יום ראשון, 18 באוקטובר 2015

טיול משפחתי - היום השלישי 03.10.2015 - ז'נבה

קמנו בבוקר בידיעה שהיום הזה יהיה מוקדש לז'נבה. לעזאזל - זה היה היום השלישי שלנו בעיר ומלבד הליכות הלוך ושוב מהתחנה המרכזית למלון, עדיין לא יצא לנו לראות את העיר עצמה. זנבה ידועה לעולם היום בזכות האמנות שלהם והבחירה בעיר הזו כמטה המרכזי של האו"ם (לצד המטה בניו יורק), היא ידועה, מסרטי מרגלים שונים כמקום משכנם של הבנקים הגדולים שלהם שאינם שואלים שאלות, וכמקום הבטוח להפקדות כספים סודיות. בשנות השמונים של המאה הקודמת, בעקבות שינויים במדיניות הפיסקלית של שווייץ ובפרט במסי הניהול של חשבונות הבנקים, איי קיימן החליפו את ז'נבה כאי המטמון המועדף על הפיראטים המודרניים של עולמנו.
אבל בשבילי, ז'נבה היא לא, כמו לונדון, עוד עיר נמל שיוליוס קיסר הקים לנוחיותו המבצעית, ולא עוד עיר בולטת באירועי הרפורמציה של המאה ה16. עבורי ז'נבה היא בראש ובראשונה העיר שבה רוסו פיתח את תפישתו המהפכנית. העיר שהחלה את התהליך לפיו אזרחי העולם יכולים לחשוב בשביל עצמם, התהליך שהוביל לכתיבת האנציקלופדיה על-ידי וולטיר, רוסו, ד'לאמבר ואחרים, למהפכה הצרפתית, להתקבלות מהפכת המדע של ניוטון באירופה ולהתבגרות האנושית של הפרט שנקראת "הנאורות". 
לכן, היעד של המסלול של היום היה ביתו של רוסו. כמובן, אחרי שנראה סוף סוף את השעון והמזרקה שהעיר כל כך מתגאה בהם. המזרקה הייתה מרשימה מאוד באופן שהפתיע אותנו, והשעון היה מדויק באופן שלא הפתיע אותנו בכלל. משם נכנסנו לאזור העיר העתיקה דרך הרחובות שבו שהפכו למעין קניון גדול למותגי העל. 
התוודות. מאז השנים שבהן עבדתי בחנויות תכשיטים ושעונים, יש לי חיבה והערכה רבה לשעונים איכותיים, והיה לי חלום קטן שאקנה בז'נבה איזה שעון מכאני יפה. אכן ראיתי שם שעונים שזרועי הייתה שמחה לענוד, אבל המחירים שלהם החלו מחמש ספרות ואני לא מרגיש בנוח להוציא סכומים של שנת לימוד אוניברסיטאית על משהו יפה (שלא לדבר על כך שאין לי סכומים כאלה בכלל...). ראינו את חנות הדגל של "מון בלאן" וחשבתי על הרומן שלי ועל כך שאני צריך לסיים אותו, ועל כך שאין לי שמץ של מושג מה אמור לקרות בחלק השלישי שלו, אבל אז הילדה שחררה אותי מההתבחבשות הפנימית הזו במילים "אני רוצה לאכול!"
"מה את רוצה לאכול?"
"שוּסי" היא אמרה ומיד תיקנה את עצמה - "סוּשי"
מצאנו סושייה קטנה באחת הכיכרות של העיר העתיקה ונכנסנו אליה. מאז החודשים שביליתי במלבורן, יש לי חיבה גדולה לסושי התעשייתי של המערב. פעם פעמיים בחודש אנחנו מנסים את כוחנו בבית העשיית סושי, אבל הסושי של מקומות כמו צ'וּקה" מספק אותנו הרבה יותר. כך או כך, היה לי געגוע לרכיבים כמו סרטן ושרימפס שעולם הסושי מכיר ואוהב וירושלים דוחה.
כישראלים בחו"ל, אשתי ואני חיפשנו אחר העוקץ השווייצרי מאז שהגענו, כשאכלנו את הסושי, הבנו שמצאנו אותו - זה לא היה העובדה ששילמנו 160 שקל לשני מגשים קטנים ושתייה, אלא העובדה ששילמנו 160 לסושי לא טרי ולא כל כך טעים. מה לעשות? הילדה רצתה סושי והיא אהבה אותו וזה מה שחשוב.
משם המשכנו לחפש אחר היעד שלנו, כשפתאום הפלאפון שלי החליט שהוא לא מצליח להפעיל את הג'י פי אס. כמו גבר ממוצע המשכתי להוביל אותנו בכיוון הלא נכון, עד שאשתי העירה לי שהאזור מתחיל להראות כמו שכונת יותר כמו שכונת מגורים איכותית, ופחות כמו עיר עתיקה. אבל פתאום היא השתתקה כשהיא ראתה אישה, שאם היה עלי לנחש את גילה הייתי מציב אותו מעל ל90, אשר מבטה החד והליכתה הזקופה, בבגדים המדויקים שלה, בתכשיטים היקרים אך עדינים שלה, בעקבים הרחבים שגם הקבר לא יסיר מרגליה, כאילו אמרו "ראיתי כבר הכול, וניסיתי כבר הכול וניצחתי במשחק שבו כולם חייבים להשתתף. משהו השתנה באשתי במפגש החטוף הזה עם האישה הזאת. מוקדם מדי לעמוד על השינוי הזה, אבל זה כאילו שהאישה ההיא נתנה לאשתי את האישור שהיא הייתה צריכה לקבל מהיקום, שכוונותיה אינן מופרחות וששאיפותיה אינן חלומות בהקיץ.    
אחר כך עלינו במעלה הרחובות העתיקים אל עבר היעד שלי. למרות העלייה והאבנים העתיקות, ההליכה עם עגלת תינוק הייתה חלקה כמו הליכה בתוך קניון. זאת הייתה המהפכה האמתית של רוסו, המהפכה האמתית של הנאורות שבולטת כל כך בז'נבה. העיר הזאת היא עיר שבה האדם אמר "יש לי שכל - עכשיו אשתמש בו כדי להסיר את כל המגבלות הפרוצדורליות של הקיום שלי, על מנת שאוכל לאפשר לשכל הזה לעסוק בגבוהות שבמחשבותיו. 
עברנו ליד גלריה קטנה ועכשווית שהציגה פורטרטים של פילוסופים, ומשם המשכנו אל רחוב לא חשוב, שבו מעל דלת לא חשובה, ניצב שלט קטן שאמר "כאן גר ז'אן ז''אק רוסו בשנים..." היום המקום הוא מעין מוזיאון אינטראקטיבי שמציע מסלול קצר בחייו של רוסו. לנו לא היה כל עניין להיכנס אליו. אלא רק לעמוד שם ולשאוף את האוויר.
ממול ראינו נימפה קטנה נכנסת דרך שער ברזל לתוך אחד הבתים. היא הייתה נערה אלוהית ביופייה דקה ומאורחת בגזרתה, שיער ארוך, כמעט לבן בגונו, ועיניים של חייזר. בידה היא החזיקה סקייטבורד. יכולנו לראות איך היא מתבוננת סביב בחשדנות לפני שהיא נעלמת אל מאחורי הדלת. כעבור פחות מדקה יצא מאותה דלת איש זקן שלבש חליפה שלא אוכל לקנות גם אם אמכור את מכוניתי.
"את יודעת" פניתי אל אשתי שעוד הוקסמה מזיכרון הנערה, "הילדה ההיא והזקן הזה הם אותה ישות. היא רק נכנסה לשם כדי להחליף צורה"
לאחר מכן החלנו דרכנו חזרה ל רחובותיה הראשיים של העיר כשבדרך פתאום ראינו שלט קטן בפינת רחוב קטנה שסיפר שכאן גר הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס. בורחס תמיד אהב את ארגנטינה מאז שכנער הוא ומשפחתו מצאו את עצמם כלואים בתוך העיר, כשבחוץ החלה מלחמת העולם הראשונה. את ספרו האחרון "הקונספירטורים" הוא אף הקדיש לעיר ז'נבה. כשהעיוורון שלו היה מוחלט והסרטן בכבד שלו התפשט, הוא בחר
בזנבה כמקום שבו נאה לו לאדם למות. אפרים קישון בחר בחירה דומה.
משם התקדמנו בחזרה למלון שלנו שממנו נאסוף את המזוודות שלנו ונמשיך לשדה התעופה, אבל לפני כן היה לי עוד דבר אחד לעשות. לא רחוק מהתחנה המרכזית, חזרתי לחנות התקליטים שראינו לפני כן ורכשתי לנו את האלבום "חדשות מהעולם" של קווין. משהו קטן שיזכיר לנו את ז'נבה ולוזאן ומונטריי כשהחיים בבית יראו לנו לא מספיק מסודרים.