יום חמישי, 21 במאי 2015

במקרה של מתקפת זומבים, יש לכוון אל הראש

בנינו, ויתרתי עליכם מזמן.
מזמן אימצתי מבט רחוק יותר,
מזמן הסרתי את המשקפיים
שממקדים את העין בהווה.

זה לא אתם, אני יודע.
אתם רק קרבנות של נסיבות.
אתם רק רקדנים במסיבות.
אתם רק הלבנתם שיניכם הכהות,
כדי שתוכלו לחייך למצלמה
בלי לזכור.

המצלמה. האם אי פעם הייתה  המצאה
גדולה מזו בממלכת הכלים לחירות?
חדה מגיליוטינה. מהירה מעיתון.
נכונה מניתוח מעמיק של המצב
בספר שמעולם לא אזל מהמלאי.

כן, אני יודע, לא נעים להביט לאחור
על החורבות שהשאיר עברנו.
אבל זה לא תירוץ לקבע את המבט במראה.
כמה זמן ועשייה אתם נותנים לליטוש התדמית?
בהגנה נחרצת על המובן מאליו?
במלחמה עיקשת בשגוי לחלוטין?
האם הבחנתם שכבר לא כותבים אוטופיות?

האם ראיתם שהתעשייה שלנו
מייצרת ייצוגים של חורבן עולמי
בעלות שיכולה לשחרר אומה מחוב?
מי בניכם לא יודע שבמקרה של מתקפת זומבים
יש לכוון אל הראש? מי בניכם יודע
לתקשר עם סוס? לנקות אבוס? להחליף גלגל?

בספרי ההיסטוריה של העתיד לא יכתבו עליכם
כלום.
אתם לא הדור שהרס ולא הדור שבנה.
אתם הדור שעלה על המדמנה
וצילם את עצמו מחייך.

לכן החלטתי לאמץ מבט
שיהיה ממוקד על העתיד.
ההווה עבורי ערפל שאחרי מלחמה.
שטח אפור של אָפּוֹרְיַה.
מאפירה שלא ניקו זמן רב.

אני לא רואה בכם אתכם יותר.
אלא רק את האפשרויות של ילדיכם.
ורדים הצומחים מסדקים בבטון
בזמן שבונים סביבם את המגף המושלם
לרמוס אותם ביעילות.
דמוי עור.
כמובן.

אז בבקשה תסלחו לי
אם תפנו אלי ואשתהה
כחולם בהקיץ.
זה לא אתם, זה אני.
אני לא כאן,
מזמן. 

יום שני, 18 במאי 2015

ירושלים של מטה - 203 - האלים הישנים

בפרק הזה, ששודר בזמן הימים הנוראים, החלטנו לעזור לכל עשרות-אלפי המאזינים שלנו בהכנה לקראת יום הכיפורים. בתכנית שכל כולה מוקדשת לאלים הישנים של הארץ, הוכחנו אחת ולתמיד שכולכם עובדי אלילים.

יום רביעי, 13 במאי 2015

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 24

24
שפוף מכולם ונמוך מנמוך
שם המקום בו מולכות רגליך
מאחורי הכול, מתחת לכול
בין אלה שאיבדו את הכול
שפוף מכול ונמוך מנמוך

אני משתחווה לפניך
אך קידתי נעצרת
אני משתחווה לפניך
אך קידתי נעצרת
היא לא יכולה להגיע למטה מבושה
למקום בו דורכות רגליך
מאחורי הכול, מתחת לכול
בין אלה שאיבדו את הכול
שפוף מכולם ונמוך מנמוך

שחצנות לא מוצאת משען במחוז נדודיך
גזוז מעיטורים, לבוש בסמרטוטי העני
שחצנות לא מוצאת משען במחוז נדודיך
גזוז מעיטורים, לבוש בסמרטוטי העני

אנחנו מצפים לחברתך
במקומות של שפע והוד
אנחנו מצפים לחברתך
במקומות של שפע והוד
אך אתה חברה למשוללי החברה
במקום אליו לבי לא מגיע
מאחורי הכול, מתחת לכול
בין אלה שאיבדו את הכול
שפוף מכולם ונמוך מנמוך

(10)
שם הדומך ושם נחות כפות רגליך, במקום בו חיים העניים ביותר והשפופים ביותר והאבודים. כאשר אני מנסה להשתחוות לפניך קידתי לא מסוגלת להגיע אל העומק בו כפות רגליך נחות, בין העניים ביותר והנמוכים ביותר והאבודים.
גאווה לעולם לא תזכה לגישה למקום בו אתה פוסע במלבושי העניו בין העניים ביותר והשפושים ביותר והאבודים. ליבי לעולם לא ימצא את דרכו אל המקום בו אתה החברותא של מנושלי החברה בין העניים ביותר והשפושים ביותר והאבודים.

יום שלישי, 12 במאי 2015

ירושלים של מטה -202 - המשיח

אחרי שבפרק הקודם רן חזר לחיים והחל לטעון שהוא המשיח. תום החליט להעביר אותו סדרת מבחנים סודיים על מנת לגלות האם הוא באמת המשיח או שמא הוא סתם אוהב את הפנזין יותר מדי... האזנה נעימה.


יום שני, 11 במאי 2015

רגע

מה?
לא שמעת?
אני ראיתי את האור
וכתבתי את הספר.
אני גיליתי את הבור
ובניתי עליו גשר.

את הבעיות,
ששולטות על ימיך,
אני פתרתי.
את השאלות,
שמעסיקות את לילותך,
אני המצאתי.

אז תן כבוד,
כפרה עליך,
אלוהים.
גם לי יש מקום
בעולם החיים.

את הרגע הזה תיקח עד הסוף,
כי, כמו כולם, גם הוא יחלוף.

יום חמישי, 7 במאי 2015

ירושלים של מטה - 201 - תחיית המתים

פתאום נזכרתי שהתחלתי להעלות את פרקי תכנית הרדיו שלי "ירושלים של מטה" לאתר. התחלתי ולא המשכתי...
אז הנה הפרק הראשון של העונה השנייה!
אחרי שבפרק הקודם רן חוסל על-ידי המכשפה מקטמונים, ניסיתי להגיש את התכנית לבד. זה לא הצליח...
הנושא של התכנית היה אמור להיות "תחיית המתים". אחרי שהתחלתי לנתח את התופעה בהקשר של הזומבים, מישהו הפריע לי באמצע השידור...
האזנה נעימה...

יום רביעי, 6 במאי 2015

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 23

23
לא עוד אשא את עצמי
על ראשי;
לא עוד אהיה כקבצן בפתח
דלת ביתי.
בהשלכת עול זה לרגליך
אשחרר עצמי בבוז מופגן-
לא עוד אקח חלק בזה,
לא עוד אומר מילה על זה,
לא עוד אשא את עצמי
על ראשי.

מושאי תשוקתי,
ברגע שבו אגע בהם
מאבדים את אורם.
לא. אין בי חפץ
למה שידי המטונפות
הביאו.
לא אסבול עוד דבר
מלבד אהבתך:
לא עוד אשא את עצמי
על ראשי.

(9)
טיפש, לנסות לשאת את עצמי על כתפיך! קבצן, לבוא להתדפק על דלתך! השאר את כל משאותיך על ידיו של זה אשר יכול לשאת הכול ולעולם אל תביט לאחור בחרטה.
מאווייך מכבים את האור מהנורה בה הם נוגעים בנשימתם. זה טמא - אל תאסוף את מתנותיך בידיהם המטונפות. קבל רק את מה שהוצע באהבה קדושה.

יום שני, 4 במאי 2015

קיצור תולדות הסלפי, מתוך "מבקר בתרבות"

רבים מדברים על התקופה בה אנו חיים היום כ"עידן הסלפי". זו אמנם שטות מצועצעת וקליטה, כמו כל הדברים שלוכדים היום את תשומת הלב הציבורית, אבל מאחורי התמונה השטוחה הזו ישנו תהליך אבולוציוני מעניין של רעיון שמקורותיו אי שם לפני המהפכה הצרפתית.

כל הסיפור הזה מתחיל עם בחור אמביציוזי ונחמד בשם ז'אן ז'אק רוסו, אחד מהאבות הרעיוניים של המהפכה הצרפתית וחבר טוב של גדול הסלבים של התקופה - וולטיר. בספרו "האמנה החברתית" רוסו מציע שנפסיק עם השטויות האלה של שלטון המנותק מהאזרחים שלו ונערוך הסכם בין האזרחים והמדינה, לפיו המדינה תיקח אחריות על שמירת החירויות של האזרחים, בתמורה לכך שהם יוותרו על זכותם לשמור על החירות שלהם בעצמם. נשמע מוזר? היום קוראים לזה המדינה המודרנית.
אבל רוסו לא ידוע רק בגלל ה'אמנה החברתית' שלו (למרות שהיא שהשפיעה יותר מכל ספר אחר באופן ישיר על המהפכה הצרפתית), אלא גם בגלל שהוא היה הפילוסוף הראשון שאמר "אני" ולא התכוון לאותו "סובייקט" חסר פנים שפילוסופים כל כך אוהבים לדבר עליו.
אני לא מתכוון כאן לספר עב הכרס שלו "הווידויים" שבו הוא אומר "אני" לאורך בערך 700 עמודים. אלא לניתוח האדם של רוסו, כפי שהוא מופיע שמופיע בספר שלו  'אמיל'. בספר זה, העוסק בחינוך, רוסו מעביר ילד קטן מסכת עינויים מוזרה שמטרתה היא להפוך את הילד לייצור "טבעי" יותר ממה שהחברה במונרכיה הצרפתית יכולה ליצור. העניין החינוכי הזה לא כל כך מעניין אותנו במסגרת הדיון הזה, מה שכן מעניין אותנו הוא העיקרון המנחה את רוסו בספר הזה: האדם נולד טוב באופן בסיסי וזו החברה המשחיתה אותו על מנת להתאים את עצמו לצרכיה ולאפייה. לפיכך עלינו, לפי רוסו, לקלף מעלינו את הקליפות שהחברה מכריחה אותנו ללבוש, על מנת להגיע אל האני האותנטי שלנו.
אנחנו יכולים להתווכח עם רוסו לגבי טבע האדם והערך העיצובי של החברה, אבל הנקודה כאן היא שזו ההגדרה הראשונה בתולדות הפילוסופיה לרעיון ה"אני האותנטי". אני שהוא יותר אני מאשר האני הזה שכולם מכירים, דווקא בגלל שכשאני עם כולם אני פחות אני.

הבחורצ'יק הבא שנכנס לנרטיב החביב שלנו, הוא גם הוגה שאנו זוכרים בעיקר בגלל תרומתו למחשבה הפוליטית – יוהאן גוטליב פיכטה. למרות שקוראים לו כמו מה שאומרים על אוכל שנפל על הרצפה, פיכטה הוא דמות מאוד חשובה בסיפור שלנו. לא בגלל שהוא ההוגה שניסח את רעיון ה"לאומיות" הידוע לשמצה, אלא בגלל שהוא היה זה שניסח באופן הטוב ביותר מה כל-כך בעייתי בהבנת הרעיון הזה של "אני".
באחת ההרצאות שלו פיכטה אמר – "תחשבו עלי ה'אני'. עכשיו תחשבו על הקיר. עכשיו תחשבו על מי שחושב על הקיר". בניסוח כל כך חד וקליל פיכטה חושף את אחת הבעיות המהותיות ביותר בהבנת רעיון ה'אני' והוא שכל עוד אנחנו חושבים על ה'אני' הזה כדבר הנמצא רק בתוכנו, אנחנו לא באמת חושבים על אותו אחד שמסתכל החוצה.
הפילוסוף והמגלומן גיאורג ווילהלם פון היגל, לקח את הניסוח הזה והרחיב אותו לכל הפילוסופיה המקיפה שלו על העולם. המבנה הזה של "אני-קיר-ההוא שחושב על הקיר" הוא, לפי היגל היבט של מבנה העל – "תיזה-אנטיתזה-סינתזה", החולש על היקום כולו. אבל היגל לא ממש מעניין אותנו בדיון הזה, כי הוא גם מהאסכולה שמעדיפה להסיט את הדיון מ'אני' לסובייקט. בעוד שהיגל מבדר המון על ה"סובייקט", 'האני' עבור היגל אינו אלא זה שאנחנו החיה המודעת לעצמה ומודעת לכך שהיא מודעת לעצמה. הגדרה שהיא רק רלוונטית בשבילנו בגלל ההשפעה שלה על הוגה חביב שנפגוש בעוד שתי פסקאות.
לצד הפילוסופיה חובקת-כל של היגל, היו גם חברה אחרים בגרמניה שקידמו את האסכולה הרומנטית בפילוסופיה. ניקח לדוגמה הפילוסוף הגרמני עם הכי הרבה שמות ראשונים – פרידריך וויליאם ג'וזף שלינג, עבור שלינג, 'האני' המודע לעצמו הזה של היגל אינו אלא כל העולם כולו. כן - העולם כולו, במה שנקרא אידאליזם טרנסצנדנטלי, יוצא מהמודעות היוצרת של "האני".
כן. הגרמנים האלה במאה ה19 היו ממש מוזרים. לכן נעזוב לרגע את גרמניה ונקפוץ לדנמרק. שם, סטודנט צעיר הסתכל על הפילוסופיות הגדולות של היגל ושל ההוגים הרומנטיים וחיפש את עצמו. חיפש ולא מצא. אצל היגל האני הוא כל כך קטן שהוא נעלם לחלוטין בתמונה הדגולה, ואצל שלינג האני כל כך גדול שהוא נעלם לחלוטין בתמונה הגדולה. לבחור הנחמד הזה קראו סורן קירקגור והוא היה זה שעורר מחדש את הדיון באני האותנטי. "מה שאני רוצה למצוא," הוא כתב ביומנו, "זה את הפילוסופיה שלי – של סורן קירקגור, שם פרטי שם משפחה - לא את הפילוסופיה של כל העולם".
מהמקום הזה קירקגור המשיך למנות את המעגלים השונים שבהם האדם חי – מצד אחד יש את המעגל האסתטי – החיים הנעים בתוך הדיכוטומיה של הנאה ושעמום. מעגל זה, למרות שנחמד מאוד לחיות בו, ממצה את עצמו במהירות מכיוון שהוא ריק מערך מהותי לחיים. לצד מעגל זה יש את המעגל האתי, חיי המשפחה והשמירה על החוק, הנעים בתוך הדיכוטומיה של הטוב והרע. מעגל זה הוא יעיל מאוד מטעמים חברתיים, אבל גם בו האדם הפרטי לא ממש מוצא את עצמו. וכאן קירקגור מגיע אל המעגל השלישי – מעגל האמונה.
עבור קירקגור זו לא הייתה אמונה במובן הדתי של המילה – שמירה על מצוות והימנעות מחטאים. היבט זה של האמונה נראה לו שולי. עבור קירקגור החיים בתוך מעגל האמונה מורכבים מדיאלוג אותנטי עם האלוהים. קירקגור לא מוריד את אלוהים לדרגתו, להיפך - החיים האותנטיים, החיים שבהם אדם נאמן לעצמיותו הייחודית, מרוממים אותו למעלה. אני ניצב מול אלוהים הכי אני שאני יכול להיות, שכן כך הוא ברא אותי.

הרעיון הזה של אני אותנטי מתוך דיאלוג עם אלוהים השפיע מאוד על בחור יהודי צעיר בגרמניה של ראשית המאה העשרים בשם מרטין בובר. הוא ניסח את הרעיון הזה בצורה הזו – האדם נמצא תמיד בזיקה עם העולם, אבל לזיקה הזו יכולים להיות שתי צורות – אני יכול להסתכל על העולם כ'לז' (גוף שלישי מנוכר) או כ'אתה' (גוף שני מוכר).
כל אופן הסתכלות כזה גורר אחריו צורה אחרת של הסתכלות על עצמי – אם אני מסתכל בזיקה של 'אני-לז' אני רואה, לא רק את העולם כאוסף של דברים, אלא גם את עצמי כעוד דבר בין הדברים. לעומת זאת, אם אני מסתכל מתוך הזיקה של 'אני-אתה' אני מייחס לעולם ולעצמי את כל העושר והאינסופיות שיש בו. שם, עבור בובר, נמצאת האותנטיות שלי. 
כדוגמא שעוזרת להבין את התמונה הזו, בובר מביא את התפילה. אדם האומר תפילה לאלוהים בכל הוויתו נמצא בדיאלוג ישיר עם האלוהים. זה הפירוש של בובר לרעיון החסידי של "תפילה בכוונה מלאה". כמו עם קירקגור, גם עם בובר האני מופיע בכל עושרו האינסופי כאשר הוא ניצב בעמדה של דיאלוג עם האינסוף. 
לצד בובר היהודי היה עוד פילוסוף גרמני בשם מרטין שכיוון לאותו מקום של האותנטיות של 'האני', אבל ממקום אחר. מרטין היידגר, האיש היחיד בהיסטוריה שהיה גם חכם וגם חבר במפלגה הנאצית, תיאר בספרו "הוויה וזמן" תמונה לפיה בעולם שלנו יש כל מיני דברים שמסובך מאוד להסביר. לאחד הדברים האלה קוראים "האחד" או "ההם", אנחנו נקרא לדבר הזה "אדם" בגלל צורת השימוש במילה הזו הרלוונטית לדיוננו. ה"אדם" הזה הוא האופן שבו נהוג לפעול בחברה. חשבו על משפט כמו "אדם הולך למכולת", "אדם משלם בעבור המוצרים בכסף". "אדם משלם את מסיו בזמן ועומד בתור בצורה מסודרת".
אנחנו לא יכולים לחיות בחברה בלי לקחת חלק בפעולות האלה ש'אדם' עושה. אבל בקלות אנו יכולים לטבוע לחלוטין בתוך עולם ה'אדם' הזה, וכך לאבד את האותנטיות שלנו. שכן מה שעושה אותי 'אני' ולא רק עוד 'אדם' הוא בדיוק זה שאני עושה דברים מסוימים קצת אחרת – בדרכי שלי. כדוגמה לכך היידגר מביא את הבחור ההוא שתמיד אומר את הדבר הנכון באירועים חברתיים. אנחנו לא יכולים לסדר לעצמנו חוקיות לגבי האופן שבו הבחור הזה פועל, בדיוק מכיוון שהוא פועל מחוץ לחוקיות הבנאלית של ה'אדם'. הבחור ההוא במסיבה רואה כל אירוע במסיבה כמה שהוא - דבר סינגולארי וחד-פעמי - ומתוך הסתכלות זו, פועל בצורה הרבה יותר נכונה לסיטואציה מאשר ה'אדם'.

במקביל למהלך הנחמד הזה של עיצוב והגדרת האותנטיות של הפרט, התחולל במקביל מהלך אחר בפילוסופיה של המערב, והוא הרעיון שהזכרנו כבר של המדינה. במהלך המאה העשרים, רעיון הלאומיות שניסח פיכטה יצא מכלל שליטה. ברוסיה הקומוניסטית, בגרמניה הנאצית, באיטליה הפאשיסטית, בארה"ב המקארת'יסטית (ובעוד מקומות שהגדירו את עצמם דרך רעיונות לאומיים כמו "ציונות"), החלה לקום קריאת נגד לאותנטיות האישית הדורשת לשכוח מכל העניין הזה של 'אני' ושכולם ישפילו את ראשם בפני הלאום. הפרט פתאום נתפש כדבר חסר חשיבות אל מול המעשה הגדול של בניית המדינה החדשה. חשוב לזכור שהרעיון הזה לא נעלם עם תום המלחמה והוא עדיין מתפתח בתוך החברה היום.

בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה קמו הוגים נוספים לזעוק את זעקת האני האותנטי. אלבר קאמי וז'אן פול סארט, שני חברים לכוסית, שלא זוכים היום ליחס הוגן כהוגים, דיברו על ה'אני' הזה כדבר היחיד שנשאר בעולם שאיבד את משמעותו הקולקטיבית. אצל שניהם הדבר החשוב הוא הבחירה שהאני עושה.
בשביל סארטר דווקא בגלל שאין יותר תוקף לציוויים האלוהיים הישנים או לתכתיבים המדיניים, האחריות כולה מונחת על כתפינו. אין יותר תירוצים – כל מה שאני עושה זה תוצאה ישירה של הבחירה החופשית שלי ואין לי את הזכות יותר לטעון שזה מה שנהוג לעשות, או שזה מה שאמרו לי אחרים לעשות.
אבל אז הגיע העידן הפוסטמודרני. לצד הערכים ההם שנפלו החלו הוגים שונים לפעול באופן סיסטמטי (או אנטי-סיסטמטי) על מנת לפרק מהיסוד את כל אותם דברים שעליהם דומה היה שהעולם עומד. הפוסט-מודרניזם היה הפוסט-מורטם של כל האיזמים. ובין הקורבנות שלו נפל גם ה'אני'.
במקרה של ה'אני' זה היה הפסיכואנאליטיקאי לאקאן, במשרד, עם מראה. לאקאן תיאר את שלב המראה בהתהפתחות האדם. אותו שלב שבו הילד הקטן מתחיל לזהות את דמותו במראה. הילד לא רואה את עצמו במראה, אלא רק את ההיבטים החיצוניים שלו, אבל כבר כאן הוא מתחיל להרכיב את אותו ה'אני' שלו ומתנתק מעצמו. כך, עם הפוסטמודרניזם, הפך ה'אני' לעוד קונסטרוקציה סינתטית שאנו בונים כדי לתת משמעות לעולם שלנו.

שנות התשעים של המאה העשרים ניסו לעורר מחדש את רעיון האני. הפעם על-ידי הדגשת האינדיבידואליזם של כל אדם. בעולם שבו יש ספורטאים וחנונים, מעודדות ופאנקיסטים רוחה של שנות התשעים קראו לאדם להיות הבחור המוזר ההוא בצד שלא שייך לאף קבוצה. החברה בתגובה חשבה שהבחור ההוא מגניב ולתקופה כולם החליטו להתחפש לקורט קוביין ולהגיד "אירוני".
אבל אז הגיעה מהפכת התקשורת הטכנולוגית. פתאום לכולם יש מכשיר טלפון עם מצלמה שמחובר לרשת ענקית של מיליארדים על גבי מיליארדים של אנשים עם טלפון עם מצלמה. פתאום אנשים התחילו לדבר על צוקרברג כאילו שהוא גוטנברג. וכך את העידן הפוסט-מודרני החליף עידן הפוסט. פתאום לכולם היה זהות נוספת – ווירטואלית - המביאה ייצוג של ה'אני' של כולם אל האינסוף של האתר. ואיך אפשר להיות אינדיבידואל בתוך כפר גלובאלי של מיליארדים?
כאן הייתה בעיה מהותית ל'אני'. הרי אי אפשר ליצוק לתוך הפלטפורמה הדו-מימדית של הרשת את כל אותו העומק האינסופי שמאות שנים של פילוסופיה ניסו ליצוק לתוכו. הרי אני לא רק סדרה של תכונות ודיעות, כשם שאינני רק נקודה הנעה בעקביות על פני הזמן והמרחב של הכוכב הזה.
אני זה גם הזיכרון הזה שאני לא מצליח לזרוק, הסוד ההוא שאני ממשיך לשמור עליו, הטעם המיוחד שיש לאוכל שאני אוהב במיוחד, כל האנשים שאי פעם פגשתי וכל השקרים שסיפרתי להם. אבל איך מנסחים את כל זה במאה וארבעים תווים או פחות?
פתאום ניתן לראות חברה שהשליכה את רעיונות האומתנטיות והאינדיבודואליזם, פשוט בגלל שאי אפשר יותר לתחזק כזה דבר מורכב. וכך אנו חוזרים לדפוסים הישנים. במרחב של הרשת אנו פתאום פוגשים פחות אנשים ויותר תוויות. ה'אני' הופך להיות סך כל התיוגים שלי.
פתאום אותם דברים שוליים בזהות של האדם הופכים להיות כל כולו – הוא הופך להיות שמאלן, לאומן, ספורטאי, ליברטיאן, פמיניסטית, טבעוני או קרניבור.פתאום, אחרי מאה שנים של מלחמה בגזענות, הוא מניף את דגל גזעו כאילו שזה אומר משהו על מי שהוא. הוא הופך להיות המקום ההוא שהוא אכל בו או למד בו, הוא הופך להיות הזהות המגדרית שלו והקבוצה אותה הוא אוהד. הוא הופך להיות יותר ויותר רשימת מכולת של תכונות בסיסיות אותן הוא חולק עם מיליוני אנשים אחרים שאינם הוא.  
אז הוא מרים את הטלפון שלו גבוה לרקיע ומצלמים את עצמו. כי הוא יודעים שכאן, בתמונה הזו, זה הוא שנמצא.

צילום הסלפי זה לא רק האקט הזה של צילום-עצמי, זה גם לא הז'אנר הזה בתולדות הצילום, של מעין פורטרט עצמי. הסלפי הוא חסר משמעות אם הוא לא מכיל את אותו אקט סופי שמשלים את המהלך שלו – שיתוף התמונה. באקט הסופי הזה, נוצר המפגש הקטן שבו אותו אדם ווירטואלי אומר לעולם 'אני'.

יום ראשון, 3 במאי 2015

גם אני מסורתי

גַּם אֲנִי מָסוֹרְתִי.
גַּם אֲנִי שׁוֹמֵר עַל הַמָּסוֹרֶת שֶׁלִּי בְּאָדִיקוּת וְעַקְשָנוּת
נוֹכַח עוֹלָם מִשְׁתַּנֶּה.
הַיּוֹם,
זֶה הוֹפֵך לִהְיוֹת קָשֶׁה יוֹתֵר וְיוֹתֵר לִשְׁמוֹר עַל הָמָסוֹרֶת שֶׁלִּי.
אַחֲרֵי מֵאָה שָׁנִים שֶׁבָּהֶן מִשְׁפַּחְתִּי שַׁמְרָה עַל הָמָסוֹרֶת שֶׁלַּה,
הָסְבִיבָה אוֹמֶרֶת לָנוּ שֶׁדֶרֶך הָחַיִּים שֶׁלָּנוּ
אֵין לָהּ חֵלֶק בָּעוֹלָם שֶׁל הַיּוֹם.
אֲבָל אֲנִי,
מַה לַעֲשׂוֹת?
לֹא יוֹדֵעַ לִחְיוֹת בָּעוֹלָם שֶׁלָּכֶם.
עוֹלָם שֵחוֹשֵב שֵהַמָּסוֹרֶת שֶׁלִּי בְּזוּיָה וּמְגוּנָה.

אָז אֲנִי,
כְּמוֹ אוֹתוֹ סִינַי טִפֵּש שְהִתְעָקֵש לָחֲבוֹץ אֶת הַיָּם לְחֶמְאָה, 
מַמְשִיך לִדְבּוֹק בְּאוֹתַן אֱמוּנוֹת מָסוֹרְתִּיוֹת שֶׁל אֲבוֹתַיי:
שֶׁכֹּל בְּנֵי הָאָדָם שָווִים,
וְשֶאֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶם נְעוּצִים עָמוֹק
בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁל הַטֶּבַע.
שְהָעוֹלַם הַזֶּה עָשִׁיר בְּמַתָּנוֹת,
וְשֶהָגְדּוֹלָה שֶבָּהֶן,
הִיא לְשַׁתֵּף מַתְנוֹתֵיךָ עִם אַחֵר.
שְהַחֵרוּת אֵינָה דָּבָר שֶאֶפְשָר לְהַנִּיחַ בַּצַּד,
כְּמוֹ סֵפֶר טוֹב שֶכּוּלָם כְּבָר קָרְאוּ,
אֶלָּא מַשֶּׁהוּ שֶאָסוּר לְהַפְסִיק לְהִלָּחֵם עָלָיו.
שֶהַמַּדָּע הוּא דַּרְכּוֹ שֶׁל הָאָדָם קָדִימָה.
שֶׁאַהֲבָה אֵינָה תַּחְבִּיב, הִיא קַרְיֵירָה.
שְׂאֶת הַשֶּׁקֶל הָאַחֲרוֹן שֶבְּכִיסִי
עָלַיי לְהַשְׁקִיעַ בְּחִינוּך יְלָדַיי.
שְאֶלוֹהִים מַקְשִׁיב לְכוּלַם,
לֹא רַק לְמִי שֶמַחְזִיק בַּקּוֹד שֶׁל הַכַּסֶּפֶת.
שֶכֹּל הַדַּתּוֹת שְׁבָּעוֹלָם מוֹבִילוֹת לְאוֹתוֹ מָקוֹם -
לַשָּׁלוֹם