יום ראשון, 18 במאי 2014

מון בלאן, חלק שני, פרק 11. סקונדה פראטיקה

11. סקונדה פראטיקה

דניאל הותקף בחילה ושיתוק ובעתה ובהיעדר פתרון למצוקתו החל צורח. הוא לא צרח מילים, את שהוא רצה לצרוח לא ניתן היה לנסח במילים. במקום, הוא פשוט צווח מכל גרונו, והצווחות שבו אליו מהקירות והחרישו אותו בתגובה. הוא שלח את ידיו לאוזניו ואטם אותן מפני הרעש, עיניו התמלאו בדמעות והוא עצם אותן בכוח, הוא לא ידע כמה זמן הוא היה כך, סגור, חירש וצורח אבל פתאום הוא חש יד מונחת על כתפו.
"תירגע" נשמע קול מוכר מבחוץ, דניאל לא יכול היה לזהות של מי הקול או למה הוא כל-כך מוכר אבל בכל זאת, הוא לא יכול היה שלא לחשוב שהוא שמע את הקול הזה בעבר. הוא פקח את עיניו הדומעות והחל להרפות את ידיו הנוקשות והפנה מבט אל מקור הקול. הייתה זו עלמה צעירה שתוויה גילו לדניאל, שתמיד היה לו חוש לפנים של אנשים, מקורות ים-תיכוניים מהולים בתווים אחרים, שהוא לא יכול היה לעמוד עליהם. גופה היה כשל נערה בת עשרה, רזה אך לא כחוש, פניה היו כשל עלמה בשנות העשרים המאוחרות. אך עיניה, הכחולות-אפורות, הביטו בו, מבעד למשקפיים דקות ושקופות, במבט של אישה שכבר חוותה חצי חיים. היא לבשה חולצה לבנה-ירקרקה מכופתרת שהסתיימה במפתח צר בין האגן והברכיים ומכנסיים רפויות בגון ירוק תפוח.
דניאל לא יכול היה לדבר. הוא לא הצליח להרגיע את המחשבות שלו שתקפו אותו בזו אחר זו. הוא ניסה להתנער ממנה, מהנערה-אישה הזו שהרגישה לו כל-כך מוכרת ועם זאת לא היה לו ספק שהוא מעולם לא ראה אותה. הוא ניסה להסביר את עצמו, אבל לשונו הרגישה נפוחה ומנוונת, וסירבה לנוע לפקודותיו. הוא רצה להגיד לה לזוז, להגיד לה להתרחק ממנו, אבל במקום זאת הוא רק נהם לכל עבר וניער את ידיה מכתפו. היא קראה לעברו "תירגע! אני רק מנסה לעזור לך!" אבל הרעד שבקולה חשף את חוסר שליטתה במצב. אי אפשר להירגע כשצועקים עליך להירגע. זה לא עובד ככה, אנחנו בני אדם בסופו של דבר.
בייאוש האחות הרימה את ידה השמאלית שהחזיקה בין האצבע והאגודל משהוא קטן ושקוף, קפסולה או גלולה, מלאה בנוזל. דניאל ידע שאין שום סיכוי בעולם שהוא ייבלע כדור, אבל לפני שהוא הספיק להביע התנגדות, היא הניחה את הגלולה הזו על ידו וזו, כמו דבורה הוציאה עוקץ קטן ומעוגל, ננעצה בעורו של דניאל הנדהם ורוקנה את תכולתה.
דניאל הרים את מבטו אל האחות הזו, עיניו דמו כשואלות שאלה. לפני ששפתיו נתנו מילים לשאלה הזו, התבהר לדניאל שהוא משותק.
קפוא, דניאל הביט באימה מבלי להיות מסוגל לעשות דבר בנידון, באיש נוסף שנכנס אל החדר  וניצב ליד גופו האילם של דניאל. מהזווית שבה הוא קפא, הוא לא יכול היה לראות מנין הגיע האיש, או את פרצופו. הוא יכול היה להבחין במכנסיו המעומלנות, גם הן ירוקות ובקולו הסמכותי והמבוגר.
"הגעתי לכאן ברגע ששמעתי" אמר האיש בהתרגשות.
"הוא התעורר ד"ר" ענתה האחות, "הוא צרח כל-כך הרבה, לא הצלחתי להרגיע אותו".
"זה היה צפוי בהתחשב במה שהוא עבר"
"הייתי חייבת לשתק אותו. תסתכל עליו, מסכן, הוא לא יודע איפה הוא נמצא בכלל". מקולה, ניתן היה לזהות שהגברת נמצאת על סף דמעות.
הרופא רכן לעבר דניאל, עורו היה בהיר מאוד, כמעט ירוק, והוא ללא ספק היה מבוגר יותר מהאחות. היו לו תלתלים דחוסים ושחורים, עיניים חומות, ושפתיים דקות מאוד.  על אפו נתלו זוג משקפיים עגולות וזהובות. ממבט ראשון דניאל ניחש שגם הוא ממוצא ים-תיכוני כל שהוא למרות שלא נראה שעורו נחשף לשמש הים-תיכונית הנפלאה שעוטפת את הגברים שלה בברונזה. דניאל חשב על כך, בזמן שהאדם המבוגר המזוהה בתואר דוקטור החל למשש את פניו ולהביט לעיניו, ופתאום דניאל הבחין בדבר נוסף - מאחורי אוזניו של הרופא נראה היה שהוא תחב לאחור זוג פאות מסולסלות. עבדה זו לא הייתה מוזרה בעיניו של דניאל אלא שקודם לכן הוא הבחין שלרופא לא היית כיפה על ראשו ואלה, הפאות, בדרך כלל באו בצירוף עם זו הראשונה.
"טוב, אין מה לעשות." השלים הרופא עם המצב הנוכחי "ננצל את העובדה שהוא קפוא כדי לבדוק אותו"
הרופא התקרב לעבר פניו של דניאל והתבונן בו ממרחק של לא יותר מעשרה סנטימטרים. ריח מבחיל של כלב רטוב מילא את נחיריו של דניאל ובאותה המהירות שבה הוא הותקף, הריח נעלם והתחלף בניחוח המובחן של דשא גזוז.
לאחר דקות אחדות בהן הרופא הצביע על פרצופו של דניאל, עוקב בדריכות אחר אצבעו שלו, הוא נעמד מעל גופו המשותק של החולה והחל מעביר את ידיו מעל גופו מבלי לגעת בו, משל היה מנצח על תזמורת נעלמת.
"הכול בסדר ד"ר?" שאלה האחות. חשש קל נשמע בקולה.
"כן, כן, הכול נראה בסדר גמור. הגוף בטמפרטורה של 38.2 מעלות. לחץ הדם שלו 90 על 160.  ומלבד מורסה בדופן המעי הגס שלו, עושה רושם שהוא בסדר גמור"
"אבל הצעקות ד"ר, למה הוא צעק ככה?"
"עמוד השדרה שלו לא משדר כאבים אין לי אלא להניח שהוא צרח בגלל סתירה פנימית בין הרשמים החיצוניים שהוא מקבל והציפיות הקוגניטיביות שלו. מה שצפוי בעקבות כל מה שהוא עבר. אבל נדע יותר עוד מעט. ראן?"
"כן דוקטור?"
"את יכולה לקרוא לאפיסטמולוג?"
"כן דוקטור... דוקטור?"
"כן?"
"אתה בטוח שהכול בסדר איתו?"
"נראה שכן, את חושבת שכדאי שנעשה סריקה עמוקה ליתר ביטחון?"
"אני חושבת שכן"
"בסדר, את תוציאי קריאה לאפיסטמולוג ואני אערוך סריקה עמוקה".
ראן האחות הנהנה בראשה הסתובבה אל הקיר, מניעה את ידיה באוויר במה שנראה כמופע פנטומימה בינוני ביותר. הרופא, מצדו, שלח יד לכיסו והוציא משם שלוש קפסולות שקופות, שתיים מהן זהות לזו שהאחות הזריקה לדניאל, שקופות ומלאות בנוזל ואילו השלישית, שהייתה גדולה באופן משמעותי מהאחרות, הכילה מה שנראה כגרגרים אפורים-שחורים.
עיניו של דניאל נפערו בבעתה שהוא הבחין שהרופא מחזיר את שתי הקפסולות הקטנות לכיסו ומנער נמרצות את זו הגדולה. הוא רצה לצעוק, להתחנן, אבל לא הייתה לו יכולת לעשות דבר מלבד לעקוב בכניעה אחר ידו של הרופא שהניחה את הקפסולה על בטנו של דניאל.
דניאל חש צביטה מרה כשמזרק ננעץ בבטנו והחל מחדיר את הגרגרים האלה לתוך גופו. הוא לא יכול היה לראות את הפעולה הזו מתרחשת, אבל התחושה שלו הייתה חד משמעית לחלוטין.
"הכול בסדר" החל הרופא מדבר לדניאל המבועת, "אתה תתחיל עוד מעט להרגיש אי נעימות קלה בזמן שהסורקים יעשו את העבודה שלהם. אל תדאג, הכול יהיה בסדר כל עוד תסמן לי מתי אתה מתחיל להרגיש בחילה. ברגע שהסורקים מסיימים לעבוד הם משחררים נוזל שעוזר לעודד את הגוף להוציא אותם החוצה. הנוזל הזה יכול להיות מסוכן לגוף אם הוא נשאר בתוכו יותר מדי זמן, אז אל תשכח לסמן לי כשאתה מרגיש בחילה ואני אעזור לך להשתחרר ממנה".
איך אסמן לך? חשב דניאל שמלבד להניע את עיניו איבד שליטה על כל גופו. אך פתאום המחשבות שלו התערפלו כאשר הסורקים החלו את פעולתם. הוא חש כאב מוזר בכל חלקי גופו. משהו נע בתוך העורקים שלו. משהו זר. הוא יכול היה לרגיש את התנועה שלהם בתוך מחזור הדם שלו, הם הפיקו חום ורטטו מדי פעם פתאום בחזה, פתאום בצוואר. עין אחת שלו החלה בוערת ומרצדת ולאחר רגע זה פסק.
דניאל הוא קיבע מבטו ברופא, מנסה ללכוד את עיניו במבט מפוחד ומתחנן, אבל הרופא הביט בו ברפרוף והמשיך בענייניו, מנצח בידיו על אותה מקהלה נעלמת.
שריקה שקטה וקצרה נשמעה מאחוריו והרופא סובב את מבטו לכיוון וקיבל את פניו של אורח נוסף.
גם האחות סיימה את מופע הפנטומימה התמוה שלה. היא העיפה מבט מלא רחמים בדניאל המתעוות בעיניו ובין רגע דמותה הפכה בעיניו לשילוב בין שטן למושיע, בין מלאך אכזר לקדוש קנאי. הוא רצה את עזרתה, הוא התחנן לעזרתה אבל היא, לאחר שמלמלה, "מסכן" פנתה גם היא אל האורח שנכנס.
"הרגע הוצאתי את הקריאה, אתה מהיר" אמרה ראן לאורח שעדיין עמד מאחורי שדה הראייה של דניאל. "אתה האפיסטמולוג?"
"אפיסטמולוג?" שאל האורח בקול גבוהה וחד, קול של אישה מתיילדת או של גבר שמן, "לא לא, אני היסטוריון רפואי, ראיתי במקיף שהוא התעורר והחל לצווח ומיד יצאתי מהמשרד שלי ומיהרתי לכאן."
"למה מיהרת כל-כך?" שאל הרופא בענייניות קרה.
הדברים בתוך הגוף של דניאל הפסיקו לרטוט וקור החל ממלא את גופו.
"אני חושב שאני יודע מה קורה לו" ענה ההיסטוריון הרפואי.
"זה..." ראן חיפשה את המילים "...המחלה?" היא דיברה בשקט כאילו היה חטא בדבריה.
"לא, לא..." ענה ההיסטוריון הרפואי. "אין מה לדאוג. זו לא החלה, ככל הנראה, עד העשור השני של המאה ה-20..." הוא נשמע מלומד, בטוח בעצמו.
טעם מר החל עולה בגרונו של דניאל.
"תסביר את עצמך " פנה הדוקטור אל ההיסטוריון הרפואי,  הוא לא הסתכל בכלל על דניאל, ולא ראה שעיניו של זה דומעות.
"אני חושב" ההיסטוריון הרפואי פתח ולאחר הפוגה דרמטית המשיך "שמה שאנחנו רואים כאן זו דוגמה למגיפה עדינה מאוד שהשתוללה במהלך החצי השני של המאה ה-19, מגיפה שהיו לה תסמינים רבים ושונים, והיא בדרך כלל נהגה לפגוע בנשים יותר מאשר בגברים, אבל... היו דוגמאות אחרות... בכל אופן, באותו הזמן קראו לה היסטריה" את המילה האחרונה הוא מתח בלשונו, מדגיש כל הברה והברה.
"זה מדבק דוקטור?" שאלה האחות שלא היה פסק בחרדתה המתגברת.
"ואני חשבתי שהיסטריה היא מילה לאיבוד שליטה" ענה הרופא במידה של חיוך "סוג של אובדן יכולת שיפוט, ירידה ביכולות הניתוח הרציונליות בעקבות עלייה בהשלכות הרגשיות"
"כאן הטעות שלך" אמר ההיסטוריון הרפואי "אתה מייחס למושג הזה את המשמעות שאנחנו נותנים לו היום. אבל היום אנחנו יודעים יותר, אנחנו מכירים יותר את אופן הפעולה של המוח, אנחנו מדברים על תקופה פרימיטיבית יותר שייחסה כמושא למושג הזה מצב גופני מאוד מובחן. תן לי לבדוק אותו"
ההיסטוריון הרפואי רכן לעבר דניאל, הוא היה נמוך מאוד, אולי מטר וארבעים, ושמנמן. הייתה לו כרס קטנה, חזה מגודל ולא שיערה אחת על פניו וקרקפתו. הוא לבש חולצה לבנה-ירוקה בעלת שרוול קצר ומכנסי ג'ינס בצבע ירוק בקבוק עמוק. לעיניו היו משקפיים לבנות בעלות מסגרת עבה ומלבנית. דניאל תהה בינו לבין עצמו אם הוא רואה אישה צעירה עם בעיות של זהות מגדרית או נער מבוגר ומדושן עם כרומוזום X מיותר. הקול שלו, המראה המוזר שלו, לא אפשר לו לקבוע איזה מין הוא או היא.
"התרופה שנמצא יעילה למחלה הזו, שתקפה בעיקר את המעמדות הגבוהים הייתה דיבור" אמר ההיסטוריון הרפואי בדידקטיות, "תגיד לי..." הוא פנה לדניאל "יש לך תחושה בכף יד ימין?"
מבטו של דניאל השתנה מתחינה מיואשת לתמיהה פגועה ומבועתת. בחילה מילאה את כל כולו, ריח חריף מלווה בטעם נורא מילא את פיו ואת אפו ואת ראשו ואת כל הכרתו, הוא לא ידע דבר מלבד הבחילה הזו, והוא לא יכול היה לחשוב על דבר מלבד הבחילה הזו.
"למה הוא לא עונה?" שאל ההיסטוריון הרפואי בסקרנות "הוא נראה... מוזר"
"הסורקים ד"ר!" קראה האחות הקול והרופא בתגובה הכה על מצחו באשמה ומיהר להניח מזרק נוסף על רגלו של דניאל. מיד עם כניסת הנוזל שלו אל תוך מחזור הדם שלו, דניאל החל להרגיש שהוא יכול להזיז את גפיו, השיתוק חלף מעליו כמו צמרמורת. ומיד אחריו לא היה דבר לעשות אלא לרכון הצידה ולהקיא ליטרים של נוזל בצבע כחול זרחני ששטף את הרצפה.   
בזמן שאפו נוזל ופיו נוטף, עיניו הדומעות של דניאל היו מקובעות מטה, מזועזעות מהכמות והצבע של תכולת קיבתו שהחלה נספגת בשטיח.
"יופי!" אמר הרופא בשמחה "עכשיו נוכל לנתח את התוצאות" ובמילים אלה הוא נעמד מעל השלולית מניע את ידיו ואצבעותיו בטקסיות של שאמן.
שריקה נוספת נשמע מאחור "הגעתי במהירות האפשרית" אמרה אורחת חדשה, "מי זאת ראן?"
"אני" פנתה אליה האחות "את האפיסטמולוגית?"
"פרופסור אל-ג'י, אפיסטמולוגיה קוגניטיבית" אישרה האורחת. "את יכולה להראות לי את רגע ההתעוררות שלו?"
"בוודאי פרופסור, הנה" שתיהן פנו הצידה ולאחר שראן ביצעה מספר תנועות באוויר, שתיהן החלו בוהות בקיר בענייניות"
"הנתונים מראים לי את מה שחשבתי" פנה הרופא להיסטוריון הרפואי "לא נראה שיש לו בעיות פיזיולוגיות משמעותיות, הוא חושב הרבה, יותר מדי, זה בטח מכביד על ההכרה שלו, מאט את ההסתגלות שלו".
השטיח השמיע קול עמום, השערות הספוגות בכתם נשאבו מטה, חושפות רשת מתכתית כסופה וכעבור שניה, קבוצה חדשה של שערות צמחו מהרצפה. לא נשאר זכר לכתם.
"מעניין מאוד..." אמר ההיסטוריון הרפואי "ישנה תיאוריה..."
"כן" ענה הרופא.
"היא לא ממש מבוססת, אבל אני זוכר שנתקלתי בה אי-שם במהלך המחקר שלי על שקיעת האנושי..."
"גם אותך הכריחו לעשות על זה מחקר?" חייך הרופא.
האפיסטמולוגית הטתה את ראשה ופנתה אל השניים "זאת האופנה היום, אם אתה רוצה תקציב אתה חייב לערוך לפחות מחקר אחד על השקיעה". כולם צחקו. היא לבשה חליפת חצאית בצבע טורקיז, מבד גס במיוחד ואת עיניה כיסו משקפיים מאורכות במיוחד שהתעגלו פנימה ככל שהן התקרבו לאוזניים.
"נכון מאוד" חייך ההיסטוריון הרפואי "בכל-אופן, התיאוריה הזו גרסה שבמהלך החצי השני של המאה התשע-עשרה התרחשה קפיצה אבולוציונית אצל חלק מהאוכלוסייה, בעיקר באירופה, שהעלתה את מהירות בניית הקישורים הנוירולוגיים באלפית האחוז"
"אתה באמת מאמין לשטויות האלה?" שאלה האפיסטמולוגית.
"אני אמרתי שזו תיאוריה" ענה ההיסטוריון הרפואי בתקיפות, "בכול אופן, המאמר ההוא, שאת שם מחברו איני זוכר כרגע, טען שזה מסביר את העלייה החדה במאורות אופיום בערים המרכזיות באירופה, האופיום, אתה מבין, מאט את המחשבה"
"אז צריך לתת לו אופיום?" שאלה ראן.
"מה פתאום!" חרצה האפיסטמולוגית, "יש לנו תרופות טובות יותר וממכרות פחות להאט את קצב המחשבה, על כמה הוא עומד עכשיו?"
"עשרים-וחמש מושגים בשנייה" ענה הרופא.
"איזה גיהינום" לחשה האחות לעצמה.
"תעזרו לו לשכב" אמרה האפיסטמולוגית והרופא וההיסטוריון הרפואי פנו לדניאל והשכיבו אותו בחזרה על המיטה.
שריקה נוספת נשמעה מאחור.
"מי זה עכשיו?" שאל הרופא בתסכול.
"שלום לכם" ענה קול של עלם צעיר, "שמי יוהאן ליסבון, אני סטודנט שנה שמינית לבלשנות אבולוציונית ואני חושב שיש לכם טעות חמורה"
"עוד דעתן" נבח ההיסטוריון הרפואי לעצמו וגלגל את עיניו.
"אתם מבינים" המשיך העלם בהתרגשות מתנשאת "אתם מדברים סביבו ואליו מתוך ההנחה שהוא מבין את השפה שלכם, אתם פונים אליו בבקשות מתוך ההנחה שהשפה שלו היא השפה שלכם מכיוון ש...".
"באיזו שפה אתה רוצה שנדבר?" חתכה אותו האפיסטמולוגית בחוסר סבלנות.
"זה לא משנה באיזו שפה, כל עוד זו תהייה שפה של המאה התשע-עשרה"
"מה דיברו אז?" שאלה ראן, נבוכה מכך שהיא לא חשבה שיש איזו בעיה בשפה שלה "ארמית?"
"אולי הוא רוצה שנדבר איתו בקופטית." צחק הרופא.
"אין לנו זמן לזה" חרצה האפיסטמולוגית "אני מרגיעה את ההכרה שלו עכשיו"
היא הוציאה קופסא כסופה שדמתה לקופסת סיגריות יוקרתית ולאחר שהיא הניעה את אצבעותיה מעל הקופסה בתנועות חדות וקצרות היא הנהנה והוציאה מזרק נוסף.
דניאל נרתע כשעיניו פגשו במזרק, לשונו הייתה כבדה ונפוחה בפיו ולמרות שהוא ניסה לצווח "לא!" כל שיצא מפיו היה "נגו! נגו!" הוא השתולל על המיטה הרופא וההיסטוריון הרפואי אחזו בו בכתפיו משני צדיו וראן האחות מיהרה לאחוז ברגליו.
"הוא כל כך חלש" היא אמרה בשקט, אשמה הציפה את פניה. עיניה פגשו בעיניו של דניאל "סליחה" היא לחשה לו, תוהה אם הוא מבין.
האפיסטמולוגית חיכתה עד שעוויותיו של דניאל יירגעו ולאחר מכן הניחה בעדינות נחושה את המזרק הקטן על צווארו של דניאל.
"אדוני הנכבד" קרא לפתע העלם הצעיר בקול רם "אלף-אלפי התנצלויות במחילה, איזו אלא אף לא כברת דרכינו. אך דע, בשעל מר שזו היא דרכך, מזור ביקשנו להציע מנחה לשיקוצי מאוצת..." הוא עצר לברור מילים "לשיקוצי תאוצת... נפשותיך". הוא לבש חלצת כפתורים ירוקה שעניבה ירוקה נקשרה ברישול בחצי וינדזור על צווארונה.
הכול בהו בסטודנט בשקט, לאחר מכן הם בהו בדניאל, מוודאים שאינו מגיב לגיבוב ההבלים, ושוב חזרה על העלם, במבט מלא לאות.
"אני אנסה שוב" אמר הסטודנט במבוכה "Dear sir. A thousand apologies and sincerity, Please do bestow us your humbleness, for that we shall all for now be graduating though with this here remedy of yonder, for thy pacing and racing severities, and the  malfunctions of thy psychoactivities of thy selfhood"
"שמישהו יסלק אותו" מלמל ההיסטוריון הרפואי בזמן שהוא אוחז בכתפו של דניאל.
שריקה נוספת נשמעה מאחורי דניאל, "מה עכשיו?" צעק הרופא בתסכול. "ילד!" הוא פנה אל הסטודנט "תהייה נחמד ותסתלק מפה, ובדרך, אם אתה יכול, תסלק גם את מי שמבקש להיכנס".
"בשום פנים ואופן לא!" קרא מהדלת קול סמכותי "שמי מוזס בוינג, ואני מייצג את קבוצת המשקיעים-מעל-12-אחוזים בפרויקט הזה"
"מעל-12?" נעמד לפתע הרופא בדום כחייל ממושמע. "מה רצונכם?"
"אני מחזיק פה מסמך חתום הדורש שתפסיקו באופן מידי את דרכי הטיפול שלכם, שאני יכול לומר לכם שנראים, בצפייה מהצד, כהתעללות מהמדרגה השנייה לפחות".
"תסלח לי" פנתה אליו האפיסטמולוגית "כמה מתוך ה'מעל-12' הם רופאים?"
"כשלושה אחוזים, אבל זה לא רלוונטי, כפי שאתם יכולים לראות במסמך הזה כשבעים ושמונה אחוזים מהמשקיעים דורשים שתנקו את גופו מכול החומרים האלה שהזרקתם לו"
"ושמונים ושבעה אחוזים מתוך אלה מבקשים שתזריקו לו באופן מידי 'מבטל מחסומים וורבליים' כדי שנשמע סוף-סוף מה יש לו להגיד"
"מוקדם מדי לבטא-וורבאלים" ענתה האפיסטמולוגית, הרופא וההיסטוריון הרפואי השפילו מבטם, הם ידעו שאי אפשר להמרות מסמך כל כך סמכותי.
מוחו של דניאל, שהאט בעקבות הזריקה האחרונה, החל לנוע לאיטו בין מחשבה אחת לשנייה: שקט... סוף-סוף... הם שותקים... מי זה?... תודה... מפלצות... זריקה?... עוד אחת... כמה זה כבר?... מי סופר? אתה בובה... הם יזריקו לך עוד ועוד זריקות כאלה... אתה יכול שוב להירגע, הכול חולף. הגוף מתנקה. השליטה על המוח שלי חוזרת. איזו הרגשה מוזרה זו הייתה, חשבתי... לאט, אל תשמח עדיין. למה לא? כי הנה באה זריקה נוספת. לא, תנסה להגיד להם לא. תגיד להם ש...
"יפסיקו כבר את הזריקות האלה, זה הגיהינום שלי, סליחה, סליחה, אני מבקש סליחה על כל מה שעשיתי, חדר בלי דלת וזרים וזריקות זה הגיהינום, תסתכל עליהם, הם בכלל לא נראים כמו אנשים אמתיים, הם מסתכלים עלי, למה הם מסתכלים עלי ככך? הקול שלך. אתה שומע את הקול? הקול שלי. כן אני שומע, אני מדבר, הם שומעים אותי חושב, אתה מדבר עכשיו, לא חושב, לא. הם מקשיבים לך. תראה איזה חיוכים יש להם. אלה השדים של השאול. כשאתה סובל הם מחייכים. היא בוכה? הערבייה בוכה. איך קראו לה? ראן? כן קורוסאווה-שייקספיר, אתה זוכר עכשיו? למה כולם לובשים פה ירוק? למה כול פה ירוק? תפסיק לדבר, תחשוב, תפסיק לדבר! אל תקשיבו לי זה פרטי! מאיזה בד החלוק הזה זה לא משי נכון? למה אתם מסתכלים עלי כך? למה יש לכולם פה משקפיים? הם שומעים אותך, הם שומעים את המחשבות שלך. אל תחשוב! פשוט אל תחשוב!"
"תחזיק לו את הפה" פנה ההיסטוריון הרפואי לרופא "אני רוצה לפנות אליו". הרופא סתם את פיו של דניאל בשתי ידיו והדיבור הרצוף הפך לשטף של המהומים שאט אט הפכו ליבבה.
"אנחנו הפשרנו אותך. אתה כבר לא במאה ה-19. אתה מבין?"
ראשו של דניאל נע לשלילה.
"איך הוא יבין את זה?" שאלה האחות והתפרצה בבכי
"השפה לא נכונה!" קרא הסטודנט. "תנועת העיצורים! חוק גרים!"
"שמעת אותו? הוא מבין" אמרה האפיסטמולוגית.
"מה יש לו להגיד?" שאל המשקיע. "מה התרופה?"
"סבלנות" ענה ההיסטוריון הרפואי. "קודם כל ניתן לו לשאול שאלות, אחרי שהוא יבין יותר, הוא יעזור לנו."
הכול שתקו "אתה!" פנה ההיסטוריון לדניאל "אילו שאלות יש לך?" הרופא שיחרר בזהירות את המחסום מעל שפתיו של דניאל.
שתף של מילים יצא מפיו חסר השליטה של דניאל; "שאלות? איזה שאלות? מה הם הזריקו לי? מה קורה פה? מאיזה גזע הבחורה היפה הזאת? איך אין פה דלת? מה שורק ומביא אנשים? הרופא יהודי? למה אין לו כיפה? מה זה אפיסטמולוגית? מה קורה לי? למה כולם לובשים ירוק? למה לכולם יש משקפיים? מה זה הכישוף הזה שאתם עושים עם הידיים? וזה? ההיסטוריון הרפואי הזה? הוא נראה כמו אישה גברית או גבר נשי או הרמפרודיט? איך השטיח נעלם? למה קיא כחול? למה כל כך כואב לי? למה אני כל-כך חלש? מאה ה-19? הייתה לי יום הולדת? מה קרה לי? מה קרה להר? למה יש לו פיאות ולא כיפה? איזה מן שם זה בוינג? איפה האופיום? מי מכם הוא השטן? למה? למה? למה? למה? למה את מחזיקה מזרק? אתם רוצים להרוג אותי? למה אתם רוצים להרוג אותי? למה אני לא מפסיק לדבר? למה? למה? מה זה החדר הזה? מה? מה?..."

שניה אחרי שהנוזל מהזריקה האחרונה התרוקן מהקפסולה שלו לתוך הירך השמאלית שלו, דניאל התעלף.