יום ראשון, 11 באוקטובר 2015

טיול משפחתי - היום השני 02.10.2015 - לוזאן

בבוקר התכוננו לצאת לתחנה המרכזית. בערך בשעה 9 יצאתי עם הילדה לטיול קצר לראות את השכונה בזמן שאשתי מתארגנת. תשע בבוקר, יום שישי, ז'נבה מנומנמת. פה ושם אמהות הולכות עם הילדים קטנים לגן. אנחנו ממהרים בכל יום לשים את הילדה בגן בשבע ורבע, בגלל שהכבישים והתנועה בעירנו מייצרים מציאות שבה אם ננסה לצאת אחרי שבע וחצי נאחר בשעה לעבודה. כאן הולכים לגן ב9, כי זו שעה נוחה יותר.
בדרך לתחנה המרכזית ראינו חנות תקליטים. מאז הטיול שלי אחרי הצבא לאוסטרליה יש לי תחביב לשוטט בחנויות תקליטים, פעם הייתי יכול לבלות שעה בחנות תקליטים רק בשביל למצוא שיר אחד. משהו היה מוזר בחנות, דומה היה שהיא נמצאת שם עם אותה תכולה מאז 1983, כאילו עידן הקלטות והדיסקים וההורדות חלף מעליה. התקליטים מסודרים לפי נושאים אבל הסגנונות נותרו "דיסקו" ו"רוק" ו"להיטים". במקום מוסיקה שחורה, או אפילו רית'ם אנד בלוז, היה שם "מוסיקת נשמה", ניסיתי לשאול את המוכר אם יש לו Waldeck, או Zeebee, לא היה לו מושג על מה אני מדבר. הוא  גם הסביר לי, במעט האנגלית שידע, שהחנות בכלל סגורה ושהם פותחים רק ב11. מי פותח חנות ב11? ההיגיון הישראלי שלי אומר, ומה אם יבוא אלי זה שיביא לי את היומית בשמונה? ההיגיון הישראלי שלי אומר שאני הייתי פותח מוקדם כי אולי, ההיגיון השווייצרי שלו אומר יש לי קפה ואיזו עוגה שמחכים לי לא רחוק מכאן, וכיף יותר לפתוח ב11. וחוצמזה - על הדלת כתוב שבשישי פותחים ב11 אז פותחים ב11. גם אם אני בחנות ב10 ויש לי לקוח, לא אפתח את הקופה. כי לא 11.
בתחנה המרכזית קנינו לילדה איזה בייגל כזה מהסוג הדק, לא כזה לטוסטים, הוא היה טרי. לא ידעתי שעושים בייגלים ככה, עד כה הייתי בטוח שבייגל מהסוג זה משהו יבש ומלוח ומוקפא ומחומם לטמפרטורה של רגל יחפה. בגלל זה חשוב לראות עולם - זה שאלה של סטנדרטים.
הרכבת הייתה שקטה יותר מבלון הליום שעזבו לו את החוט, ותוך כדי שהיא נעה לה במהירות אדירה אל עבר היעד הבא שלנו אשתי ואני בהינו עם לסת שמוטה על הגבעות הציוריות והבתים הציוריים שדומה היה שהרכיבו אותם הרגע בשביל איזו פרסומת ליוגורט. אשתי הסבה את תשומת לבי לזוג זקנים שישבו על המרפסת מחות לקוטג' הציורי שלהם, מימין להם רעו מספר פרות שמנמנות ואדומות, משמאל הייתה להם חלקה קטנה של ענבים ליין, מעין יקבון פרטי. רצינו להרוג אותם. מותר בכלל לחיות כך במאה ה21? אנחנו שהורגלנו כל כך לראות מעבר לפרסומת של היוגורט, לדעת שזו תפאורה ושאלה דוגמניות ושהמוצר מגיע ממפעל גדול שאם רק תציץ לתוכו, לא תיגע במוצר לעולם, והנה כאן זקנים חובצים חמאה.
נכנסתי לאינטרנט לראות כמה עולה כזה מן בית עם חלקה קטנה במרחק יריקה מאגם ז'נבה, זה יצא בערך מליון מאתיים בשקלים. זה אומר שאם יש לי בית בבאר שבע, אני יכול למכור אותו, לקנות את הבית הזה ועדיין יישאר לי מספיק בשביל לחיות כאן עוד שנים בלי לעבוד. "כוסרבאק", אמרתי. קיללתי המון בחלק הזה של הטיול, כאילו הראש הישראלי המחוספס שלי לא היה יכול להתמודד עם היופי והרכות האלה, עם השקט התרבותי המזדיין הזה. כאן אוכל לכתוב ספרים שישנו את העולם, חשבתי. הרקע ברכבת התחלף מבקתות קטנות וכפרים ליקבים גדולים שמקיפים ווילות גדולות. בשביל לחיות ככה צריך כבר למכור לפחות דירת ארבעה חדרים בירושלים. כוס אמ-אמק עארס.
ירדנו מהרכבת בלוזאן. לוזאן, איך תיראה העיר הזאת שידועה בעיקר בשלושה דברים - ששם שוכן הועד האולימפי, שבעיר זו נחתם "הסכם לוזאן" שהסדיר את התפרקות האימפריה העותמאנית אחרי מלחמת העולם הראשונה והכיר בזכויותיהם של היוונים בטורקיה והטורקים ביוון, שעקר מבתיהם למעלה ממיליון אנשים בשביל שלום, הסכם שהבעיה העיקרית בו הייתה שקפריסין נותרה בו בידי האימפריה הבריטית (אנחנו יודעים איך למדינות שהיו קולוניות של בריטניה יש נטייה לבעייתיות אזורית). והדבר השלישי וחשוב מכל, שבכול העולם זו העיר שנהנתה מהשלום הכי ארוך בהיסטוריה - למעלה כמעט חמש-מאות שנה. רציתי לדעת - מה עושה שלום של תריסר דורות לעיר? נדהמתי מהתשובה.
לוזאן זו העיר שבה אנשים עושים ג'וגינג עם קרואסון ביד, המקום היחיד בעולם שבו רוכב אופניים, עם כל הציוד המקצועי שבדבר, מדליק סיגריה ברמזור. מקום שבו הזקנים ביום שישי ב12 וחצי בבוקר שותים יין רוזה ליד צלחת אסקרגו, בבית קפה ומחייכים ומעשנים בשקט. ההליכה עם עגלה על המדרכה הייתה כתו הליכה בקניון. מכל מדרכה הייתה ירידה נוחה לכביש במעבר חצייה ובכל נקודה הייתה במרחק מספר פסיעות מפח זבל וספסל. ממלכת התנועה החלקה. כל אחד נע בכיוון שלו ולאף אחד לא אכפת מחברו. אף אחד לא יעצור אותך בדרך להסביר לך שהקרואסון לא נכון לריצה ושסיגריות זה רע לזקנים.
אחת הבעיות הגדולות בפילוסופיה של שפינוזה היא התפיסה שלו שהחופש המוחלט נמצא בהכרה בחוקים המוחלטים שמקיפים אותנו. זה תמיד נראה לי כמו ניסיון לא מוצלח לשמר את החירות בתפיסה של דטרמיניזם מוחלט. בלוזאן הבנתי את הרעיון הזה. לוזאן היא ממלכת החופש של החוקים. הכול מוסדר, הכל מתוכנן בדיוק לנוחיותך, שלא רק לא צריך, לא כדאי לעגל פינות. אתה לא רוצה לחתוך את הכביש בריצה, כי יש מעבר חצייה קרוב ואם תלחץ בו על הכפתור הקטן, כל המכוניות יעצרו בשבילך והרמזור יהפוך לירוק בדיוק למשך שלוקח לחצות את הכביש בהליכה אטית.
פתאום בדרך ראינו בית אחד שנראה לא שייך בארכיטקטורה הנקייה של העיר. היה ברור שמשהו גרם לעיר לשמר את הבית הזה במקום כל כך מרכזי. זה לא היה בכלל המראה הייחודי שלו, לא זה בית שבו גר מישהו חשוב ומקומי, צייר או סופר או מחזאי. לא טעיתי, היה זה ביתו של המחזאי השוודי אוגוסט סטרינברג, אחרי שהוא מצא את פריז רועשת ומטונפת מדי לטעמו. כאן הוא כתב את אוסף הסיפורים הצרים השערורייתי "מתחתנים" בו הוא מתאר צורות שונות של חיי נישואין בסוף המאה ה19, מבט מפוכח על חברה מתפכחת. הסיפור השערורייתי ביותר שם היה על זוג נשים נשואות. למרות שהיה כבר מחזאי והוגה חשוב, הוא נלחם זמן רב על פרסום הספר בשלמותו. שבוע אחרי הפרסום שכנסייה בשוודיה מולדתו תבעה אותו על חילול הקודש ופגיעה בקדושת האל.
 זה מה שלוזאן עושה לאנשים.

ירדנו אל הטיילת ופעם הראשונה ראינו את אגם ז'נבה. ממול, באפור השקט של הסתיו, נמנמנו ההרים ומסביב, זוגות צעירים בהליכת ספורט משוחחים, אצנים חולפים בשקט, אזניות באזניהם, צוענייה הולכת עם עגלת תינוק מלאה בשטויות ומציקה לתיירים. ושקט של שישי בצהריים. קנינו את הכרטיסים לאנייה וגילינו שנותרו לנו עוד שלוש שעות שלמות ליהנות מהעיר.
בזמן הזה טיילנו לאורך הטיילת, האגם על ברבוריו ואווזיו לימיננו, מוזיאוני העיר משמאל.  הלכנו כך עד לפסל קטן של נערה המושיטה זר פרחים. למרבה המזל, עשיתי את המסלול הזה כבר דרך גוגל ארת' אז ראיתי את הפסל וקראתי עליו קצת. בזמן מלחמת העולם הראשונה כשערים רבות בחרו להילחם, ואחרות עלו באש, לוזאן הייתה עיר שקיבלה פליטים. הפסל הזה היה מתנת תודה ממשלת בלגיה, על 9000 פליטים שהעיר אימצה לחיקה בזרועות פתוחות.

משם הלכנו למסעדה, לא רחוק מתחנת העגינה של האנייה שתיקח אותנו הלאה. הזהירו אותנו שהמסעדות כאן יקרות רצח והיינו מוכנים להכל. אחרי מבט בתפריט ראינו שהמסעדות אכן יקרות, ממש יקרות. יקרות כמו בארץ. המחיר נע בין 80 שקל למאה שישים שקל למנה. משהו בין קורוסין למחניודה. קנינו לכולנו מנה אחת של צדפות en belgique, לכבוד הפסל הקטן שראינו. כעבור חצי שעה, בעוד אנחנו לוגמים בירה של בוהוריים והילדה מנמנמת בעגלה שלה, הגיע המלצר, שלא היה ספק שהוא גאה במשרתו, עם סיר קטן מלא צדפות בבירה ושום. כעבור חצי שעה נוספת מצאנו את עצמנו עדיין מנשנשים בשקט ומלמדים את הקטנה להשתמש בצדפה כמו בכפית קטנה. אכלנו עד שאף אחד משלושתנו לא יכול היה להמשיך לאכול ונאלצנו להשאיר שליש מהסיר הקטן מאחור. החשבון יצא פחות ממאתיים שקל.
שבעים ראינו שנותרה לנו קצת פחות משעה לטייל לפני השיט, מספיק זמן בשביל נסיעה בקרוסלה ואולי איזה קרפ לקינוח. היה שלום לוזאן, עוד ניפגש. את לימדת אותי שאיכות חיים זה עניין של בחירה, וששלום ארוך שנים בורא גן עדן על הארץ.