יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

הגיבורים החדשים, פרק שני - זומבים, חלק ב'

למרות ההופעות השונות של זומבים ויצורים דמויי זומבים לאורך ההיסטוריה של המערב, אין ספק שהמקום שבו אנו פוגשים זומבים באופן שבו הם מוצגים לנו היום, המקור הראשוני לדמות הזומבי בעולם המודרני,  הוא הסרט של ג'ורג' א. רומרו "ליל המתים החיים".
אבל, זו תהייה טעות לראות בסרטו הראשון של רומרו פשוט 'סרט זומבים' כמו סרטים רבים אחרים שבאו בעקבותיו, זאת ממספר סיבות; ראשית, בסרט אין זומבים. כלומר, יש שם מתים שקמו לתחייה והם אוכלים את החיים, אבל בסרט קוראים להם Ghouls, השם הערבי למתים החיים. שנית, דומה בעיני שצפייה בסרט רק כסרט הזומבים הראשון, מבלי לקחת בחשבון את ההקשר ההיסטורי שבו צולם הסרט, מביא לתמונה חלקית ביותר של מה שרומרו ניסה לעשות בסרט זה.
עלילת הסרט הינה פשוטה יחסית והיא גם הבסיס לרוב סרטי הזומבים הבאים; המתים קמים לתחיית, החיים נסים על נפשם, החיים מתבצרים בבית, המתים צרים על הבית. בסרט זה, גיבור הסרט הוא אדם שחור אשר בורח לתוך בית שבו מתבצרת משפחה, בחורה ועוד בחור. אבל גיבור הסרט הוא ללא ספק בן המשוחק באופן מצוין על ידי דוויין ג'ונס.
כאן נכנס ההקשר ההיסטורי שהזכרתי. בן הוא אדם שחור הנאלץ לברוח באזורי הכפר של מרכז אמריקה, בזמן שעדר של אנשים חסרי מוח רודף אותו ללא סיבה ברורה. השנה, כאמור, היא 1968 – השנה שבה נרצח מרטין לותר קינג ושלוש שנים אחרי רצח מלקולם X, שנה זו ראתה את שיא המאבק לשוויון הזכויות של השחורים בארצות הברית. אלו היו גם השנים של תנועת ילדי הפרחים הגדולה בהתנגדות למלחמת וייטנאם ששיאה גם הוא היה בשנים אלו.
סרטו של רומרו, מתוך הקשר זה, מתאר עבורנו מציאות שבה ההמון יוצא להילחם באופן עדרי בזמן שהאינדיבידואל, וליתר דיוק האינדיבידואל השחור, נאלץ לשרוד לבדו כנגד כל הסיכויים. בסוף הסרט החיים מנצחים את המוות, אך משתנים בעקבות המלחמה נגדו. הם הופכים צמאי דם וטיפשים. ברימייק משנת 1994 אנו רואים אותם כפריים בורים, מתעללים בגופות וצוחקים.
עלינו להבין את ההקשר הזה משום שהביקורת החברתית, שלמעשה נעלמת לחלוטין מסרטי הזומבים העתידים לבוא, היא חלק בלתי נפרד מהמניע של הסרט הזה ושל ההמשך שלו אותו עשה רומרו בשנת 1978 – "שחר המתים".
שחר המתים ממשיך את הקו של הסרט הראשון אך ביריעה רחבה יותר. הסרט מתחיל בכאוס השורר בין בני האדם, מה שהתחיל כסיפור שובו מתרחש בבית עם מספר מצומצם של אנשים, הופך לאפוקליפסת זומבים. הסרט הזה, שזכה להצלחה גדולה בזמנו, מתאר קבוצה גדולה יותר של אנשים המתבצרת במקום גדול יותר – קניון.
הרבה אנשים טועים לחשוב שהסיבה לכך שהסרט מתרחש ברובו בקניון נודעת ליצר ההישרדות של החיים המחפשים מקלט במקום שמכיל אוכל וביגוד, אך הבנה זו מפספסת שוב את ההיבט הביקורתי שרומרו ניסה לעביר כאן. גם כאן ההקשר ההיסטורי יכול לתת לנו תמונה ברורה יותר.
השנה שבה הסרט יצא, כאמור, הייתה 1978. לקראת סוף שנות השבעים חל בארצות הברית ניסוי כלכלי כושל בהגבלת העלות לצרכן על מוצרי צריכה. תגובת החברות הגדולות הייתה שינוי מהותי באופן השיווק של מוצרים. במקום לייצר מוצר שנועד להיות הטוב ביותר שניתן ליצור, החברות החלו לשחרר בכל שנה מוצרים חדשים יותר, דומים לקודם, אך שונים מספיק כדי להיות מסוגלים לדרוש על המוצר החדש יותר ממה שדרשו על המוצר הישן.
אנו יכולים לראות שגישה זו שורדת עד היום בשוק הטלפונים והסמארטפונים – בכל שנה בערך, יוצא מכשיר חדש שעלות הייצור שלו זהה לחלוטין לזה מהשנה שעברה, אך השינויים הקלים (גודל המסך, הזיכרון, המצלמה) מאפשרים ליצרן לדרוש מחיר גבוה על המוצר החדש.
בשנות השבעים המהפכה הכלכלית הזו יצרה בפועל את הצרכנות החדשה, ערך קפיטליסטי שאנו יכולים לראות אותו חי ובועט עד היום. הקניון הפך להיות חגיגה חדשה של צרכנות, שכן, הפעם, הקהל נקרא לקנות לא רק מוצרים שאין להם, אלא מוצרים שיש להם כבר. פתאום המשפחה לא יכלה לחיות עם הטלוויזיה שלהם, שכן עכשיו יש טלוויזיה חדה יותר, גדולה יותר, טובה יותר ויקרה יותר.
אל תוך המציאות הזו רומרו מכניס את "שחר המתים" השאלה המהותית שהסרט ביקש להעלות לא הייתה הישרדותם של החיים, אלא העובדה שהמתים חסרי שכל נעו בהמוניהם אל הקניון. באופן זה רומרו ניסה להראות לקהל האמריקאי מראה שלו הצרכנות החדשה – נהירה חסרת דעת אחר צרכנות חסרת ערך.

אבל רומרו ביצע פעולה נוספת ביצירת הסרט השני. בכך שהוא נטל את סיפור הזומבים הראשון והמשיך אותו, פחות או יותר באותו הזמן, במקום אחר, עם אנשים אחרים, הוא פתח את הדלת למיתולוגיזציה של שואת הזומבים. כפי שנראה בחלק הבא, סרטי הזומבים כולם מתרחשים במקביל כל במאי מוסיף עוד אספקט למעין סיפור קולקטיבי שהנרטיב שלו משתנה בהתאם לאנשים ולסביבה למרות שהעלילה נשארת פחות או יותר זהה. 
לחלק הבא 

יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

שירת זעמי המתוק #12

עיניי הפקוחות
אינן מעידות
כי ער אני.

שפתי הקפוצות
אינן מתכווצות
לנשיקה.

כתפיי השפופות
אינן עייפות
ממשא חיי.

אזניי הזקורות
עכשיו נזכרות
בשתיקה.

ובכל זאת צריך לחכות בתור,
ובכל זאת צריך לחקות חמור,
ובכל זאת צריך לחכות בתור,
ובכל זאת צריך לחקות חמור.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

יום שני, 25 בנובמבר 2013

על אהבת ילדים, מתוך 'מבקר בתרבות'

 
מי לא אוהב ילדים? כולם אוהבים ילדים! למעשה, אם נוכל להתייחס למדד ה'לייקים' כמשקף מציאות, אז ילדים, לצד חתולים, הם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כולנו.
האהבה הזו לילדים, כאן במדינת היחידה בעולם שמעודדת ילודה, היא ערך קדוש שאין שווה לו, כי עם כל הכבוד לרב, אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא. אבל אימהות הן בהחלט לא הקבוצה היחידה שאוהבת ילדים, כאמור, כולם אוהבים ילדים, כאן במדינת הילודה.
אני, לדוגמא, תמיד אהבתי ילדים, עוד כשהייתי בכיתה י'-יא' והתנדבתי ב'גן רחל' הקרוב לבית ספרי, ואחר כך בעבודות אחרות עם ילדים, בקייטנה שבה הדרכתי, בבית הספר היסודי שבו הייתי ספרן, בפנימיות שבהן הייתי מדריך טיפולי, ובאקי"ם שם הייתי חונך, תמיד אהבתי לעבוד עם ילדים. עכשיו, עם הולדת ביתי, אהבתי אליה אינה יודעת שובע. אין מה לעשות גם אני, כמו כולם, אוהב ילדים.
לצד כל האהבה הזו, חשוב לציין שיש מקום שבו אהבת הילדים חוצה גבול ברור ומובחן שבו היא הופכת מהנפלא לנורא. אנו קוראים לחציית הקו הזה 'פדופיליה'. שיהיה ברור, פדופיליה אינה מוגדרת על ידי החוק הקובע את הגיל המותר, אלא על ידי משהו אחר. החוק מגביל את גיל ההסכמה ל16, ומגדיר בגיר כבן 18, אבל מי שחושב שנערה יפה בת 17 היא מושכת, הוא לא אדם חולה אלא אדם שפוי לחלוטין. ולבל נתחיל להיתמם כאן, חשוב לקחת בחשבון שקטגוריית 'Teen' היא הקטגוריה הכי נצפית בפורנוגרפיה והיא "נצרכת" ביחס של 80%, לקטגוריה הזו ו20 למאות הקטגוריות האחרות הקיימות היום בשוק.
שהקשר של איזה זמר מפרסם המילה "פדופיליה" נזרקה לאוויר יותר מדי פעמים, ולא בצדק. באופן אישי אני מוצא גבר בן ארבעים שמסתובב עם בחורה בת עשרים מגעיל, בת שמונה-עשרה דוחה ומתחת לזה עבריין. אבל לא פדופיל. אם אנו צריכים הגדרה לפדופיליה הנה היא: פדופיל הוא אדם הנמשך מינית לבני אדם שעוד לא הגיעו לבשלות המינית שלהם.
אבל בואו נשים את הסוטים בצד, הו חברה נאורה שכמונו. כי אנחנו לא רואים בילדים אלא ילדים. ורדרדים מתוקים שמנמנים ועסיסיים שהם. אנחנו לא רוצים לראות בילדים שלנו שום דבר מלבד ילדים מתוקים ותמימים שלפעמים עושים בלגן, אבל יש בהם את התום הזה שאנחנו כל כך לא רוצים לראות אותו נעלם עם הבגרות.
האם זה נכון? זה מרגיש נכון, אבל האם זה עומד במבחן המציאות?
היום, יותר מאי פעם אנו רואים ילדים בפרסומות. כמעט ורק ילדים. למעשה ילדים כנראה מוכרים יותר מסקס, כי היום יש יותר פרסומות שמנסות למכור לנו דרך ילדים, מאשר דרך סקס. ואני לא מתכוון למוצרי ילדים שבהם רואים ילדים, אני מתכוון ילידים שמוכרים לנו ביטוח בריאות, לילדים ששרים וצוחקים כל הדרך אל הבנק, לילדים שמסבירים לנו על המכללה החדשה. ומה קורה בכל הפרסומות האלה? הילדים האלה לבושים בחליפות, בבגדי עבורה, מוצגים לכולם כבגירים חמודים. ומה עם השירים בפרסומות האלה? בכמה פרסומות שומעים ברקע ילדה או ילד שרים שיר שבמקור נכתב כשיר אהבה בין מבוגרים ("תן לי רק דקה לנשום...").
ואז קרה משהו נפלא! לרגע. יצאה פרסומת מהפכנית לחטיף "שוש", שבה, אתם מוכנים לזה? ילד מתנהג כמו ילד, עם החוצפה המתוקה של ילדים, והאסרטיביות המקסימה שאנו כה רוצים לטפח בהם. ולא סתם ילד. ילד שעומד על שלו, במשפט האלמותי שלו הוא דורש "אתם לא מחליטים עלי! רק אני מחליט עלי!" הלוואי ועוד ילדים יידעו שרק הם מחליטים על עצמם, שלאף אחד אין זכות להחליט עליהם. אלה ההם ערכים של אוטונומיה אישית, ערכים של התנגדות לכל מי שרוצה לכפות את עצמו עליהם!
ומה הדבר הבא שמתרחש? הורים אימפוטנטים, מופתעים לגלות שהילדים סוף סוף למדו משהו חיובי מהטלוויזיה, מגלים שאם הילד עומד על שלו, הם הופכים להיות פתאום חסרי אונים. "הילד לא מוכן ללכת לישון" אמרה אם אחת "הוא אומר לי שאני לו מחליטה עליו". אם יקרה, את לא. ומה הדבר הבא שמתרחש? מחליטים לדחות את הפרסומת הזו לשעות הלילה המאוחרות, כי לנו אין בעיה בילד מוסכניק, או בילד עסקן, או בילדה רוכלת בחנות, אבל כשילד מתנהג כמו ילד – זה כבר למבוגרים בלבד.

יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

פנייה לקוראים

קוראי 'אופוס 31' באשר הם,
בחודשים האחרונים פרסמתי בכול יום ראשון פרק מהרומן שלי 'מון בלאן', בשבוע שעבר העלתי את הפרק האחרון שך החלק הראשון. היה נחמד מאוד לגלות הרבה קוראים שעקבו בכל שבוע אחר עלילותיו של דניאל בדרכו אל ההר...לנוחיותם של קוראים חדשים העליתי את הדף הזה, ובו ראשי פרקים לכל החלק הראשון של הרומן.
החלק הראשון הזה, בגרסה מוקדמת יותר שלו, זיכה אותי בזמנו ב'פרס הירשון לספרות' מטעם האוניברסיטה העברית. ועכשיו הוא מועמד גם לפרס סמיט לספרות צעירה. ברביעי בדצמבר נדע כולנו אם הוא זכה או לא. בינתיים, חשבתי שיהיה נכון לעשות הפסקה קצרה לפני העלאת הפרקים של החלק הבא...
לכשיושלם הרומן, הוא יהיה מורכב משלושה חלקים; את החלק הראשון, סיימתי והעליתי, את החלק השני כתבתי אך הוא צריך עוד קצת עבודה (סיבה נוספת להפסקה הזו) ואת החלק השלישי... אין לי מושג מה קורה בו...
בייניים קריאה נעימה ותחזיקו אצבעות... 

יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

הגיבורים החדשים, פרק שני - זומבים, חלק א'


לתחילת הספר
לחלק הקודם

בפרק זה אנו מתקדמים אל היצורים החביבים של העשור האחרון – הזומבים. כפי שהסברתי בפרק הקודם, הזומבים הם, במספר מובנים, התפתחות אבולוציונית של פרנקנשטיין, ספציפית זה מהגרסא הקולנועית של 1931. דמיון זה בין שתי הדמויות האלה נהיה ברור כאשר אנו מבינים שאיננו מתייחסים כאן לעובדות ביוגראפיות, כמו שבשני המקרים מדובר במת ששב לתחייה, שכן גם המוות וגם החיים הינם שני דברים שונים לחלוטין בשני המקרים. אלא מגישה ביהביוריסטית – גם פרנקנשטיין מ1931 וגם רובם המוחלט של הזומבים הם אילמים, מלבד נהימות שונות, הם הולכים בצורה נוקשה ואיטית, ידיהם מושטות קדימה ומבטם מזוגג, ושתי הדמויות הורגות אנשים סתם בלי סיבה ברורה הנראית לעין.
בעקבות ההתפוצצות הקולנועית/ספרותית של זומבים כגיבורי תרבות בחצי המאה האחרונה, הרבה אנשים טועים לחשוב שזומבים הם המצאה של המאה העשרים. כדי למגר דעה קדומה זו, וכדי להכניס את דיוננו הקרוב בזומבים בתוך הקשר היסטורי, החלטתי להתחיל את הפרק בהיסטוריה קצרה של זומבים.  
המקורות של הזומבים מפוזרים בכל תרבות המערב, האזכור הראשון של מתים-חיים-אוכלי-אדם, נמצא באפוס השומרי 'גלגמש', שנכתב במסופוטמיה באלף השלישי לפני הספרה. באחד הפרקים גלגמש, גיבור של אלים ובני אדם כאחד, פוגש את אישתר, אלת הפריון והמלחמה. אחרי שהיא חוזה בגבורתו של גלגמש במלחמתו נגד המפלצת חוּמְבַּבָּה, היא מתאהבת בגלגמש ומנסה לפתות אותו. גלגמש דוחה את פיתוייה של אישתאר והיא, כנקמה מאיימת בקללה על כל המין האנושי:

"ויעלו המתים מן השאול תחתית,
ויאכלו את החיים,
כי ירבו המתים מן החיים"           
               (גלגמש, לוח 6, שורות 98-100)

בציטוט קצר וקדום זה אנו רואים את שלושת הרכיבים המהותיים של הזומבים; הם מתים ששבו לחיים, הם אוכלים את החיים, הם רבים מאוד. הנקודה האחרונה יכולה להיראות חסרת משמעות ביחס לשתי התכונות האחרות של הזומבים אבל היא מהותית. ראשית יש כאן יחס מתמטי – בכל רגע נתון יש יותר מתים מחיים. בחישוב האחרון שנעשה בתחום, הוערך שבערך 70 מיליארד בני אדם מתו בששת אלפי השנה האחרונות. אבל ההיבט המתמטי אינו המהותי אלא זה; הזומבי אינו יריב חזק כלל, ברוב המקרים מטאטא יכול להרחיק אותו מעליך. הבעיה עם זומבים מתחילה ונגמרת בכמות, אחד אחד, הם אינם יריב שקול לאדם, אך כאשר הם מופיעים כנחיל, בריחה הופכת להיות האופציה היחידה כדי לשרוד.
הרבה חוקרים נוטים להביא כאחד האזכורים הקדומים לזומבים את חזון העצמות היבשות של יחזקאל:
וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: ס וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:
                      יחזקאל, לו', א'-יב'

אך, למרות התיאורים הציוריים של המת הקורם עור וגידים, תיאור זה אינו מתייחס לתחיית המתים כלל וכלל, אלה זו היא מטאפורה לתקומתה של ירושלים אחרי החורבן. אין זה המקום לדון ביחסים המטאפוריים הייחודיים של ספר יחזקאל אך די שנאמר שבכל מקום בספר יחזקאל שבו מופיעה מטאפורה היא מוצבת ביחס ישיר למושא שלה, להבדיל ממטאפורות פתוחות המתירות את עצמן לפרשנויות שונות.
בספר דניאל ובספר ישעיה מוזכר גם כוחו של אלוהים ליצור ולגמור חיים, כמו גם להחיות מתים, אך רק אחרי בואם של הפרשנים במשנה (מסכת סנהדרין, י' משנה א') אנו רואים את רעיון תחיית המתים כאחת הדוגמות הבודדות של האמונה היהודית. יש להעיר בהקשר זה שהאמונה בתחיית המתים אינה האמונה בבואם של הזומבים שכן, יש לשער שתהייה אכזבה רבה בקרב המאמינים, אם הללו יגלו ששובם לעולם החיים בבואו של יום הדין מוצא אותם כזומבים חסרי שכל.
גם אצל הבת החורגת של היהדות – הנצרות – אנו מוצאים דוגמאות של תחייתם של המתים; ישוע הנצרתי מחייה את לזרוס:

"ויאמר ישוע שאו את-האבן מעליה ותאמר אליו מרתא אחות המת אדני הנה כבר באש כי-ארבעה ימים לו: ויאמר אליה ישוע הלא אמרתי לך כי אם-תאמיני תחזי את-כבוד האלהים: וישאו את-האבן אשר המת הושם שם וישוע נשא את-עיניו למרום ויאמר אודך אבי כי עניתני: ואני ידעתי כי תענני תמיד ואולם בעבור העם הזה אשר סביבותי דברתי למען יאמינו בי כי אתה שלחתני: ויהי ככלותו לדבר ויקרא בקול גדול לעזר קום צא: ויצא המת וידיו ורגליו כרוכת בתכריכין ופניו לוטים בסודר ויאמר אליהם ישוע התירו אתו וילך לדרכו"
                                                            הבשורה על פי יוחנן, 11, 44

בנוסף ישוע עצמו קם לתחייה אחרי שהוא מת על הצלב. אבל גם כאן אנו פוגשים תחייה שונה לחלוין מזו של הזומבים שכן, דומה בעיני שאם ישוע היה מחייה את לזרוס וזה היה חוזר כזומבי, עדת מאמיניו הייתה רואה בזה כנס חלקי בלבד. ובאותו הקשר, דומני שאם ישוע עצמו היה חוזר לחיים כזומבי הדבר היה אמנם יכול לספר סדרה נפלאה של ספרי קומיקס, אך לא הופך לאחד מעיקרי אמונה של אחת הדתות הנפוצות בעולם.
המקום הראשון שבו אנו פוגשים בזומבים אמתיים (כן, זומבים אמתיים) הוא באזור קזחסטן החל מחמש-מאות לספירה. שם מתואר התהליך הראשון, מבין רבים, של זומביפיקציה –הפיכת אדם לזומבי – התהליך הוא פשוט כפי שהוא נוראי. ראשית מקרקפים את ראשו של הקורבן בעודו בחיים, לאחר מכן חותכים יריעה של עור מעז חיה בגודל המתאים ובשלב השלישי מלבישים את יריעת העור הטרייה על הקרקפת החשופה של הקרבן. השיער הגס של העז צומח מטה וחודר את הקרקפת, מה שגורם לנזק מוחי רב עבור הקרבן והוא הופך, בפועל לזומבי כנוע וחסר שכל.
היצור המסכן הזה, אשר בקירגיסטאן נקרא מאנקוּן, מופיע לדוגמה ברומן 'והיום איננו כלה' של צ'ינגיס אייטמאטוב. לימים הכינוי הזה יהפוך ברוסיה הקומוניסטית לכינוי גנאי של כל אדם ששכח את עברו והפך להיות נאמן עיוור של הקומוניזם.
עוד גרסה חשובה של זומבים מופיעה באזור בגדאד באלף העשירית לספירה. ביצירת המופת 'אלף לילה ולילה' וביצירות אחרות מהתקופה אנו פוגשים את הגוּל (Ghoul, או 'גועל' במדריך המפלצות של 'מבוכים ודרקונים'). הגול הוא יצור מת דמוי אדם המתקיים על ידי אכילת החיים. תכונה מעניינת שיש לגול הוא הצורך להכות בו בראשו על מנת לעצור אותו, תכונה שנשמרה עד היום בכל גרסה של זומבים. אבל אצל הגול המכה בראש הינה חלקית. אם מכים בראשו פעם אחת – הוא נופל מת, אך אם מכים בראשו שנית הוא קם לתחייה.
הגול הגיע למערב במהלך המאה ה18 ברומן האוריינטליסטי 'חייו של הח'ליף וואת'ק' מאת וויליאם בקפורד, שפורסם בשנת 1782. וניתן למצוא אזכור מורחק של היצור הזה בשמה של הדמות 'ראס אל גוהל' מסדרת הקומיקס באטמן – ראס אל גול, או ראש המתים, הוא מנהיג כנופייה של מתים חיים או חיים מתים, בהתאם לגרסה אותה אנו קוראים.
במהלך המאה ה13 הרבה מתים יצאו מהקברים שלהם אבל זו לא הייתה תחיית המתים, משום שהם לא מתו כלל וכלל. זו הייתה התקופה של המוות השחור, המגיפה שפשטה בכל אירופה והביאה למותם של כשליש מהאוכלוסייה. באותה תקופה המוות הפך כל כך שגור בקרב החיים, שפעמים רבות היו לוקחים מישהו שהתעלף או פשוט נרדם חזק, וקוברים אותו יחד עם שאר המתים.
לבסוף, על מנת להימנע מטעויות כאלה הרכיבו מתקן מיוחד אשר בראשיתו ניצב פעמון קטן שהיה מחובר בחוט לתוך הקבר. אם המת היה לפתע מתעורר לחיים, כל שהוא היה צריך לעשות הוא לצלצל בפעמון ומיד היו באים להצילו. מהמתקן הזה אנו מקבלים את הביטוי היום של "הצלצול הגואל".
בשנת 1492 מאמין גדול בתחיית המתים, כריסטופר קולומבוס, מצא את עצמו ביבשת אמריקה, בתוך פחות ממאה שנה, הדבר הוביל לסחר העבדים הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות. התהליך הזה הביא למפגש הייחודי של משולש הדתות הבא; הנצרות האירופאית, הדתות האינדיאניות המקומיות ודת הווּדוּן המערב אפריקאית. המפגש הזה יצר דת חדשה, מקומית, המורכבת משלושת הדתות הללו יחדיו המכונת וודו. מהדת הזו, כפי שהיא מופיעה בהאיטי, אנו מקבלים את המילה 'זומבי' שפירושה – רוח המתים.
בתהליך הכישוף של הוודו יוצרים זומבי על ידי הרעלת הקורבן בכמות קטנה של הארס של דג האבו-נפחא. הארס, המשפיע על מערכת העצבים, משתק את הקורבן, מחליש את נשימותיו, ומאט את פעימות ליבו, למידה כזו, שהקרבן נראה מת לחלוטין, לעין בלתי מזויינת. לאחר מכן קוברים את המת ומחכים בערך ארבעים ושמונה שעות עד שההשפעה תפוג. לא ברור אם הרעל עצמו, או הטראומה הכרוכה בהתעוררות בתוך הקבר, אבל הקורבנות של ה'כישוף' הזה היו הופכים כנועים ושקטים, וממשיכים את חייהם כעבדיו של המכשף.  
בתרבות הפופולארית היו ייצוגים של הזומבים מהאיטי עוד לפני הייצוגים המוכרים לנו היום; הסרט white zombie, משנת 1932 היה הראשון וכעשור אחריו הופיע הלהיט , I walked with a zombie (1943) וקיבע את דמות הזומבי של האיטי בקולנוע האמריקאי. למרות ייצוגים אלה, אין ספק מה הוא המקור של הזומבים, כפי שאנו מכירים אותם כיום – "ליל המתים החיים" של רומרו.

לפני שנמשיך לחלק הבא יש להעיר עוד תהליך של זומביפיקציה בתרבות המערב שהיה קיים לאורך כל המאה העשרים והינו קיים עד היום. בעולם הפסיכיאטריה ניסו מאז ומעולם "להרגיע" אנשים שהתנהגותם אינה מתאימה לחברה. בראשית היה זה השוקים החשמליים שתרמו לזומביפיקציה, אחר-כך המשיכו לתהליך שמשום מה נראה יותר הומאני של כריתת אונה. היום אנו הרבה יותר הומאניים ותהליכי הזומביפיקציה בימינו הם תוצאה של כדורים פסיכיאטרים, שלמרות שהתוצאה שלהם זהה לשוק חשמלי ולכריתת אונה, הניקיון שבמתן כדור מביא נחת רוח לעוסקים בדבר. 
לחלק הבא

יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

שירת זעמי המתוק #11

רציתי ששירי יעוררו את לוחם החופש,
אבל הוא נשאר ישן.
אתמול הוא נשאר ער עד מאוחר,
במשרד של זר, עם מה שנגרר
מליל אמש.

רציתי ששירי יעוררו את המהפכן,
אבל הוא עסוק עכשיו,
בחלום ממוחשב. כן, יש לו סטארטאפ
שהולך לעשות לו מיליונים,
אז אין לו זמן, למהפכן.

רציתי ששירי יעוררו את הזמר,
אבל הוא בדרך לגמר.
מעדיף לתת שיר אחד לאף אחד,
במקום לשיר בבר, לאוזני כל זר,
לפני שזה נגמר.

רציתי ששירי יעוררו אותך,
את שקוראת את המילים האלה
בחיפוש אחר משהו שיעורר אותך,
אבל את רק חייכת,
ועשית לי לייק.
בחזרה לשירת זעמי המתוק

יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

מון בלאן, פרק 11. קודה


נדיר מאוד שמשהו חודר את המחסום שבין החלום והמציאות.
ואם כבר קורה אירוע מסוג זה, בדרך כלל הוא מקבל צורה של שיר או של סיפור, או של תורה.
אך ישנן הפעמים הספורות שבהן דבר מה גשמי, מוחשי, מצליח לחדור מצד אחד לשני.
אחד הדברים הבודדים בעולם הזה שיכולים לבצע את המעבר הזה הוא הזעקה הקורעת.
הזעקה הראשונית.
הגרסה האנושית לאותו "ויהי אור" מפורסם.
הזעקה הזו ניתקה מחלומו של דניאל אל העולם האמיתי ולמרות שלא ניתן היה לשמוע אותה, משק כנפיה השליך אותה עד אל ההר המקביל ומשם להר אחר ומשם ישירות לכיוון דניאל שגופו אמנם ישן בישיבה אך נשמתו כבר החלה לנסוק אל השמיים.
הצעקה חדרה את דניאל כאילו כבר לא היה בו מן המוחש, ומשם היא המשיכה ישירות אל ההר של דניאל, ההר המאיים שניצב בגאון לגבו.
שם, בתוך הצוק הכביר שאל מרגלותיו דניאל הצליח להגיע, היא הטיחה עצמה ונעלמה חזרה לעולמה.
 
כרכוב של קרח ישב בקצה הצוק, כרכוב זקן ועייף.
הוא עשה את אותו דבר שהוא עשה כל חייו, הוא ישן על הצוק, נהנה מהבריזה העדינה של כוכב-לכת המסתובב על צירו.
תמיד הוא ישן.
גם כשמטפסים שונים נעצו בו את הגרזנים הקטנים שלהם, גם כשחבלים גירדו את קרקפתו, גם כשמסוק פעם נחת על ראשו.
פעם, כשהוא היה צעיר, האדמה רעדה והוא התעורר והחזיק חזק עד שהיא חלפה.
אבל הזעקה הזו הפתיעה אותו.
לא היו לה רעדים קלים המבשרים על בואה.
והוא נעור מתרדמתו כמוכה הלם ולפני שיכול היה להבין מה פשר הרעש, הוא איבד את אחיזתו מרובת השנים בצוק ונחת מטה במהירות, מתפורר לחלקיקים רכים, ובקול חבטה שקט הוא נח על הקרקע תחתיו, בלי לחוש שהוא מכסה ועוטף בגופו את אחד המטיילים האלה שישן לו בישיבה.

יום שישי, 15 בנובמבר 2013

שאקה משבט זולו, מתוך 'אגדות אמתיות'

האגדה שלנו היום מביאה אותנו לחלקה הדרומי של יבשת אפריקה, לפני כמאתיים וחמישים שנה. האזור הזה היה מחולק כולו לשבטים וממלכות שונות, כמו שבט מת'אתווה ושבט זווידה החזקים, או ממלכת נוונדווה הגדולה. השבטים חיו זה לצד זה בשלום יחסי: אמנם הייתה ביניהם תחרות בריאה על הציד ולכל אחד מהם הייתה דרך משלו לעבוד את האדמה, אבל כל עוד הגשמים ירדו והתבואה צמחה, כל אחד מהשבטים חי בשלום עם שכניו.
באחת הממלכות הקטנות יותר של הערבה הגדולה, זולו שמה, חי לו המלך סנזאנגאקונה עם שתי הנשים שלו. יום אחד הגיעה לדלתו נאנדי היפה, שהייתה בתו של ראש שבט הלנגאני. הם כבר נפגשו כמה חודשים לפני כן, אבל הפעם היו בידיה חדשות מרעישות בשבילו.
נאנדי סיפרה לו שהיא בהריון עם בנו. "הריון?" שאל סנזאנגאקונה. "לא יכול להיות! ודאי ננשכת על ידי חיפושית האישאקה ובגלל זה הבטן שלך כה נפוחה".
החודשים חלפו ובטנה של נאנדי המשיכה לתפוח, ולבסוף נולד לה בן. היא קראה לו שאקה, על שם החיפושית. לסנזאנגאקונה לא הייתה ברירה אלא להכיר במציאות ולשאת את נאנדי לאשתו השלישית.
דבר אחד הוא להיות נשוי לשלוש נשים, ודבר אחר לחלוטין הוא לחיות עם שלוש נשים. סנזאנגאקונה גילה במהרה שהמטלה הזו גדולה אפילו על מלך שכמותו. הוא החליט לגרש מעליו את נאנדה אשתו ואת בנו שאקה, והם נאלצו לנדוד בחזרה לשבט הלנגאני.
החיים בשבט לנגאני היו קשים מאוד לשאקה הצעיר. הילדים האחרים היו מקניטים אותו, ולפעמים גם מרביצים לו. הם צחקו עליו כי היה זר, על כך שאביו גירש אותו.
פעם אחת, הילדים נטלו כף מלאה בדייסה והכניסו אותה לתוך המדורה. כששאקה הגיע אמרו לו, "הי שאקה, שמרנו לך דייסה". אחרי שהוא החל לבכות בגלל פיו השורף, הם החלו לצחוק ולהגיד, "מה תעשה שאקה משבט זולו, תביא לנו את אבא שלך?".
סיפרנו בתחילת האגדה על השלום היחסי ששרר בארץ, ואמרנו שהשלום נשמר כל עוד הגשמים ירדו והתבואה צמחה; אבל אז הגיעו שנים של בצורת. הגשמים חדלו לרדת והחקלאות פסקה. בהיעדר משאבים מספיקים לכל השבטים, התחרות הבריאה שהייתה ביניהם הפכה לשנאה, והצמאים למים הפכו במהרה לצמאים לדם.
שאקה היה אז כבר בחור צעיר, שילדותו הקשה הפכה אותו לחסון וקשוח. כמו כל הנערים, הוא גויס לצבאו של דינגיסוואיו מנהיג שבט מת'אתווה. המנהיג גילה במהרה שהעלם הצעיר הזה קורץ מחומר אחר משאר הבחורים. הוא היה מהיר מהם, חזק מהם, ובשעת הקרב היה אמיץ יותר מכולם. מסתבר שההתעללות שחווה מילדי שבט לנגאני חישלה אותו והפכה אותו למכונת מלחמה אנושית. דינגיסוואיו הבחין בכישוריו הייחודיים של שאקה, ובמהרה קידם אותו והפך אותו לבסוף לסגנו. כאשר דינגיסוואיו נפל בקרב, היה זה שאקה משבט זולו שתפס את מקומו.
שאקה הוכיח את עצמו לא רק כלוחם מעולה, אלא גם כמנהיג מעורר השראה וכמצביא חכם. הוא כבש במהרה שבט אחר שבט, והחל ליצור לעצמו ממלכה. הוא גייס את החיילים מכל שבט שהכניע לצבאו, וזה הפך להיות לכוח גדול יותר ויותר עם כל ניצחון.
כאשר שבט זווידה, החזק שבממלכת נוונדווה, יצא להביס את צבאו של שאקה, הוא ניצח אותם בתכסיס צבאי גאוני: הוא ביקש מחייליו לסגת לאחור כאילו שהם בורחים, וכך משך את צבא זווידה אל תוך השטח שלו, ששם היה לו יתרון בולט. אז, בהפתעה גמורה, ציווה על חייליו הנסוגים להסתובב ולתקוף. צבא זווידה נפל בפח, ושאקה כבש כך את ממלכת נוונדווה.
צבאו הפך גדול מאי פעם. סגניו שאלו אותו, "לאן עכשיו, מנהיג גדול שלנו?" שאקה ענה במילה אחת – "זולו!"
כך חזר שאקה לממלכת זולו. הוא, שגורש על-ידי אביו ונאלץ לברוח עם אמו, חזר עם צבא ענקי. אמו נאנדי נשארה לידו כל השנים האלה, שהקנו לה ניסיון וחכמה רבה, והיא הייתה ליועצת הקרובה ביותר שלו.
שבט זולו נכבש בקלות. שאקה מיהר ליטול את המקום שהיה פעם של אביו, והפך להיות "שאקה מלך זולו". השבט שלו, שהיה פעם קטן וחסר משמעות, הפך לאחת הממלכות הגדולות והחזקות באפריקה כולה.
שנים רבות אחרי מותו של שאקה זולו, הבריטים פלשו לאפריקה במטרה לספח אותה לאימפריה שלהם. מכיוון שלבריטים היו רובים, הם זלזלו בשבטים האפריקאים הפרימיטיבים האלה שעדיין נלחמו בחניתות ומגנים. כשהם הגיעו לממלכת זולו, הם ספגו מפלה כבדה. החיילים הבריטים מצאו את עצמם פתאום ניצבים מול כוח מתפרץ עצום של חיילים אמיצים ומאומנים שלא עצרו אפילו מול מטחי היריות. כשהבריטים המובסים שאלו את חיילי הזולו מי לימד אותם להילחם כך, החיילים השיבו להם במילה אחת – "שאקה!".

רוצים לקרוא עוד אגדות אמיתיות? לחצו כאן