוחה ומקומה של התנועה.
באשר לכלכלה; האימפריה הבבלית, הפרסית, הרומאית, כמו גם האומה האסלמית, האימפריה המונגולית, הרפובליקה ההולנדית, האימפריה הצרפתית האימפריה הבריטית וארצות הברית, כולן שגשגו הודות ליכולת שלהן להעביר דרכן סחורות באופן חופשי ככל האפשר ולא רק, כפי שהיסטוריונים רבים מנסים לתאר, בזכות היתרון הצבאי היחסי שלהן. יתרון צבאי כובש שטחים, כלכלה חופשית ומוסדרת הופכת את השטחים האלה לאדמותיה של מעצמה.
המונחים 'אדמות' ו'שטחים', שהוזכרו בפסקה הקודמת, מביא אותנו לשגיאה נוספת הנפוצה בקשר לאימפריות. אנו נוטים לחשוב על אימפריות, ועל מדינות בכלל, כדבר התחום בתוך גבולות גיאוגרפיים. תפיסה זו נובעת מהשינוי המהותי בהגדרת המושג 'מדינה'. בין מקיאבלי בפירנצה למהפכה הצרפתית בפריס התגבש רעיון המדינה כדבר המאחד עמים שונים או דומים בתוך גבולות אחידים ותחת חוק אחד ושפה אחת.
תפיסה זו עומדת בסתירה עם המבנה של מעצמות הלכה למעשה. מעצמות מתחילות בעיר ונובעות ממנה החוצה. עם התקדמות המעצמה החוצה, ערים אחרות נכפפות אליה ודרכים נסללות בין הערים האלה. כמובן, ישנם כפרים ומושבות ומערכות קטנות ולא אורבניות בין עיר אחת לשנייה, אך אלה נשלטות על ידי העיר שכשבה את העיר שמקבלת את תנובתם ומסיהם. כך נוצרת מערכת של תנועה, מערכת של דרכים. ככל שהמעצמה משגשגת, הדרכים האלה עמוסות יותר. ככל שהדרכים עמוסות יותר, המעצמה משגשגת יותר.
אל תוך המערכת הזו מוצגות לעיתים חומות. אלה מבשרות על סופה של האימפריה, לא רק במרחב, אלא גם בזמן. חומת הדריאנוס גזרה את דינה של רומא, כשם שהחומה הסינית חתמה את דינה של האימפריה המונגולית.
אנו, שנתרגלנו למפות מדיניות המחולקות באופן נעים לעין בין גבולות שונים, נוטים לצייר בדמיוננו את האימפריות כתחומות בגבולות דומים. אך אין זה נכון. בתקופת רומא נאמר שהאימפריה הרומית משרעת לכל מקום בו המטבע הרומי נסחר, זו יכולה להיות צורה נכונה יותר להבין את התמונה. מפות עתיקות, כמו הארץ עצמה, לא הכילו גבולות, אלא רק את אלה שהגיאולוגיה יצרה; הרים, ימים ונהרות. רק במהלך מלחמת העולם הראשונה ובהסכמי החלוקה המדיניים שהתרחשו אחריה, נוצר מצב שבו אנו מוצאים גבולות הן על דפי המפות והן על הארץ, בדמות גדרות תיל ושדות מוקשים.
באשר לשפה, כאן נחבאת לה שגיאה נוספת. אנו נוטים לחשוב שבערים שבהן דנו דיברו בשפה של השליט שלהן – שברומא דיברו לטינית, בפירנצה איטלקית, ובניו-יורק אנגלית. אמנם, ייתכן ולמי מקוראי נדמה הדבר כמובן מאליו, אך זו שגיאה חמורה. בכל אחת מהערים שבהן דנו בספר זה דיברו שפות רבות. שכן העיר המשגשגת הינה מקום של מפגש. אמנם מערכת המשפט, מתוך רצון לשמר אל אחדותו של החוק, התנהלה עם שפה רשמית אחת, אך החיים עצמם נידונו בשפות רבות. ברומא דיברו בניבים שונים של ארמית, עברית, יוונית, לטינית, פרסית וגאלית. בפירנצה השיח המרכזי היה בניב הקטלוני, שלימים, לא מעט בזכות שירתו של דנטה אליגיירי, תהפוך לבסיס של השפה האיטלקית המודרנית. אך השיח הציבורי נהנה גם מיוונית, לטינית, עברית וערבית. בניו-יורק היום אדם יכול לחיות חיים מלאים אם שפה אחת, בין אם זו אנגלית, ספרדית, רוסית, ערבית, עברית או יידיש. האמונה הזו, באחדותה של השפה נובעת מתפיסות לאומניות שנוצרו במהלך המאה ה19 וה20, ואין לה אחיזה במציאות, אלא רק בדמיון הקודח של לאומנים רדיקאליים, שאינם מבינים את טיבו של העולם.
אלה המאמינים בארץ אחת, המתקיימת עם שפה אחת, מאמינים בארץ שנידונה לגווע ולהישכח. שכן, בהיעדר רב לשוניות, כשם שבהיעדר רב תרבותיות, לא ייתכן מפגש של אמת. בהעדרו של מפגש לא תיתכן תנועה רציפה. בהיעדרה של תנועה כל עיר גוועת.
אריסטו חלם על עיר המכלכלת את עצמה. מתוך הראייה הנוצרת מספר זה, חלום זה הינו בדיוני ובלתי אפשרי כמו הערים של טומאסו קמפנלה ותומס מור.


בחלק הבא, נבחן עוד שתי גישות נפוצות בימינו הנשללות בספר זה – תפיסתו של הנטינגטון על התנגשות הציביליזציות והתפיסה של האחר בפילוסופיה הקונטננטלית.