יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

הבחור הפרוע והנסיכה המכלועה

היה היה בחור צעיר שהחליט יום אחד, בלי הרבה סיבה, שהוא לא רוצה יותר להתגלח וגם לא להתקלח, את שיניו לא לצחצח ואפילו אפילו אפילו לא לגזור את הציפורניים שלו.
ומה קרה?
השיער שלו נהיה פרוע ומלוכלך, הזקן שלו צמח לכל כיוון וגם היו עליו פירורים, השיניים שלו נהיו צהובות והן גם הריחו ממש לא כל כך, הציפורניים שלו צמחו והיו ארוכות ומכוערות וגם היה להן כזה שחור מתחת, והבעיה הכי גדולה שלו הייתה שהיו לו ריח כזה שלו כל כך נעים להיות בחברתו.
יום אחד הבחור הצעיר הלך ברחוב ופתאום הוא ראה נסיכה יפהפייה. היה לה שיער בצבע של לילה מלא בכוכבים, ושיניים בצבע של הירח. היו לה עיניים בצבע של הים הכי מדהים וגם שמלה יקרה בצבע של פנינים. הבחור הפרוע, אמנם ראה לא מעט נסיכות בחייו, אבל נסיכה כל כך יפה, הוא לא ראה מעולם. וכך, בלי ממש לחשוב על זה, הוא הלך אל הנסיכה ואמר לה: "נסיכה יפהפייה, מימיי לא ראיתי נסיכה יפה כמוך, אשמח מאוד אם תואילי בטובך ותסכימי להיות חברה שלי"
ומה ענתה הנסיכה?
"פחחחחחח, נראה לך?! יא כונף, יא דוחה אחד, מי תיגע בך עם מקל יא מגעיל? יש'ך שיער של ליפא ושיניים של קבצן, יא מסריח סע סע מכאן למה בא לי להקיא"
הבחור אמנם ידע שיש לא מעט אמת בדבריה של הנסיכה, אבל הדרך שבה היא דיברה אליו פגעה בו עמוק יותר בלב מכל האמת שבעולם. הוא ממש נעלב ממנה וממש ממש לפני שכמעט התחיל לבכות, הסתובב והלך לביתו.
בבית, אחרי שהצליח לבלוע את האבן שמילותיה של הנסיכה תקעו לו בגרון, החליט הבחור שהוא היה כבר יותר מדי זמן מלוכלך ומסריח ומיהר להתקלח ולהתגלח, את שיניו לצחצח ואת ציפורניו לנקות ולגזור. אחר כך הוא לבש בגדים יפים של נסיכים ואפילו שם על עצמו שפריץ קטן של בושם כדי להריח טוב במיוחד. כך, נקי ומגולח, נסיכי ומנוסך, הוא יצא מביתו במטרה לפגוש בנסיכה. 
עוד מרחוק ראתה הנסיכה בבחור היפה שולך לכיוון שלה ומיד הרגישה את הלחיים שלה קצת מסמיקות. היא מיהרה אליו ולפני שהוא פצה את פיו, אמרה לו: "וואי וואי איזה חתיך אתה, בחיים שלי לא ראיתי נסיך כמוך ואני אחת שראתה הרבה נסיכים בחיים שלה - רוצה להיות חבר שלי?"
ומה השיב הבחור?
"תסלחי לי מאוד גברת נכבדה," (כל הנסיכות שונאות שקוראים להן 'גברת') "אבל אני הבחור שהלך פה לפני כן, לא מקולח ולא מגולח, והאופן שבו את דיברת איתי העליב אותי כל כך שאני ממש אבל ממש לא רוצה להיות חבר שלך. וחוץ מזה. מצורת הדיבור שלך אני מסיק שלא רק שהלב שלך צריך רענון של נימוסין, אלא שגם השכל שלך צריך לא מעט ספרים. במילים אחרות, נסיכה חביבה, את לא נראית לי כל כך חכמה ואם נהיה חברים לא יהיה לנו כל כך על מה לדבר. שכן, גם על הנסיכה היפה בעולם נמאס להסתכל אם אין לה שום דבר מעניין להגיד. לסיכום עם כל יופייך את בכלל לא יפה כי לב אטום ושכל דל הופכים למכוערת אפילו את הנסיכה הכי יפה בשמלה הכי יפה שבעולם". אחרי שהוא סיים את דבריו הבחור שלנו פנה והלך לביתו.
הנסיכה לא ממש נעלבה מדבריו של הבחור אבל האמת שבהם פגעה בה הישר בראש. היא הבינה שבכל הזמן שהיא הקדישה לשמלות ומאפרות, למספרות ולמראות, היא בכלל לא חשבה על השכל, והשכל, כמו הפרחים, צריך שישקו אותו אחרת הוא נובל. ואחרי השכל הולך גם הלב כך ששכל בלי ספרים מצמיח לב בלי נימוסים.
כשהגיעה חזרה לביתה, הנסיכה הייתה כבר על סף דמעות. לא בגלל דבריו של הבחור, אלא בגלל שכל הזמן שהיא בזבזה בחייה התחיל לחלחל לתוך מוחה. חיש מהר היא חזרה אל כל המורים שלה ולמדה את כל המספרים ואת כל האותיות, עד שהיא הייתה יכולה לקרוא את כל הספרים בספרייה המלכותית. היא קראה על נסיכות וקראה על אבירים, היא קראה על הליכות וגם על נימוסין, היא קראה על חיות וקראה על החיים ואפילו אפילו אפילו היא קראה סתם ספרים, כאלה שכיף לקרוא כדי לנוח עם משהו טוב ביד ולאו דווקא ללמוד מהם משהו (היא עדיין לא ידעה שגם מאלה, אם הם טובים, בסוף לומדים). 
עם הלימודים השכל של הנסיכה התחיל לגדול, והיא התחילה להבין דברים שלפני כן נראו לה מטופשים ומוזרים. ועם השכל, צמח גם הלב והנסיכה פתאום הבינה כמה היא פגעה בבחור ההוא שלא עשה לה כלום, וכמה הוא צודק שהוא לא רוצה לראות אותה יותר בחיים. כשהיא חשבה על כמה עצוב ופגוע הוא בטח היה אחרי שהיא דיברה איתו פתאום התחיל להיות לה ממש כואב בלב ומחניק בגרון.
לא היה זמן לבזבז - היא הייתה חייבת למצוא את הבחור ולבקש ממנו סליחה.
כך הנסיכה רצה ורצה בחיפוש אחר הבחור וכשהיא בסוף מצאה אותו, הוא נראה ממש כועס לראות אותה שוב. "מה את רוצה עכשיו?" שאל הבחור.
הנסיכה לקחה שאיפה ארוכה של אוויר והתחילה לדבר: "בחור נחמד ואדיב, אני בהחלט מבינה מדוע אתה לא רוצה לראות אותי, אבל דבר לא ישמח אותי יותר אם תואיל בטובך להקשיב למילה אחת שיש לי לומר לך. המילה היא 'סליחה', מהרגע שבו הבנתי כמה פגעתי בך, אין שום דבר שאני רוצה לעשות מלבד לבקש ממך סליחה. אני בהחלט אבין אם לא תרצה לסלוח לי לעולם, ואם תחפוץ בכך אלך מיד ולא אשוב, אבל אני פשוט מרגישה שאם לא אבקש ממך סליחה, אני עלולה פשוט למות במקום." 
הבחור הביט בנסיכה, פתאום היא נראתה לו יפה יותר מכל הנסיכות היפות של הסיפורים. הוא הסכים לסלוח לה ואפילו שאל אותה אם תרצה ללכת איתו ביחד לאכול במסעדה.
ומה קרה?
הם הלכו למסעדה.

יום שלישי, 25 באוגוסט 2015

הדרך הארוכה

יום אחד החליט איש אחד ללכת בדרך הארוכה, 
אחרי שנים שהוא ניסה ללכת בדרך הקצרה ולא הגיע רחוק. 
הוא התחיל ללכת בנחישות,
 למרות שהדרך הייתה ממש ארוכה לפניו. 
כך הוא הלך והלך והלך והדרך לא נגמרה, 
כי היא הייתה ארוכה מאוד.

כדי לעודד את עצמו בהליכה,
האיש זכר את כל הפעמים שבהן סיפרו לו 
שמי שהולך בדרך הארוכה זוכה בסוף לפרס. 
וכך הוא הלך והלך והלך 
והדרך נשארה ארוכה מאוד לפניו, 
אבל הוא לא וויתר. 
לפעמים הוא עצר לנוח לרגע,
אבל מיד אחרי כן המשיך ללכת בדרך הארוכה.

האיש המשיך ללכת וללכת 
וכבר הפך למבוגר מאוד, 
והאופק נשאר באופק, 
והדרך נשארה ארוכה.
הוא הסתכל על האופק הרחוק ועל הדרך הארוכה
וצעק עליהם:
"זה לא הוגן שאני אבזבז את כל חיי בדרך הארוכה
ואזדקן בלי להגיע לשום מקום!"
אבל לא נראה שהאופק מתרגש ממנו, 
והדרך נשארה ארוכה. 

לפעמים האיש חשב לחזור אחורה, 
אבל הדרך חזרה נראתה לו ארוכה יותר מהדרך קדימה.

יום אחד האיש ראה באופק איש אחר הולך לכיוונו
בדרך חזרה מהדרך הארוכה. 
כשהתקרב, האיש ראה האיש האחר היה זקן מאוד.
הוא רצה לרוץ אליו, 
אבל גם הוא היה כבר זקן ועייף מאוד. 
כשהם נפגשו, האיש שאל את האיש האחר - 
"תגיד יש פרס בסוף הדרך הארוכה?"
"לא," ענה האיש הזקן מאוד, 
"פרסים יש רק בסוף הדרך הנכונה."

יום ראשון, 9 באוגוסט 2015

היכונו למלחמה הבאה

למלחמה הבאה לא יהיו פנים
רק אורות בלילה ומספרים
שאי אפשר לתפוש.
המלחמה הבאה לא תהיה מלוכלכת,
לפחות עד שהיא תהיה בדיעבד.
למלחמה הבאה כולם יחשבו
שהם מתגייסים מרצון.
רק מי שירוויח מהמלחמה הבאה
יהיה מחוץ לטווח הסכנה, אבל
במלחמה הבאה יהיו רק מפסידים.
נגד המלחמה הבאה לא יהיו הפגנות,
ואם יהיו, המלחמה הבאה תילחם בהן
בכל הכוח.
המלחמה הבאה תהיה, כמו כולן
על דת, ועל גזע ועל מין ועל כסף,
והצד שאלוהים איתו, לא ידע זאת לעולם,
כי למלחמה הבאה לא יהיו צדדים,
כי למלחמה הבאה לא יהיו פנים.

יום רביעי, 5 באוגוסט 2015

שלם - פואמה - ה-ו

ה
היכן היה הוא והיכן נתיניו, כשבארץ שלט הרעב?
אם הצליחו לשרוד ולשבת יחדיו
אז נתתי להם שפע ורכושם כה רב
שלא תשאם הארץ ולא ישבו יחדיו.

לך תעשה לך רב,
אני כבר אמלא כיסיו
תזהוני בחרפת הרעב,
תכירוני בחרפת עושרו של הרב.

אני האצבע המורה,
אני הוא סדום ועמורה
כי גם כשיש וגם כשאין
מישהו צריך לשלם.

ו
אני עוד זוכר את הפעם
בה זכיתי לראשונה לטעום את הטעם
של האימה שבמלחמה.
היו לי אז ערים רבות.
אני עוד זוכר את שדה הקרב של עמק השדים
כמה דם!

אני עוד זוכר את גבעות הגוויות.
של חיילי שנער ואלסר ועלם וגוים
אזר העזו להתקומם כנגד ערי
הן זוער וצבויים, ועמורה וסדום.
כל ים המוות נצבע באדום

אני זוכר בגאווה את כל הנתינים
 שנתנו את דמם בעשתרות קרנים.
את דמם ואת הדם של הם והררם
איך נשפך הנקטר בין ההר ומדבר
בין איל פארן לחצוצן תמר

תזהוני בקריאות המלחמה,
תכירוני בגבעה האדומה.
אני החרב השלופה,
אני האמא השפופה,
אני הדגל המונף, אני הראש הנערף.
באשר למלחמה - אני נבראתי בצלמה.
אל כל המלכים ועל פקודותיהם
מישהו צריך לשלם.

יום שלישי, 4 באוגוסט 2015

שלם - פואמה ג-ד

ג
בראשית היה רק תוהו
ואני - אבני הבוהו
כי שלי אז הארץ הייתה עוד
ובדם בני אדם בעלתיה

ומאותם החילולים
נולדו בני הנפילים
והם הילכו כבני אלים
בין בני אנוש הטפילים

לקנות בנות בדמי דמעות
לרעות זונות בשק מעות
תזהוני בפנס על עין השפחה
תכירוני בדקירה בשם כבוד המשפחה

אני הזקפה המעוורת
אני המראה המסנוורת
גם על הבל הפה הנושם
מעל ילדה שאין לה שם
מישהו צריך לשלם.

ד
ליבי נוטה לשמוח בזכרון בניו של נוח
כשגיליתי את הכוח להפריד לבודדים
כשהאחד היה אחד שעוד לא למד לסלוח
וכל הארץ הייתה שפה אחת ודברים אחדים

אני זוכר איך נכנסתי בניהם
ולחשתי "לכל איש יש שם"
ובין רגע הם החלו להתקומם
ודרשו "נעשה לנו שם"

ובשם הנבדל הם בנו לי מגדל
הנחמד רק אמר "עם אחד" ונשבר
כי מהם לא נבצר לבנות לי מבצר
כל מוכר הפך זר, מנוכר, נהדר

אני הפוער תהומות, אני הוא מקים החומות
אני החתן שלא נרגע, אני הוא דור הפלגה
תזהוני בקהל המתסיסים
תכירוני בחור בכיסים
אני העט הרושם מעל כל חותם
"מישהו צריך לשלם"

יום שני, 3 באוגוסט 2015

שלם - פואמה א-ב

א
תזהוני בחום היבש ללא רוח.
תכירוני בדם הנקרש בקרקע.
אני הוא האל היושב על ההר.
אני הוא האש שהוצתה בבקעה.

אני הזעם המסמא, אני הרעם בקיץ,
אני הטעם לטמא, זה אני פוער החיץ.
שמי הוא שלם ואלי הם קדים
ומזון קיומי הוא דם ילדים.

את מקדשכם בניתם על חורבות ביתי
למזבח שלי קראתם תופת
אני יצרו של הנוקם שמסרב להיעלם
אני האל אשר שולט בעיר-שלם.

תכירוני בשדה החרוך
תזהוני בלב המתקשה.
אני הגוסס שמוותר
אני הכועס שמבתר
את קולי תשמעו בקרבן האילם
מישהו צריך לשלם.

ב
שנים רבות,
הייתי אבן וצמא
צריך להודות,
הייתי רק אבן תמה.

אני זוכר את היום (מי שוכח?)
בו נעורתי לעולם והפכתי קיים.
אני זוכר את החום הקופח
היה חם ומגעיל ומושלם.

ביום שבו בנו של אדם
הניף אותי מעל ראשו של אחיו
אני עוד זוכר את שירתם של פלגי הדם
שהחלו נספגים סביב.

תזהוני בקנאה בין אחים
תכירוני בהורים הבוכים
אני הייתי ועדיין
כלי הזין של קין.

אני זוכר שלחשתי לחווה
אולי קנית אותו מיהוה
אך ברגע שהבל דימם
מישהו צריך לשלם

יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

הסוד הזה שלך

הסוד הזה שלך
זה שעלה לך עכשיו לראש.
זה שלא יוציאו ממך
בכל הטיפולים והעינויים שבעולם

אני יודע מה הוא

ובנינו,
זה בסדר.

יום שבת, 1 באוגוסט 2015

משכן הנשמות

במשכן הנשמות אין זמן
ובאשר למקום אין לו סוף.
ובין העולמות לכל הנשמות
פתוחות הדרכים כדלתות.
והן יכולות לטייל
בין האדס לארץ
במהירות של מבט מתגנב.
רק דבר אחד לא ניתן לעשות
במקום הקרוי משכן הנשמות -
במשכן הנשמות לא ניתן
להיות.
וזו הסיבה שיש אלוהים.
הוא בוחר או אומר
איזו נשמה לאיזה גוף תיכנס
ומסמן או נותן
את הזמן והמקום בו הנשמה בגוף
תעוף.
שם בעולם
הזמן קצר והמקום מוגבל
וחייבים שם לשמור על הרצף.
ולא ניתן, כמו במשכן,
לרקד בין ים הקיים והקצב
כל מה שאלוהים עושה בעולם
מסתכם בפעולה הזו.
השאר
נשאר
לך.