יום ראשון, 15 במאי 2016

ירושלים של שבת, מתוך "מבקר בתרבות"

לפני מספר ימים הגיעה אלי פנייה בנוגע לכתיבת כתבה בירחון האוניברסיטאי "פי האתון". ההנחיה הייתה לכתוב בנוגע למאבק לסגירת העסקים בירושלים בשבת, והוצגה כמעין כתבת המשך (פולו-אפ) להכרזתו של ראש העיר ניר ברקת מינואר של השנה, כי החל ממרץ על כל המרכולים בעיר להיסגר בשבת באיום של קנסות ואף סגירה. אינני יודע מה עלה באותה הצעה של ראש העיר, האם היא הייתה פופוליסטית גרידה, או אולי המרכולים אכן סגורים היום בשבת. כאב לילדה קטנה, עם עוד אחת בדרך, אינני נוטה לצאת בערבי שישי באותה תדירות בה נהגתי בשנים עברו. מסיבה זו, אינני האדם הנכון לכתוב כתבה זו והפנייה אלי בהקשר זה הייתה תמוהה ביותר. 
אני כמובן יכול להתחפש לכמה רגעים לעיתונאי מודרני, לחפש בגוגל, לעשות כמה טלפונים ואפילו "לצאת לשטח" לחקור ולראיין בעלי עסקים ולשוב עם דיווח מהימן מהשטח. אבל, פעולה כזו נראית לי טרחנית ולא מעניינת ומלבד זאת, יש לשער שבמרחב האורבני שלנו יש כתבים המתאימים יותר למשימה מסוג זה מעבדכם הנאמן.
כאן התחלתי לחשוב על הקוראים של "פי האתון", מי הם הקוראים האלה? האם הם פותחים את הירחון המכובד הזה במטרה למצוא עובדות הנגישות להם משבעים מקורות מדיה אלטרנטיביים, או שמה הם מעלעלים בכתבות של עיתון זה במטרה לראות זווית אחרת, לקבל הצצה אל דרכי חשיבה שונות מאלו של התקשורת הממוסדת.
כאן כבר התחלתי למצוא עניין בכתיבת הכתבה הזאת. אחרי ערב של התבחבשות עם עצמי התעוררתי בבוקר וניגשתי לכתוב את הכתבה שלי בנושא. אבל, איזה אופי כתבה כזאת צריך לקבל? כאמור, אין לי כל כוונה לדווח מה קורה היום בשטח בירושלים. לא משום שקשה לי לבדוק, אלא משום שאני מאמין שזו שאלה מהסוג שכל אדם החפץ בתשובה לה, צריך לצאת ולגלות בעצמו. לעצלנים שבנינו אני בטוח שניתן למצוא תשובה ראשונית בגוגל, אך אפילו את זה לא טרחתי לוודא. כיצד, אם כן אכתוב על הנושא הזה?
היות ומדובר בירחון הממוקם באקדמיה ונכתב בעיקר על ידי סטודנטים, ניתן כמובן לבחון את השאלה מנקודת מבט תיאורטית. אפשר, למשל לגשת מהנקודה המשפטית ולהצביע על הבעייתיות בלשון החוק, שכן במרכז העיר אין מרכולים מאז ראשית שנות השמונים. יש שם פיצוציות, מיני-מרקטים, סופרים הפעילים 24/7, ואפילו כמה מכולות, אבל מרכולים – אין. ומלבד זאת, מי יאמר מה ההגדרה של "מרכז העיר"? האם זה רק הרחובות המקיפים את רחוב יפו, או שמא זה כולל גם את העיר העתיקה ואת רחוב עזה. אבל אני אינני משפטן ועמימות ניתנת לניצול כדי להצדיק כל עמדה באשר היא.
ניתן לבחון למשל את השאלה המקראית העומדת מאחורי הציווי הזה. להביא את הציטוט מספר שמות, פרק לא', פסק יז', האומר:
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ
בציטוט זה, אשר קודם לו האיום כי כל מי שיעסוק במלאכה בשבת מות יומת, ניצבות שתי דרישות מהאדם ביום השבת: לשבות, כלומר להימנע מהמלאכות השונות שיש בהן יצירה או עבודה, ולנפוש. ניתן עתה לעמוד על משמעותו של אותו החלק השני של הציווי ולדרוש כי לנפוש כלומר לעשות לנפש או לצאת לנופש. זה החלק הפעיל של המנוחה לצד החלק הראשון שהוא הסביל. באופן מסורתי היהדות פירשה את "לנפוש" כאכילת מזון, שתיית יין וקיום מצוות פרו ורבו. בהקשר זה ניתן לראות את מרכז העיר הערב השבת היום כמקום המלא בצעירים המבקשים לעמוד במצוות ויינפש.
אבל לטעון טיעון שכזה יציב אותי בצד אחד מהניגוד הקוטבי שבין הדתיים והחילוניים, כך שבעוד שהפלג החילוני ימהר להסכים איתי, מבחינת הפלג הדתי מדובר בקשקוש טמא של פרשנות שמזניח את הדבר הבסיסי שהוא חליפת הכספים המתרחשת בבילויים במרכז העיר בשבת ההופכת אותו לפסול.
אמנם, על פי הגדרה זו, אני משתייך לקבוצה החילונית. אבל הגדרה זו עצמה הינה הגדרה המוצעת על ידי הצד השני. על פי הגדרה זו ישנם אנשי הקודש ואנשי החול. לפי חלוקה זו יש לתת את החול לחילוניים ואת הקודש לדתיים ולפיכך ישנו טעם מוצדק לשמור את השבת כיום קודש.
אבל יש משהו מאוד פוגע בהגדרת (ובהדרת) הפלג אליו אני משתייך לממלכת החול. היותי חילוני לא גוזר את זה שאינני בקודש, אלא שאני רואה את הקודש בכל, גם בחול. אני רואה את קדושת החיים בכל מקום ולא רק בין כתליו של ספר או חדר או בין חומותיה של עיר.
מסיבות אלה דומני שאין ממש טעם לנסות להביא את הדיון מנקודת מבט רליגיוזית ואולי יש טעם לבחון את השאלה הזו מנקודת המבט הלאומית. האם נכון שמדינה, או עיר, תכתיב לעסקיה מתי הם יכולים לפתוח ולסגור את עסקיהם הפרטיים? מעניין לראות שזו בדיוק השאלה שהובילה ישירות למהפכה הצרפתית ולתקומת רעיון המדינה המודרנית.
הטענה הקלאסית לשוק חפשי המסוכמת במילים Laissez-faire, אשר משמעותן "תנו לנו לעשות [את שברצוננו לעשות]" באה בסמיכות מדויקת לביקורת כלפי היחס בין המעמד השלישי בחברה (התושבים) אל מול שני המעמדות הראשונים (הכנסייה והכתר, בסדר הזה), ולשאלה מדוע מעמד הכנסייה, העשיר מאות מונים משאר התושבים, פטור ממס, בעוד עסקים אחרים אינם.
במילים אחרות שאלת ההתערבות המדינית ביחסים שבין דת וכלכלה, היא חלק בלתי נפרד מהשאלה המדינית באופן כללי. מאז אותם ימים של אחווה, שוויון וחירות, חלפו הרבה שנים. ובעוד שהשאלה נותרה קיימת, דומה שהאחווה הלאומית עזבה כשהתושבים התחילו להיפרד לתומכים בחירות מול התומכים בשוויון.
אבל כאשר אנו מסבים מבטינו אל שאלת השוק החופשי, עלינו לבחון מיד את ההקשר של יחסי הכוחות הפועלים בשטח. שכן, מן הסתם שבשוק חופשי כל קבוצה תנצל את כוחה היחסי על מנת להשפיע על התוצאות לטובתה האישית.
בעשור האחרון, בעקבות שינויים במחירי הדיור ותהליכי התרבות שונים של הפלגים השונים באוכלוסייה, החל תהליך של "התחרדות" ושכונות רבות כמו נווה יעקב, גילה א', קריית יובל וגוננים מוגדרות היום כשכונות "מתחרדות". את יחסי הכוח האלה אין להסיר משיקולינו בניסיון להבין את התהליכים המתרחשים במרכז העיר. הכוח המעשי של הקהילה החרדית הגדלה יכול בקלות לשתק את העיר כולה בהפגנות והתפרעויות. אם אנו לוקחים נקודה זו בחשבון שלנו, ניתן לראות בהחלטותיו של ברקת בנושא זה חנפנות במקרה הטוב, וכניעה לסחיטה באיומים במקרה הרע. זאת למרות שמבחינת תשלום המיסים העירוניים, כמו גם תעסוקה בתוך המוסדות המפעילים את העיר הזאת, פלג זה של האוכלוסייה אינו בולט בתרומתו.
היבט נוסף שניתן לבחון את השאלה הזו לאורו הוא ההיבט החינוכי.  מדוע העיר אינה סומכת על שיקול הדעת של תושביה? מדוע לא די בכך שכל מי שלא רוצה חליפות כספים ביום השבת פשוט ימנע מכך? היום, בעקבות המצב הכלכלי העגום במרכז העיר ירושלים, בעלי עסקים רבים בוחרים להיסגר בשבת מטעמים כלכליים גרידא, על מנת למשוך את קהל הצרכנים שומר השבת בשאר השבוע. בדרך זו השוק מבצע רגולציה על עצמו מבלי התערבות שלטונית. אבל חינוך לשיקול דעת הוא פריווילגיה של החינוך החילוני. למרבה הצער, לא ניתן לסמוך על שיקול הדעת של קהילה הרואה בשכל הפשוט נחלת הרב במקום נחלת הרוב.
כאן צריך להתייחס לאופן שבו נתפש הבילוי בשבת על ידי הקהילה הזו. הרכישה של סחורות, הנהיגה במכוניות, ורוב ההיבטים של הבילוי בסוף השבוע נתפשים כמטמאים את השבת. מחללים אותה. שבת, מנקודת מבט זו נתפשת כבתולה זכה שיש לשמור על תומתה. בנינו, שבת כבר לא בתולה מאז שהיא התחילה לצאת בסופ"ש.
דרך נוספת לבחון את השאלה הזו יהיה מנקודת ניתוח של תהליכי התפתחות עירוניים. ירושלים היום היא העיר הענייה ביותר בישראל. התפתחות של עיר תלויה בראש ובראשונה בתנועה אל תוך העיר והחוצה ממנה. גדילה בתנועה הזו משמעותה התפתחות ושגשוג עירוניים, וסגירת התנועה הזו, כמו אטימה של עורק בגוף האדם, משמעותה גסיסה ודעיכה.
לעיר המופלאה הזאת יש את נתוני הפתיחה המושלמים לקיומה של תנועה אדירה. לעזאזל, היא מקודשת לשלושת הדתות. אבל שיקולים פוליטיים ובטחונים מונעים מרבים מלבקר בה. כך קורה שלמרות שאנו יכולים להיות ואפילו אמורים להיות עיר עשירה ומשגשגת, אנחנו מדשדשים אחרי מרכז הארץ ומפסידים במירוץ העירוני אפילו לערי המדבר של הדרום.
מנקודת מבט זו, כל סגירה של תנועה במרכז העיר חוטאת לשגשוגה של העיר. אם לא נעמוד על המשמר וניתן למרכז העיר לגווע ירושלים תהפוך להיות אוסף של שכונות מגורים שיש לצאת ממנו כדי לחיות. היא תהפוך, רחמנא ליצלן, למודיעין.
מרכז העיר ירושלים לא יכול לספוג יותר מכות. הוא פצוע גם כך.
אינני יודע כמה מכם פקדו את מרכז העיר בסוף שנות התשעים. אני הייתי תיכוניסט וכיכריסט ומרכז העיר היה לי כבית. היינו יוצאים לעיר מבלי לשבת בשום מקום. רק מלעבור ולהגיד שלום למכרים שונים היית מוצא את עצמך שמח ומאושר ושיכור מבלי הוצאה של כספים מיותרים. אני זוכר איך בשישי בנובמבר 1998, פיגוע כפול במרכז העיר פגע בכל החוגגים והפך את הבילוי במרכז העיר מזכות לחובה. אם לפני כן היינו יושבים ב"סנדק" או ב"רוקבר", (שניהם סגורים עכשיו) עתה נאספנו בדיוואן ובסטאר-דאסט (שניהם סגורים היום) ושרים שירי ארץ ישראל בכל שישי בערב בקולי קולות כאילו לומר – "כך לא נכנעים לטרור".
אבל אז הגיע הראשון בדצמבר 2001, אני וחבר בדיוק יצאנו מהצ'יליז (עדיין פתוח, אבל זה לא אותו דבר) עם שני מגשים של פיצה, כששלושה פיצוצים הרעידו את המדרחוב. אני זוכר איך נכנסנו לאוטו ונסענו לאורך רחוב הילל, נגד כיוון התנועה, למקום מבטחים, לבית.
אז נשברנו. כחברה הירושלמים הפכו להיות פחות כאלה שיוצאים ויותר כאלה שמתארחים ומזמנים חברים. אנחנו שרדנו, אבל מרכז העיר גסס. בזה אחר זה ראינו איך עסקים וותיקים מקפלים את עצמם ועוברים למרכז או מתים. כך החל העשור השחור של העיר, לא מעט בגלל התנהלותם של שני ראשי העיר של העשור ההוא – אולמרט, שברדיפתו אחר האלקטורט של לה-פמילייה הסיט תקציבים רבים מהמרכז אל עבר מלחה ולופליאנסקי אחריו שמכר כל חלקה טובה בעיר לכל המרבה במחיר ללא כל מחשבה על תכנון אורבני או שמירה על האופי של המרכז.
והנה נוצר דור חדש של ירושלמים, אחד שיוצא ועושה פשוט כדי להיות. עם הדור הזה צצו במרכז העיר מקומות בילוי חדשים וחיים חדשים. עדיין זה לא אותו שגשוג של סוף שנות התשעים, אבל התנועה המחייה של מרכז העיר החלה. והנה עכשיו, כשיזמים החלו להאמין שיש סיכוי מאחורי השקעה במרכז העיר, התערבות עירונית מאיימת לפגוע בסיכוי הזה.
אין לי מושג עם מה הקוראים אמורים לצאת אחרי הקריאה במאמר זה, באשר אלי, אחרי בחינת הנושא מכיוונים השונים הללו, אני יכול להגיד שהבנתי שהיציאה למרכז העיר בשבת אינה רק קיומה של מצוות "ויינפש" אלא אפילו חובה מוסרית שעל כל אוהב ירושלים לקיים, ואם דתו מונעת ממנו מלקיים – עליו לפחות לתמוך בה.
בקיצור אם רציתם לקרוא את הכתבה הזו כדי לגלות מה קורה במרכז העיר, צר לי לאכזב אתכם. לא ממני יצא המידע היקר הזה, בשבילו אתם תצטרכו לצאת ולגלות בעצמכם.

שבת שלום.
[תוספות]


כפי שניתן לשער מפרסומה כאן, הכתבה הזו לא תפורסם ב"פי האתון" הבא. העורכת שפנתה אלי העדיפה משהו יותר "עיתונאי", היא רצתה שאתקשר לכל מיני אנשים ואאסוף את עמדותיהם של הנוגעים בדבר ואציג אותן לקוראי המגזין שכבר למדו לצפות ממנו לסטנדרט גבוה של אמינות. לי לא הייתה כל כוונה ללכת לכיוון הזה, אחת כמה וכמה ללא תשלום. גם אם היו משלמים לי, אינני מאמין שהייתי מתחפש לעיתונאי חמוד שאוסף מידע ומדווח אותו, אולי הייתי כותב על החוויה של השיחות האלו, או על הנוף מהמשרדים של האנשים השונים. מה שלא הייתי כותב, זה לא היה מה שהיא חיפשה, אלא מה שיוצא מהמפגש שלי עם הנושא.
עם זאת,חשוב לי להגיד שיותר מאשמח לכתוב לכל מדיום שיחפוץ במילותי. אני לא מאמין שהגעתי למקום בקריירה שלי שבו אני יכול או אמור לדרוש תשלום בשביל כל רצף של מילים שיוצא מראשי, אז - אם העבודה מעניינת מספיק, אין לי שום בעיה לכתוב ללא תשלום, כמו שיעידו הבלוג הזה, תוכניות הרדיו שלי והרצאותי השונות.
אבל, כל מי שמעוניין שאכתוב לאתר/עיתון/כתב עט/ ירחון/ בלוג שלה/ו חייב להבין דבר אחד - אינני עט להשכרה. הזמן שלי ובמיוחד הזמן שאני מקדיש לכתיבה מקודש לי הרבה יותר מכסף, חשיפה או לייקים. לא אבזה אותו במילוי אחר הוראות כתיבה של עיתונות בסגנון שאיבד את הרלוונטיות שלו איפה שהוא בין המיגנוואי להאנטר ס. תומפסון. יש לי כבוד כדול לעיתונות חוקרת, אבל כאמור אני לא עיתונאי.