יום ראשון, 29 במאי 2016

מון בלאן, חלק שני, פרק 20. צ'קונה

לאחר הלחיצה על ההזמנה דניאל קרא אותה בעיון. הייתה זו הזמנה לביקור במוזיאון לאמנות פרה-עכשווית, אשר מציג בימים אלו תערוכה בשם "סיפורים מדהימים". זה לא נשמע לו מעניין כמו ההזמנה הקודמת שקרא, אך ביקור במוזיאון נראה לו בילוי נחמד שיספק את הצורך שלו בתרבות גבוהה.
תמיד אהב ביקורים במוזיאון. משהו בחללים הגדולים, בשקט ובכבוד שתכולת החללים דרשה, גרמו לו להרגיש אחרי כל ביקור גבוהה בלפחות חמישה סנטימטרים. את האמנות עצמה מעולם לא הבין. עבורו, אמנות הייתה משהו שתולים על הקיר ומציבים על מעמד. המקבילה הביתית לאפנה. תפיסה זו התחזקה במיוחד משום שבתקופה שבה חי את חייו הקודמים, האמנות פנתה לכיוון השלילי. בחיפוש אחר מהותה, ניסתה האמנות לתחום את גבולותיה, או, אם להשתמש בדימוי מעולמה שלה – למסגר את עצמה. פרויקט זה התגלה במהרה כמעגלי וכל אמן ראה זאת כחובה לגילדה שלו לשבור את מסגרות קודמיו. כך קרה שרוב החללים בגלריות ובתערוכות העכשוויות התמלאו באנטי-אמנות שמרוב רצון להביע עמדה לגבי האמנות בה' הידיעה, השאירה את הצופה בה בתחושה שמישהו רימה אותו, בין אם האמן, האוצר או בעל הגלריה.
דניאל המתין מספר שניות לאחר הלחיצה בתקווה שעתה תופענה הוראות הגעה למוזיאון, או משהו מסוג זה. אך שום דבר כזה לא הופיע. במקום זאת הספה, הארונות, השולחן וכל תכולת החדר כמו נשאבה את תוך הקירות ובמהרה דניאל מצא את עצמו עומד במרכזה של קובייה לבנה וחלקה לחלוטין.
דניאל הביט בשקט בזמן ששלוש דלתות הצטיירו ביד נעלמה על הקירות. מעל כל דלת הופיעו הכותרות: "אמנות פרה-עכשווית", "אמנות עכשווית" ו"סיפורים מדהימים". בכל פעם שדניאל התרכז בדלת אחרת מספר נבחר של יצירות הופיע בצורה מוקטנת בתוך החלל השחור שהציץ מבעד אליה. דניאל לא יכול היה ממש להבחין בתוכן של החללים השונים אבל ניתן היה לראות שבחלל האמנות ה"פרה-עכשווית" הופיעו גוונים ומשיכות מכחול אימפרסיוניסטיים רכים; המון כתמי צבע רכים וחופפים שסיפרו את אותו סיפור מוכר שהכיר מהמוזיאונים של חייו. הוא התרכז בדלת האמצעית וראה שהתכולה שמאחוריה הייתה של גוונים עזים יותר ואחידים ללא כל משיכות מכחול ניתנות להבחנה. פה ושם ניתן היה לייחס לאחד מהגוונים המתחלפים מרקם כלשהו. היה אדום פרוותי כשטיח ולידו גוון אדום זהה אך במרקם חלק כשל בלון מנופח.
הדלת השלישית, שהתגאתה בכותרת "סיפורים מדהימים" לא חשפה את תכננה כלל וכלל. דניאל התכוון לצעוד לכיוונה, אך הוא עצר ברגע שנזכר שהוא נמצא בתוך חדרו שלו. עוד מספר צעדים והייתי מתנגש בקיר, חשב לעצמו. למרבה ההפתעה הדלת קלטה את כוונתו לצעוד לעברה. שתי הדלתות האחרות התנדפו בשנייה והדלת הזו ריחפה למרכז החלל וניצבה לפניו. היא נפתחה והוא צעד לתוכה.
הקובייה הלבנה שינתה צבע ומרקם והפכה רצפת לבנים של מקדש טיבטי אשר מעבר לגבולותיה נחשפו הרי ההימליה הכסופים באור שמי הלילה השחורים אשר תשע מיליארד כוכבים בוהקים מנצנצים באור נגוהות מעליו. דניאל הביט מעלה אל הרקיע כאילו הייתה זו הפעם הראשונה, כך בלי ההאפלה שאור העירוני מייצר והבחין שבזה אחר זה, בלי כל המולה, הכוכבים החלו להיכבות.
היה בזה משהו קסום ונוגה אבל כל הקסם הזה פג לפתע כשהחוויה קפאה פתאום ובמרכזה הופיעה השאלה "האם תרצה לרכוש את זכויות השימוש ברקע זה?"  
לפני שדניאל הספיק להגות את השלילה המוחלטת שחש הנף כולו נעלם והתחלף. רצפת הלבנים הפכה לאדמת חמרה אדומה שסדקי יובש קרעו בתוכה שריטות עמוקות. הנוף נראה כמו אמצע הדרך בין מאדים למערבון ספגטי. השמש למעלה נראתה מרוחקת וקרה ולא רחוק ממנה, ניתן היה לראות את הגולה הכחולה והשבירה העונה לשם "ארץ". לא עבר זמן רב ורעש עמום ונמוך  מילא את החלל, אור בוהק סנוור את דניאל לחלקיק השנייה ומיד אחריו ניתן היה להבחין במטאור ענקי הבוער דרך הרקיע ונע מטה, מאיים לכלות את הכול בתוך מספר רגעים.
אבל המטאור לא זז, הוא רק בער שם למעלה, קפוא בנפילתו. לא עבר זמן רב והשאלה שבה – "האם תרצה לרכוש את זכויות השימוש ברקע זה?"
דניאל נפנף את ההודעה הזו בזעם ובכוונה מלאה. הנוף התחלף פעם שלישית. הפעם דניאל מצא עצמו בתוך חניון גדול ליד דיינר קטן ממרכז אמריקה של שנות החמישים. מעל הכניסה של הדיינר היה כתוב באותיות ניאון "ההמבורגרים של הארי". הייתה שעת לילה מאוחרת ורוח קרירה חלפה על פניו. דניאל הביט סביב, לקח לו לא מעט זמן לפני שהוא הבחין שבין המיניוואנים של פוקסוואגן ומכוניות הפורד המבריקות חונה לה איזו צלחת מעופפת ירוקה או רקטה מצחיקה עם חלון עגול בתא הטייס.
הפעם כשהרקע קפא והשאלה קפצה דניאל השיב לה בחיוב. בתוך מספר שניות ה"מוזיאון", אם אכן אפשר לקרוא לו כך, דהה ונעלם, ודניאל מצא עצמו שוב בתוך חדרו. כלומר, הוא מעולם לא עזב את חדרו, אבל עכשיו החדר שוב נראה כמו החדר שבו הוא שהה. כדור קטן ומרחף הופיע בפינה הימנית עליונה של ראייתו ולידו הכיתוב "מתקין עולם". בתוך מספר שניות הכדור נעלם ובזה אחר זה החלו אלמנטים מהחניון להופיע בתו החדר עד שהחדר כולו נראה כמו גרסה של החניות שהמכוניות והחלליות שלה מסודרות באופן הדומה יותר לסידור החדר הקודם. במקום הספה שלו הוא ישב במושב האחורי של שבי קבריולט ובמקום המסך שלו, שהיה כבוי, הופיע מסך של קולנוע דרייב-אין שנראה רחוק ממה שהוא באמת היה. מיד לאחר מכן נראה לשנייה מספר רב סיפרתי בתחתית שדה הראייה של דניאל. הוא לא הספיק לקרוא את המספר, או אפילו לראות מכמה ספרות הוא מורכב, אבל הוא כן ראה כיצד מופחת ממנו סכום לא מבוטל.
"מה זה היה?" הוא שאל בקול מרוגז, "מוזיאון או חנות טפטים?"
לא הייתה תשובה, רק שוב הופיעה הנורה האדומה המהבהבת בפינה. לדניאל לא היה כוח לדבר עם אף אחד אחרי השיחה על המקלחת. הוא רצה לצאת, זה כל מה שהוא רצה. "מה עם המסעדה ההיא..." הוא שאל בקול, "אני רוצה ללכת למסעדה ההיא, איך קראו לה?" הוא ניסה לזכור את השם של המסעדה מההזמנה שפספס, "קראו לה 'ברווז הפוך' או משהו כזה..."
תוך כדי שהוא דיבר הוא הבחין במעין מטבע רב שכבתי ששינה את הקונפיגורציה שלו תוך כדי שהמילים של דניאל הזינו אותו במידע. בתום המשפט הופיע ספירה מרחפת מספר סנטימטרים מול דניאל אשר היא כתוב על חזיתה "i12 ללכת למסעדת",  ברגע שדניאל סיים לקרוא את המשפט, מספר ספירות נוספות, קטנות יותר, הופיעו כירחים הסובבים את הספירה הראשונה. על כל אחד מהם היה כיתוב מעוצב בדרך אחרת. על שני ירחים אפורים היה כתוב "הברווז ההפוך" ו"הברווז הטלוי במהופח", אבל הירח השלישי היה זהוב בגוון ובמרקם שלו והכיתוב עליו אמר באותיות מבריקות "הברווז התלוי במהופך". לא היה ספק באיזו מסעדה רצה דניאל לבקר.  הוא נגע בספירה הזהובה ובין רגע זו התפוצצה לרסיסי קונפטי זהוב שהקיפו את כל החדר, מוחקים את החניון הישן ומחליפים אותו בתפאורה של פנים של מסעדה סינית שלא היה ספק לגבי המופקעות של מחיריה.
עוד דניאל יושב ומנסה להתרגל לכיסאות המעודנים, לחמימות הרכה ולריח התבלינים החריף באוויר ולפתע מלצר ניצב לידו ותפריט בידו. ללא כוונת זדון, דניאל התעלם בהפגנתיות מהמלצר. הוא ניסה להבחין בדמויות האחרות היושבות במסעדה סביבו. בשולחן אחד ניתן היה לראות את דמויותיהם של זוג צעיר. היא רוכנת לעברו להוטה בשיחה, הוא נשען לאחור ומשיב באדישות מאומצת. בשולחן אחר ניתן היה להבחין בדמותה של משפחה היושבת לסעוד יחדיו. אך ככל שהתאמץ דניאל לא יכול היה להבחין בפרטים של הסובבים. היו אלה צלליות של דמויות ולא אנשים אמתיים. ואם היו אלה אנשים אמתיים, כמו שניתן היה לשער מתנועותיהם המשתנות באמינות, דמותם הייתה ממוסכת מפני דניאל באיזו צורה. מה שניתן היה לראות זה שכל הכיסאות במסעדה היו תפוסים. לא ניתן היה למצוא כיסא ריק אחד לרפואה. אפילו לשולחנו של דניאל, שניצב במרכז המסעדה, היה רק כיסא אחד.
"תפריט, אדוני?" פנה אליו המלצר בטון שהיה חסר אופי במידה מדהימה. לא סבלני ולא מרוגז, לא אדיש ולא מעוניין במיוחד. אם דניאל היה מתאמץ לזהות את הדיספוזיציה של המלצר הוא היה מגיע בערך לתחושה המתקבלת מהנחת ספוג יבש על הלשון.
"אני רואה שאתם מלאים הערב..." אמר דניאל, כאילו הוא נמצא גבר במהלכה של שיחת חולין.
"אנחנו אף פעם לא מלאים" השיב המלצר באותו קול ספוגי.
"ממש..." דניאל חיפש את המילים להביע את אכזבתו מהתשובה "...אקסקלוסיבי."
"זה המחיר, אדוני, שדואג שנהיה אקסקלוסיביים, לא כמות הכיסאות"
דניאל היה מרוצה מאוד מהתשובה הזו. "כמה אנשים נמצאים כאן עכשיו?"
"ברגע זה? מאה ושלושים..."
"מרשים מאוד!" דניאל מיהר לענות אך המלצר המשיך "אלף, שלוש-מאות עשרים וחמש, שלוש-מאות עשרים, שלוש-מאות" הוא עצר למעין חישוב סופי "...ארבעים ושלוש..."
דניאל הביט סביבו. הוא לא יכול היה לראות יותר משלושים דמויות.
"תפריט, אדוני?" חזר המלצר על דבריו בדיוק באותה אינטונציה ספוגית.
"בשמחה..." חייך דניאל בעודו מביט בתוכנת המלצר המדברת אתו. הוא נראה אמתי לחלוטין, אבל איכשהו ברור היה שאינו אמתי בכלל, היה זה משהו בתחושה הייחודית שאדם חש בקרבתו של אדם אחר שנעדר מהמפגש הזה.
אחרי בחינה זריזה של התפריט שנראה רגיל לחלוטין מלבד העובדה שלצד המחירים, שהכילו אותיות כמו K ו-M בסופם, נכתבה גם מידה בגרמים של כל מנה. דניאל בחר מנה מעורבת של כופתאות שנראתה בתמונה מעוררת תאבון במיוחד.
"מכה כופתאות תרצה?" שאל המלצר.
"כמה שיש בתמונה, לא טרחתי לספור"
"12, אם כן." ענה המלצר והוסיף: "כמה גרם כופתאות כבודו ירצה לאכול?"
"מה זאת אומרת 'כמה גרם'? אמרתי לך כמו בתמונה" דניאל להחל להתעצבן.
"התמונה משקפת את המראה של המנה, מספר הכופתאות ואופן סידורן על הצלחת. גודל הצלחת והכופתאות שבתוכה אינו מוגדר בתמונה והינו פתוח לאדוני להגדרה"
דניאל הביט במלצר שעה ארוכה. ובסופה הגה לאט ובבירור את המילים: "אני – רוצה- מנה – של – כופתאות – כמו – שיש – כאן – בתמונה"  
"בסדר גמור אדוני." השיב המלצר בצייתנות והוסיף "איזה משקל תרצה שיהיה למנה?"
"אני לא יודע באיזה משקל! מה המשקל הסגולי של כופתאות? מה זה מנה הגיונית בעיניך? אני בסך הכול רוצה מנה של כופתאות כמו שיש כאן בתמונה, במידה הגיונית שתשביע אותי אבל תשאיר מקום לקינוח."
"בסדר גמור אדוני" השיב המלצר בצייתנות והוסיף "באיזה נפח תרצה את הכופתאות"
דניאל לקח נשימה ארוכה. הוא חשב היטב על המילים הבאות שיצאו מפיו, "בדיוק באותו משקל שהאדם האחרון שהזמין את המנה הזו ביקש"
"בסדר גמור אדוני, 235 גרם, אם כן" הנהן המלצר והלך במהירות לכיוון חלון שקובע בקיר חדר האוכל, אשר מאחוריו ניתן היה לראות טבחים פועלים באנדרלמוסיה אופיינית.
דניאל עקב אחרי המלצר הממתין ליד החלון, כאילו אין איש במסעדה מלבד הלקוח שלו. לא עברה דקה והמלצר החזיק בצלחת מהבילה בידו והחל ללכת לכיוון דניאל. כל כך מהר? חשב דניאל ולרגע החליט להסיר את משקפיו כדי להבין מה בדיוק קורה כאן.

מתחת לתמונה הצבעונית שמשקפיו שיקפו, הוא ראה את חדרו המוכר והאפור, חלון המדפסת פתוח לרווחה במקום שבו היה החלון למשרד, וצלחת מהבילה של כופתאות נעה לעברו, מונחת על אלומה של מלבנים מאורכים שיצאו מהרצפה לתמוך בה לרגע עד שמלבנים אחרים תמכו בה ואפשרו להם להעלם בחזרה בתוך הקרקע. הכיסא עליו ישב, כמו גם השולחן שלפניו היו גם הם מורכבים מאותם מלבנים ירוקים-אפורים, כל אחד מהם בוקע בדיוק לגובה הנכון. לא ניתן לתאר את תחושת הבדידות העמוקה שמילאה את דניאל באותו הרגע.