יום שבת, 24 במאי 2014

העיר - סיכום, חלק ב'

במחצית השנייה של המאה העשרים, בתגובה ישירה למלחמת העולם השנייה וזוועותיה, החלה להתפתח באירופה הגישה הקונטיננטלית בפילוסופיה. אין זה המקום לסקירה מקיפה של תחום מרתק זה בהיסטוריה של הרעיונות האנושיים, עם זאת דומה שעיני שהצגת של מספר מושגי יסוד שעוצבו מתוך השיח הקונטיננטלי, יכולים להאיר בפנינו את האופן שבו המצב העירוני נתפש על-ידי עיני המחשה העכשווית.
בעקבות ניטשה וקירקגור, דרך הוסרל והיידגר, ועד ניסוח סופי על ידי סארטר וקאמי, המושג 'אותנטיות' זכה למעמד חשוב כערך של העולם הפוסט-מודרני. בעקבות הנזקים הנוראיים של רעיונות הלאומנות והפשיזם, נוצר צורך להדגיש את החשיבות של המעמד של הפרט והזהות של הפרט כדבר נבדל ובלתי תלוי מהזהות הלאומית או התרבותית שלו. הדרישה לחדול מכפיפת האזרח למערכת ערכים לוקאלית או אוניברסלית ולשחררו לחיפוש ההגדרה העצמית שלו אינה, כפי שגרסה מדוללת של הרעיון גורסת, צורה של מסע פנימי שכל אחד צריך ליטול, אלא מציאות אימננטית של האדם בעולם ככלוא בחירות של חופש הבחירה שלו. לא עוד נוכל לעמוד מאחורי ציווי קטגורי, כפיפות למערכת חוקים אזוריים, או התניות ביולוגיות המגדירות את הפעולות שלנו, אלא כל פעולה היא תוצאה של בחירה אישית שלנו, שאינה תלויה בדבר חיצוני לנו.
מעמד חדש זה של האחריות של הפרט הביא את החברה האנושית לערוך סקירה מחודשת של הערכים המעצבים אותה ושל מערכות החוקים שנוצרו מערכים אלו. עיקרון החירות, שהיה מקובל מאז עידן הנאורות כערך אוניברסלי, חשף את הדו-פרצופיות של החברה המחזירה בו. דו-פרצופיות שבאה לידי ביטוי, בין השאר, ביחס למין הנשי, ביחס לעמים אחרים, לדתות אחרות, וביחס למה שנתפש כגזעים אחרים. החברה הנאורה והחופשית זיהתה את עצמה לפתע כאימפריאליסטית, שוביניסטית, שמרנית וכבולה בתוך מערכת המשמרת ומחזקת את המציאות הזו.
ההבנה הזו זכתה לגושפנקה מתוך מושג נוסף שזכה לדגש מחודש בפילוסופיה הקונטיננטלית – רעיון הנרטיב. בעקבות פירוק הערכים החיצוניים והאוניברסליים וחשיפתם כחסרי יסוד תאורתי מספק, החלה הגישה ההרמנויטית והפוסט-סטרוקטורליסטית לזהות את האופן שבו אנו קוראים וכותבים את הטקסטים המעצבים את התרבות שלנו. תהליך זה, שהודגש על-ידי הוגים כמו גאדאמר ודרידה, גם הוא חשף את האופן היורו-צנטרלי שבו אנו נוטים לייחס עליונות לנרטיב אחד קנוני הנע מיוון לרומא, מדלג באלגנטיות מעל ימי הביניים, קם לתחייה ברנסאנס, זוכה לעידוד על ידי הנאורות ואחריה ההשכלה ומסיים בשמחה בוינה.
לא רק שהתמונה הזו חסרה את המקום הראוי של התרבויות האחרות שבתוכה – תרבויות כמו תרבות בגדאד, קונסטנטינופול ותרומתם ההכרחית של המונגולים, היא גם מתעלמת מנרטיבים אחרים המתקיימים לצידה.
נרטיבים אלה, בשלב ראשוני זה של ההכרה בהם, היו בעיקר הנרטיבים של הצד הנפסד, או הנשכח. בתהליך של ניסוח מחודש סופרה ההיסטוריה מתוך מתן דגש לצד השני – האישה, העבד השחור, היליד האמריקאי, קורבנות האינקוויזיציה,  רדיפת המכשפות והאימפריאליזם האירופי הפכו להיות הגיבורים האבודים של הסיפור של המנצח.
אך גם כאן התוצאה הייתה חלקית. התוצאה הייתה תרבות של שנאה עצמית. האלימות והכפייה שהרכיבו חלק מהותי כל-כך מהתהליך התרבותי הפכו להיות המרכז שלו. בעיני רבים העיר הפכה לסמל של כפייה וכיבוש, תוצר של חיסול במקום תוצר של בנייה. היחס הבין-אנושי לא איבד את האלימות המרכיבה אותו, אלא החליף את היעדים שלה. נוצרה צורה חדשה של מלחמה שאויביה היו האבות המייסדים של הנרטיב הקודם. דור שלם קם נגד הערכים של הוריו ומחק את הישגיהם. גביע הניצחון הישן הפך להיות כתב תביעה בשם החלשים.
הסובלנות, שאת דגלה נשאו מנהיגי המאבק, הפכה להיות פרדוקסלית. "אנחנו סובלניים כלפי כל אדם – מלבד מי שאינו סובלני". הגבר שנולד וגדל לתוך מציאות המפלה את האישה, הפך להיות מקרבן עוד בטרם גיבש את דעותיו בנושא. בשם הפלורליזם, דעות אנטי פלורליסטיות נדחקו אל השוליים, אם לא הוקעו לחלוטין כבזויות.
אל תוך ההפשטה המופרזת הזו, הפילוסוף עמנואל לוינס ניסה לנסח תיאוריה מורכבת שתהיה מסוגלת להכיל את התמונה הבעייתית הזו. הכשל, אליבא דלוינס, לא נמצא באמונה שהכול צריכים להאמין בזאת או בזאת, אלא בכוליות עצמה – בכך שאנו מנסים למצוא או לכפות גישה כוללנית – גם אם הכוליות הזו קוראת לעצמה פלורליסטית וסובלנית. כנד תמונה זו לוינס הציג את האדם הבודד הכלוא בסופיותו, האדם מוגבל לעולמו דלו והדרך היחידה שלו לצאת מסופיות זו, אל עבר המרחב האינסופי המקיף אותו היא דרך האחר. המושג הזה של 'האחר' כונס בתוכו כל צורה של 'לא-אני'. האחר הוא עולם שאיננו עולמי ובלעדיו אני כלוא בתוך עצמי, בודד לא כל עולם לחיות בו.
ההכרה באחר הזו כחלק בלתי נפרד מהעולם שלי היא שלב ראשון בלבד. במחקרי זה ניסיתי להציג פרדיגמה מעט שונה לספר את הנרטיב הקולקטיבי. מתוך הדגש על רעיון התנועה, ניסיתי להעביר תמונת עולם שבה האחר הוא אני. תמונה הפורשת מארג שלם של תנועה רעיונית שאינה משליכה החוצה אלא מטמיעה ואוספת, משנה ומשתנה ללא הרף.
הנרטיב שהצגתי הוא בהכרח חסר. לא רק בגלל שישנן עוד תחנות רבות בדרך שהזנחנו, אלא בגלל שאין דרך לייצר נרטיב שלם. משום שאין נרטיב שלם. משום שאין נרטיב אחד. ועם זאת איננו יכולים אלא לספר, בכל רגע נתון, נרטיב אחד. כאן נמצא ההבדל המהותי ביני לבין האחר. האחר הוא אני שסיפרו לו, שמאמין ב, ושמספר נרטיב אחר.
ההבדלים האלה בסיפורים אינם מהוויה יחסים שונים לאיזו אמת חיצונית שהיא היא ההיסטוריה הנכונה והאחת, אלא הם חלק בלתי נמנע מהתהליך עצמו. סיפור הנרטיבים מייצר את המציאות הסובבת אותנו ומניע אותנו לקראת עתידה. מתוך כך ביקשתי לייצר נרטיב החוגג את היחס ההדדי בין התרבויות, במקום ליצר סיפור המשמר את הנרטיב הקנוני או את זה האלטרנטיבי. לייצר נרטיב שאינו מבדיל אלא אחד שרואה את הקו המחבר שבין החלקים השונים.

גישה זו עומדת בהתנגדות ישירה לצורת תפישה השולטת בשיח היום. היום, בראשית המאה ה-21, שני מושגים שולטים בשיח הציבורי – רעיון "המערב" כאיזו ישות מוגרת ונפרדת משאר העולם, ורעיון "הציוויליזציות" כדבר המבדיל בין תרבות אחת למשניה. בחלק הבא נתמודד עם מושגים אלה.