יום שלישי, 27 באוקטובר 2015

מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת - חמש שנים אחרי המחאה החברתית


ב2011 לא מעט ישראלים יצאו לרחובות כדי להפגין תחת הכותרת "צדק חברתי". הרבה לא זוכרים את זה אבל בהתחלה לא הייתה אפילו כותרת, קראו לזה פשוט "מחאת הדיור", או "מחאת רוטשילד". כמו רבים ראיתי את המתרחש מהטלוויזיה ושמחתי שהנה סוף סוף עוד אנשים מוכנים להודות שהם לא מצליחים לסגור את החודש. עד אותו הרגע הייתי בטוח, כמו הרבה אנשים אחרים, שזה אני - שמשהו דפוק בי ובהתנהלות הכלכלית שלי. אבל אז התרחש דבר מוזר. בעקבות הזעקה הציבורית הגדולה האנשים בשלטון השיבו במהלך גאוני - הם פנו לנציגי המחאה כמו שפונים לחוטפים מבוצרים, ושאלו אותם - מה אתם רוצים?

זה היה מהלך גאוני היות וכל מה שהמחאה הזאת ניסתה לעשות בזמן קיומה היה להתחמק מהגדרות פוליטיות כלכליות או אפילו חברתיות. "אנחנו לא מייצגים" אף מפלגה הם אמרו בגאווה לכל מיקרופון שהופנה אליהם. הכותרת "צדק חברתי" הייתה מספיק ריקה מתוכן ועם זאת בעלת אווירה נעימה כזאת שכולם נעמדו מאחוריה בקלות.
אבל עכשיו הכדור היה בידיים שלהם ולא היה להם מושג מה לעשות איתו. אז חברי המחאה התיישבו באוהלים שלהם והחלו לדון, וכמו שקורה תמיד כשצעירים יושבים באוהלים וחולמים על העתיד, על אוטופיה ססגונית שבה יהיה צדק חברתי - מה שזה לא אומר. הם לא דרשו הגבלה על שכר הבכירים כי זה פוגע בשוק חופשי, הם לא דרשו ירידה במחירי הדיור כי ממשלה לא יכולה לעשות את זה באמת. למעשה הם לא דרשו כלום.
השוו לעומתם את "מחאת האמהות" שהתחוללה באותו הזמן - השלטון שאל אותן "מה אתן רוצות?", הן השיבו "חינוך חינם מגיל הגן!" וקיבלו יחסית מהר הנחה משמעותית בעלויות הגנים הציבוריים.
באותו הזמן, שכנינו מעבר לגבול התארגנו גם הם למחאות השונות שלהם. קראו לזה "האביב הערבי". אבל, בניגוד למקבילה הישראלית שלהם, הם יצאו לרחובות טוניסיה, לוב, מצריים וסוריה והתחילו לעשות מהפיכה. אבל, בדומה למקבילה הישראלית, גם להם לא היה מושג מה הם רוצים מלבד "לא את זה!" כך, כמו המחאה שלנו, גם המחאות שלהם נועדו לכישלון לפני שהן התחילו. 
למעשה, כל הסיפור הזה התחיל כבר במשבר הכלכלי של 2010 שהוביל לשילוב של מחנק אשראי בינלאומי ולהתפוצצות של שיח ציבורי בנושא כלכלה שניצל את כלי התקשורת המונים החדשים בצורות שלא נראו כמותן. על המשבר הכלכלי ההוא עוד נדבר בפרקים הבאים, אבל עכשיו נחזור לנושא של הפרק זה.

כמו כולם גם אני הבטתי במחאה המתלהמת ורוחות מהפכניים של חוואי צרפתי במאה ה-18 פעמו בלבי. "נכון!" חשבתי לעצמי "חייבים לעשות משהו!" אבל מה? כשההפגנות הגיעו לירושלים יצאתי להשתתף, למרות שמאז ומעולם החזקתי באמונה שהפגנות הן הדרך של השלטון להשתיק את העם במדינה דמוקרטית - כולם מתלבשים יפה, יוצאים לרחובות, מרימים שלטים וצועקים ואז חוזרים הביתה בתחושה שהם עשו משהו.
ראיתי כמה המונים יצאו להפגנה מתוך תסכול ותקווה רק בשביל לראות איזה פוסטמה עם מיקרופון ששרה "לביבי שלי שלוש דירות". זו לא הדרך, חשבתי. ההיסטוריה מלמדת שכל הפיכת שלטון אלימה מובילה באופן בלתי נמנע לדיקטטורה. זאת משום שדם מלכלך גם את היפים בערכים.

כמו כולם חשבתי בהתחלה שצריך לתת יותר למי שיש פחות וצריך לתת פחות למי שיש יותר, וכל מיני מחשבות כאלה שלא רק שאין להן תוכן אמתי, אלא גם כל ניסיון ליישם אותן יכיל בתוכו מידה לא בריאה של אלימות.
כך שגם אם נצליח להשיג את התוצאות הרצויות, ההשפעה של המעשים האלה תשנה את פועליהם באופן שיגרום לניצחון פירי להיראות כאופציה עדיפה.
כמובן שהתחלתי לכתוב ספר, כי זה מה שאני עושה כשאני רוצה לסדר את המחשבות שלי, אבל אחרי חמישים עמודים הבנתי שאין לי ממש מושג בכלכלה, ושגם הרצון הכי טוב שבעולם צריך מידה מסוימת של מידע רלוונטי לפני שנוכל להתחיל ליישם אותו.
כך, למורת רוחי עלי לציין, התחלתי ללמוד כלכלה. קראתי את התאורתיקנים הזקנים ואת אלה הצעירים, למדתי את מבנה השוק המקומי ואת ההקשרים הגלובליים שבו הוא מתקיים, ומצאתי שישנה בעיה אחת מהותית בשיח הכלכלי היום שמפריעה לנו להתקדם: השיח הכלכלי היום רדוד במידה שגורמת לערוץ "לולי" להראות כמו המאמרים הרציניים יותר של מחלקת ראציונליות באוניברסיטה העברית. זו לא רק תוצאה של עידן של תקשורת המונים שבו כל בלוג ברשת הופך להיות סימוכין מדעיים קבילים, אלא בגלל שהשיח מושתת עדיין על מודל שאיבד את הרלוונטיות שלו אי שם לפני חצי מאה.
היום, למרות שיש לנו את הטכנולוגיה ואת הגישה לידע לייצר שיח איכותי ומורכב על אפשרויות לתיקון המציאות הכלכלית, או לפחות להסית אותה לכיוון נכון יותר, אנחנו עדיין מדברים במושגים כמו "ימין ושמאל כלכליים", "קפיטליזם מול קומוניזים",  "שוק חופשי מול הלאמה". אנחנו עדיין רואים איך כל אמירה של תיקון חברתי מתויגת באופן מיידי כ"סוציאליזם" כאילו שמקארתי עדיין יושב עם הפנקס השחור שלו.
תיוגים כאלה הם לא רק מבטלים את החלקים הנכונים של הטיעון הנגדי, אלא גם משתיקים את השיח לחלוטין ומחלקים אותו למערכת דיכוטומית שגויה, שממנה אין שום אפשרות להמשיך קדימה.
פעם דיברו על כלכלה תוך שימוש בניתוחים חברתיים, לוגיים ופסיכולוגים. היום אנחנו מדברים בססמאות ריקות שרק נועדו לעודד אותנו בהתבצרות המטומטמת שלנו, במקום לחשוב ביחד איך אפשר לשנות.
עוד משהו שלמדתי הוא שאפשר לשנות. מבחינה גלובלית אנחנו חיים בעיר בינונית. למרות הדמגוגיה הפוליטית, יש לנו מספיק שטח ותנאים כדי להפוך את המציאות הפיסקלית כאן לטובה בהרבה. לכולם. אנחנו עם קטן במדינה קטנה עם מזג אוויר שגורם לריוויירה הצרפתית להראות כמו חור בתיזל-נאבה, אנחנו עומדים על ארץ שהפוטנציאל התיירותי שלה, יכול לסדר את כולנו. אבל, במקום לחשוב ביחד איך אפשר להתחיל לבנות כאן משהו, אנחנו מתווכחים על המחיר של הקוטג'.
אחת הסיבות לכך היא שהדור שהקים את המדינה הזו הוחלף על ידי דור שנשאר תקוע בין המהפכה הפוסטמודרנית שמוטטה את כל הערכים והמושגים שבהם הם נעזרו כדי להבין את המציאות, והמהפכה הטכנולוגית שאין להם מושג מה לעזאזל עושים איתה.
לכן, הכדור באמת נמצא בידיים שלנו. הדור שלנו צריך לא רק לחשוב איך אפשר לעשות מציאות אחרת, אלא עליו להקים את המוסדות החדשים שיוכלו לשמר את המציאות הזו. לשם כך אנחנו צריכים להרים את הרמה של השיח.
משחר הולדתה היה זה תפקידה של הפילוסופיה לעקור מהשורש תפיסות שגויות, דעות קדומות, והנחות יסוד פסולות. החשיבה והשיח הכלכלי שלנו מלאים באלה.
לכן טבעתי את המונח "מחשבות מכּוּלְכָּלוֹת" כדי לסמן את היעדים שברצוני לתקוף בסדרת מאמרים זו. אני מחפש אחר אותם מקומות שבהם שדה השיח הכלכלי סטה ממסלולו. את המקומות שבהם אנחנו לא שמים לב לכך שאנחנו משלימים עם אבסורדים מטורפים בגלל ש"זה הכלכלה אידיוט".
כמובן שאין לי את הכלים הדרושים לעשות את זה לבד, אבל אני מקווה לבנות כאן מערכת של רעיונות, נושאים וניתוחים שיכולים לתרום לרומם את השיח הציבורי מהביבים שבו הוא שרוי כרגע. כן אנחנו צריכים לסטות מהדרך שעליה כולנו הולכים כרגע, אבל אנחנו גם צריכים להתחיל לחשוב לאן אנחנו רוצים ללכת, ולהיזכר איך בכלל חושבים על דרך.