יום חמישי, 26 בינואר 2017

ביאת המשיח / וויליאם באטלר ייטס

סובב וסובב הציקלון הגדל במרחב
העיט לא יכול לשמוע את הצייד בעליו
דברים מתפרקים; המרכז לאחוז לא יכול
אנרכיה בעולם משחררת כל עול
גאות עכורה-מדם נחלצה, ועכשיו
בכל מקום לטקסי התום אין קול;
בטובים אין כל נחישות, בעוד הרעים ביותר
 מלאים בתשוקה אינטנסיבית.
וודאי איזו התגלות אמורה להגיע;
וודאי איזה משיח אמור להגיע.
השיבה השנייה! בקושי מילים אלו יצאו מהפה
וכבר איזו תמונה שיצאה מה- Spiritus Mundi
מקשה מבטי: איפה שהוא בין חולות המדבר,
צורה עם גוף אריה וראש אדם,
מבט חלק וחסר רחמים כשל החמה
נע באיטיות שוקיים, כשסביבה בכל
איוושת צללים של ציפורי מדבר מתרעמות.
העלטה נופלת שוב; אך עתה אני יודע
שעשרים מאות של שינה אבנית
הוטרדו לכדי סיוט בנדנוד עריסה,
ואיזו מפלצת גסה, אשר שעתה סוף סוף הגיעה,
 מדדה אל עבר בית לחם על מנת להיוולד?

יום רביעי, 25 בינואר 2017

יום שלישי, 24 בינואר 2017

קאנטו I / עזרא פאונד

ואז ירדנו אל הספינה,
מציבים את השדרית אל הגלים, הלאה אל הימים האלוהיים, ו
הצבנו את התורן והמפרש על הספינה התשחורתית,
סחבנו כבשים עליה, ואת גופינו גם
כבדים מיבבות, ורוחות אחוריות
נשאו אותנו החוצה והלאה עם בדים מתכרסים,
של קירקה הספינה הזו, האלה גזוזת השיער,
אז ישבנו בינספינות, רוח תוקעת את מוט ההגה
כך עם מפרש מתוח, נענו על גבי הים עד סוף היום.
השמש אל תנומתה, צללים על פני כל האוקיאנוס,
הגענו אנו אל זרועות המים העמוקים ביותר,
אל הארצות הכימריות, וערים מאוכלסות
עטויים ברשת-צפופה של ערפל, שמעולם לא חדרו אליה
עם הבזקים של קרני שמש
כמוכן לא עם כוכבים שרועים, כמוכן לא מביטים לאחור מהעדן
הליל התשחורתי השתרע מעל אנשים אומללים שם.
האוקיאנוס גועש לאחור, הגענו אז אלי המקום
אשר חזתהו קודם קירקה.
כאן טקסו הם טקסיהם, פרימידס ויורילוקוס,
ובשלוף חרבי מירחי
חפרתי את הבוראחים הרבוע כרש;
מזגנו נסכים על כל אחד מהמתים,
ראשית שיכר ואז יין מתוק, מים מהולים בקמח לבן.
אז נשאתי תפילות לרוב אל ראשי המוות החולניים
כמתרחש באיתקה, שוורים עקרים מהמיטב
לקרבן, עורמים את המדורה בסחורות
כבשה אחת לטרזיאס בלבד, אחת שחורה ואחת לדוגמא.
דם כהה זרם בחפיר,
נשמות שבאו מארבוס, מתים מרקיבים, של כלות
של צעירים ושל הזקנים אשר נשאו רבות;
נשמות מוכתמות בדמעות חדשות, ילדות רכות,
גברים רבים, מרוסקים בראשי רומח נחושתיים,
שלל קרבות, זרועות נושאות עוד אך גמורות,
המון זה התקהל סביבי; בקריאות,
מחוורים מעלי, בכו לאנשיי לעוד פראים;
שחוטים העדרים, כבשים מחוסלות בארד;
שפכו משחה, בכו לאלים,
לפלוטו החזק, ולפורסרפינה המהוללת;
חשוף את החרב הצרה,
ישבתי להרחיק את המתים חסרי הסבלנות חסרי האונים,
על מנת שאשמע את טרזיאס.
אך ראשית הגיע אלפנור, חברנו אלפנור
לאקבור, מושלך על הארץ הרחב,
גפיים שהותרנו בביתה של קירקה,
לא מוספד, לא כרוך בקבר, היות ומטלות האיצו אחרת.
רוח מסכנה. ובכיתי בדיבור מואץ:
"אלפנור, השלום לך אשר הגיע לאפילת חוף זה?
ההלכת לכאן, מהר מכל ספן?"
הוא בדיבורו הכבד:
"מר גורל ושופע יין. ישנתי אל אחה של קירקה.
"יורד מטה בסולם הארוך מבלי שמירה,
"נפלתי כנגד המתמך,
"נותץ עצב-העורף, הנשמה ביקשה לאברנה.
"אך אתה, הו מלכי, תחינתי כי תזכרני, לא מוספד, לא קבור,
ערום זרועותיי, התקן כברי מקרש-ים, עליו חרוט:
"אדם ללא גורל, ועם שם אשר יבוא.
"והעמד את משוטי, אשר הנפתי בין רעי."

ואנטיקליאה באה, אותה אשר סילקתי, ואז טרזיאס איש תבאי,
אוחז מטהו הזהוב, הכירני, ודיבר ראשון:
"פעם שניה? למה? איש שכוכבו עגום,
"פונה אל המתים בצל הנצח ואל זה המחוז העגום לנצח?
"צא מן החפיר, השאר לי את משקה הדם שלי
"למען אהיה למגיד."
                        וצעדתי לאחור,
והוא חזק מהדם, אז אמר: "אודיסאוס
"עוד ישוב עם נפטון אל נקם, מעל לימים אפלים,
"יאבדו כל מלוויו." ואז שבה אנטיקליאה.
דיווס שורע שקט, כלומר, זה הוא אנדריאס דיווס,
בתוך officina Wecheli, 1538, אשר מהומרוס.
והוא שט, לצד סירנות ולאחר מכן החוצה והלאה
ועוד עד לקירקה.
                        עריצה נערצת,
באימרת בני כריתים, בכתרה הזהוב, אפרודיטה,
Cypri munimenta sortita est, מליאת עליזות, עטויית ארז, עם
חגורות זהב ורצועות חזה, את בכהות עפעפייך
נושאת את קשתה המוזהבת של אגריקידה. כך שנאמר:

יום שני, 23 בינואר 2017

האנשים החלולים / ט. ס. אליוט

מיסטה קורץ –הוא מת
        פני בשביל גיא הזקן

1
אנחנו האנשים החלולים
אנחנו האנשים המפוחלצים
נשענים יחדיו
ראש מלא בקש, אבוי!
קולותנו היבשים, כאשר
אנו לוחשים יחדיו
שקטים וחסרי משמעות
כרוח על דשא יבש
או רגלי עכברושים על זכוכית שבורה
במרתפנו היבש

צורה בלי מבנה, צל בלי צבע
כוח משותק, מחווה בלי תנועה;

אלה שחצו
בעיניים ישירות, אל ממלכתו האחרת של המוות
זכרו אותנו – אם בכלל – לא כנשמות
אבודות אלימות, אלא רק
כאנשים החלולים
האנשים המפוחלצים.

2.
עיניים שאין בי אומץ לפגוש בחלום
בממלכה האחרת של המוות
אלה לא מופיעות:
שם, העיניים הן
אור חמה על עמוד שבור
שם, ישנו עץ מתנדנד
וקולות נמצאים
בשירת הרוח
רחוק יותר ויוצר חמור
מכוכב דוהה.

שלא אהיה קרוב יותר
בממלחת החלום של המוות
שגם אסתתר
במלבושים מכוונים כאלה
פרוות עכברוש, עור עורב, מטות מוצלבים
בשדה
מתנהגים כמו שהרוח מתנהגת
לא קרוב יותר –
לא לפגישה האחרונה הזאת
בממלכת הדמדומים

3
זו הארץ המתה
זו ארץ הקקטוס
כאן דמויות האבן
מורמות, כאן הן מקבלות
את תחינת ידו הפשוטה של המת
תחת ניצנוצו של כוכב דוהה.

האם זה כך
בממלכתו האחרת של המוות
ללכת לבד
בשעה שבה אנו
רוטטים מעדינות
שפתיים שהיו מנשקות
יוצרות תפילות לאבן שבורה.

4
העיניים לא כאן
אין כאן עיניים
בעמק זה של כוכבים גוססים
בעמק החלול הזה
בלסת השבורה הזאת של ממלכותנו האבודות

בזה האחרון שבמקומות המפגש
אנו מגששים יחדיו
ומשוללי דיבור
נאספנו על חוף זה של הנהר המנופח

חסר מבט, אלא אם כן
העיניים מופיעות מחדש
ככוכב הנצחי
ורד מרובה-שכבות
של ממלכת הדמדומים של המוות
התקווה האחרונה
של אנשים ריקים.

5
כאן אנו נסובים סביב האגס הקוצני
אגס קוצני אגס קוצני
כאן אנו נסובים סביב האגס הקוצני
בחמש לפנות בוקר.

בין הרעיון
והמציאות
בין התנועה
והמעשה
נופל הצל
כי לך היא המלכות

בין העיבור
והבריאה
בין הרגש
והתגובה
נופל הצל
החיים ארוכים מאוד

בין התשוקה
והעווית
בין הכוח
והקיום
בין המהות
והנפילה
נופל הצל
כי לך היא המלכות

כי לך היא
החיים הם
כי לך היא ה

זו הדרך בה נגמר העולם
זו הדרך בה נגמר העולם
זו הדרך בה נגמר העולם

לא בפיצוץ אלא ביבבה

יום ראשון, 22 בינואר 2017

ססטינה: אלטאפורטה / עזרא פאונד

הדובר: ברוח ברטרן דה בורן.
דנטה אליגיירי שם את האיש הזה בגיהנום כמחרחר ריבים.
הריכם!
שפטו נא!
האם העליתי אותו מקברו בשנית?
התמונה מתרחשת בטירתו, אלטהפורטה. "פפיול" הוא ליצן החצר שלו.
"נמר החברבורות," הכלי של ריצ'רד (לב ארי).

1
לעזאזל עם הכול! עם כל זה דרומנו מסריח משלום.
יא כלב בן זונה, פפיול, בו! אל המנגינה!
אין בי חיים אלא כאשר החרבות נוקשות.
אך אה! כשאני רואה את הדגלים זהב, תכול, סגול מנוגדים
והשדות הרחבית שתחתם נצבעים ארגמן,
אזי אני זועק לבי נאנח פרוע משמחה.

2
בחום הקיץ מלא אני שמחה.
כשהסופות רוצחות מהארץ את סירחון השלום,
והברקים משחור העדן מבזיקים ארגמן
והרעמים העזים שואגים לי את המנגינה
והרוחות חורקות דרך העבים בטירוף, מנוגדים.
ודרך כל הרקיע הגואה חרבות האל נוקשות.

3.
בעזרת השאול ובקרוב נשמע את החרבות נוקשות!
ואת הנאקות העזות של סוסי המלחמה צוהלים בשמחה,
חזה ממוסמר אל מול חזה ממוסמר מנוגדים!
עדיפה שעה אחת של אפר משנה של שלום
עם  לוחות שמנים, סרסורים, יין וקצת מנגינה
בה! אין שום יין כמו דם הארגמן!

4
ואני אוהב לראות את השמש זורח בדם ארגמן.
ואני מביט בחניטותיו חותכים באפילה הנוקשת
וזה ממלא את כל לבי בשמחה.
ורכילויות מרחיבות את לבי במנגינה.
כשאני רואה אותו כך בז ומתריס בשלום,
כוחו בלבד אל מול כל החשיכה מתנגד.

5
האיש המפחד ממלחמה וכורע בהתנגדות
הן צדקי לאפר, אין בו דם ארגמן
אך ראוי הוא רק להירקב בנשיות השלום
הרחק מהמקום שבו הראוי מנצח והחרבות נוקשות
אל מול מותם של זונות כאלה אני יוצא בשמחה.
כן, אני ממלא את האוויר בקולי במנגינה.

6
פפיול, פפיול, אל המנגינה!
אין צליל כחרבות מול חרבות מנוגדות,
אני נהי כזעקת הקרב בשמחה
כשמרפקנו וחרבותנו נוטפות ארגמן
ושעיטותנו כנגד "נמר החברבור" אצות ונוקשות.
שיקלל אלוהים לנצח את כל מי שבוכה "שלום!"

7
והמוסיקה של החרבות תצבע אותם בארגמן
בעזרת השאול בקרוב שוב נשמע את החרבות נוקשות!
שהשאול יצבע שחור לנצח את כל מחשבות ה"שלום"!

יום שישי, 20 בינואר 2017

יום שני, 16 בינואר 2017

אפוקליפסה / וויליאם ס. בורוז

ספנים ששטו קרוב לחופי טוסקנה שמעו קול זועק מהגבעות, העצים והשמיים: "האל הגדול פן מת!", פן, אל הפאניקה: ההבנה הפתאומית שהכול חי ובעל משמעות. התאריך היה ה-25 בדצמבר, שנת 1 לספירה.
אבל פן ממשיך לחיות בממלכת הדמיון, בכתיבה ובציור ובמוסיקה.
תסתכלו על החמניות של וון גוך, שופעים מחיות יומרנית; תקשיבו לחלילי הפן בג'אוג'וקה.
עכשיו פן מנוטרל. ממוסגר במוזיאונים, כרוך בתוך ספרים, מיוחס לפולקלור. אבל אמנות נשפכת ממסגרותיה לגרפיטי ברכבת התחתית. האם זה יגמר שם?
בחנו הצהרה אפוקליפטית: "דבר אינו אמתי. הכול מותר." – חסאן א סבאח האיש הזקן על ההר.  אין לפרש זאת כהזמנה לסוגים שונים של התנהגות בלתי מרוסנת והרסנית; זה יהיה רק חלק מינורי, אשר ימצה את דרכו בזמנו. הכול מותר משום שדבר אינו אמתי. הכול בכאילו, אשליה, חלום. אמנות.
כשאמנות עוזבת את המסגרת ומילים כתובות עוזבות את הדף – לא רק את המסגרת והדף הפיזיים, אלא את המסגרות והדפים של הקטגוריות שהוקצו להם – מתרחשת הפרעה בסיסית של הסדר במציאות עצמה. ההתממשות המילולית של האמנות.
הצלחה תכתוב "אפוקליפסה" לאורך השמים. האמן מכוון לנס. הצייר רוצה שתמונתו תנוע החוצה מהקנבס עם חיים משל עצמה, תנועה החוצה מהתמונה, וקרע קטן בבד זה כל מה שצריך כדי שאנדרלמוסיה תפרוץ בשצף.
מערכה אחרונה. הסוף. כאן כולנו מתכנסים. האפוקליפסה הסופית הי כשכל אדם רואה את מה שהוא רואה, מרגיש מה שהוא רגיש, שומע מה שהוא שומע.
היצורים של כל חלומותיכם וסיוטיכם נמצאים בדיוק כאן, בדיוק עכשיו, מוצקים כפי שתמיד היו או תמיד יהיו.
חיות חשמלית של רכבות תחתיות, מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר, תחנות מטושטשות חולפות.
פן אל הפאניקה מצליף בהמון הצווח, כשמיליון פרצופים מביטים מעלה על השמיים הקרועים:
רדו מהפסים! רדו מהפסים!
הכוכב מתנתק מעוגניו, נישא אל החלל, שופך ערים והרים וימים אל תוך הריק, מסתובב מהר יותר ומהר יותר בעוד ימים ולילות מבזיקים וחולפים כתחנות הרכבת התחתית.
ארובות פין ברזל שופכות ניצוצות כחולים בצחנת אוזון, מנהרות מוחצות וכוססות שיניים של בטון ופלדה, משטחות מכוניות כפחיות של בירה. גרפיטי אוכל דרך זכוכית וברזל כחומצה, אץ לאורך הרקיע בטורנדו של צבעים בוערים.
מדקדקים עם מברשות משי גדולות כדלת מזדחלים דרך וול-סטריט, משאירים מאחוריהם גלויית מזכרת רחבה של הגראנד קניון.
משאיות מים שופכות צבע, ציירים עבריינים חמושים באקדחי צבע צובעים את כל מה וכל מי שנקרה בדרכם.
אמני הישרדות, פחיות צבע מוצלבות על גבם, רימונים על חגורתיהם צובעים את כל מה וכל מי שבסביבה.
כותבי שמיים, מלחמת כלבים, מתנגשים ומתפוצצים.
עמודי טלפון רוקדים במחול חשמלי במערבולת של כבלים מתפצפצים.
פיצוצי ניאון וסופות ציקלון חולפות דרך ערים חרבות.
הרי געש יורקים צבעים מותכים בעוד שקליפת כדור הארץ קורסת ומתבקעת לפיסות של פזל.
מוצרי החשמל הביתיים יוצאים במרד: מכונות חוטפות בגדים מאורחיהם,
שואבי אבק רועמים יונקים איפור ופיאות ושיניים מזוייפות,
מברשות שיניים חשמליות מזנקות לתוך פיות צורחים,
מייבשי כביסה הופכים גנים לכדורי אבק, כלי גינה חותכים דרך מסיבות חצר, משפדים את האורחים, אשר נקצצים לדן על ידי קופיצים יפניים חרוצים.
צמחים דוחים, חסרי צורה, מנופחים מזנקים מעצמותיהם, מכסים מגרשי גולף, בריכות שחייה, מועדונים פרטיים ומשכנים איכותיים.
מאחורי גבי – מהר יותר מהר יותר – אני תמיד שומע – יאללה קדימה – אנרגיה שנרמסה אל תוך – בבקשה הגיע הזמן, סוגרים – מדרכות המדרכות והרחובות על ידי מיליארדי רגליים וגלגלים מתפרצת מבורות ביוב ומנהרות, בוקעת החוצה בעוצמה גועשת תנו לזה לבוא רכבות תחתיות דוהרות מהר יותר ויותר תחנות חולפות בטשטוש. פן מצליף בקהל הצווח בצינורות בוערים. מיליוני פרצופים מביטים מעלה אל הרקיע הקרוע רדו מהפסים! רדו מהפסים! הכוכב מתנתק מעוגניו, דוהר אל החלל, שופך ערים והרים וימים אל תוך הריק מהר יותר מהר יותר.
גורדי-שחקים מגרדים צבעי כחול ולבן מהשמיים, גורסים, מקלפים, צהוב חומצתי ואדום אוכלים דרך גשרים, נופלים לתוך הנהרות משפריצים צבע על מחסנים ורציפים, ודרכים ובניינים. אמנות אמוק מציפה תבניות לא אורגניות, מערבבת תשוקות וברזל זכוכית. קורות פלדה מתפתלות בתאוות מינרלים בוקעות מחיפויי הבטון שלהן, קיר של זכוכית נמס ונשרף בשיגעון דרך מיליארד עיניים מטורפות.
גשרים משליכים מכוניות ומשאיות אל הנהרות, המדרכה רצה קדימה מהר יותר ויותר, אנרגיה שנרמסה אל תוך המדרכות והרחובות על ידי מיליארדי רגליים וגלגלים מתפרצת מבורות ביוב ומנהרות, בוקעת החוצה בעוצמה גועשת.
תנו לזה לבוא.
לכוד בניו יורק מתחת לחיות של הווילג', החלילן מושך את הרקיע מטה.



יום רביעי, 11 בינואר 2017

אבנים קרות שאבדו / וויליאם ס. בורוז

המגלשיים שלי תלויות על הקיר
הדר של דגמים שוטף את האופק הסגלגל שלו
יש לו פרצוף יפה בשביל פרחח
בתים מחודרים אצבעות מלוכלכות
שרק בין הצללים
"חכה לי בסיבוב"
נהר.... שלג.... מישהו עמום דהה בתוך מראה
תשזורת של רוחות מסחר
קור לבן כתחרה העוטפת את עצי הפלפל
הסרט נגמר
הזיכרון מת כשתמונותיהם נקודות שהזמן שחק של
מים מזוהמים מתחת לעצים בערפילי הצל של
נערים עם שחר בקור שדה האדמונית
אבנים אבודות בתוך החדר מעטרות שלוש אמפולות של
מורפיום דמדומים תכולי עיניים מחייכים בין רגליו
אצבעות צהובות כוכבים כחולים לנערים זקורים של שינה
יש חלומות קפואים ואני מתבגר בן עשרה תעביר את זה הלאה
בשר ועצמות שהולנו זמן רב מדי כן אדוני oui oui
המפה האחרונה של קראפ... אגם... קנו... טורנדו ורוד בתוך
קציר ארד מהדהד קריאות טרופיות מפנמה
גדרות עיר לילה אצבעות מתות אתה בתוך גופך שלך
סביב ואולי עור של נער נמתח לקראת משהו
אחר בלונג איילנד הכלבים שקטים.
Image result for burroughs 1972