יום שבת, 31 באוגוסט 2013

סיכום שנה ב'אופוס 31'

זהו זה... נגמרה לה שנה ארוכה במיוחד ב'אופוס 31'.
הנה כמה מספרים לסבר את האוזן:
בשנה הזו היו לנו 8000 כניסות לאתר, 200 פוסטים, עשרים קוראים קבועים, שישה ספרים הושלמו, וכמה תרגומים של מיטב השירה הרומנטית האנגלית.
ראשית היה לנו את "החיים ביחד" נובלה קצרה המורכבת מתמונות סוריאליסטיות מתוך זוגיות. החיבור הזה יצא כספרון קטן בהוצאת הספרים שהשתתפתי בהקמתה השנה "ספרייה. הוצאה. שיירה." בפרויקט 'בית ריק' האחרון.
עוד ספרים שלי שיצאו בהוצאה זו היו התרגום שלי ל'נישואי עדן ושאול' של וויליאם בלייק שגם זכה לכבוד המפוקפק של להיות מוזכר בכתבה על השיירה בגלריה, ספר השירה "היום היה יום טוב, כתבתי", וקובץ סיפורי המדע בדיוני "סיפוריםמהצד השלישי של המטבע".
בנוסף, סיימתי לאחר שנים של עמל, תכנון ובעיקר חפירות על כך לכל חברי, את הטיוטה הראשונה ליצירה "אל מול שפות התהום". חשוב לי להעיר שזו טיוטה ראשונית בהחלט – חומר גלם לעבוד עליו ולא ספר מוכן לדפוס.
באשר לפרויקט שלי "אגדות אמתיות" – זה היה ללא ספק הדבר הפופולרי ביותר ב'אופוס 31'. את הפרויקט הזה התחלתי מסדרה של מפגשים עם ילדי בית הספר היסודי ע"ש יאנוש קורצ'אק, וחלק נכבד מהאגדות שם יצאו מתוך הסקרנות המקסימה של הילדים האלה להם אני חב תודה רבה. הפרויקט הזה ימשיך אתנו גם לשנה הבאה.
לבסוף סיימתי את 'העיר', ספר שהתחיל כסדרה של הרצאות באירוע 'בית ריק – הקיבוץ' והפך אט אט ליצירה היסטורית על תולדות הרעיון העירוני מאור כשדים ועד ניו-יורק. למרות שהספר הזה כבר עבר עריכה לשונית (דבר שהוא היה חייב לעבור בהתחשב בעודה שחלק מהפרקים שלו נכתבו באישון לילה ולעיתים אפילו בשעות לא אנושיות כמו בשמונה לפנות בוקר), אני עדיין מרגיש צורך לערוך אותו מחדש ובעיקר להרחיב אותו ולכן גם הוא יוקפא לעת עתה עד שארגיש מרוצה ממנו מספיק לשלוח אותו להוצאות השונות בישראל.
בשבוע הבא אתחיל את השנה החדשה בפוסט שיסביר מה מתוכנן לנו בשנה הזו. עד אז, שבת שלום ושנה טובה.

יום שני, 19 באוגוסט 2013

העיר, פרק שישה עשר – ניו יורק, חלק ב'

לתחילת הספר

בעקבות ה'עסקה החדשה' התושבים החלו לצאת מהמשבר הכלכלי של ראשית העשור. בניו-יורק, ולמען האמת בכל עיר שדיברנו בה עד כה, לא היו רק עשירים או רק עניים - לא כאשר הייתה למושבת אחוזות וויקטוריאנית, לא כשהפכה למושבת מהגרים, לא לפני ולא אחרי המשבר הכלכלי וגם לא עכשיו. עיר אינה יכולה להתקיים בלי נוכחות של כל רבדי האוכלוסייה. ניו יורק תמיד הייתה דוגמה טובה לכך: עיר שבה בצד אחד של הרחוב מקיימים הופעת גאלה לטובת בניית בתי ספר באפריקה, ובצדו השני נוברים באשפה. הדואליות הזו שבין ניו יורק של מעלה וניו יורק של מטה, תלווה אותנו לאורך כל החלק הזה.
לפני שנוכל לבקר בניו יורק של שנות החמישים, נעיף מבט קצר על העולם בין 1939 ל-1945, כאשר שילוב של רכיבים שונים גרם להתלקחות שפגעה בעולם כולו. בין חלליה של המלחמה ההיא היו לא רק אנשים - שנהרגו בכמות ששווה לסך כל ההרוגים בכל המלחמות שליוו את סיפורנו עד כה; גם ערכים, נימוסין והליכות הושלכו מהחלון - שכן, אחרי המלחמה הזו לא נותר מי שהיה מסוגל להטיף מוסר.
גרמניה, מושפלת מההסכמים של סוף המלחמה הקודמת ומורעבת מהמשבר הכלכלי, נאחזה בחלום של חזרה לימים בהם הייתה אימפריה משגשגת. ימים כאלה לא היו באמת מעולם, אבל האתוס לא צריך עובדות: הוא פורח בחוסר הוודאות של השכחה ושל השקר.
רוסיה, שעלה בה שליט חדש בשם סטאלין, נתבקשה להוכיח את עצמה בזירה הבינלאומית, אחרי שהוכיחה שהקומוניזם טוב יותר לתקופות משבר - שכן רעב מפורר את ערכי הקפיטליזם.
צרפת ואנגליה, האימפריות הישנות, מצאו את עצמן בשליטה על שטחים כה גדולים שלא ניתן היה להחזיק בהם יותר, שלא לדבר על להגן עליהם. הן חששו לאבד את שליטתן העולמית, בעקבות הסכם מפתיע בין גרמניה לרוסיה.
שאר מדינות אירופה חשבו לשווא שהמלחמה הזו תהייה כמו כל מלחמה אחרת, ורובה יתרחש בשיחות סלון של דיפלומטים, או בזירות קרב רחוקות.
לארצות הברית לא הייתה כל כוונה להיכנס לעוד מלחמה אדירה בצדו השני של הכדור - במיוחד עכשיו, כאשר הצליחה סוף סוף להשיב לעצמה תקופה של שגשוג כלכלי - נסחפה לפתע לתוך המלחמה בעקבות מתקפה על אדמותיה (התקפה יפנית על המל פרל הרבור) - המתקפה הראשונה על אדמות בריבונותה מאז גירוש הבריטים מחופיה.

מלבד ההקשר הלאומי, השלכותיה של מלחמת העולם השנייה היו מהותיות בכל הנוגע לנושא ספרנו זה – העיר: הקורבנות הרביים ביותר היו בערים. בירות כמו ברלין, טוקיו ולונדון הופצצו ללא הכר, וכן ערים רבות נוספות. ביפן, לדוגמה, חמישים אחוז לפחות משטחן של שלושים ערים (כולן גדולות מחיפה) נהרסו כליל במתקפות אוויריות. בתוך שואה זאת, צמרת ההגנה היפנית לא ייחסה חשיבות לזוג הפצצות שהחריבו את הירושימה ונגסאקי והכניסו את ארצות הברית לתוך ארבעים שנה של חרדה קיומית.
עיר מופצצת במלחמת העולם השנייה
בגרמניה, העיר דרזדן הופצצה על ידי צעצוע חדש שיתגלה כשימושי במיוחד במלחמת ווייטנאם: פצצת הנפלם. העיר הזו ראויה לציון לא רק משום שהכנסייה העתיקה ביותר באירופה נהרסה בהפצצה; לא רק בשל שהוזכרה בספרו של קורט וונגוט 'בית מטבחיים 5'; אלא גם משום שלא היה לעיר כל ערך צבאי, מלבד מחנה שבויים אמריקני שהיה בה. יש להדגיש כאן שהיחס כלפי ערים השתנה באופן מהותי בעקבות מלחמה זו: ערים הפכו לשדה קרב לגיטימי במלחמה,  והכלים להשמדת עיר לחלוטין קיימים מאז.
סוג חדש של ערים הופיע במלחמה זאת: ערים של מוות, ובראשן אושוויץ, אשר במהלך שנות קיומה היא הושמדו בה כמיליון יהודים, מאות אלפי פולנים, עשרות אלפי צוענים, שבויים סובייטים, הומוסקסואלים ואלפי אזרחים של מדינות אחרות שנפלו קורבן למלחמה. באושוויץ מתו יותר אנשים מאשר כל תושבי בעיר רומא בשיאה.
נחזור לניו-יורק. הניצחון במלחמה הביא לגל של אופוריה, שבאה לידי ביטוי בהשקעות ענק שהוזרמו לבורסה בוול-סטריט; מגדלים רבים החלו לגבוה מעל העיר, והיא הפכה למקום שַמרן ומתנשא, שבעקבות הניצחון במלחמה העריך מחדש את עליונות הקפיטליזם על הסוציאליזם של הנאצים והסובייטים. הסוציאליזם קיבל בעבורם את הפנים של האויב; המחנות, צעדות המוות, והגולאגים. ערכים אלה הושרשו עמוק בקרב הציבור האמריקני על ידי מנגנון חדש שהוקם בניו יורק והופץ משם בעולם כולו – מנגנון השיווק.
השיווק, במכונתו הנוכחית - הכוללת מיתוג וייחוד של המוצר, חדירה לשוק ויצירת זהות נפרדת למוצר - היה המצאה של המאה ה-20. אמנם "קוקה  קולה" הייתה למוצר הראשון שנהנה משחשיפה ושילוט אינטנסיבי כבר ב-1886; וכן, עקרונות השיווק יושמו בצורה מושלמת על ידי לנין בראשית המאה, עם הקמתה של ברית המועצות. אבל מקצוע איש השיווק ככלי המהותי ביותר להשפעה על הצלחת מוצר, מבלי קשר לחוקי הביקוש וההיצע הבסיסיים של שוק הסחורות, הומצא בשדרות מַדיסון  בניו יורק.

הערכים שאנשי השיווק הפנו להמון האמריקני לא היו הערכים של ניו יורק בשנות החמישים. אלה האחרונים באו לידי ביטוי חד בכתביה של איין ראנד - מהגרת יהודייה-רוסייה, שמצאה במגדלים הגבוהים של העיר תמונה עתידית לעולם כולו. העולם שראנד הטיפה לו היה עולם של חירות ללא גבול, ללא כל התערבות ממשלתית; עולם שבו המנצחים לא חייבים להתנצל בפני איש על ניצחונם; עולם שבו שוויון הוא לא ערך אלא תכונה של חלשים. זהו עולם שמותר לו להתנשא מעלה כגורד שחקים, ללא שום התייחסות או חובה כלפי מי שחולשותיו הותירו אותו בתחתית. תפיסה זאת עדיין שולטת במחצית אחת של ניו-יורק.
באשר למחצית השנייה - קולה עלה באמצעות יללתו של אלן גינסבורג, השירה של ג'ק קרואק והפרוזה של וויליאם ס' בורוז. היצירה של מי שנקראו 'דור הביט' ציירה מתווה אחר של חירות מסמכות – זה המתרחש בסמטאות העיר ובמועדוני ג'אז, חירות של עישון ג'וינטים ושכיבה עם זרים.
תמונה זאת של החירות השפיעה עמוקות על הדור הצעיר שבא אחריהם וחיפש משהו חדש להאמין בו, אחרי שהמלחמה כילתה את רכים הישנים. דור זה השיב לחליפות בג'ינס, ולרובים בפרחים. זה היה הדור שהתאסף בוודסטוק - אירוע שאורגן על-ידי שלושה חברים ניו-יורקים שרצו להקים מופע רוק והקימו את האנטי-עיר הגדולה בהיסטוריה. רבים חושבים שזה היה חלום שבא וחלף; אך הם שוכחים שהערכים של הדור הזה הם אלה שהביאו לתיקון זכויות האזרחים; שהעניקו לשחורים זכויות זהות לאלו של לבנים ב-1964, ולתיקון בחוק אשר הבטיח תשלום שווה לנשים ב-1970. זה הדור שהתקומם כאשר, מחוץ לפאב בשם סטונוול בניו יורק, שוטרים ירו למוות בצעיר הומוסקסואל ב-28 ביוני ב-1969 - תאריך המשמש עד היום כיום מצעד הגאווה הבין-לאומי.
בשנות השמונים, הדואליות הזו של ניו יורק שינתה קצת את פניה: מצד אחד ניצב הדור החדש של אנשי העסקים, עם הסיסמא השנונה "Greed is Good";  ומן הצד השני נדחקו קהילות שלמות לתוך שיכונים חדשים שנקראו בפי תושביהם "גטאות", שבהם העוני וחוסר האפשרות לשיפור המצב בדרכים קונבנציונליות שימשו כמצע גידול לכנופיות ופשע.
ניו-יורק של סוף המאה העשרים נראתה כאילו החלום האמריקני לקה בסכיזופרניה: מצד אחד גורדי השחקים החדשים ובראשם מגדלי התאומים (שבנייתם נגמרה בשנות השבעים); מן הצד השני הייתה זאת העיר בעלת אחוזי הפשיעה הגבוהים בעולם, עיר שאיבדה את הרסן שלה; עיר שבה תמונה יומיומית הייתה אדם בחליפה שעלתה אלפי דולרים מדלג בקלילות מעל לקבצן הפושט את ידו. כדי לחדד נקודה זאת, יש להבין שהפער בין העשירים ביותר בניו-יורק לעניים ביותר מגמד את הפערים שהיו בין האיכרים בפאתי פירנצה לבין משפחת מדיצ'י.
אבל הפילוג הזה בעיר נשכח אחרי האירוע הקרוי "ה-11 בספטמבר 2001", שבו מטוסים רוסקו אל תוך מגדלי התאומים בניו יורק והפנטגון בוושינגטון. נפילתם של מגדלי התאומים - מרכז העסקים של העולם המערבי ופסגת הרקיע של ניו יורק - לא הייתה בעלת השפעה צבאית: מספר ההרוגים לא התקרב לזה של ההרוגים בחודשים הראשונים למלחמה הגדולה, שנבעה כתגובה למתקפה. כמו כן, לא הייתה למתקפה השפעה כלכלית: הבורסה בניו-יורק שבה למלאכתה תוך יום אחד. עם זאת, הייתה לה השפעה מהותית מבחינה היסטורית.

יש להבין נקודה מהותית לגבי החירות, כדי להבין את משמעותה. חירות אינה דבר שניתן לכל אדם בהולדתו; חירות אינה ניטלת או נמסרת; מי שמחזיק בדגל החירות מציב את העם מאחוריו, ומי שכופר בה אשם בהיעדרה. מן הרגע שבו אוחזים בחירות אסור להרפות ממנה, ויש להילחם על האחיזה בה. חמורבי נתן את חוקתו בשם החירות; פרס ורומא כבשו את העולם בשמה; אמסטרדם שגשגה בזכותה; צרפת ורוסיה דיממו כדי להשיב אותה לידיהם; בטהובן עורר את ווינה איתה; בריטניה ביצעה רפורמות על גבי רפורמות כדי למצוא אותה. ארצות הברית הוקמה בשמה: זוהי המדינה היחידה בהיסטוריה שהחירות שימשה כהצדקה לקיומה הבסיסי; בשם אותה חירות היא שחררה בתחילה את העבדים, ולבסוף גם את השחורים, והנשים.
בעקבות האירוע של ה-11 בספטמבר 2001, אותה חירות הייתה הקורבן האמתי. מתוך הפחד ולשם הביטחון, ארצות הברית ויתרה בעצמה על חירותה: חופש התנועה של אזרחיה הוגבל, והמדינה רשאית לרגל אחר אזרחיה בשם הביטחון הלאומי. החירות הזאת נפגעה יותר מכל באותו מרחב של תנועה שהתפרץ לקיום בראשית המאה הנוכחית: המרחב הווירטואלי (שבו ספר זה התפרסם לראשונה).

אנו מגיעים עתה לימינו אנו, למאה העשרים ואחת, עם הטלפונים החכמים והאנשים הטיפשים - ששכחו שחירות אינה החופש לחפש כל ערך בוויקיפדיה, אלא החופש לדעת שהמנגנונים שהוקמו כדי לשמור על זכויותיך אכן פועלים בהתאם; שמנגנונים כמו הערים, שבהן חיים היום תשעים אחוזים מהאוכלוסייה, אכן פועלים לטובתו של מי שהקים אותן מלכתחילה - האדם החי בתוכן. 

יום חמישי, 8 באוגוסט 2013

העיר, פרק שישה עשר – ניו יורק, חלק א


המסע העירוני שלנו מגיע לסופו - עם העיר המסמלת, יותר מכל עיר אחרת, את העיר במאה העשרים. היא זכתה לכינוי 'בבל החדשה'; שמה במקור היה 'אמסטרדם החדשה', אבל, אחרי שהאנגלים נטלו אותה מידי ההולנדים, שמה הוחלף ל'יורק החדשה' - 'ניו יורק'.
באמצע המאה ה19, מבקר בניו-יורק יכול היה לדמיין שהוא נמצא בפרובינציה וויקטוריאנית: בתי אחוזה מנומנמים לצד נמל שוקק. לקראת סוף אותה מאה - אחרי סדרה של גלי הגירה גדולים מאיטליה, סין, מזרח אירופה ואירלנד - ניו יורק החלה לקבל את הפנים המוכרות שלה כיום, עם הבניינים הגבוהים והרחובות הישרים.

עשירי העיר מצאו דרך חדשה להתעשר בזכות ההגירה הרבה: הם מיהרו לבנות בנייני מגורים עבור המהגרים החדשים. המטרה הייתה ברורה: לאכלס כמה שיותר אנשים בכמה שפחות שטח. התוצאה הייתה מבנים רעועים ודחוסים אשר שכר הדירה שלהם היה מופקע. בית אחד, לדוגמה היה כה מטונף ששלוש פעמים פרצה בו שריפה - אך מכיוון שלא הצליחה לחדור דרך הלכלוך על הקירות, היא כבתה מעצמה. מצב הבניינים הללו הביא בסופו של דבר להקמת משרד התברואה העירוני, שלימים הציב תנאים ברורים למחייה אשר כל בעל בית חייב לעמוד בהם.
התמונה הופכת להיות טרגית עוד יותר, כאשר אנו לומדים שהדיירים במבנים האלה - אחרי שהם הצליחו לחסוך מספיק כסף לכך - מיהרו לקנות בעצמם בנייני דירות להשכרה, ובכך שימרו את מעגל הניצול של המהגרים.
ראשית המאה העשרים הייתה עידן של טייקונים דורסניים, שלעומתם העסקנים של שנות השמונים נראו כבעלי מכולות פשוטים. דוגמה טובה לכך הייתה ג'ון רוקפלר, הבעלים של חברת הנפט הגדולה בעולם, שהשיטה שלו הייתה פשוטה ויעילה: לפתוח תחנת דלק מול תחנה קיימת, למכור שם דלק בחצי מהמחיר של היריב, ובדרך זאת לגרום לו לפשיטת רגל. אז היה קונה את תחנת הדלק של היריב, ומיד מעלה את מחירי הדלק לפי שלושה מהמחיר המקורי. רוקפלר ואחרים כמותו היו שנואים בתקופת חייהם;, ואילו עכשיו, כאשר במקום נוכחותם האישית ניצבים מוזיאונים ומוסדות השכלה אליטיסטים, הם זוכים ליחס של כבוד ויראה - כפטרונים של האומנות.
בקיץ של 1914 נרצח הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד, יורש העצר של הממלכה האוסטרו-הונגרית. אז צצו ועלו ההסכמים הלאומיים שנחתמו בקונגרס וינה כמאה שנה לפני כן. מתוקף הסכמים אלה, כל מדינה הייתה מחויבת לצאת להגנתה של מדינה אחרת, במקרה שזו יוצאת למלחמה. מדינות אירופה הצטרפו בזו אחר זו כקוביות דומינו, למה שנקרא "המלחמה שתסיים את כל המלחמות" - ולימים "מלחמת העולם הראשונה".
במשך מאה השנים שבהן אירופה נהנתה משקט יחסי, כלי הלחימה המשיכו להתפתח מאחורי הקלעים. כשהגיעה קריאת הקרב, לכל עם הייתה מערכת של "צעצועים" שהעולם לא ראה כמותם עד אז: תותחים כבדים, ספינות מלחמה, והנורא מכול – גז החרדל. קל לחשוב שהעולם היה במלחמה מאז ומעולם, ולפיכך שינויים טכנולוגים תמיד השפיעו על ההכרעה בקרב, אך לא על האדם. אבל הפעם המלחמה הייתה שונה. בעקבותיה התחילו להשתמש במושגים כמו "הלם קרב" לתיאור המצב הנפשי שבו חזרו החיילים לבתיהם.
ארצות הברית, ש עד לאותה מלחמה הייתה מדינה בדלנית, לא הייתה מחויבת בהסכמים של העולם הישן - ואכן היא נמנעה מלהיכנס אל הלחימה בשלביה הראשוני; לעומת זאת, התעשייה האמריקנית הייתה מעורבת בה מן השלב הראשון. הסיבה לכך הייתה שהשינויים הטכנולוגים של המלחמה היו יקרים כל כך ששנה אחת של לחימה עלתה כעשר שנות ייצור של מדינה. מאז ועד היום, כל מדינה המבקשת להשתתף בלחימה צריכה ללוות את הכספים שיאפשרו את קיום הלחימה. סיבה זאת הייתה ידועה כבר לקיסר הרומאי אוגוסטוס: "אתה חייב לשלם לחיילים". דלקים, חומרי נפץ, מדים וחיילים, אלה הם דברים שצריך לשלם בעבורם בזמן. צבא אינו יכול להילחם על אשראי.
כך, למרות שארצות הברית לא הייתה מחויבת פוליטית לאף אחת מן המדינות הנלחמת, היא הייתה מחויבת כלכלית לתוצאות המלחמה: אילו המדינות שהיא תמכה בהן היו מפסידות, היא הייתה מאבדת את השקעתה הגבוהה במלחמה.
בסוף המלחמה, כמה מהאימפריות הגדולות ביותר שפגשנו עד כה לא היו קיימות עוד: האימפריה העותומנית פורקה; האימפריה הרוסית הפכה למדינה קומוניסטית, והאימפריה האוסטרו-הונגרית - שהייתה המעצמה הגדולה ביותר בעולם הישן - נופצה לרסיסים.
אלו לא היו התוצאות היחידות של המלחמה. השלכותיה הכלכליות הדהדו לאורך כל המאה העשרים (ולעניות דעתי, משפיעות עלינו עד היום בדמות החוב העולמי). אנגליה וצרפת, אשר יחד עם ארצות הברית ניצחו במלחמה, לא היו מסוגלות לכלכל את החוב האדיר שלהן; הן העדיפו - באחת מו הטעויות ההיסטוריות הגדולות - להעביר את החוב אל המפסידה הגדולה במלחמה – גרמניה. בדרך זו הן נהנו מהפחתת החוב שלהן וכן משיתוקה המוחלט של הכלכלה הגרמנית, שבראשית המאה העשרים הייתה כמעט זהה לזו של ארצות הברית.
מעניין להשוות הסכמים אלה להסכמים של הקונגרס הווינאי שהזכרנו: שם היה חשוב למדינות המנצחות לשמור על כבודה ואפילו על גבולותיה של צרפת; ואילו במקרה שלפנינו, הסכמי הכניעה לא זאת בלבד שעצרו כל צמיחה כלכלית בגרמניה - ובזאת מנעו מאירופה להיכנס לתחרות כלכלית בריאה - אלא גם השפילו את העם הגרמני בצורה עמוקה ביותר. על כן, כעבור שני עשורים, העם הגרמני היה מוכן לתמוך באחד הרודנים הנאלחים של ההיסטוריה - ולו רק כדי להשיב את כבודו המושפל.

נחזור לניו-יורק. בשנות העשרים של המאה שעברה, הייתה מטרופולין שוקקת שמגדליה הגבוהים הנישאים מעלה קידמו את פניהם של מהגרים חדשים מאירופה. בניינים אלה גרמו לארצות הברית לקבל את הכינוי "מדינת האימפריה" - כינוי שמקורו בביטוי של ג'ורג' וושינגטון לגבי המדיניות הכלכלית של ארצות הברית (ב-1931 הסתיימה בנייתו של המגדל הגבוה ביותר, אשר נקרא גם הוא "הבניין של מדינת האימפריה" - The Empire State Building"
שינויים מהותיים נוספים שהתרחשו היו בתחומי התקשורת, הרדיו, הטלגרף והטלפון, שאפשרו העברת מידע במהירות שהעולם לא ידע עד כה. לפתע הפכה התקשורת עם יבשת אירופה לקלה מאי פעם. כמו כן, שינוע כספים, דרך הבורסה בניו יורק, הפך קל ומהיר: חברות יכלו לגייס כספים לבניית מפעלים שלמים בימים ספורים בלבד.
בזכות הבורסה של ניו יורק, ארצות הברית הייתה יכולה לגַבּות תעשייה שהתפתחה במהירות מדהימה; היא עקפה את גרמניה ובריטניה. ארצות הברית הפכה ממדינה לווה למדינה מלווה. הבורסה נראתה לתושבים הרגילים כקסם. בזכותה לא זאת בלבדק שכל בית בארצות הברית יכול היה ליהנות מהשירותים החדשים – מכונת הכביסה, הבלנדר והתנור החשמלי - אלא גם כל מי שהקדים להיכנס למשחק ההשקעות החדש, מצא את עצמו מתעשר במהרה זה היה כמו חלום בהקיץ: מגזינים לעקרות בית הכילו מדריכים להשקעה, ודומה היה שכל מי שנכנס למשחק מכפיל את הונו תוך ימים ספורים.
כפי שלמדנו, החוק הבסיסי של התנועה של עיר הוא שמה שנכנס אליה חייב למצוא גם דרך החוצה ממנה. במשחק הבורסה, פעמים רבות היה מושקע יותר כסף ממה שהחברות היו מסוגלות לתרגם לייצור. כך נוצרת בועה: עוד ועוד כסף נכנס לתוך המערכת - אך לא יצא ממנה בצורת מוצרים, משכורות או רווחים אמתיים.
לא עבר זמן רב, וב-1929 הבועה התפוצצה. המשבר הכלכלי של שנות השלושים היכה בבורסה בניו-יורק, אך במהרה שיתק את כל כלכלת ארצות הברית - ובפועל פגע בעולם כולו. דומה היה שהעולם כולו נכנס למיתון עמוק בעקבות המשבר האופוריה של שנות העשרים הוחלפה בחששות של שנות השלושים. כל מדינה מצאה דרך משלה להתמודד עם המשבר: ברית המועצות הניעה מזון ומצרכים רבים מהפריפריה אל תוך הערים שלה, ובזאת גרמה לרעב הגדול באוקראינה שגרם למותם של עשרות מיליוני אנשים. אנגליה לחצה על גרמניה להחזיר את החוב שלה, ובזאת הידקה את טבעת החנק על המדינה החנוקה גם ככה. גרמניה, בתגובה, שמה את מבטחה בדמגוג משופם בשם אדולף היטלר, שהבטיח לתקן את הכלכלה ולהשיב לגרמניה את כבודה האבוד; ובארצות הברית הוכרז על "הניו דיל" ("העסקה החדשה): סדרה של רפורמות כלכליות שנועדו לשקם את הכלכלה.
בין הרפורמות של "העסקה החדשה" היו הגדלת הרגולציה המדינית על המערכת הפיננסית - שנדמה שבעשורים הקודמים השתוללה ללא פיקוח; הזרמת כספים רבים לשימור הבנקים הגדולים - מה שגרם, בין השאר, לחיסול הבנקאות המקומית ולהחלפתה במספר מעט של בנקים ענקיים.

יותר משה"ניו דיל" השיבה את הכלכלה לשגשוג אמתי, היא החזירה את אמון הציבור בכלכלה ובמדינה האחראית לכלכלה. השגשוג החדש ניתן היה להיראות במיוחד בניו-יורק.