יום ראשון, 4 במאי 2014

העיר, פרק עשירי - זאנאדו, חלק א'


הסיפור שלנו, עד כה, היה סיפור מערבי. אמנם, כל הזמן הזה נכחה בו התנועה המתמדת ממזרח למערב הלוך ושוב, אך ככל שזה נוגע לארצות המזרח הרחוק, אלה נותרו מחוץ לשדה הראייה שלנו. אין זה מתוך הנחה שדבר חשוב למערב לא התרחש שם. בהחלט ניתן היה ליצר, נרטיב מקביל המתרכז בערים מזרחיות ובתנועה המתמדת של סחורות ורעיונות ביניהם. אבל ככל שזה נוגע למפגש בין המזרח הרחוק והמערב, זה התרחש בנתיבי הקרוונים ומשלחות הגמלים של דרך המשי שהעבירה סחורות יקרות כמשי ובודהיזם הלוך ושוב.
אבל דרך המשי, על כל המרחבים שהיא כיסתה, הייתה דרך עירונית. המסחר בה, ככל שזה היה אפשרי, היה מוסדר. לכן, דרך המשי לא אפשרה תנועה חופשית בסדר גודל רחב מספיק להשפעה תרבותית עמוקה. מסחר מבוקר הוא מסחר מוגבל, דרך המשי לא היוותה שוק חפשי הפתוח ליזמים אלה שוק מוסדר מאוד ומוגבל מאוד שבו כל צד – הסיני מזה והמוסלמי מזה שולט על הסחורות שהוא מותיר למסחר. בשמים ובדים, כמו גם זהב וכסף עברו בצורה מסודרת, כאשר לכל שיירה היה ייעוד מוגדר לצד כמה חפצי נוי או ספרים שהסוחרים אספו בדרך כדי למוכרם בהמשך, אבל לכל צד היו גם הסודות שלו. לא ייתכן שהסינים ייחשפו למערב את סודות השיטה האלכימית שלהם לייצר אש קסומה, כשם שלא ייתכן שהדמשקאים יחשפו את שיטתם לייצור פלדה, או הוונציאנים יגלו את סוג הזכוכית השקופה. בנוסף לכך הדרכים הקשות והמסוכנות שהרכיבו את 'דרך המשי' אפשרו את תנועתם של קבוצות קטנות יחסית שיירות גמלים וקרוואנים.
התפיסה הזאת של מזרח ומערב עצמה הינה שגוייה לחלוטין. השגיאה הזאת מתבססת בעצמה על תפיסה עירונית, לפיה לאנושות יש עניין רק בחברות שיצרו תרבות עירונית.
בערבה העצומה שבין סין והודו לבוכרה ובגדאד חיו אימפריות ענקיות של תרבות נדודים שההיסטוריה שלהם נמשכת אחורה עד לראשיתן של תרבויות המערב והמזרח. משבטי הנוודים של השיונג-נו בערבות המזרח ועד הסקיטים בערבות המערב, מהאימפריה הפרתית ועד הסאקאנים, הקושאנים והסרמטים, מההונים ועד האימפריה הסאסאנית, מהשבטים הטורקמנים ועד האווארים, הבולגרים, הכוזרים, הפצ'נגים, המגיארים והקומאנים. למעצמות אלה הייתה תקשורת מתמדת עם הארצות הסובבות אותן – האימפריה הסינית, הרומית והאומה האסלמית, בין אם בדרך החרב והכיבוש או בדרך המשי והמסחר, אבל הן היוו חיץ שלא ניתן לעבור ובפועל עיצבו את התודעה של מה שהיום אנו קוראים לו המזרח והמערב. עד שהגיעו המונגולים.\
המונגולים היו קבוצת שבטים לא קטנה צפונית לסין שנהנו משני יתרונות מהותיים על כל יריביהם, האחד טכנולוגי והשני אנושי. היתרון הטכנולוגי היה הסוסים שלהם - המונגולים היו צאצאיהם של העמים הפרה-היסטוריים שבייתו את הסוס מלכתחילה. מלבד זאת, הערבות הענקיות המרכיבות את מרבית מונגוליה, עם האדמה הקשה שלהם יצרו זן חזק של סוסים שיכול היה לשמור על מהירות גבוהה למרחקים ארוכים. בשיאו, צבא מונגולי של עשרת אלפים פרשים, יכול היה לכסות אפילו שמונים קילומטרים ביום. יותר מכל צבא אחר אי פעם, כולל הצבאות המודרניים של המאה העשרים. היתרון השני שהיה ברשותם היה ג'ינגיס חאן, ללא ספק אחד המצביאים החכמים והאכזריים שההיסטוריה שלנו זוכרת.
בספר שמעמיד את רעיון העיר כנושאו, הדיון במונגולים נראה כלא רלוונטי. המונגולים, אחרי הכול, היו עם נוודים אשר ברוב תקופת שליטתם רדו בנתיניהם מגבו של סוג, להבדיל משליטה מכס מלכות. ערי המונגולים, וראשונה בהן הייתה קרקולום, היו יותר מרכזי מסחר וסדנאות מלאכה מאשר ערי מגורים ומרכזים ביורוקרטיים לשלטון. מצד המונגולים, הם העדיפו לחיות באוהליהם מחוץ לגבולות העיר.
בנוסף לכך, הייתה למונגולים גם גישה אנטי-עירונית באופן כללי. הם ראו בעיר כלא סגור שכובל אדם למקום אחד במקום שיהיה חופשי לחיות במרחבים הגדולים של הערבה.  גישה שלילית זו כלפי רעיון העיר בא לידי ביטוי לא רק בהימנעות המונגולים מהמגורים בתוך העיר, אלא גם בנכונותם להחריב ערים לחלוטין מבלי  הרבה סנטימנטים לתושביהן.
בין הדוגמאות הרבות שניתן להביא לערים שהמונגולים העלו באש, נתייחס כאן למצור על העיר ג'ואנג דו, או זאנאדו, בפי המונגולים, בירת האימפריה הצפונית של סין.
לאחר שלוש שנות כיבוש ושנה של מצור, ג'ינגיס חאן וחייליו הצליחו לכבוש את העיר. הם אספו את כל האנשים שהייתה בהם תועלת – סופרים, אמנים, בעלי מלאכה ובראש ובראשונה מהנדסים וכימאים – על מנת להביא אותם איתם אל מרכז האימפריה המונגולית. את היתר הם חיסלו. לאחר מכן העיר הוצתה וכל מבניה נהרסו, ולבסוף, על מנת לאפשר לסוסיהם מקום מרעה נאות בביקור הבא שלהם באזור. ג'ינגיס חאן ציווה לשטח את כל העיר ולרמוס אותה הלוך ושוב בעזרת הסוסים כדי שהאדמה תוכל לשמש בעוד מספר שנים כמרעה.

בחלק הבא נדון בשיבתם של המונגולים לזאנאדו, שני דורות אחרי ג'ינגיס חאן.