יום חמישי, 30 בינואר 2014

שירת זעמי המתוק #20

אני מחפש עבודה.
כלומר,
אין לי עבודה.
ואני חייב לעבוד
כי היום כולם חייבים לעבוד.
כי היום יש גרדום
שמתנדנד מעל האנשים הלא נכונים.

והם אומרים לי
שכל עבודה מכבדת את בעליה
אבל אני רק בעלה של אשתי
ואין לי עניין בביגמיה
וחוצמזה,
לא כל עבודה מכבדת את בועליה
כי לא כל מעסיק מכבד את פועליו.

אבל מה זה משנה?
אני עכשיו מובטל
שזה אומר מבוטל 
לפחות בעיני הממשל
יוצא מהכלל
ומי בכלל רוצה להיות בכלל?

והם אומרים לי
שמי שגר מתחת תקרת זכוכית,
לא צריך לזרוק אבנים.
בחזרה לשירת זעמי המתוק

יום רביעי, 29 בינואר 2014

הגיבורים החדשים, פרק שלישי – חייזרים, חלק ג'


לאורך הדיונים שלנו על חייזרים, החל מג'יורדאנו ברונו ועד דארווין ראינו קשר היסטורי מעניין בין חייזרים ודת. במובן מסוים החייזרים הם התשובה החילונית לרעיון הדתי של 'שוכני רקיע'. קשר זה מתחדד כאשר אנו רואים את היחס בין נביא החילוניות פרדריך ניטשה והחייזר המפורסם ביותר בעולם – קאל אל, הלא הוא סופרמן.
ניטשה, אחרון ההוגים הגדולים של המאה ה19, קיבל מקום של כבוד, כאחרון הפילוסופים הרומנטיים וראשון הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים. הוא מייצג גישה שרואה באדם כאדון לממלכתו, יצור שאינו כפוף לכל שליטה עליונה של אלים, אלא רק לרצונותיו שלו ובראש ובראשונה רצונו של האדם לעוצמה. הוא ראה בדת סיפור תרבותי במקרה הטוב ושקר ממוסד במקרה הרע. ובמוסר הדתי ניסיון תיאוקרטי לשימור יחסים חברתיים בין אדונים חברתיים. הוא מבדיל בין מוסר של טוב ורע, מוסר של עשה ולא תעשה, שמייצג עבורו מוסר של משרתים, ומוסר של אדונים אשר רואה את הצד החיובי של המטבע המוסרי לא בהתנהגות טובה לפי הכללים המוכתבים מלמעלה, אלא בהגשמה עצמית – במימוש הפוטנציאל האנושי הטמון בכל אדם שמצליח להתגבר על אנושיותו.



כמודל לדמות הנעלה הזו המתעלה מעבר לטוב ולרוע ניטשה מתאר את העל-אדם, הÜbermensch. אליבא דניטשה, זמן רב מדי נדרש האדם להיות כפוף לאדוניו, יהיו אלה מלכים או אלים, להתכחש ליצריו, להיבטים החייתיים שבוערים בתוכו, ולעצמו ועתה הגיעה השעה שהאדם יגשים את הפוטנציאל החבוי בו ויהיה חפשי לרדוף את האידיאל האותנטי שלו.
בעשורים הראשונים של המאה העשרים, הרעיון הזה כבש את אירופה מהר יותר מנפוליון, בכל מקום צצו כיתות דיון אשר עסקו ברעיונותיו החדשים של הנביא הזה של הפוסטמודרניות. אבל בשום מקום לא הייתה השפעה מכרעת יותר מאשר בגרמניה ובארצות הברית.
בגרמניה, רעיון הÜbermensch, לכד את עיניהם של קבוצה רדיקאלית בשם המפלגה הנאציונאל-סוציאליזם. מהרגע שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה הם פעלו להגשמה ביולוגית של האידיאל הניטשיאני הזה. דרך הסילוף הנאצי, האוברמנטש הוא הפוטנציאל הגלום בעם הגרמני, אם יוכל זה לנקות את עצמו בגורמים מטמאים זרים ולרומם את עצמו לדרגה עליונה. כדי להגשים את האידיאל הזה הנאצים פעלו בשתי דרכים, האחת היא השבחת הגזע דרך סירוס אנשים בעלי פיגור שכלי, והשמדה סיסטמתית של היהודים, הצוענים ושאר העמים הזרים החיים בתוכם. הדרך השנייה, והפחות מדוברת הייתה השבחת הגזע על ידי בניית מחנות השבחה גרמניים; חוות שבהן זיווגו בין נשים יפות וחכמות לספורטאים ואינטלקטואלים במטרה ליצר Übermensch אמיתי. הזמרת פרידה לינגסטד, הידועה יותר בתוך הג'ינג'ית מלהקת אבבא, נולדה במתחם כזה.
לצורך הפרוטוקול חשוב להעיר שפרדריך ניטשה עצמו שנא אנטישמיות, או כל ייצוג של שיפוטיות שאינו מושתת על האדם כיצור פרטי ואוטונומי. הוא אפילו סיים את הקשר עם חברו הטוב המלחין ריכארד וואגנר לאחר שהלה פרסם מאמר אנטישמי.
במקביל לעיוות הגרמני היודע לשמצה, בארצות הברית נחלו רעיונותיו של ניטשה הצלחה אדירה. התרוממותו של האדם בכוחות עצמו אל מעבר לערכים ולתנאים של מוסר של משרתים התאים כמו כפפה לרעיון הקפיטליסטי של החלום האמריקאי, לפיו האדם יכול, בעזרת נחישות, התמדה ועבודה קשה, לרומם את עצמו לחיים של עושר ואושר. בתרגומים הראשונים לאנגלית של ספריו של ניטשה, רעיון הÜbermensch, תורגם מילולית – Superman. ובשנות השלושים רעיון זה החלק לקרום עור וגידים בדמות העל-אדם כגיבור תרבות.
הדוגמה הראשונה לעל-אדם מסוג זה, הופיעה בספר המדע-בדיוני של פיליפ וויילי "גלדיאטור" – בספר זה מדען מייצג נסיוב הנותן כוחות על לנוטל אותו. כשאשתו יולדת את בנם הוא מזריק לו את החומר בלו ידיעתה וזה הופך במהרה להיות אדם חזק ומהיר. מתואר שהוא יכול לקפוץ מעל בניינים גדולים ושהוא חסין כדורים. בסיפור הגלדיאטור הופך להיות מגן אמריקאי ומציל אל ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. הסיפור הזה הוא לא רק המקדים הישיר של סופרמן – הוא גם הדוגמה הראשונה של תת הסוגה של המדע בדיוני הקרויה "סופר גיבורים". אמנם, היו גיבורים בעלי כוחות על עוד מימי יוון העתיקה, כמו הרקולס, אך אלה לא היו בני אדם אלא כוחם נבע מקשריהם עם האלים. המודל החדש של הסופר גיבורים מביא גיבורים שבעזרת כלים מודרניים כמו המדע (גלדיאטור, קפטן אמריקה, ספיידרמן), הטכנולוגיה (בטמן), או אפילו האבולוציה (X-מן) מתרוממים לדרגה חדשה ביכולות האנושיות.
סופרמן, על כל אנושיותו ועל-אנושיותו, הוא יצור חריג במארג הסופר-גיבורים האלה. הוא אינו אדם כלל וכלל – הוא חייזר. על פי הסיפור שלו הוא הגיע מכוכב אוטופי שקרס אל תוך עצמו בין אם מסיבות גיאולוגיות ואסטרו-פיזיקאליות, או מסיבות "אנושיות" כמו שחיטות ותאוות בצע (הסיבה הרס כוכב קריפטון משתנה מגרסה לגרסה, בהתאם למערכת האמונות של הזמן שבו ייצרו את הייצוג החדש לסיפור.
מצד אחד, סופרמן הוא מעין המשך של אותו המבט המכוון מעלה ומצפה לישועה – הוא המושיע הטוב של העולם החילוני. אבל מצד שני, סופרמן מייצג שינוי עמוק יותר בחברה האמריקאית. כדי להבין את הנקודה הזו עלינו להסתכל על העקרונות המנחים את סופרמן.
נאמר לנו שהמוטו של סופרמן הינו "אמת, צדק והדרך האמריקאית". ראשית אנו יכולים לשאול האם לא מספיק שסופר-מן יפעל מתוך עקרונות של אמת וצדק? מדוע אנו חייבים גם את 'הדרך האמריקאית'? אבל מה היא בדיוק אותה 'דרך אמריקאית'. על פי האתוס האמריקאי עצמו 'הדרך האמריקאית' היא דרך היוזמה והשגשוג, אבל בנרטיב של סופרמן דרך זו מיוצגת דווקא על ידי לקס לותר – אויבו האנושי, אנושי מדי, של סופרמן.
בשביל להבין מה היא בדיוק הדרך האמריקאית עלינו לראות מה חוזר על עצמו בכל גרסה של סופרמן. כלומר, מה הוא תנאי הכרחי בסיפורו של סופרמן, לצד כוחו ובגדיו? התשובה לכך הינה מטרידה ומפתיעה – בכל סיפור של סופרמן כוחו של העל-אדם מוצב אל מול ונגד כוח שווה בדמות מרושעת. בין אם כוחו של האיש הרע שווה לסופרמן בזכות יכולות פיננסיות, כמו בדוגמא של לקס לותר, או שמדובר ביצור רשע בעל כוחות שמהווה איום מהותי על סופרמן. סופרמן לא יכול, כמו ספיידרמן ובטמן, להסתפק באויבים אנושים – להציל נשים משודדים וערים משלטונות של מאפיונרים, הוא חייב אויב חזק שיצדיק את כוחותיו.
אם נקשור בין התנאי הזה והמושג ה'דרך האמריקאית' נוכל לראות שגם ארצות הברית עצמה חוותה שינוי במהלך שנות השלושים. עד אותן שנים ארצות הברית הייתה אומה בדלנית שהתנגדה מאוד להתערבות במאבקים של אומות אחרות. היא נגררה בעל כורחה לתוך מלחמת העולם הראשונה וקולות רבים בחברה האמריקאית התנגדו בתוקף ללקיחת חלק במאבק של אימפריאליסטים מלוכניים כמו בריטניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית. אבל מאז סופרמן אנו מוצאים ארצות-הברית אחרת. אומה שבכל דור מוצאת לעצמה ארכי-אויב בדמות זו או אחרת אשר זו חובתה המוסרית להילחם בו בשם הצדק. גרמניה, יפן, קוריאה, קובה, רוסיה, וייטנאם, איראן, עירק, אפגניסטן - כולן היו, בשלב זה או אחר האויב הרשע שאמריקה צריכה להציל את העולם מפניו. אינני מתכוון לדון כאן בצדקתה של מלחמה זו או אחרת, אלא להצביע על התבנית החוזרת על עצמה במדיניות החוץ האמריקאית.
סופרמן, כמובן, אינו אשם בגישה מדינית זו, אבל הוא מכיל בתוכו את אותם עקרונות המובילים אותה. לא בכדי לכל דור בחברה האמריקאית הייתה, לצד האויב הזר, גם גרסה משלו לגיבור הזה – שבאופן כה אמריקאי, הוא לא נולד בארצות הברית, אבל הוא היגר לשם ואימץ את ערכיהם.

לפני שנסיים עם פרק החייזרים, אני רוצה להתייחס בהערה אל הנקודה האחרונה בשיח החייזרים בתקופתנו – תיאוריית החייזר הקדמון. לפי גישה זו, כל ההתפתחויות של האדם, שהפכו אותו מצייד ומלקט ליצור חברתי, הינם תוצאה של התערבותם של חייזרים. אינני מוצא את התיאוריה הזו ראיה לתגובה מושכלת אבל, אחרי כל דיוננו אנו רואים כאן כמה מהבעיות שהעלנו בפרק זה; ראשית, בעידן שבו 'אין אלוהים' זה היה רק עניין של זמן עד שנייחס לחייזרים את התכונה האלוהית הבסיסית ביותר – הבריאה. שנית יש כאן גם מידה של אותם ערכים אימפריאליסטים מערביים שרואה בתרבויות זרות כמו האינקה תרבויות נחותות שלא היו יכולות ליצור את אותם מונומנטים אדירים או להגיע למתמטיקה המורכבת של האסטרונומיה שלהם מבלי התערבות חיצונית (או חוצנית). 
לפרק הבא

יום שלישי, 28 בינואר 2014

מון בלאן, חלק שני, פרק 6. קנון

6. קנון

מאז ימי ראשיתה של האוניברסיטה המודרנית, אי שם בבולוניה של המאה ה13, היה ברור לכל שעל האוניברסיטה להיות, לא מגדל שן מרוחק, אלא מגדלור גבוהה, שתפקידו להאיר את הדרך לכל הבאים. כמו כל ערך אחר, גם ערך זה ננטש במהלך המאה השחורה, רק כדי לקום לתחייה, מאה שנים אחרי-כן, כאשר התרבות הנאו-אורבנית של המאה ה22 החלה להתגבש. מסיבות אלה האדריכל רוברט ברודהד שתכנן את העיר, מיקם את האוניברסיטה, על חמשת מבניה, בקומה העליונה של העיר. הפיצוץ שהתרחש באולם הגדול, פער קרע בדופן המערבי של המבנה בן חמשת הקומות. תודות לביצורים המאסיביים שעטפו את החלק החיצון של העיר, הפיצוץ לא פער פתח אל העולם החיצון והאיזון העדין של תמהיל האוויר הצלול של העיר לא זוהם. היה מוקדם מדי לדעת את גודל הנזק ואת המחיר הכבד בחיי אדם שהפיצוץ יצר, אבל הרעש האדיר של הפיצוץ נשמע בכל רחבי קומות האוניברסיטה, מחריש ומרעיד ונורא. כל מי ששמע נרעד והחל מפשפש במרחב הווירטואלי בעקבות צילומים של האירוע, או הודעות בקשה לעזרה. עכשיו רק עכשיו נחשב.

מאז ראשית מחשבת החינוך הונח שהכיוון אליו שואפים הילדים, או ליתר דיוק, הכיוון אליו שואפים ההורים שילדיהם ישאפו אליו, הוא למעלה. ומשום שהשאיפה החינוכית של העיר היא שהילדים ישאפו אל האוניברסיטה, מתחת לאוניברסיטה מוקמו מרכזי הלמידה והחינוך. עשר קומות צפופות של מבנה דמוי חישוק הרכיבו את מתחם החינוך הקדם אוניברסיטאי. בכל שנה התלמידים שעברו בהצלחה את לימודיהם זכו לעלות אל הקומה שמעליהם. הפיצוץ התרחש מעל כיתות הטיפוח הקוגניטיבי ומוטט את התקרה של כיתת החשיבה הביקורתית של הבוגרים, אשר קרסה כולה אל תוך כיתת החשיבה היצירתית. בין ההריסות של הכיתות חלפו ברקים של תנועת חשמל חופשית ואבק החל שוקע ומכסה את הכול. למרבה המזל, בגלל שעת הצהריים המוקדמת, הילדים בילו בחצרות מרכז הלימוד והכיתות היו ריקות. כשהרעם האדיר נשמע מאיים מעליהם הכול נשכבו על הקרקע חוסים על ראשיהם, בדיוק כמו שלמדו ותרגלו במהלך התרגול החודשי לפני שבועיים. מתוך עשר הקומות של מרכז הלמידה רק העליונות ניזוקו. כל הילדים קוראים לאביהם באותה השפה.

אין זה סוד שילדים צריכים את תמיכת הוריהם. מסיבה זו, מגדלי המשרדים, כארבע-עשרה במספרם מוקמו ישירות מתחת לטבעת שהרכיבה את מתחם הלימוד. בתוך כל אחד מארבע-עשרה המגדלים האלה, שהכיל כל אחד כארבע-עשרה קומות, אלפי הורים מודאגים ומתמחים צעירים חשו ברעד שחלף בבניין. לפני שזוהה מקור הרעש ופשרו הם מיהרו להתחבר אל המקיף, ולחפש משדרים שלא ניזוקו, על מנת להבין את שאירע. בכל ארבע-עשרה הקומות של כל אחד מארבע-עשרה המגדלים, הניהול הביורוקרטי והאדמיניסטרטיבי של העיר פסק. כשילדי נמצאים קרוב למקור הרעש העבודה יכולה לחכות לנצח.

מתחת למגדלי המשרדים, במרכז העיר, הוצב המרכז הרפואי. צורתו הייתה מעגלית, בדומה למבנה החישוקי של מתחם הלימודים אבל הוא היה מורכב מאזור מרכזי של מעליות החירום של העיר אשר ממנו יוצאים לחדי מיון וטיפול ראשוני שמאחוריהם ניצבו האזורים המתמחים השונים, בין אם בקיבוע שברים ופגיעות חיצוניות, או שיחזור איברים ורקמות פנימיים, ובחישוק החיצוני ביותר שלו חדרי האשפוז. מעליות החירום נדחסו ברופאים ובמחלצים ונורו מעלה למקור הרעש. לכל העובדים נשלח איתות להתייצב. לא. אי אפשר להתרגל ללחץ הזה.
 
בשעה כזו בקומת חדרי המגורים התעוררו בבהלה העובדים של משמרות הלילה. יחידות החילוץ והחירום אשר התרגלו לחיים של בטלה נקראו עכשיו לממש את תפקידם החברתי והם עשו זאת ללא זכר לשגרה המנומנמת של חייהם. החולים והעייפים שלא הלכו באותו היום לעבודה וללימודים כבר ראו את מה שניתן היה לראות במסכיהם בבית. זה אירוע נדיר שבכל חמשת קומות המגורים כל המסכים הדלוקים מציגים את אותה התמונה, אבל כמשהו קורה באמת, כולם רוצים ליטול בו חלק, גם אם חלקם מסתכם בצפייה מרחוק במתרחש ושליחת הערות מיותרות לכל עבר במרחב הווירטואלי. הנאום, הפיצוץ והקרחון הנוסק מטה לקומת הילדים בהקו במסכים שוב ושוב, עד שהחלו להופיע קטעים חדשים; התפוצצות המתאבד, מותם של מקדג וגילברט, התאדות המקהלה ולבסוף עדותו של הזמר פולק ששרד את הפיצוץ בנס ההערה שזכתה להיות הפופולרית ביותר בשעה הראשונה הייתה "למה דווקא הוא?!" למרות שהיא נכתבה על ידי הפקיד הזוטר שולצמן, כשישים ושישה אחרוזים מהצופים הודו שהם מזדהים אתה, מה שהביא להעלאה בדרגתו הבירוקרטית של שולצמן ולכתיבת סדרה חדשה של שירים איומים מאת פולק.

רעש של המולת חיים כאוטית מילא את כל עשרים הקומות של מרכז הבקרה. בין התאים היו אלה שהרכיבו מתוך המשדרים השונים נרטיבים מקבילים של האירוע, בהנחה שאם רק יראו טוב יותר את הפיצוץ ואת החורבן שבא אחריו, יוכלו להבין זאת טוב יותר. הנרטיב המשוכלל נשלח במהרה, על-ידי קבוצה אחרת במרכז הבקרה למסכים השונים בעיר. במבנה אחר עקבו אחרי המיקומים השונים של האנשים שהיו בסביבת האירוע, והחלו להיבנות רשימה ראשונית של הנוכחים ושל החסרים, הרשימות נשלחו במהרה לאנשי ההצלה והחילוץ, למרכז הרפואי, ולשומרי הצדק העירוני. בצד אחר של מרכז הבקרה החלו מעבדים את נתוני התמונה ולאחר מכן לנוע אחורה בזמן – לעקוב אחרי התנועה של הפצצה וכך לגלות את האחראים. למרות מלאכת החקירה היסודית, לכולם היה ברור מי האשמים, רק זהותם הייתה חסרה.

בשתי קומות המסחר, אשר בימים כתיקונם אין שום דבר שיעצור את פעילותם המתמשכת, חלה הפוגה בתנועת הסחורות למען מעקב אחר האירוע. הפוגה קצרה זו קדמה לעלייה משמעותית בצריכה המיידית. שכן, היו עדיין אלה שהאמינו בתמיכה פטריוטית על-ידי צרכנות. כאילו אם יקנו כפול משתכננו, תרמו בזאת את תרומתם המוסרית לעיר. הדאגה היא נחלת הכלל.

במתחם הבילוי, מתחת לקומות המסחר, הרוקדים רקדו והשותים שתו, פה ושם החלו ידיעות להבהב אצל כל אחד. במהרה השמועה פשטה. אחר כך הרוקדים רקדו יותר והשותים שתו יותר.

רעש המסורים ושאר המכונות של ארבעת קומות הסדנא תחילה החריש כל ידיעה על העולם החיצון, אך במהרה העבודה בשתי קומות הסדנאות נעצרה והאמנים השונים החלו חושבים כיצד להתבטא. איך אומרים 'פיגוע' בשידה?  או אומרים 'קורבן חירות' בשולחן משרדי? האמנים האלה, כמובן, לא הפעילו את המכונות בעצמם, לפחות אל באופן ישיר, הם עסקו בחלק התכנוני והעיצובי של המוצר, בזמן שמכונות המלאכה פעלו בקצב. הם היו יכולים לעשות את אותה מלאכה מהמרחב השלו של חדריהם, אך מתישהו במאה שעברה מישהו החליט שהאמן צריך להיות קרוב לחומר ולכן משרדיהם מוקמו במרכז קומת המלאכה.

בחוות של המרכז האאוגני החלו להגיע רשימות הנפגעים וגידול האיברים החל לפעול במהירות. שתי קומות של מסדרונות החווה הוארו. תאי מסד שנשמרו בהקפאה הופשרו והוזנו בקודים הגנטיים השונים של הפצועים והגידול החל. רוב התהליך, אם לא כולו, היה מכאני לחלוטין ולא היו הרבה אנשים בחוות, רק כמה אנשי בקרה ופיקוח שהיו רובם ככולם עסוקים בצפייה באירועים מעליהם. תודה לקדמה.

גם התהליך של גידול המזון היה ממוחשב לחלוטין וגם כאן, מלבד נוכחותה המצומצמת של הבקרה האנושית לא ניתן היה לדעת שמשהו התרחש. שדות האנטרקוט והפילה המשיכו לצמוח לאט ורעש החשמל המכווץ ומרפה אותם לוחש סביבם. פסי הייצור החותכים את הבשר לנתחים ואורזים אותו למשלוח המשיכו לפעול בהתאם להזמנות שנשלחו אליהם, ונתחי הבשר הקרים המשיכו להישלח ליעדיהם. כמה מידע שלא יהיו בו, המחשב לעולם לא יודע.

למרות שהאנשים במרכז הזואולוגי לא הרגישו דבר והידיעה שלהם על האירועים הייתה תלויה לחלוטין בקישורם למקיף, בהלה התרוצצה בין כל בעלי החיים במתחם. להקות הציפורים עפו מעלה וחיפשו מפלט בין הקירות הגבוהים של המרכז נתקלות שוב ושוב בתקרה התכולה המלאכותית שהושמה מעליהן. כל הג'ונגל הסבוך של המרחב האקולוגי הסגור הזה רעד בקריאותיהם השונות של בעלי החיים. ארבע קומות ובהן ארבע מאות זנים של חרקים, ציפורים, יונקים, זוחלים ודגים, ובכל זאת תודעה אחת.

מערכות פיזור וטיהור האוויר רעדו כאשר הוזנה הפקודה להאיץ בתהליך. קולטי הפחמן החד-חמצני זיהו את הפיצוץ בתוך זמן קצר והחלה שאיבה זריזה של האוויר המזוהם מהאולם העליון. אוויר חדש, טהור ועשיר בחמצן, עם נגיעה עדינה ביותר של ליתיום נשלח לכל העיר. רצפתה של קומת טיהור האוויר ופיזורו הייתה תקרתו של אולם האוקסידציה שבו תמהיל מדוד ומחושב של צמחים מסוגים שונים קיבל אליו את תערובת העשן עתיר הפחמן של הפיצוץ. כעבור זמן מה שבו שקע העשן והזין את הצמחים, תאורתם החמה של פנסי החממה דלקה והצמחים החלו לייצר חמצן, שנשלח מעלה, דרך חגבים צרים בתקרת המתחם, היישר בחזרה למערכות פיזור וטיהור האוויר.

קריאה נשלחה לכל העובדים של מערכות ניהול הפסולת, כל האנשים משלושת המשמרות נקראו מטה לשלושת קומות המחזור, על מנת להיות מוכנים הן לקבלה ומיון של נזקי הפיצוץ והן לשליחה של חומרי הגלם המעובדים בחזרה לבניית האולם והכיתה ההרוסים. הכול נחוץ, הכול.

התחבורה הניצבת בקומת הקרקע של העיר לא עצרה ולו לרגע קט. אי אפשר לעצור את התנועה הנצחית של הרציפים הרבים. אף על פי - ואולי דווקא כי - החיים ממשיכים.


מתחת לאדמה, במרכז שאיבת והתפלת מי האוקיאנוס, לא נשמע דבר. מכונות השאיבה והטיהור פעלו באין מפריע. 

לפרק הבא

יום שישי, 24 בינואר 2014

שירת זעמי המתוק #19

תסמיניו
של הלם קרב
בקרב השבים מהחזית,
זהים
לתסמינים המוצגים אצל קרבן אונס.

המלחמה היא אנס
המשחר לטרף.

היא עוקבת אחר בנינו בלילה,
כשהם צועדים בחשיכה.
היא לוקחת אותם,
זורקת אותם לרצפה,
עושה מה שהיא עושה
ומשאירה אותם שם
למצוא את הדרך הביתה
לבד.

יום חמישי, 23 בינואר 2014

הגיבורים החדשים, פרק שלישי – חייזרים, חלק ב'

בספרו של ה. ג'. וולס, "האנשים הראשונים על הירח", ישנו רגע שבו מוצאים גיבורי הספר שיצורי החלל משתמשים בזהב כחומר לכליהם. התגובה של אחד מהם היא זו: "עלינו לנכס את הירח הזה! זהו חלק מעולו של האדם הלבן". באופן מיידי, כאשר נמצא שישנם משאבים שניתן לנכס, גיבור הסיפור מבקש ליצור מהירח קולוניה בריטית. הביטוי שבו הוא משתמש 'עולו של האדם הלבן', לקוח משירו של רודיארד קיפלינג "עולו של האדם הלבן" הקורא לבני התרבות לכבוש, לנצח ולהביא תרבות לברברים הבורים מאפריקה, ארצות ערב, והמזרח הרחוק. השיר פורסם בשנת 1899, בשיאו של עידן האימפריאליזם האירופאי.  ספרו של וולס 'האנשים הראשונים על הירח' הוא, במובן מסוים,  ביקורת על הקולוניאליזם הבריטי בכך שהגיבור המבקש להפוך לכובש מתואר בספר כברברי חסר תרבות שרק מחפש כיצד להתעשר, ואינו שם לב לאופן שבו הוא נוהג במארחיו שוכני הירח. בסוף הספר מתואר נספח שבו חברו של הגיבור, המדען הנאור המייצג את הגישה העדיפה של כבוד הדדי בתמורה לשגשוג הדדי, מלמד את שוכני הירח על המושג האנושי 'מלחמה'. שוכני הירח מזועזעים שבכוכב הכחול ישנם גזע של יצורים שמוכן להרוג אחד את השני בשביל דברים שוליים כמו גבולות ומשאבים.
למרות ש'האנשים הראשונים על הירח' הוא אחת מיצירות חקר החלל הראשונות, והוא ביקורתי כלפי הגישה הקולוניאליסטית ששלטה בעידן שבו הוא נכתב, הז'אנר הספרותי העוסק במסעות החלל למיניהם מושפע בדרכים רבות מהקולוניאליזם, לאו דווקא באופן ביקורתי.
ראשית, מערכת המושגים שבה משתמשים ב"אופרות החלל" השונות האלה לקוחה כולה מהז'אנר המקדים שלה – ספרי המסע הימיים, סוגה שבמאה ה-19 הגיעה לפסגה מסוימת הן מבחינה איכותית והן מבחינת פופולאריות.
הנטייה הראשונה, בבואנו לדבר על סיפורי המסע הימיים של המאה ה19, היא להתחיל מהגדולים שבהם – 'לב האפילה' ו'מובי דיק'. ספרים אלה, יצירות מופת לכל דבר, אינם ייצוגיים לסוגה הזו, שכן הם כבר מניחים היכרות עמוקה איתה ומבקרים אותה מתוך כך. ספרי המסע הפופולאריים היו יותר דומים לסרט 'מכרות המלך שלמה', גדושים בהרפתקאות עשירות באוריינטליזם, גזענות, ובורות תרבותית. גיבור הספר יוצא בדרך כלל למסע ימי, פוגש בברברים קאניבליים, בורח מהם, מוצא אוצר, חוזר לעולם הלבן עם כסף וסיפור.
אם נשאל מה היה ספר המסעות הימי הראשון יכול להיות שנאלץ להשיב 'האודיסיאה', מאז ועד המאה ה16 היו ספרים רבים ושונים שתוכנם נסוב סביב מסע ימי, אבל במאה ה16, עידן מגלן, העולם היה מוצף ביומנים חצי-בדיוניים של ספנים. בבואנו למאה ה18 אנו מוצאים יצירות הנוגעות בתחומנו עם 'מסעות גוליבר' של סוויפט, 'רובינזון קרוזו' של דניאל דפו, ויצירותיו של סופר שהיום כמעט ושכך בשם טוביאס סמולט – 'הרפתקאותיו של רודריק רנדום', ו'הרפתקאותיו של פרגרין פיקל'.
אבל בבואנו למאה ה19, במיוחד באנגליה, אנו מוצאים כמות אדירה של יצירות מהסוגה הזו, תחילה רובן היו יצירות לא בדיוניות, אבל למציאות יש נטייה לאכזב את הקורא, ובמהרה החלו צצים עוד ועוד יצירות בדיוניות.
 ראשוני הסופרים של הסוגה הזו היו ג'יימס פנימור קופר, אשר בילה חמש שנים כימאי לאחר שהועף מאוניברסיטת ייל בעקבות נטייה להתבדח יתר על המידה. ספריו כמו 'הנווט' ו'אריות הים', מתארים את האדם ברגעי ההתעלות שלו, הפיזית כמו גם המוסרית'. לצד קופר ניצב קפטן פרדריק מרייאט, אשר נכנס לצי הבריטי כשהיה רק בן 14, טיפס בסולם הדרגות על לדרגת קפטן ולבסוף פרש כדי לכתוב. ספריו כגון 'פיטר סימפל' ו'ג'ק העני', נחשבים עד היום ספרי הרפתקאות מהנים.
אלה היו כאמור הראשונים הגדולים בסוגה הזו, לצדם ניצבו שפופים עשרות, אם לא מאות, סופרים בינוניים שנשכחו מההיסטוריה, סופרי נוסחה שחיפשו דרך קלה להרוויח כסף על גב הדרישה הציבורית. הגישה הרווחת בספרים הללו הייתה עליונותו של האדם הלבן, אשר, הודות לניוטון וחבריו, פתר את כל מה שצריך לפתור בנוגע למדע ודת ולפיכח כל דת אחרת, בין אם היא של הזולו או של האינקה, אינה אלה דוגמה נוספת של עבודת אלילים.
אל תוך הז'אנר האלה נכנסו ענקי הז'אנר ג'וזף קונרד והרמן מלוויל. אבל לפני שניגע בהם, חשוב להזכיר את הנגיעה בז'אנר על ידי סופרים אחרים; אדגר אלן פו, אשף האימה והסופר שהמציא את הסיפור הבלשי, כתב רומן בשם 'סיפורו של ארתור גורדון פין' המתרחש כמעט כולו בים הגדול בדרך לאנטארקטיקה. ברומן הזה, שהיה הרומן הארוך היחיד שפו כתב, אנו רואים כיצד רעב, בדידות ותשישות הופכים גם את המתורבת שבאנשים לקניבל פראי. זו היא ביקורת על הגישה האליטיסטית שבאה לידי ביטוי ברומנים הזולים של התקופה. כמו כן, איננו יכולים להמשיך מבלי להזכיר את העובדה ש'פרנקנשטיין' של מרי שלי הוא גם סיפור מסע ימי המתרחש כולו על ספינה בדרך לקוטב הצפוני.
אבל דומה שהביקורת הגדולה ביותר באה דווקא מקונרד ומלוויל, מכיוון שהם לא רק ביקרו את האימפריאליזם הבריטי, אלא את כל התפיסה של המאה ה19 של אחרי המהפיכה התעשייתית. הם ביקרו את השחצנות של האדם הלבן להאמין שהוא, עכשיו שהוא מחזיק בידיו את כוחה של המכונה התעשייתית, ניצב בעולם הגדול כשליט יחיד שעמים אחרים והטבע עצמו, נתיניו.
ב'לב האפילה' של קונרד, אנו בראש ובראשונה נתקלים בסיפור שלא ניתן לסמוך על המספר שלו, הוא כל הזמן מתנצל ומסביר שהוא לא זוכר הכול, או שמילותיו אינן משיגות את מה שהוא מבקש לגעת בו. חוסר היכולת הזו שמזכירה ניסיון פסיכולוגי להוציא טראומה מודחקת, ניצב בסיפור אל מול ה'נאורות החדשה' בפניו של האדם אותו הוא מבקש למצוא - מפקד לבן שעבר לצדם של הפראים, לחיות בחיקם כשליט אכזר.
"האימה האימה" אותו ביטוי מפורסם שמובא בסוף הספר כאילו יש בו מעין הסבר או פתרון לבעיה, נשאר חסר פשר בקונטקסט הזה של הסיפור; האם זו האימה של הפרא הלבן שאיבד כל דמות אנושית? או אולי זה מה שנשאר בליבו של המספר, אחרי שכל המילים יצאו ונשארה התחושה? כמו כל שאלה טובה, גם לזו אין תשובה סופית.
ב'מובי דיק' הסיפור כולו נע סביב הניסיון של אחאב לתפוס את הלוויתן הפיזי במרחב הפיזי, כמו גם ניסיונו של ישמעל, המספר, לתפוס את הלוויתן כרעיון או מושג מטאפיזי. מלוויל ממלא את הספר באוצר אנציקלופדי של מושג הלוויתן בספרות, באמנות, בהיסטוריה ובתעשייה, שבאותה תקופה נשענה על שומן לווייתנים. כל הניסיונות האלה, הפיזיים והמטאפיזיים, כושלים. האנציקלופדיה, מלאה בשגיאות והמסע שבה היא נכתבת נגמר באופן טרגי.
מלוויל טוען ומוכיח את טיעונו, שלא ניתן לתפוס את הלוויתן. שלא ניתן לאחוז בטבע הפראי בקלות שבה אוחזים בספר. טיעון זה חזק כלפי כל מושג מהמושגים המרכיבים את העולם במאה ה19, והוא מבשר את חוסר הביטחון שלנו, כצאצאי המאה העשרים, כלפי מושגים סגורים. היום אנו מוצאים את הטיעון שאין ביכולתנו להכיל או להבין את כל המשמעות של מושג זה או אחר, כשם שלא ניתן להכיל או לדעת כל מה שניתן לדעת על אופיו של האדם. אבל הבנה זו באה אחרי שנים של מודרניזם, פוסט-מודרניזם, פוסט-סטרקטורליזם ועוד פוסטים ואיזמים רבים ושונים, במילים אחרות אחרי מאה שנים של התדיינות סביב הבעיה שהועלתה באלגנטיות על ידי מלוויל וקונרד.
 אחרי היצירות האלה היו עוד יצירות בז'אנר המסע הימי, כמו לדוגמא 'אי המטמון' של סטיבנסון, אבל בהחלט ניתן לראות דעיכה של הסוגה הזו עד שהיום היא כמעט נעלמה.
בד בבד עם הדעיכה של הז'אנר הזה החל מתגבש הצאצא הישיר שלו – המסע הבין-כוכבי. היום אנו לוקחים כמובן מאליו שמסע בחלל מתרחש בתוך 'ספינה' עליה מפקד קברניט, ספינת החלל גם 'עוגנת' בין מסעותיה. אין סיבה טובה שלא נדבר על מטוסי-חלל אשר נוחתים במקומות שונים, אך סיפורי החלל הקדימו את המטוסים בכמה עשורים והם התבססו על מודל שהיה שיא הטכנולוגיה של התקופה – הקיטור.
הדוגמא האהובה עלי היא זו של הטכנאי – בימי המסעות הגדולים של המאה ה19,  כאשר קרבי הספינה היו מלאים במכונות ייצור הקיטור, לא היו טכנאים ומהנדסים טובים מהסקוטים. דבר זה היה ידוע לכל ולא פעם היינו מוצאים ספינה הולנדית, אמריקאית או בריטית, עם סקוטי בתוך הטכנאי שלה. זו הסיבה שאנו פוגשים את 'סקוטי' בסדרה 'מסע בין כוכבים' – סקוטי בעל המבטא הסקוטי הכבד הוא מכונאי הספינה כי הוא תמיד היה מכונאי הספינה, גם לפני שהיא נעה בחלל.
בתחילת המאה ה20, היו יותר מסעות ספרותיים בחלל מאשר בכל תקופה אחרת, עדכונים בטכנולוגיית הדפוס אפשרו ייצור מאסיבי של ספרות בעלות זולה, ספרי כיס בעלי כריכה דקה. לצד רומנים רומנטיים שלא איבדו פופולאריות מאז יוון העתיקה, שני ז'אנרים ספרותיים שלטו ביד רמה על כל האחרים; המערבון, והמדע-בדיוני.
אלו לא היו מערבונים ברוח סרג'יו ליאון או יצירות מדע בדיוני איכותיות כמו של אסימוב או פיליפ ק. דיק, אלא ספרות זולה שנכתבה במהירות לפי משקל. הוצאות הספרים שילמו לסופרים בעבור כל עמוד שהם כתבו ולכן הסופרים היו כותבים כל ספר במהירות רבה ככל האפשר, לעיתים בתוך פחות משבועיים, כדי שיוכלו להמשיך ולהתקדם לספר הבא.
כדי לעמוד בהספק כזה מרשים, חייבים לבוא וויתורים בתחומי העלילה ואיכות התוכן. הספרים נכתבו בשפה פשוטה, ועלילתם נעה תמיד במסלול קבוע: איש חלל נכנס לחללית, מגיע לכוכב מוזר, פוגש חייזרים רעים, בורח מהם ושב עם שלל, לעיתים בדמות עלמה צעירה ויפה. במקבילת המערבון, אנו פוגשים בקאובוי צעיר שיוצא לערבה, פוגש אינדיאנים רעים, בורח מהם ושב עם שלל, לעיתים בדמות עלמה צעירה ויפה.
אנו יכולים לצחוק על הסגנון הזה, תוך התעלמות מהעובדה שחלק גדול מסרטי האקשן, המותחנים למיניהם וסרטי ההרפתקאות שלנו עדיין פועלים לפי גרסה דומה של הנוסחה הזו, אבל ניתן לנקות בעמדה ביקורתית יותר ולשאול 'מה הם הערכים המושרשים בקורא המקבל פעם אחר פעם אחר פעם את אותה הנוסחה?'
הערכים המתקבלים הם ערכים אותם ערכים של אימפריאליזם קולוניאליסטי. אנו הלבנים, אנו בעד הלבן הטוב. החייזרים, או האינדיאנים הם הזרים. הזרים הם ברברים ונחותים. צריך להילחם בזרים משום שאין טעם לדבר איתם. בנוסף, אם מישהו מ'שלנו' מת זה אסון נוראי לעומת זאת אם משהו מ'הם' נהרג זה עניין של מה בכך. בסופו של דבר הכי חשוב זה לחזור הביתה למימוש חיים של שגשוג הטרוסקסואלי.
בגלל המקורות הפחות מזוהרים של סוגת המדע בדיוני עד היום אנו רואים כיצד על כל ספר מד"ב טוב יוצאים עשרה שאינם ראויים לקריאה, כאילו ההוצאות עדיין לא מתייחסות לספרי מד"ב טובים כשייכים לעולם הספרות הכללי. עם זאת, אנו יכולים לראות כיצד הסוגה הזו הפכה במהלך החצי השני של המאה העשרים, בד בבד עם התפתחויות טכנולוגיות אדירות, לקרקע נפלאה להתנסות רעיונית.
היכולת של הסוגה הזו להציב את האדם לצד יצורים תבוניים אחרים, מאפשרת לנו לחקור צורות מחשבה אחרות ולחשוף כשלים בצורת המחשבה שלנו. כך אנו רואים עוד ועוד יצירות כמו 'מלחמת הכוכבים', 'בבילון 5', 'מסע בין כוכבים', באטלסטאר גלקטיקה, וטרילוגיית משחקי המחשב 'אפקט המסה' המאפשרים לנו לראות כיצד הערכים האנושיים נראים לצד (או בעיני) תרבויות אחרות.

מעניין לראות שאנחנו עדיין, ברוב הסדרות, מתבקשים לעודד את "הצד שלנו", את בני האדם. האם זה פטריוטיות אנושית, או שמא זה מוסר כפול, לפיו אנחנו מתבקשים להיות בעד עצמנו, ונגד האחרים. בסדרה 'בבילון 5' יש התמודדות עם השאלה הזו דרך הצגת המין האנושי כגזע צעיר ולא מנוסה ביחס לתרבויות מגלקסיות אחרות, ב'אפקט המסה' עוד הגדילו עשות ושילבו את השאלות המוסריות האלה בגופו של המשחק.
לחלק הבא

יום שלישי, 21 בינואר 2014

דורותיה דיקס משנה באמת, מתוך 'אגדות אמתיות'


דורותיאה דיקס נולדה ב1802 לבית עשיר מאוד בעיירה קטנה במסצ'וסטס. נוכחותו של כסף לאו דווקא מניח את ההנאה ממנו, ולמרות שלא היו עניים כלל וכלל, משפחת דיקס נאלצה תמיד ללבוש בגדים ישנים ומרופטים, ולאכול מעט.
הסיבה לכך הייתה שאת כל כספי המשפחה בזבז אביה של דורותיאה על הדפסת עלונים שתיארו את דעותיו הדתיות הנוקשות. הוא כתב מאמרים על כך שאנשים צריכים להיות יותר דתיים, שאסור ליהנות וצריך להיות כל הזמן חמור סבר ורציני. בקיצור הוא כתב שכולם צריכים להיות יותר כמוהו, ופחות כמו כולם.
למרות שאף אחד לא קרא את העלונים האלה, אביה של דורותיאה התעקש להדפיס עוד ועוד עלונים; לאחר מכן הוא הכריח את דורותיה ואחיה לכרוך את מאות העלונים, כדי שהוא יוכל לחלק אותם ברחוב או לדחוף אותם לתיבות הדואר של אנשים זרים.
כשאביה לא היה בבית, דורותיאה ניצלה כל הזדמנות לברוח לעולם הפרטי שלה – עולם הספרים. היא קראה כל ספר שהצליחה להניח עליו את ידיה. כשאביה היה חוזר הביתה, הייתה ממהרת להחביא את הספר שקראה באותו הזמן, וניגשה לעזור לו במלאכה השנואה כל כך עליה –כריכת העלונים שלו.
יום אחד, כאשר דורותיאה הייתה בת 12, קראה ספר כל-כך מרתק עד שלא שמעה את אביה נכנס הביתה. היא אפילו לא שמעה אותו קורא לה "דורותיאה!, דורותיאה!". כשנכנס אל חדרה ומצא אותה שקועה עמוק בתוך ספר הרפתקאות, הוא התעצבן מאוד. "על מה את מבזבזת את הזמן שלך!", החל לצעוק. תוך כדי מלמול דברים על כך שהילדים של היום הם לא מה שהיה פעם, לקח את הספר מידיה והשליך אותו אל תוך האח בסלון.
דורותיאה הייתה המומה תחילה מפעולה האלימה של אביה; אחר כך היא הייתה מאוכזבת מכך שלא תוכל לקרוא את סוף הסיפור; אחר כך עמדה לבכות. אבל לפני שהדמעות עלו בעיניה - חמתה בערה בה.
"בזבוז זמן?!"  שאלה את אביה, "מה שאתה עושה כל היום – זה בזבוז זמן, שלא לדבר על בזבוז כסף!".
למרות שהיה רגיל לצעוק על כולם, אביה לא היה רגיל שצועקים עליו. הוא פשוט שתק, ובזמן שהיא דיברה כבר חשב על עלון מיוחד שידפיס על הצורך בחינוך נוקשה יותר לילדים.
דורותיאה לא הייתה מוכנה להניח לעניין. "אתה, שמבזבז את כל כספי המשפחה על עלונים שאף אחד לא קורא ולא רוצה לקרוא, אל תגיד לי שאני מבזבזת את הזמן שלי!"
כמו כל אדם שגוער בחלשים ומתנשא מעל כולם, גם אביה של דורותיה היה בסופו של דבר פחדן גדול. הוא התבונן בבתו הקטנה והאמיצה הניצבת כך מולו ומתחצפת, ולא היה מסוגל להתגונן מפני דבריה. הוא הצליח רק למלמל, "אני מנסה לעזור לאנשים להיות טובים יותר"; ו"אז מה? את חושבת שאת יכולה לעשות יותר?" ברגע שהוא אמר א]ת המשפט האחרון, דורותיאה זינקה על ההזדמנות וקראה: "בטח שאני יכולה לעשות יותר טוב! אני אראה לך איך עושים שינוי אמתי!" במילים אלה, דורותיאה דיקס עזבה את בית אביה בגיל ,12 ועברה לעיר בוסטון לגור בביתה של סבתה.
החיים העצמאיים בעיר הגדולה לא תאמו את חלום החופש שדורותיאה דמיינה לעצמה. סבתא שלה אמרה לה שאם היא רוצה להיות אדם בוגר ועצמאי, תהיה חייבת למצוא לעצמה עבודה. וכך, כשהיא רק בת 14, דורותיה דיקס החלה לעבוד כמורה בבית ספר.
מסתבר שכל הספרים שקראה להנאתה בביתה השפיעו עמוקות על מוחה של הנערה. היא הפכה למורה מצוינת, וחיש מהר הוזמנה ללמד בבית ספר יוקרתי לילדי עשירים. דורותיאה אהבה מאוד את עבודתה; אבל העובדה שרק ילדי העשירים יכלו להירשם לבית הספר הפריעה לה מאוד.
לבסוף החליטה שהיא יכולה לעשות זאת טוב יותר. כך, כשהייתה בת 16, חזרה לבית ילדותה היא הפכה את בית האחוזה הגדול לבית ספר פרטי, שבו למדו לא רק ספרות וחשבון אלא גם כלים חשובים לחיים, כמו נימוסים ומוסר.
מכיוון שדואותיאה הייתה מורה כה טובה ואהובה על תלמידיה, ההרשמה לבית הספר הפרטי הזה הייתה יקרה מאוד; אבל דורותיה דאגה לכך שבזכות הכסף הרב שבית הספר קיבל ממשפחות העשירים, משפחות העניים באזור יכלו לרשום את ילדיהן לבית הספר בחינם.
כך בילתה את שנותיה בניהול בית הספר ובהוראה. דורות על גבי דורות של ילדים עברו בכיתתה וזכרו אותה לטובה - עד שיום אחד דורותיה דיקס, שהייתה כבר אישה מבוגרת, חוותה משהו ששינה את חייה.
היא הוזמנה ללמד פעם בשבוע בבית הכלא המחוזי, שם גילתה את התנאים המחפירים שבהם חיים האסירים: ללא חימום בחורף, הם היו מצטופפים מתחת לשמיכות דקות ורועדים מקור בכל לילה; האוכל שאכלו היה מתחת לכל ביקורת; ובנוסף לכל אלה, היא גילתה שחלק גדול מהאסירים לא פשעו מעולם- לסגור פסקה –אלה שהיו כלואים במחלקה לחולי נפש. הם לא היו פושעים כלל, אנשים חולים שמדינת מסצ'וסטס לא ידעה מה לעשות בהם, ולכן סגרה אותם בבתי כלא יחד עם שודדים ורוצחים.
מיד כשיצאה מבית המאסר, שדורותיה דיקס צעדה היישר אל בית המשפט; שם תבעה את המדינה בדרישה לשפר את התנאים בבית הכלא. לסגור פסקה היא הסבירה לשופט שהחורף במסצ'וסטס קר מאוד, ולא ייתכן שאנשים - גם אם הם אסירים - יקפאו מקור בכל לילה.
בית המשפט אכן ציווה לשפר באופן מידי את התנאים בבית הכלא; אבל דורותיה דיקס ידעה שזו רק תחילתו של הסיפור. היא ידעה שזה לא בית הכלא היחיד במדינה שהתנאים בו מחפירים, ושעד שלא יהיו מוסדות מתאימים לטיפול בחולי הנפש, הבעיה הזו לא תיגמר.
היא החלה לטייל לאורכה ולרוחבה של המדינה ולתעד את התנאים שבהם מוחזקים אסירים וחולי נפש. לבסוף היא ניסחה הצעת חוק לבית המחוקקים במדינת מסצ'וסטס, הדורשת להגדיל את התקציב המדיני לשיפור התנאים בבתי הכלא ולהקמה של בתי חולים מתאימים לחולי נפש.
למרות ההישג המרשים, גם ההצלחה הזו לא סיפקה אותה. דורותיה עברה לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית והגישה הצעות חוק דומות גם במדינות רוד איילנד, ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה, אינדיאנה, אילינוי, קנטקי, טנסי, מיזורי, מרילנד, לואיזיאנה, אלבמה, דרום קרולינה וצפון קרוליינה. בכל אחת מהמדינות האלה דרשה להעביר חוק שיגן על תנאי המחייה של האסירים. בנוסף היא הקימה בכל מדינה בית חולים מיוחד לחולי הנפש. בסך הכול דורותיה דיקס הקימה למעלה מארבעים בתי חולים, שרובם קיימים עד היום.
לגבי כל בן אדם רגיל, יכולנו לעצור כאן ולהגיד שחייה של דורותיה דיקס הביאו באמת לשינוי לטובה של עשרות אלפי ילדים, עניים, אסירים וחולים; אבל דורותיה דיקס לא הייתה בן אדם רגיל. גם לאחר שניסתה ללא הצלחה להעביר חוק פדרלי שיחייב את כל מדינות ארצות הברית לשמור על תנאים בסיסיים בבתי הכלא שלהם, היא לא עצרה.
דורותיאה החליטה לנסוע לאירופה לראות ממקור ראשונים כיצד מדינות אירופה הנאורות מתייחסות לחולים ולאסירים שלהן. היא הזדעזעה לגלות שבמדינות רבות באירופה היו שני סוגי בתי חולים: בתי חולים פרטיים שהתנאים בהם היו טובים והיו בהם טובי הרופאים ומיטב הטכנולוגיה; ובתי חולים ציבוריים, שהתנאים בהם היו מחפירים.
היא החלה לפעול לקידום חקיקה במדינות אירופה ובאנגליה, ואפילו ניסתה לקבוע פגישה עם האפיפיור פיוס ה-9. הוותיקן הסביר לה שהאפיפיור הוא דמות עסוקה מאוד ואין לו זמן להיפגש עם נשים אמריקניות; אבל דורותיאה - שאני מניח שכבר גיליתם שהייתה עקשנית ביותר - לא ויתרה. היא נסעה לאיטליה כדי לדון שם עם הממשלה לגבי בניית בתי חולים.
יום אחד ראתה את הכרכרה המפורסמת של האפיפיור. מבלי לחשוב פעמיים, דורותיאה נעמדה על הכביש מול הכרכרה, ודרשה ממנה לעצור. היא לא ידעה באיטלקית, אבל זכרה את הלטינית שלמדה. האפיפיור פיוס ה-9 נדהם לשמוע אישה מדברת לטינית שוטפת כל כך, אבל נדהם עוד יותר מן התוכן של דבריה. לאחר השיחה הקצרה הזאת, האפיפיור פיוס ה-9 הוציא צו מיוחד הדורש את הקמתו של בית חולים מיוחד לטיפול בחולי נפש.
אחרי הצלחתה באירופה, דורותיאה נקראה לעזוב את אירופה ולשוב במהרה לארצות הברית. הסיבה לכך הייתה שבארצות הברית החלה מלחמת האזרחים, וכולם התגייסו לקחת חלק בלחימה. דורותיאה, שהייתה כבר אישה מבוגרת, תהתה כיצד תוכל לתרום למאבק היא אספה סביבה נשים רבות שחיפשו כיצד לעזור, והקימה את מסדר האחיות המתנדבות לטיפול בנפגעי המלחמה.
האחיות האלה הציעו טיפול מסור לכל מי שביקש - מבלי להתייחס לצד שממנו הגיעו החיילים הפצועים, מהצפון או מהדרום, ומבלי לקבל על כך כל תמורה מעבר לזכות לעזור.
מלחמת האזרחים האמריקנית, כמו כל המלחמות, הייתה ארוכה ונוראה – היא נמשכה ארבע שנים. בשלב מסוים, כדי למלא את שורות החיילים, נפתחו דלתות בתי הכלא והאסירים שוחררו. הדרכים הפכו מסוכנות מאוד לעוברים ושבים.
יום אחד דורותיה דיקס נסעה בכרכרתה באחת מן הדרכים הראשיות, כאשר שודד דרכים עמד מול הכרכרה ודרש ממנה לעצור באיומי אקדח. לחבר  "אתה לא צריך אקדח, אדוני הנכבד", ענתה לו דורותיאה מבלי להניד עפעף. "אם אתה זקוק לכסף למחייתך, כל מה שאתה צריך זה לבקש". האסיר החוויר והוריד את נשקו - לא היה בגלל התוכן של דבריה אלא בגלל קולה. הוא זכר את הקול הזה מימיו כאסיר בבית הכלא - היה זה הקול היחיד ששמע בכל חייו שהגן עליו ועל זכויותיו, גם אחרי שהפך לאסיר מורשע. הוא שמט מיד את אקדחו, נפל על ברכיו והחל להתייפח, "האם תוכלי לסלוח לי גבירתי?" התחנן בפניה.

"כמובן" השיבה לו דורותיאה בחיוך, "סליחה אפשר לתת בחינם, אבל האם תרצה בכל זאת את הארנק שלי?" "בשום פנים ואופן לא!" ענה השודד, שהתחיל לחשוב ברצינות על הקריירה שבחר לעצמו - והלך לדרכו. 


רוצים לקרוא עוד אגדות אמיתיות? לחצו כאן

יום רביעי, 15 בינואר 2014

מון בלאן, חלק שני, פרק 5. מיסה


5. מיסה

האולם ע"ש סולז'ניצין הקדוש היה מלא עד אפס מקום. מאה וחמישים השורות הפנימיות הכילו את שמנתה וסולייתה של האקדמיה החדשה. למרות שהם יכלו בקלות להיות נוכחים במליאה בדרכים דיגיטליות ולמרות שעד הרגע שבו נסגרו הדלתות מאחוריהם, הם יכלו למכור את הכיסא שלהם בסכומים מגוחכים, לא היה בניהם אחד שהיה מוכן לוותר על הזכות להגיד "אני הייתי שם".
היציע מאחוריהם הכיל למעלה מאלפיים יועצים, עוזרי הוראה, תלמידים מצטיינים, לבורנטים, מזכירות ואפילו מספר לא קטן של מסתננים ברי מזל שהצליחו להשחיל את עצמם לתוך נחיל הנכנסים ברגע פתיחת השערים לאולם. כולם עמדו על קצות האצבעות כולם נדחקו בניסיון נואש להשתחל עוד קצת פנימה, לצמצם אפילו במעט את המרחק בניהם ובין המעקה של היציע.
לאחר שהגורל והנחישות של כל אדם ואדם קבעו את מקומם, הם נאלמו דום, כל אחד מהם מחזיק את ראשו בזווית שתאפשר לו לראות את הבימה. הם היו יכולים, כמובן, לפתוח את חלון השידור ולראות את האירוע מכמה זוויות טובות בהרבה מהזווית המרוחקת והאחת שבה הם עמדו, אבל לראות את זה על מסך הם יכלו גם בבית, כאן הם רצו להיות, על כל החוסר נוחות שבדבר.
המסך שהתפרש מאחוריהם הקיף את כל האליפסה והתנשא לגובה של חמישים מטרים עד לתקרת האולם. בימים רגילים הוא היה מתפצל לריבועים שונים ובהם הפרצופים של כל אלו שלא יכלו להיות נוכחים במליאה, באירועים מיוחדים הריבועים התחלפו במשושים קטנים אשר בנו כוורת אינסופית של פרצופים, אך עכשיו, הוא נכנס לתמונת המצב הגבוהה ביותר שלו; הוא לא הציג פרצופים כלל וכלל אלא, במקומם, הוא הציג את מפת העולם. ובתוך המפה מעין רקיע של כוכבים לבנים אשר מייצגים את הצופים השונים. כל הערים הגדולות בהקו בלבן ומסביב לכל עיר הילה בהירה ציירה את קווי הפריפריה, ובין הערים הגדולות מאות הקהילות השונות שהתפרסו על הגלובוס צבעו בגוונים של צהוב וכתום את האזורים המיושבים על המפה. בין הערים אפילו התעלות המגנטיות שחיברו את הערים בהקו, כעורקים לבנים המתפצלים לוורידים צהובים אשר מתפצלים, כל אחד בתורו, לנימים כתומים של סקרנות אנושית.
היושבים על הבמה לא יכלו שלא לחוש שעכשיו, ברגע זה, כל העיניים של העולם מכוונות אליהם. 
על הבימה הוצבה שורה של כיסאות אשר בקצה הימני שלה ניצב הפודיום הבודד של הנואם, על הכיסאות ישבו, בסדר הנאומים, מהאחרון לראשון; שלי מריה צמרבן, ראש משלחת האלפיניסטים שמצאה את התגלית; פרופסור וורנון ז'ילברט, הרופא הראשי של הפרויקט; ראש המחלקה לקריוגנטיקה, הפרופסור המכובד ועטור הפרסים, הרבּ פראנץ, נציג המקיף, רב-פקד יצחק בן-אסיה; נציגת המחלקה למגפות ומחלות, גוון רוברה אורסוּל; נציג הוועד העירוני, אדם מקדאג; הממונה על אבטחת נכסים עירוניים, הוגו גיבלט הוולשי; הפרופסור קלארק ארתורייאן דיקן מחלקת השיקום הגנטי; מנהל האוניברסיטה המארחת, מר קינדרד ר. פיל.
מאחורי הפודיום ניצבה דמותו השמנמנה והגאה של ההיסטוריון והפילוסוף הנכבד, ראש האסכולה האתונאית השלישית ויוזם הפרויקט, רובר ה. אנסון.
במרכז הבימה, עטוף בסדין לבן גדול ושלושה מטרים רבועים של קרח, ישב דניאל.

Kyrie Eleison
פרופסור אנסון חיכה שדממה יחסית תשרור בקהל ואחר-כך, מתרגש, הוא החל לדבר.
"צהריים טובים לכולם, אני יודע שכולם כאן מתרגשים, כולל אני, אז אולי פשוט במקום לבזבז את הזמן במילים מיותרות, פשוט נתחיל.
"בעבר היו אומרים "אדוננו רחם עלינו" ומכוונים את האמירה הזו למקום בלתי נראה בשמיים, או לדמות של סמכות זו או אחרת, בין אם זה מלך, כומר או שוטר. היום, מי היה יכול לדמיין מצב עניינים שבו הוא היה בכלל הוגה את המשפט "אדון רחם עלינו"? זה לא שאין צורך ברחמים בעולם הזה, כולנו יודעים כמה חסר ולכמה אנשים, וכולנו מכירים ביכולות ובאחריות שלנו, אלה שיכולים לעשות דבר מה בנידון. מה חשובה היא התכונה הזאת הקרויה רחמים. אבל עכשיו, הודות למקיף, אין עוד צורך באותו ה"אדון" הבלתי נראה שנמצא מעלינו, אותה דמות ערטילאית שממנה מבקשים רחמים. עכשיו חיינו ועתידנו תלויים אך ורק בנו. אנו הקוראים לרחמים ואנו הם השומעים את הקריאה.
"אינני מדבר על אלוהים, כמובן, אינני גס כל-כך עד כדי לשפוט את אמונתם של אחרים ואינני בוטה כה עד כדי לשתף זרים באמונתי שלי. אינני מדבר גם על הנהלה ומנהיגות, הרי גם את אלה איננו צריכים יותר שכן אנו אדונינו. אני מתכוון לבלתי נראות, לאותו תנאי הסתרה שליווה את האנושות במשך כל כך הרבה זמן, הסתרה של ידע כמו גם הסתרה של פעולות, עבודת הניהול אינה מתרחש עוד, כבעבר, בחדרי חדרים, מתחת לשולחן או מאחורי גב האזרחים, אלא לעיני כל. הודות למקיף, אין יותר מעטפות אנונימיות המחליפות ידיים מזיעות מסודיות וחשש, אין יותר משכורות עתק על גבם של עבדי משכורת, הודות למקיף השקיפות והנראות הן התכונות המלוות את עולמנו וכולנו יכולים להיות גאים בכך שהיום אין יותר 'מתחת לשולחן'.
"אם הייתי מספר לכם, לפני שלושים שנה, שבמאה ה-22 אנו נחייה בעולם בו, למרות שאין שוטרים, הפשע מזערי וכל פושע נתפש לא הייתם מאמינים לי. אם הייתי מספר לכם שכולנו נדע בדיוק כמה כסף כל אדם בחברה שלנו מקבל, הייתם קוראים לי משוגע. אם הייתי מספר לכם שבמאה ה-22 לא תהיינה עוד רדיפות על רקע דתי או גזעי או לאומני, שהתרומה וההשקעה והצדקה והתמיכה יהיו חלק בלתי נפרד מהשכר של כולנו, הייתם אומרים לי וודאי שאני מספר לכם סיפור בדיוני שאין לו ולו דבר שקשור לעולם האמיתי.
"ואכן איש לא האמין, בשנים הראשונות של המקיף, כשהתחלנו להציב את המשדרים והמצלמות, שההשפעה של כל המלאכה הזו תהיה כה משמעותית. כולנו חששנו בהתחלה שהאנשים ישתמשו בזה לניצול, לסחיטה, ולמציצנות בזויה, אבל, הודות למקיף, הרוח האנושית התעלתה על דמותה הקדמונית, וחשפה את פניה האמתיות עם כל הטוּב והכנות שהפחד ותאוות הבצע הצליחו להסתיר.
"איכות החיים הממוצעת השתפרה אלפי מונים אך חיינו כאן הינם עדיין רחוקים מלהיות מושלמים; עמוק בתוך חברתנו הטרור העשרימיסטי מתארגן שוב, מבקש לשבור את השגרה השלווה של התושבים הטובים שלנו. עם כל התקדמויותינו בתחומי הביולוגיה, הטכנולוגיה והפסיכו-פילוסופיה עדיין איננו מצליחים לבודד את אותו הנגיף הנורא אשר ממוטט את המערכת השיפוטית של כל-כך הרבה מילדינו המסכנים. עם זאת, כולי תקווה שכל זה ישתנה בקרוב.
"לידי כאן, מאחורי מעטה של קרח נמצא אדם שיכול לשפוך אור על הבעיה הזו. כפי שכולכם יודעים, על פי בדיקות ראשוניות של לבושו וחפציו מדובר שאדם שקפא אי שם במאה ה-19, זמן רב לפני התפרצות המחלה העשרימיסטית, אנו מקווים שנוכל למצוא בגופו גרסה מוקדמת יותר, פשוטה יותר של הנגיף, לפני שהוא עבר את המוטציות הרבות והשונות שלו שבגללן איננו מצליחים לזהותו עוד.  
"עכשיו, אחרי שצעיף המאיה הדמוני הוסר מעל עינינו, אני גאה לומר שגם אני הופתעתי מהמתנה האחרונה הזו שהמקיף הביא לנו. לשם הפרוטוקול והסדר הטוב אחזור על מה שוודאי ידוע לכל: לפני מספר חודשים נשלחה משלחת מטעם המקיף במימונם ובברכתם של אנשים טובים מכל העולם, להתקין מערכות מקיף מסביב להר המון-בלאן אשר ברפובליקה האירופאית החופשית. המטרות של המשלחת היו רבות; ליצור אוסף של נופים חדשים לתמונות בביתנו, ליצור תשתיות לטיולים ווירטואליים חדשים, ולאסוף מידע גיאולוגי חדש על האזור בעזרת הקולטנים החדשים שלנו.
"במהלך אחד מהימים הראשונים למשלחת, אחד הקולטנים החל להוציא מידות לא סדירות של מליחות ודחיסות בתוך הקרח מתחתיו, האנשים שלנו במקיף מיהרו להודיע זאת למשלחת שעדיין הייתה באזור ואלה החלו מיד בחפירות מאומצות באזור המסומן ולהוציא ממנו את מה שאני לא יכול שלא להתייחס אליו כסוג של משיח אשר אליו אנו יכולים לפנות בהשאלה ולומר "משיח רחם עלינו".
"לפני שנתחיל בנאומים המצפים לנו, אני גאה להזמין את מקהלת הילדים של בית הספר היסודי למדעי האמנות לשיר לפנינו את המנון המקיף"
במילים אלו פרופסור אנסון פינה את מקומו מאחורי הפודיום וליווה במחיאות כפיים את מקהלת הילדים שעלו כולם בגלימות לבנות עם סמל כיתתם בוהק בגון ארגמן ותכלת. ראשית היה זה קולו המלאכי של ילד אחד, אך במהרה הצטרפו אליו חבריו למקהלה.

Gloria
"הללו את המקיף ואת כל פירותיו!
הללו את הנגלה ואת החשוף,
הללו את האמת השקופה של העולם,
הללו את המקיף ואת כל פירותיו

"מה שהיה כסוי וסודי
הוא היום גלוי וידוע,
מה שהיה דומה כשקרי
הוא היום אמתי וקבוע,
מי שחשב להסתיר סודותיו,
לחמוס ולגנוב בחשכת הלילה
הוא היום מודה בחטאיו
ומהלל את המקיף, הללויה 

הללו את המקיף המאפשר לכולם
לעקוב ולשמור על משפחותינו,
הללו את המקיף המאפשר לכולם
לראות את כל השקעותינו.
לראות את הכסף שכל איש מוסר
לשירותיו של עובד או למוצריו של מוכר,
ולהיות בטוחים שגם כאן התרומה
תחליף את מקומה של נוכלות ומרמה.

"הללו את המקיף ואת כל פירותיו!
הללו את הנגלה ואת החשוף,
הללו את האמת השקופה של העולם,
הללו את המקיף ואת כל פירותיו"

האולם רעד במחיאות כפיים בזמן שמקהלת הילדים קדה בקצרה ונעה אל מקומות הישיבה שלהם בשורה הראשונה. ולאחר שהשתרר שקט יחסי באולם, קם מנהל האוניברסיטה המארחת, מר קינדרד ר. פיל ונטל את מקומו מאחורי הפודיום. לפי צעדיו המהוססים ניתן היה להבחין שהוא עקץ אץ עצמו בצרעה זו או אחרת.

Credo
"תודה רבה למקהלת הילדים של בית הספר היסודי למדעי האמנות על הביצוע הנפלא הזה, תודה גם לפרופסור אנסון על המילים היפות האלה, ותודה לכולכם שבאתם לאירוע זה שלנו לחגוג את היום הנפלא הזה יחד אתנו.
"חברים יקרים, אני מאמין שהדמות הקפואה הזו בתוך הקרחון הזה, אשר לפי השעון הכלוא יחד עמו, חיה בראשית החצי השני של המאה התשע-עשרה.
"אני מאמין שהוא יוכל להבהיר לפנינו, לאחר שנעורר אותו מתרדמתו הארוכה, מה הוא המקור למחלה הנוראה שנחתה על עולמנו זמן כה קצר אחרי שזה מצא את מותו ולגלות לנו אחת ולתמיד מה הוא מקורו של אותו ה'מילניום'.
"אני מאמין שבעזרת בדיקות של דמו של זה נוכל, אולי, למצוא את הגרסה הראשונית של הנגיף העשרימיסטי, שכן אז, כפי שאמר עמיתי, הייתה לנגיף צורה ראשונית יותר, צורה שיהיה ניתן לזהות לנתח ואולי אפילו למצוא לה חיסון.
לשמע המילה 'חיסון' החל הקהל במחיאות כפיים נסערות
"כידוע לכולם, צורתו של הנגיף היום משתנה מנשא לנשא ואי אפשר למצוא אותה בכלל בתוך גופו של הנשא שכן אין בידינו אפילו תכונה אחת בסיסית שחוזרת על עצמה בין הצורות השונות של הנגיפים.
"התנועה החד-כיוונית של התהליך האבולוציוני מניחה שככל שננוע לאחור בסולם נמצא גרסה ראשונית יותר, בסיסית יותר ולפיכך טהורה יותר של הנגיף. גרסה שלא חוותה שינויים והתאמות כה רבות כמו הגרסאות השונות הנמצאות בתוכנו.
"אני מאמין שמכיוון שניתן לזהות את נוכחות הנגיף באמצעים וורבאליים, נוכל גם אנחנו לדבר עם האדם הזה וכך להבין בדיוק איזו צורה של הנגיף שוכנת בתוכו, בהנחה שאכן הנגיף נמצא בתוכו.
"ממחקרים היסטוריים ותרבותיים, כפי שעמיתתי גוון אורסוּל תסביר בהמשך, אנו יכולים להגיד בפחות או יותר וודאות שהסימנים הראשונים לנוכחות הנגיף נמצאו בכתבים מיסטיים ופואטיים בראשית המאה התשע עשרה, באזורים האורבניים של גרמניה ובריטניה ולכן, בגלל המיקום היחסי ל גופתו של זה אנו יכולים לשער שישנו סיכוי גדול מאוד שהוא נחשף לנגיף במהלך חייו. השאלה היחידה היא אם הוא נדבק בנגיף? במקרה שהוא אכן נדבק בנגיף נוכל לבודד את הנגיף ולזהותו, במקרה שהוא לא נדבק בו נוכל לבחון מדוע הוא לא נדבק בו, והאם יש לו איזה חיסון טבעי לנגיף.
"אני מאמין שאנחנו יכולים. אני מאמין שאנחנו נצליח. אני מאמין שיש לנו את הטכנולוגיה ואת הידע ואת המשאבים לזהות ולנצח את הנגיף הזה אחת ולתמיד.
"אני מאמין שהתודעה הקולקטיבית של האנושות המיוצגת על-ידי המקיף, בהשגחתו העליונה על כולנו, הביאה לפנינו את האדם הזה מהמאה התשע-עשרה על מנת שנוכל לטהר את עולמנו אחת ולתמיד מהזוהמה העשרימיסטית.
את הידע שלהם הרס המגנט. את הספרים הכופרים שלהם שרפנו. את שיטות הממשל והכלכלה המושחתות שלהם החלפנו.
אך עדיין, לצערי, אין בידינו שליטה על רוח ילדינו, אשר בשיחות תמימות בין חברים, באין יודעין ובשלווה של ישנים, הם מפיצים את הנגיף ומטמאים את עולמנו בחד כיווניות של הרצון העשרימיסטי לחורבן.
אבל, אני מאמין שימים אלו שבהם החשיכה מפיצה את עצמה מתחתינו הולכים ומתקצרים. ואני מאמין ששעת התשובה הסופית קרובה מתמיד.
תודה רבה לכולכם אני גאה להעלות לבמה את הזמר פרדי פולק בשיר שהוא כתב במיוחד לכבוד האירוע"
בזמן שהזמר השמן דידה במעלה המדרגות אל הבמה, הקהל מחא כפיים במתינות מאכזבת. למרות הפופולריות שהייתה לזמר לפני מספר שנים סגנונו המשתפך והמסתלסל, ללא משקל וחריזה, וללא כל קו מלודי ברור, הפך היום למאוס על רוב הצעירים.

Sanctus
קדוש, קדוש, קדוש.
שלושה דברים מקודשים לאדם,
שלושה דברים מקודשים
נרמסו תחת הנגיף העשרימיסטי.

קדוש הוא הנראה והגלוי,
אשר כבר בחיינו קיבל את דמותו של המקיף
על מנת שכולנו נראה
כמה טובה היא הרוח האנושית
וכמה שגוייה הייתה תמונתו
של האנושי במעטה המסתיר של הסודיות.

קדוש הוא החושף והמגלה,
אותו אדם אשר נחשף לנסתר
ובוחר שלא להשאירו בחשיכה
אלא להביאו אל האור של הידיעה השיתופית.
כמו זה אשר שמו ניתן
לאולם שבו אנחנו נמצאים,
באיזו גבורה הוא בחר לחשוף
ולהראות בתקופה בה ההסתרה והחושך שררו בכל.

ואחרונה האמונה
קדושה היא האמונה
אשר הכול מקודש דרכה,
האמונה קדושה
ומוסתרת בצניעותה."
לאחר שפולק סיים את שירו דממה השתררה באולם. זה לא היה בגלל שאיש לא אהב את השיר החדש, אלא בגלל שאיש לא ידע אם הוא נגמר. אחרי כמה רגעים של שקט שהציפו את מצחו בזיעה הוא החליט, ללא כל תיאום מראש, לשיר את שירו המפורסם 'לכל אדם אמונה משלו', שהיה להיט גדול לפני שני עשורים, מתוך תקווה שהקהל יזכור לו חסד נעורים.
מיד אחרי שהחל לשיר, הקהל, שלא חש בנעימות מול השמן המתנשף החל מוחא כפיים ביחד עם המנגינה.

Benedictus
לכל אדם אמונה משלו,
אשר ניתנה לו למשמרת,
והיא שונה בין אדם לאדם
והיא אחת בלב כולם.

תבורך אמונתו של כל אדם
ותחזק בקרבו.
עכשיו לפני שנמשיך בחיינו
תחוזק אמונתו של כל אחד מאתנו,
יהיה אשר יהיה פרצופה.

תחוזק האמונה עכשיו
בידיעה שדרכינו טובה
שכן היא מכוונת לאמת ולישועה"

בסוף המילים האלה פנה פולק אל הקרחון הקפוא ובפרוזאיות יתירה אמר: "אתה הקפוא שם מולנו אנא הושענה".
הודות למילים אלו הוא זכה, סוף סוף לתשואות הקהל, איתן הוא ירד מהבמה. אחריו שב פרופסור אנסון אל העמדה מאחורי הפודיום.

Agnus Dei
"תודה רבה לפולק על השירים האלה, לפני שנערוך הפסקה קצרה, אני רק רוצה לספר לכם את אהתכניות שלנו ליום זה; אחרי ההפסקה ינאמו לפניכם בזה אחר זה האנשים המכובדים הללו: דיקן מחלקת השיקום הגנטי הפרופסור קלארק ארתורייאן, אשר ילווה באופן אישי את תהליך ההפשרה, יספר לנו על התהליך שמצפה לאדם מהמאה ה19 אחרי שיופשר.
אחריו הממונה על אבטחת נכסים הוגו גיבלט יספר לכולנו על התנאים הנפלאים המצפים לאורחנו החדש, משיחה שדיברתי איתו קודם אני יכול לגלות לכם שהוא יקבל דיור בדרגה 5!
אחריו יבוא אדם מקדאגס נציג הוועד העירוני ויספר לנו כיצד הוא מתכנן לשלב את האורח, לאחר שנוודא את בריאותו, בתוך חיינו המשותפים ולהפוך אותו לתורם חיובי לחברתנו. רביעית תנאם נציגת המחלקה למגפות ומחלות הלורד גוון רוברה אורסוּל אשר תסביר לנו בדיוק כיצד אנו נקיים את הבדיקות הרפואיות לאורחנו, וכיצד במקביל נשמור על עצמנו מפניו.
אחריה ידבר נציג המקיף רב-פקד יצחק בן-אסיה, אשר יסביר לכולנו מה הם אמצעי האבטחה הנוקשים שננקוט לבידודו שהראשוני של האורח עד שנגלה את מצבו הבריאותי.
ראש המחלקה לקריוגנטיקה הרבּ פראנץ יספר לנו אחרי כן כיצד כבר פעלנו עד כה על מנת לשחזר את בריאותו של האורח.
אחריו הפרופסור וורנון ז'ילברט יסביר כיצד נפעל לשמר את בריאותו אחרי ההפשרה.
לבסוף אני אתכבד להזמין לכאן את הגברת שלי מריה צמרבן, שבעקבות הפרשה אינה צריכה היכרות עם איש, להכריז על תחילתו של תהליך ההפשרה.
לפני שנצא להפסקה, ברצוני לבקש מכם רק דבר אחרון; הביטו בו הקפוא שם, כה תמים הוא, הוא חי בעולם בו גאווה הייתה לשה הטועה מהעדר, הוא חי בעולם בו לא ניתן היה לדמיין את שעתיד לבוא. ראו אותו, כולנו צריכים לקנא בזה השה התמים. שכן אנו ראינו את פרצופה המכוער של האנושית, פרצוף אותו הוא לא יכול היה לדמיין...
 
אך באותו הרגע הנאום הופסק בפתאומיות לקולה של קריאה מהשורה השלישית "חירות למיעוט" ומיד אחריה פיצוץ אדיר הרעיד את האולם.
הפיצוץ פער חור בקיר המזרחי וכתש מכתש קטן לאורך המושבים הראשונים והבמה. מקהלת הילדים של בית הספר היסודי למדעי האמנות התאדתה באופן מידי. גברץ צמרבן ופרופסור ז'ילברט הועפו לאחור מעוצמת הפיצוץ, שמלתה של צמרבן בערה מעליה בעוד גופה שכב ופירכס את תנועותיו האחרונות. לוורנון היה יותר מזל, הוא מת באופן מידי, כאשר הוא הוטח אל תוך האדמה.  הרב פראנץ התעוור מיד עם התפוצצות המטען ובעודו מגשש באפילה הוא טבע כולו בגל האבק וההריסות שנוצר לאחר התמוטטות הקיר. ברב פקד יצחק בן-אסיה פגע כיסא שעף לעברו ופער חור בבית החזה שלו. דוקטור אורסוּל ראתה את כדור האש של הפיצוץ פוגע בפלג גופה התחתון ומתיך את מבושיה לרצפת הבימה. החום העז מנע ממנה לדמם למוות, אך ברגע שהיא ניסתה להרים את עצמה שעזרת ידיה, נקרע העור שהדביק אותה לרצפה והיא שפכה את מעיה ומתה. אדם מקדאג והוגו גיבלט הועפו יחדיו אל תוך הקיר, גופותיהם מציירים תמונה נאה ומשעשעת שהזכירה באופן מטריד מאוד את הקפלה הסיסטינית, פיסת תיקרה קרסה מעל קלארק ארתורייאן ומחצה אותו בין רגע, הוא עוד הספיק לראות את ראשו של ריצ'רד פיליפ עף ובאוויר ונוחת למרגלות פרופסור רובר אנסון שצינור תקשורת ניתק מהקיר ושיפד אותו אל הפודיום.

לפרק הבא