יום חמישי, 31 בינואר 2013

על 'החיים כשמועה' של אסי דיין, מתוך - 'מבקר בתרבות'

התיאוריה של הספרות שמרה על דוגמה מסויימת מהעת הקלאסית ועד ראשית המאה העשרים. מהוראטיוס ועד ט. ס. אליוט, התפקיד הראשון של האמנות הוא לבדר וללמד. בשני המושגים האלה חבוי עולם ומלואו של תרבות מערבית מסורתית אשר ראתה ביצירה שהן מלמדת והן מבדרת פסגה מסויימת. בימים אלה בהם אני קורא את "שלושת המוסקיטרים" של אלכסנדר דומא, אני יכול להבין גישה זו לחלוטין, אני לומד בגלל שאני נהנה ונהנה בגלל שאני לומד. היום, בעידן בו ילדים לא נהנים ללמוד, אולי יהיה נחמד להשיב עטרה ליושנה בתפיסה זו של האמנות.
שלא יהיה ספק, מאז ומעולם הייתה הפרדה בין האמנות והבידור, בין שירת רומא לזירת הקולוסיאום, בין הקהל העומד סביב להקת תאטרון נודדת בצרפת של המאה ה18 לקהל המתגודד סביב הגליוטינה באותו זמן ומקום. ניתן לעמוד על טיבה של הפרדה זו על ידי תפקידה של החשיבה הביקורתית. במקרים של בידור - קרבות גלדיאטורים, הוצאה פומבית להורג או הגמר של תוכנית ריאליטי, הערך של החוויה של הצפייה יורד ככל שהחשיבה הביקורתית מתחזקת. לעומת זאת באמנות, ערכה של כל יצירה עולה בעיני החווה אותה ככל שהוא מפעיל יותר את חשיבתו הביקורתית.
אני משער שהפסקה האחרונה תוביל הרבה קוראים להתנגדות מוסרית בנוגע להגדרת האמנות. האמנות אינה יכולה להתקיים בתוך גדרות, הם יאמרו, ואינה יכולה להיות כפופה לתכתיבים תיאורתיים, אלא להיפך, עליה לחפש את גבולותיה ובכל פעם להרחיבם ולשוברם.
על כך אענה בשתי דרכים, אחת תיאורתית והשנייה מוסרית. נתחיל בחלק התיאורתי. האם העיקרון לפיו תפקידה של האמנות הוא לחקור ולשבור את גבולותיה, אינו הגדרה ולפיכך גדר בעצמו? מכאן, האם הוא לא מבקש מהאמן לשלול את ההגדרה הזו עצמה? אדם המבקש לראות באמנות דבר חפשי לא יכול לכבול אותה במלאכתו של מסתנן בלבד.
באשר להיבט המוסרי, הגישה הפוסט מודרנית הזו לאמנות, השפיע באופן מהותי על מרחבי הקיום של האמנות, האמנות נדחקה עמוק אל תוך שיח האמנות והחוצה מהמרחבים של הציבור הכולל. התרחקות זו יצרה ווקום במרחב הבידורי. וואקום אליו נכנס שחקן חדש - השיווק.
היום, לצופים באמפיתאטרון החדש - הטלוויזיה, אין יותר אפשרות לברוח מהמחלה הזו לה קוראים שיווק. השיווק אינו מוגבל רק להפסקת הפרסומות. בצפייה בתכנית בישול בצהרי שישי אני ספרתי לא פחות משלושים מותגים שונים שהוכנסו לתוך התכנית, ממוצרי הגלם, לסכין, לסירים, לתנור ואפילו הלק המרוח על אצבעות האורחת. יש להעיר שהאוכל, אותו דבר בעל תפקיד פחות או יותר חשוב בתכנית בישול, היה דוחה ונראה מעורר בחילה.

לתוך כל הסיפור הזה נכנס אסי דיין. בנו של אחד המותגים הגדולים של מדינת ישראל ואדם אשר מגיל צעיר רצה להיות אמן. בשלושה פרקים ארוכים פורש לפנינו אסי דיין את חייו בתוך ולצד המדינה. מילדותו ומערכת היחסים המורכבת שלו עם אביו ועד להפיכה לממלמל השמן והרצוץ שמערכת המיתוג המודרנית שלנו מציגה.

"החיים כשמועה" של אסי דיין הייתה משב רוח מרענן של תוכן איכותי, כתיבה מצויינת, וכנות. כנות שלא מנסה להיות פוליטיקלי קורקטית, כנות שאינה כתב הגנה או כתב אישום.
מערכת היחסים שלו עם אביו, על כל הקושי שבדבר, אינה מגלה לנו את פרצופו האמיתי של משה דיין, אלא עזרה לנו להבין את פרצופו האמיתי של אסי דיין. בדיבור שללא ספק הושפע משיחות רבות עם אנשי מקצוע, ובכתיבה הסמכותית של סופר מופלא, אסי דיין צייר עבורנו דיוקן אישי.
דיוקן של אמן בעולם של בידור, של סופר בעולם של קופירייטרים, של איש שלום בעולם של מלחמה ושל מרדפו של אדם אחרי צילה של השפיות בעולם משוגע שבו לכל סיבה יש תוצאה, ולכל שטות יש השלכות.
לא היה כיף לראות את "החיים כשמועה", לא הייתה אפשרות לזכות בה בכסף אפילו מהבית, הסרט לא חילק מזון לנזקקים ולא קידם אג'נדות כלכליות חברתיות, זו לא הייתה כתבת תחקיר נוקבת על פניה של הציונות 2.0, וזה לא היה אמיתי כמו תוכנית ריאליטי.
 זה היה אודיו-בוק עם תמונות, זה היה סאגה משפחתית של שלוש דורות, זה היה גדול מדי, שמן מדי עם יותר מדי סמים ומעט מדי כתיבה - זה היה, בסופו של דבר, אסי דיין. ואם למישהו היה בעיה עם זה, שלא יהיה אסי דיין.
"החיים כשמועה" לא לימד, ולא בידר, הוא לא היה יפה מדי ולא מכוער, אבל הוא הכיל את אותו דבר נשכח שהספקנים של היום שכחו שהוא קיים - אמת. וכדבריו של קיטס - היופי הוא אמת, האמת יופי.

יום רביעי, 30 בינואר 2013

שְפַתִּי

חַכּוֹךְ  בְּשִנֵּיךָ כֹּה וָכֹה
אִם קָשָה עַל קַרְקַפְתְּךָ שְֹפַתִּי
אִם קְרִיאוֹתֶיךָ מִילוֹתָי לוֹקְקוֹת עַל
הַדַּף, אַך אֶת טַעַמָן אֵינָן חָשוֹת.
אִם תִּשּוֹרְנָה שְעַרוֹתֶיךָ עַל עֲלֵי
מַחְבַּרְתִּי וּוְרִידִים לְמִצְחֲךָ יִבְלְטוּ
מֵעַל גַּבּוֹתֵיךָ וְזֵעָה תַּכְתִּים
אוֹתִיּוֹתָי, בְּעוֹד חוֹם רֹאשְךָ נוֹסֵק

אָז אַרְשֶה לְךָ לָנוּחַ.
שֵב וּקְרָא, אֱכוֹל תַּפּוּחַ.
דָלוֹק הַדְלֵק סִיגַריַית שֶקֶט
וְתִשְמַע סִפּוּר בָּרוּר.

אַך הֲבֵן, אַל תְּנַסֶּה, תְּפוֹש בְרֶוָּוח
מַחְשְבַתְךָ כִּי אֲנִי יָזוֹעַ יָזַעתִּי
בְּעֲבוּר לַחוּת עַל מִצְחֲךָ.
כִּי אֲנִי יַדוֹע יוֹדֵעַ מַה קָשָה הִיא הַשָפָה
מַה חוֹרְקוֹת כָּל תְּנוּעוֹתֶיהַ וְחֲטָאֶיהַ כּוֹאֲבִים,
עַד כָּמָה צוֹרְבוֹת עֵינֵיהַ וְקַבְקָבֶיהַ מְדַדִּים
עַל כֵּן בְּיַד קָשָה קִשְקַשְתִּי לְבַל תַּגִּיר זֵיעָה לַשָּווא.
אַך כְּשֶקָשֶּה לִתְפּוֹש
אֶת הַצִּיּוּר אֲשֶר נִכְתַּב
קַח רָק רֶגָע, קַח חָדְשַיִּים
אַל תִּכְפּוֹף אֶת רֹאש אַפְּךָ
כִּי לְךָ אנִי כָּתַבְתִּי
כּן לְךָ וְרַק לְךָ.

יום שלישי, 29 בינואר 2013

סיכום החלק השני, מתוך 'אל מול שפות התהום'

בפרק זה, שישמש כמעין סיכום של החלק השני של הספר, אני רוצה לטייל הלוך ושוב לאורך יסודות הגשר שבנינו, וזאת על מנת לערוך סקירה קצרה של הנושאים בהם נגענו תוך התייחסות לקשר בניהם, ועל מנת לבחון האם היסודות בנויים כהלכה ואנו יכולים להמשיך קדימה לבניית החלק הבא של הגשר, שהוא גם החלק הבא של הספר - החלק האסתטי. על מנת להציג את היחס הדו-כיווני של הגשר ננוע מצד אחד לצד שני ואז ננוע בכיוון ההפוך, אני משער שחוויית הקריאה של פרק זה תהיה מבלבלת בלשון המעטה היות ולא נעסוק הפעם בהסברים והוכחות אלא רק בהצגת המושגים והיחסים בניהם.
מוכנים?
לכל נתון ונתון בעולם, אשר אליו אני יכול להתייחס, יש כאן ועכשיו שבהם הוא מתרחש. בכל מקום ובכל רגע הכאן והעכשיו נוכחים. לכל דבר ולכל אירוע יש כאן ועכשיו משלו. הכאן הוא נקודה בזמן והעכשיו הוא נקודה במקום, לכן אם אינני יכול לשלול את הכאן והעכשיו אינני יכול לשלול את הזמן והמקום. הזמן והמקום הם תנאים מקדימים של כל הנתונים שיש לנו מהעולם. 
הכאן והעכשיו הינם חד פעמיים, ועם זאת ישנם דברים אשר נעים מכאן ועכשיו אחד לשני. אם כל התכונות של הנתון זהות, מלבד הכאן והעכשיו, ישנה זהות בין הנתון בכאן ועכשיו הזה והנתון בכאן ועכשיו הזה. האחדות של נתונים שונים, המתקיימים בנקודות שונות של הזמן והמקום, יוצרת מושג. המושג אינו עצם ואינו מילה, הוא שניהם.
ההסדרה של מושגים מתוך התייחסות מתמדת לעיקרון הזהות ולשלילתו - עיקרון היעדר הסתירה, עומדת בבסיס כל שיטה של ההיגיון. ההיגיון היא תכונה של השכל המסדירה מושגים לפי תנאי הזהות והיעדר הסתירה. עם זאת ישנם תמיד נתונים שאינם נגישים לי, כאן ועכשיו שאינם נגישים לי. על מנת לתאר תמונה אמיתית של המושגים  עלי להתייחס למוגבלות זו של הנתונים שלי. כמו כן עלי להתייחס לצורות השונות שבהן משמעותם של המושגים מוגדרת מתוך יחסה לזמן ולמקום. האירועים המרכיבים את משמעות המושגים הם השימושים במושגים. לכל שימוש יש יחס שונה לזמן ולמקום. 
ניתן לחלק את היחסים השונים של המושגים לזמן ולמקום לשתי קטיגוריות ראשוניות - המוגבל והבלתי מוגבל. הזמן המוגבל מתייחס להיבטים של המושגים הנובעים ממפגשים שלי עם המושג בזמן האישי שלי, מיום הולדתי ועד היום וכך ההיסטוריה הפרטית שלי מעצבת המושג. המקום המוגבל, או המקום האישי, מתייחס להיבטים בהם המושגים שלי עוצבו מהסביבה הישירה שלי, היבטים חברתיים זו דוגמה טובה לאופן זה של עיצוב המושגים מתוך המקום המוגבל. אך ישנם גם התייחסויות אל המושגים מ'נקודת המבט של האינסוף', התייחסויות הרואות במושג 'אידיאה' או מוחלט. גם את אלה ניתן לחלק לזמן ולמקום. הזמן הבלתי בוגבל מתייחס לצורות של המושגים אשר העיצוב שלהם נובע מיחס אליהם כעל זמניים, המקום הבלתי מוגבל מתייחס להיבטים של המושגים הרואות בהם אחידים במרחב. כלבים הם שונים ממקום למקום אך הדבר שהוא כלב, על פי צורת התייחסות זו, נשאר זהה במרחב, לעומת זאת הדבר שלו אנו קוראים כלב היום, אינו הדבר שהיה כלב לפני עשר מיליון שנה.
כדי להבין את הצורות השונות האלה ואת האופן שבו הן מרכיבות את המושג, ניתן לתאר אותן באמצעות פירמידה אשר פיאותיה - הזמן המוגבל, זמן הבלתי מוגבל, המקום המוגבל והמקום הבלתי מוגבל. הפירמידה היא מנסרה אשר דרכה אנו רואים את המושגים דרך ההשפעה של היחס של המושגים אל הזמן והמקום.
מכיוון שהשימוש במושגים מתמשך גם תוך כדי החקירה שלהם, ומכיוון שאין אפשרות לאסוף את כל השימושים הפוטנציאלים והאקטואליים של כל מושג ומושג בכל יחס ויחס לזמן ולמקום, הבנת המושגים אינה יכולה להיות מלאה לעולם. תמיד ישנן חריגות ומגבלות. מסיבה זו איננו יכולים להסדיר את המושגים לצורכינו שתוך שיח לוגי דיאלקטי המתחיל מהנחות יסוד מוגדרות ומגיע למסקנה בלתי נמנעת. הנחות היסוד אינן יכולות להיות מוגדרות עד הסוף. הסדרה בתוך מערכת דיאלקטיות כן יכולה להתרחש בין מצבים של דיכוטומיות אנאליטיות בהן צד אחד של הדיכוטומיה הוא ההגדרה של שלילת הצד השני. רוב הדיכוטומיות אינן אנאליטיות.
בשלב זה ניתן לבצע הבדלה בין שתי צורות של אמת. אמת של צמצום ההכרחית לרגע השימוש במושג, ואמת של הרחבה השואפת להכלול את כל השימושים במושג. השימוש במושג מתרחש במרחב הפיזי בעוד האמת של ההרחבה מתקיימת במרחב המטאפיזי של הפעולה. מכאן ששימוש במושג הוא פעולה הנעה מהמרחב המטאפיזי של האפשרויות לשימוש במושגים אל המרחב הפיזי של השימוש בפועל. על מנת להשתמש במושגים כך לא צריך שהמשתמש יחזיר באמת אלא רק באמונה של האמת של צמצום. אמונה היא הנחה סובייקטיבית של דבר כקיים או של משפט כנכון. אמונה היא במקביל, תנאי הכרחי לפעולה. כך שפעולות במרחב האובייקטיבי הן תוצאות של אמונות סובייקטיביות.
הדיכוטומיות אמת של הרחבה ואמת של צמצום, פיזי מטאפיזי, וסובייקטיבי אובייקטיבי, אינן דיכוטומיות אנאליטיות כל מקרה ומקרה של דיכוטומיות בין יחסים מסוג זה הינו תלוי מצב עניינים היסטורי קונטינגנטי. דיכוטומיה המתבססת על מצב עניינים היסטוריה-קונטינגנטי הינה דיכוטומיה סינתטית. דיכוטומיות סינתטיות אינן יכולות להיות מוכלות בתוך מערכת דיאלקטית אלא, אנו יכולים לבחון אותן מעמדה דיאלוגית יותר הרואה אותן כדברים שווים זה מול זה ורחבים יותר ממה ששדה השיח יכול להכיל.
הסיבה לכך היא שאי מוגבלותם של המושגים יוצרת מצבים בהם מושג מכיל את שלילתו. מושגים הנמצאים ביחס זה לזה ובו בזמן מכילים את שלילתם אינם יכולים להיות כבולים בתוך יחסים של זהות לוגית. יחסים המכילים סתירה פנימית הינם יחסים מטאפוריים. היחס המטאפורי הינו ביטוי למרחק ההכרחי ביננו ובין המושגים. מכיוון שאיננו יכולים להחזיק את המושגים בידינו כל שאנו יכולים לעשות כדי להתייחס אליהם הוא להצביע עליהם מרחוק. מרחק זה הוא היחס המטאפורי. 
עם זאת הדבר שאנו מצביעים עליו אינו המושג עצמו אלא ייצוג של המושג. הייצוגים הינם היבטים שאנו יכולים להתייחס אליהם ביחסים של דומות ושונות האחד לשני. ההבחנה הזו בין דומות הינה פעולה של הדמיון. הדמיון הינו תכונה של השכל המבחינה בין דומות לשונות. היחס אותו מזה הדמיון הוא היחס המטאפורי. היות וקיומה של הסתירה הינו תנאי הכרחי של היחס המטאפורי ונמצא בבסיסו של הדימיון, והיעדר הסתירה הינו תנאי הכרחי של יחס הזהות הנמצא בבסיסו של ההיגיון, ההיגיון והדמיון הינם דיכוטומיה אנאליטית. הייצוגים ויחסי הדומות בניהם הינם היבטים של אופני הסתכלות על מושאים.
אם אנו מתחילים מהצד השני אזי אנו מתחילים מהריבוי האינסופי בפוטנציה של אופני הסתכלות. כאן הדגש הוא לא על הנתונים, אלא על המבטים המסתכלים עליהם. בעוד שכל אופן הסתכלות הינו חד פעמי לחלוטין, כל אופני ההסתכלות מאוחדים בכך שהם כולם אופני הסתכלות על מושאים. אין אופן הסתכלות ללא מושא. היחס בין אופני ההסתכלות אלה לאלה יכול להיות יחס של דומות באופן ההסתכלות או דומות במושא. המושאים מאוחדים זה עם זה על סמך דומות התוקף היותם ייצוגים של דבר מה שהוא המושא של אופני ההסתכלות. יחס הדומות הינו יחס יחסי כלומר, ניתן להיות דומה יותר או פחות שונה יותר או פחות. זיהוי הדומות הזה מתבצע על ידי הדמיון.
הדמיון משלים את החסר, הוא מניח את המבוקש לנגד עיננו. כמו כן אנו צריכים להכיר בכך שהדמיון אינו מזהה את הדברים כשלעצמם. תמיד ישנו מרחק בין המושאים של אופני ההסתכלות והייצוגים המתארים לנו את המושאים האלה.
היחס הזה בין המושאים הייצוגים הינו יחס מטאפורי. הייצוגים הם מטאפורות למושאים. יחס מטאפורי הוא יחס של "A הוא B" אמ"ם "A הוא B ולאB" בו זמנית. כך, מנקודת מבט זו, איננו אלא מפרשים מטאפורות על ידי מטאפורות, מביאים ייצוגים לתאר מושאים וייצוגים לתאר את הייצוגים. וכן הלאה בתוך תהליך של הדיאלוג בנינו ובין המושגים.
כל פירוש יכול לחשוף לפנינו אמת אך זו תהיה מצומצמת לאופן ההסתכלות האחד שעל בסיסו התחלנו את הדיאלוג. מסיבה זו עלינו לקבל קיום מורחב יותר של האמת כמרחב אופני ההסתכלות האפשריים. ועדיין אנו נקראים לפעול, לקבל פרשנות אחת ולו לרגע אחד על מנת לפעול, עלינו לברור בין הריבוי הבלתי נמנע של המרחב המטאפיזי ולפעול במרחב הפיזי. כל פעולה מכיל בתוכו אופן הסתכלות וזווית וזיקה אל המושא, כל פעולה היא תוצאה של פרשנות של המושא. פרשנות זו, למרות שהיא רק אפשרות אקטואלית מתוך ריבוי אפשרויות פוטנציאליות, הופכת להיות הבסיס לאמונה. 
היות ואנשים כבר ביססו את פעולתם על סמך הפעולה הם חשים צורך להגן עליה דרך הגנה על אופן ההסתכלות שלהם ועל אופן הפרשנות של המושאים שלהם. כדי להגן על הנחות היסוד האלה לפעולתם הם מכניסים את עצמם לתוך וויכוח דיאלקטי עם מי שהם תופשים כיריביהם. זו שגיאה שכן, כל פעולה כבר מניחה את קיומו של אופן ההסתכלות ואת קיומה של האמונה שהפעולה התבססה עליו.
על מנת להבין ביתר בהירות את האופן שבו מתקיים המרחב המטאפיזי של האמונות, אופני ההסתכלות והייצוגים אנו יכולים להסתכל עליהם כפירמידה של מושגים. התמונה נהיית מורכבת כאשר אנו רואים כיצד כל פירמידה מכילה בתוכה פירמידות ומוכלת בתוך פירמידות. הפירמידות בתורן מורכבות משימושים במושגים ביחסים שונים לזמן ולמקום אשר האטומים שלהם אם אותן יחידות של כאן ועכשיו המרכיבות את העולם, ואת המפגש בין אופני ההסתכלות והמושגים.

יום שני, 28 בינואר 2013

שירת הספן הזקן - חלק 3, מאת סמיואל טיילור קולרידג'


I looked upon the rotting sea, and drew my eyes away - from The Rime of the Ancient Mariner - by Gustave Dore (Jonnard, engraver)
כָּךְ עָבַר לוֹ זְמַן נוֹרָא, כָּל גָּרוֹן
נִחָר, וּבַּרְקּוֹ כָּל הָעֵינַיִם
זְמַן נוֹרָא! זְמַן כֹּה נוֹרָא!                                                                                   145
אַךְ בִּבְרַק עֲיֵפוּת הָעֵינַיִם,
מַבָּטִי מַעֲרָבָה נְסֹּב, וְרָאִיתִי
מִן מַשֶּׁהוּ בַּשָּׁמַיִם.

תְּחִלָּה נִרְאָה זֶה כִּנְקֻדָּה
אַחַר-כָּךְ כַּעֲרָפֶל                                                                                      150
זֶה נָע וְנָע וּלְבַסּוֹף זֶה נִרְאָה
בְּצוּרָה שֶׁל... אֲנִי נוֹפֵל

נְקוּדָה, עֲרָפֶל, צוּרָה, אֲנִי נוֹפֵל
וְעוֹד זֶה קָרַב וְקָרַב
וּכְמוֹ הִתְחַמֵּק מִפֵיַת הַיַּמִּים                                                                  155
זֶה עָלָה וְצָנַח וְנָסַב.

בְּגָרוֹן נִחַר וּפַרְצוּף מֻשְׁחָר
אִישׁ לֹא צָחַק אוֹ כָּעַס
מֻכֶּה בַּצֹּרֶת כָּל אִישׁ נָדַם
נָשַׁכְתִּי אֶת יָדִי וְשָׁתִיתִי הַדָּם                                                                  160
וְקָרָאתִי, מִפְרָשׂ! מִפְרָשׂ!

בְּגָרוֹן נִחָר וּפַרְצוּף מֻשְׁחָר
בְּאֹשֶׁר שְׁמָעוּנִי הַכֹּל
רַחֲמִים אַדִּירִים! אָשְׁרָם כֹּה הֵאִיר,
וְכֻלָּם יַחְדָּו שָׁאֲפוּ הָאֲוִיר                                                                           165
בַּשְּׁקִיקָה שָׁתוּהוּ הַכֹּל.

הַבִּיטוּ! (בָּכִיתִי) אֵינָהּ נסובה עוֹד!
הִיא בָּאָה לְכָאן לְהוֹעִיל.
לַמְרוֹת שֶׁאֵין רוּחַ וְאֵין גֵּאוּת
הִיא מִתְיַשֶּׁרֶת וּבָאָה בְּגִיל!                                                                                170

גַּלֵּי הַמַּעֲרָב הָיוּ כַּבּוֹעֲרִים
הַיּוֹם כִּמְעַט וְתָם
וְכִמְעַט עַל גַּלֵּי הַמַּעֲרָב
הַשֶּׁמֶשׁ בָּרַקָּה עַל הַיָּם;
כְּשֶׁאוֹתָהּ צוּרָה מוּזָרָה נָעָה לְפֶתַע                                                                        175
בֵּינֵינוּ לְבֵין הַחַמָּה עַל הַיָּם.

הַשֶּׁמֶשׁ הַיְּשָׁרָה הֻכְתְּמָה בַּקּוֹרוֹת
(אֵם-הָעֵדֶן תְּנִי חַסְדֵּךְ)
כְּדֶרֶךְ צִינוֹק אַדִּיר הִיא הֵצִיצָה
עִם פַּרְצוּפָהּ הַבּוֹעֵר דּוֹעֵךְ                                                                               180

אֲבוֹי! (חָשַׁבְתִּי וְלִבִּי פּוֹעֵם)
כֹּה מַהֵר הִיא קְרֵבָה
הָאֵלֶּה מִפְרָשֶׂיהָ אֶל מוּל הַחַמָּה
כְּרֶשֶׁת קוּרִים לֹא שְׁלֵוָה
 
הָאֵלֶּה צַלְעוֹתֶיהָ אֲשֶׁר הַחַמָּה                                                                   185
מְצִיצָה מִבַּעֲדָם?
הַאִם זוֹ אִשָּׁה עַל גַּב יַרְכָתַיִם?
הַאִם זֶה הַמָּוֶת? הַאִם אֵלֶּה שְׁנַיִם?
הַאִם הַמָּוֶת לְאִשָּׁה זוֹ סַפָּן?

שְׂפָתֶיהָ אֲדֻמּוֹת, מַבָּטֶיהָ חָפְשִׁיִּים                                                              190
תַּלְתַּלֶּיהָ זְהֻבִּים כְּזָהָב
עוֹרָהּ לָבָן כְּשֶׁל מֻכֵּי הַצָּרַעַת
רְפָא-הוֹלֵךְ אוֹ מֵת-חַי נוֹרָא אַתְּ
הַמַּבִּיט בָּהּ קוֹפֵא וְלֹא שָׁב.

זֶה הָעֲנָק לְצִדָּהּ נֶעֱמַד                                                                             195
וְהֵטִילוּ קֻבִּיָּה הֵם הַשְּׁנַיִם
"בְּמִשְׂחָק זֶה שִׂחַקְתִּי וַאֲנִי שֶׁנִּצַּחְתִּי"
הִיא אָמְרָה וְשָׁרְקָה פַּעֲמַיִם.

הַשֶּׁמֶשׁ יָרְדָה הַכּוֹכָבִים יָצְאוּ בְּחָפְזָה
בִּן רֶגַע הוֹפִיעָה שְׁעַת לַיִל                                                                                    200
עִם לְחִישָׁה רוֹעֶמֶת מֵעַל הַגַּלִּים
אוֹתוֹ הרְפָא יְלֵל

קַשּׁוּבִים הִבַּטְנוּ לְמַעְלָה!
לִבִּי, כַּכּוֹס, בַּיִּרְאָה נִתְמַלֵּא,
אֶת דָּם חַיַּי לָגַם.                                                                                     205
הַכּוֹכָבִים אֲפֵלִים, הַלַּיְלָה סָמִיךְ
פְּנֵי נָהָגֵנוּ הִלְבִּין בְּאָבִיךְ
הַטַּל נָפַל כַּדָּם.
עַד שֶׁקֶּרֶן הַיָּרֵחַ עָלְתָה מֵהַמִּזְרָח
וְכוֹכָב עַל פִּנַּת הַקֶּרֶן נָח                                                                                    210
וְכָךְ זָרַח הוּא שָׁם

אֶחָד אַחַר אֶחָד אֶל מוּל זֶה הַיָּרֵחַ
בְּלִי לְהֵאָנַח אוֹ לְיַלֵּל
פָּנָה אֵלַי בִּפְנֵי זְאֵב חִוֵּר
וּבְעֵינָיו אוֹתִי קִלֵּל                                                                              215

מָאתַיִם אִישׁ חַיִּים סְבִיבִי
(אֶחָד לֹא יִלֵּל אוֹ נֶאֱנַח)
וּבַחֲבָטָה, נָפְלוּ בְּבָעְטָהּ
כָּל אֶחָד נִשְׁמָתוֹ נָפַח

וְאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה מְגוֹפָם הִתְרוֹמְמָה                                                                      220
אֶל עֵדֶן אוֹ שְׁאוֹל עָלֶיהָ לָגֶשֶׁת
וּכְשֶׁלְּיָדִי חָלְפָה הַנְּשָׁמָה
הִיא שָׁרְקָה כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת.
And yet I could not die - from The Rime of the Ancient Mariner - by Gustave Dore (Quesnel, engraver)

יום ראשון, 27 בינואר 2013

העיר, פרק חמישי - פרספוליס

לתחילת הספר

מתקדמים בזמן, ופונים צפון-מערבה במרחב אל העיר הבאה - עיר הפרסים או, כפי שהיוונים קראו לה - פרספוליס. יש משהו מוזר בשם זה: פרספוליס הוא שם יווני (פוליס=עיר ביוונית). עבור תושביה של עיר זו היא הייתה פשוט פרס. האימפריה כולה כאילו הוכלה בתוך העיר, שכן שם הוקם מושבו של המלך. עם זאת, היא לא הייתה עיר הבירה של פרס: תוך זמן קצר הפרסים כבשו ערים נוספות, ובראש ובראשונה את בבל האדירה, שבמהרה אנו מוצאים אותה כמרכז האימפריה הפרסית. אם כן - מדוע הוענק לפרספוליס מעמד מיוחד?
עלינו לדון תחילה בתפיסה המנהלית של עיר זאת. בפרק הקודם דיברנו על החוקה הבבלית שפעלה, בין השאר, לייצר איזון ושוויון בין הקבוצות השונות. בפרס אנו רואים רעיון דומה בהקשר תיאולוגי: הפרסים הנהיגו את אחת הגישות הסובלניות ביותר בהיסטוריה כלפי העמים השונים המתגוררים בתוכה. 
הפרסים רחשו כבוד רב כלפי האמונות השונות של התושבים בממלכתם. אכן, היה להם פולחן ייחודי משלהם אשר במרכזו ניצב "האל העליון", או בפרסית – "אהורה מאזדה" (כן, חברת המכוניות קרויה על שמו). עם זאת, התפיסה התיאולוגית שלהם הייתה מורכבת יותר: הם האמינו שמאבק קוסמי אדיר מתרחש על פני הארץ הזו, בין כוחות הטוב או האור לבין כוחות החושך. תפיסה זו מבטלת את הפנים האינדיבידואליות של האלים השונים, הדתות והאמונות השונות בתוך העיר, ומכילה אותן בתוך 'תמונת על' שהיא קוסמופוליטית באותה מידה שהיא קוסמולוגית.
הפרסים היו סובלניים ומבינים רק כשהייתה בכך תועלת לגבי עצמם. הם היו מודעים לאופן שבו האימפריה שקדמה להם - הבבלים - נצטיירה בעיני העולם, ופיתחו כתגובה דימוי ציבורי של עצמם כמשחררים הגדולים: אם הבבלים נהגו להגלות את העמים הכבושים מאדמתם כדי שאלה לא יפתחו, או יחושו נאמנות לדבר כלשהו פרט לממלכה הבבלית, הרי שהפרסים נהגו לשחרר את העמים שהם כבשו. הם התירו להם לחזור חופשיים  אל בתיהם, ורק ביקשו בתמורה שאלה יספקו לאימפריה חיילים ומיסים.
האם זו חירות, או שמא רק מיתוג חדש של הכיבוש? דוגמה ידועה של עם ששוחרר כך הוא העם היהודי אשר, בהצהרתו המפורסמת של המלך הפרסי כורש, הורשה לשוב לביתו ולעבודת בית המקדש שלו. בין אם מדובר בתכסיס שיווקי או בסובלנות כנה, אנו יודעים שליהודים היה כבוד רב לפרסים, והם אכן ראו בהם משחררים אמתיים.
דוגמה נוספת להשפעה התרבותית של עיר הפרסים על תרבות העולם היא תרומתה לארכיטקטורה האורבנית (והתיאולגית) של העולם. הפרסים, בהשפעת הבבלים, קיבלו את הרעיון שהעיר אינה מקום של טבע, ושעל כן יש להכניס את הטבע לתוך העיר בדרך מתורבתת. תוצאתו של רעיון זה הייתה גנים מופלאים אשר זיכו את מלכם בתואר "הגנן הגדול" – תואר המהדהד את הגנן הגדול של המרחב החוץ-עירוני - אלוהים.
 הגנים הפרסיים נקראו 'פָּרָהדִיזֶה' –מכאן נבעו המילה האנגלית "Paradise", והמילה העברית 'פרדס'. חישבו על המילה האנגלית Paradise בהקשר לתרבות המערבית ועל המילה  'פרדס' בהקשר היהודי, צרפו למחשבה זאת את הרעיון הפרסי של מלחמה ענקית בין הטוב לבין הרע– והרי לפניכם כל תרבות המערב ממשה ועד ניטשה.
מחקר ארכיאולוגי-בוטני שנערך לאחרונה בהריסות העיר פרספוליס גילה כי הצמחייה הדחוסה שנשתלה בעיר הכילה עשבים, פרחים ופירות מכל קצוות האימפריה הפרסית שהגיעה בשיאה מצפון הודו ומונגוליה ועד לטורקיה וסוריה; כך שבמובן מסוים, העיר פרספוליס באמת הכילה את האימפריה הפרסית כולה.

תרומה נוספת של הפרסים לתרבות המערב – לטובה או לרעה - היא פיתוח רעיון המשכנתא. כדי להבין רעיון זה בהקשר העירוני, עלינו קודם כל לדון בכשל הכלכלי שהעיר יוצרת בהקשרים אחרים. אמרנו שהעיר אינה מייצרת דבר, אלא רק מניעה דברים, משמשת כצומת לסחורות, לכספים, למשאבים ולרעיונות. ככל שהעיר גדלה, גדלה גם כמות המשאבים שתושבי העיר זקוקים להם, ופוחתת כמות המוצרים המיוצרים, שכן מספר האנשים הלא עירונים היצרנים פוחת. כך, המבנה של העיר תמיד מייצר חוסר, חוב. כדי להתקיים, העיר, הופכת לגירעון מהלך. הבבלים, ובראשם חמורבי, פתרו בעיה זאת על-ידי אספקה מתמדת של אדמות חדשות –הגדלת השטח הפריפריאלי של העיר. הפרסים גם פעלו כך; אך במהרה  הגיעו למצב שבו התחזוקה של האדמות החדשות, בעיקר בגבולות המערביים (טורקיה, יוון ומצרים) הפכה ליקרה לא פחות. מרידות קטנות והתקוממויות קמו חדשות לבקרים; ובעוד שלא היו גדולות מספיק כדי לערער אל שלטון הפרסים, כל התקוממות כזאת דרשה גיוס חיילים, אספקת כסף ומזון לחיילים (על כל חייל הוטל  להביא לעצמו ביגוד ונשק). כך הפכו הגבולות הגדולים של הממלכה לבעיה ולא רק לפתרון.
נחזור למשכנתא: במקביל לגידולה של העיר גדל גם הביקוש למגורים בתוכה, ובאופן טבעי עלה  גם מחירם של הבתים בעיר. לאיכר רגיל לא הייתה אפשרות לשלם מחיר כזה, ולא הייתה לו אפשרות לחסור סכומים כאלה (כשם שלנו בישראל אין אפשרות לחסוך את המשאבים הדרושים לקניית בית). הפתרון המקורי של הפרסים היה לספק לאיכר כסף מראש בעבור, לדוגמה, היבול של שבע השנים הבאות. כך, האיכר יכול היה לקנות לו בית בן שתי קומות בעיר, שקומת הקרקע תהיה חנות למכירת הסחורות שלו, והקומה העליונה תשמש לו למגורים. במקרה שאחת משבע השנים האלה הייתה שנת בצורת, כפי שקורה בממוצע אחת לשבע שנים – האיכר שהפך לאחרונה לתושב העיר לא יכול היה לשלם את חובותיו לנושים. הוא יכול למכור את אדמתו, אבל מחירם של דונמים בודדים בפריפריה לא השתווה לעלותה של דירה קטנה בעיר. כך, האיכר היה מחויב (מתוקף החוזה שחתם) למכור את המשאב האחרון שנשאר לו - את עצמו. הוא הפך לעבד, ואדמותיו עברו לרשות הנושים. 
באופן זה הפרסים המציאו תנועה המייצרת בהתמדה אדמות ועבדים - תנועה ההופכת את התושבים עצמם לעבדים ומניעה את האדמות הקיימות מיד ליד - ללא הצורך המלוכלך בכיבוש שטחים חדשים. לפי שיטה זו הסיכון של המלווה הוא אפסי, ולעומתו הלווה מסכןהכול. 
יתרונם הצבאי של הפרסים על פני העמים השונים היה בשימוש בחיילים השונים של ממלכתם, לדוגמה:  אם החיתים היו ידועים בכך שהם רוכבים טובים המסוגלים לירות בקשת, אז לכל גדוד ניתנה יחידה של חיתים אשר ניצבה ליד יחידות של רוכבי-כרכרות מצרים, חיילים רגליים מיוון, וכן הלאה. בגיוון הזה היה יתרון וחיסרון, שכן מצד אחד היה בידי המצביא צבא גמיש היכול לבצע סוגים שונים של מתקפות; אך מצד שני, היה על המפקד לצעוק 'קדימה!' בשבע שפות שונות בממוצע. אלכסנדר השכיל לנצל חולשה זו בכך שביצע מתקפות פתע שהצריכו שינויים בפריסת החיילים בתוך שדה הקרב - פעולה קשה במיוחד לצבא הפרסי, בהתחשב ברעש המלחמה ובקשיי השפה.
אנו גם מוצאים לראשונה אצל הפרסים את קיומה של יחידת עלית, שנקראה "בני האלמוות", משום שמעולם לא היו להם חוסרים במבנה. יחידה זו מוקמה לרוב בעיר כמשמר הפרטי של המלך; אבל כאשר המלך יצא לאחד ממסעות הכיבוש שלו, הם היו לצדו (יחידה זו חוסלה כמעט לחלוטין על ידי 300 ספרטנים).
המפגש הבא בהיסטוריה היה המפגש בין היוונים והפרסים. זה היה מפגש רב תהפוכות, שכלל נצחנות כבירים והפסדים מרים לשני הצדדים. 

יום שישי, 25 בינואר 2013

אלחזאן – המדען הראשון, מתוך 'אגדות אמיתיות'


אבו עלי אל-חסן איבן אל חסן איבן אל היית'אם, או בקיצור, אלחזאן, נולד בעיר בצרה שבעירק לפני כאלף וחמישים שנה. באותם ימים עירק והאומה הערבית כולה שימשה אוצר אדיר של חוכמה ולימוד אשר הביא לעולם כמה מהאנשים החכמים ביותר בהיסטוריה. אחד מהם היה אלחזאן, שבגיל צעיר נשלח ללמוד אל "בית החכמה" שבבגדד.
"בית החכמה" היה מין שילוב של בית ספר, אוניברסיטה ומרכז השכלה עולמי שהגיעו אליו מכל קצות העולם הערבי כדי ללמוד. הייתה שם ספרייה אדירה שבה נאספו כתבים מקוריים ומתורגמים של גדולי החכמים מיוון, מרומא ומפרס הקדומה. (לצערנו הרב הספרייה נהרסה מאוחר יותר על-ידי המונגולים כשכבשו את בגדד; אבל את הסיפור הזה נשאיר לפעם אחרת).
אלחזאן למד במקום הזה, ובמהרה הפך לאחד המורים החכמים ביותר שידעה הארץ. חוכמתו נודעה בכל קצות תבל; הוא קיבל הזמנה מלכותית מאל חכים אבו עלי מנצור, האימאם של מצרים, שביקש ממנו לעזור להם בטיפול בבעיה גדולה שאיש מחכמיהם לא הצליח להתמודד אתה.
הבעיה הייתה שהנילוס, הנהר הגדול שחוצה את מצרים לאורכה, היה עולה על גדותיו אחת לכמה שנים וגורם לשיטפונות גדולים שהרסו כפרים שלמים. כדי למנוע זאת, צריך היה לבנות סכר גדול שימנע מהמים להתקדם אל עבר הכפרים.
בנייה של סכר כזה אינה עבודה פשוטה כלל; כוחם של המים שהסכר צריך לחסום הוא כה אדיר, שאפילו הסכרים הגדולים והחזקים ביותר שהאדם בונה עלולים להתמוטט. צריך לשמור עליהם, לבדוק אותם ולתקנם מזמן לזמן.
אלחזאן קיבל על עצמו את המשימה בשמחה. "אם יש מישהו בעולם שיכול לבנות סכר כזה" אמר לעצמו, "הרי זה אני!". שחצנות כזו אינה נדירה אצל אנשים שמקבלים הרבה מחמאות ושומעים פעמים רבות מדי את המשפט "וואו - אתה באמת חכם גדול".
צריך להקדים ולומר שהאימאם של מצרים, אבו עלי מנצור, היה אדם טיפש מאוד; וכמו שקורה הרבה כשמישהו טיפש מאוד מקבל תפקיד חשוב מאוד, התוצאה היא שהוא הופך להיות שליט רשע מאוד. אבו עלי מנצור בהחלט הפך לשליט רשע. הוא לא הצליח ללמוד לשחק שח-מט, ולכן אסר על משחקי השח-מט בכל מצרים. הוא לא אהב ענבים, ולכן אסר על גידולם ואפילו על אכילתם. אבל החוק הטיפשי והמרושע ביותר  שגזר היה שכל הנשים והילדות במצרים לא יוכלו לצאת מהבית – אף-פעם! כדי להבטיח שהנשים לא תצאנה מהבית, הוא אפילו אסר על כל הסנדלרים להתקין נעליים לנשים.
אלחזאן החכם לא חשש מהאימאם הרשע. בטחונו האישי היה כזה שלא העלה על דעתו שמסעו עלול להסתיים בכישלון. כך, בלי להקדיש לנושא מחשבות מיותרות, הוא יצא אל מצריים ומיד עם הגיעו ביקש לסייר לאורך הנילוס, כדי לבחון את הנושא מקרוב.
כשאלחזאן טייל לאורך הנילוס בדרכו אל המקום שבו הסכר צריך היה להיבנות, הוא ראה את הפירמידות שבגיזה ואת הפסלים הענקיים שבעמק המלכים ואת כל המבנים האדירים שבנו המצרים הקדומים. הוא ראה את הכוח ואת המחשבה שהושקעו בבנייה של המבנים האלה, וכמה הוד והדר יש להם - ובפעם הראשונה בחייו הרגיש קטן ואפילו טיפש.
'אם המצרים הקדמונים, שבנו את כל המבנים האלה שעדיין עומדים אחרי למעלה מאלפיים שנה, לא הצליחו לבנות את הסכר', הוא חשב, 'מי אני שאצליח?' בלית ברירה, הוא החליט לחזור אל האימאם ולהתנצל על כך שאינו יכול לבנות את הסכר.
זה לא דבר פשוט לאיש חכם להודות שהוא לא מספיק חכם; אבל קשה מזה להגיד לאימאם רשע שאתה חייב לבטל את ההבטחה שנתת לו. אלחזאן חשב בינו לבין עצמו, 'מי יודע מה הוא יעשה לי?  הוא עלול אפילו להוציא אותי להורג!'. כל הדרך אל ביתו של האימאם חשב איך להתחמק מהעונשים הנוראים שהאימאם יכול להטיל עליו.
לבסוף עלה במוחו רעיון. כשהגיע לביתו של האימאם ונפגש עמו, האימאם שאל אותו "האם אתה יכול לבנות את הסכר?" במקום למסור לאימאם תשובה מנומקת, אלחזאן התפרץ לפתע בצעקות לא מובנות ובקריאות של תרנגול. 
האימאם לא ידע שתכניתו של אלחזאן הייתה להתחפש למשוגע וכך להתחמק מעונש. לא הייתה לו ברירה אלא לצוות לשלוח את החכם המשוגע לביתו במצריים עד שתשוב לו שפיותו.  כך, אלחזאן היה כלוא בביתו שנים רבות כשכולם מסביבו בטוחים שהמסכן הוכה בשיגעון.
כדי להרוויח כסף למחייתו, הוא תרגם בסודיות בלילות ספרים עתיקים, אותם מסר לשליחים ששמרו את סודו.
כעבור עשר שנים בהן אלחזאן היה כלוא בביתו, המצרים הצליחו להיפטר מאבו עלי מנצור. אף אחד לא יודע מה עלה בגורלו - הוא פשוט נעלם (מכיוון שהבטחתי שכל מילה הכתובה באגדות שלי תהייה אמת לאמיתה, איני יכול להמציא סיפור שיסביר מה עלה בגורלו).
לאחר עשר שנים, אלחזאן יכול היה סוף סוף לצאת מביתו מבלי לפחד מהאימאם; וכשיצא, החזיק בידיו ספרים רבים. מסתבר שבזמן שהיה כלוא בביתו הוא ערך ניסויים רבים ומחקרים שונים ומשונים. את כל המידע שאסף כתב בספריו הרבים, שכאשר פורסמו הם שינו את העולם כולו.
הנה דוגמה קטנה לאחד הגילויים החשובים שלו: מאז יוון הקדומה ועד לימיו של אלחזאן, חשבו שבני האדם רואים בגלל שהעיניים שלהם יורות אש בלתי נראית הממלאת את החלל מסביב, ובזכות אותה אש אנחנו רואים. אלחזאן הסביר שהראיה אינה פועלת כך בכלל. שכן, כשאני מסתכל על הכוכבים בלילה, האש מהעיניים שלי אינה יכולה למלא את העולם כולו. טענתו הייתה שקרני אור הנשלחות מהשמש, או מכל מקור אור אחר כמו מנר, נשברות על העצמים השונים שבטבע ונקלטות בתוך האישונים שלנו. היום אנחנו יודעים שהוא צדק, וזהו בדיוק האופן שבו אנחנו רואים.
בשל שיטתו המיוחדת, שבה שילב חישובים מתמטיים ותיאוריות עם ניסויים ומחקר, אלחזאן קיבל את התואר המכובד "המדען הראשון".

ומה עם הסכר? סכר אסואן נבנה רק בשנת 1902 - תשע-מאות שנה אחרי אלחזאן. כדי לבנות אותו השתמשו במנופים, במכונות, במשאיות, בבטון ובעוד הרבה דברים שלא היו קיימים בזמנו של אלחזאן. למרות המנופים והמכונות, הסכר עדיין לא היה טוב מספיק, והיה צורך לתקן אותו ולהגביה אותו שוב ושוב במשך עשרים השנים הבאות. 

יום חמישי, 24 בינואר 2013

מבקר בתרבות - מחפש את הרעש החדש - דאבסטפ

לכל עשור יש את הרעש שלו. בשנות השישים זה היה הרוק פסיכדלי, בשנות השבעים הפאנק בא כתגובה לדיסקו ולבלדות הרוק של 16 דקות, בשנות השמונים המטאל נכנס לתמונה, בשנות התשעים זה היה הצרחה המחוספסת של הגראנג'. בפוסט הזה נשאל את השאלה - מה הוא הרעש החדש? כדי לענות על השאלה הזו עלינו להבין באיזו תקופה מוסיקאלית אנחנו נמצאים, שכן הרעש של התקופה הוא תמיד תגובה לסגנון שמגדיר את התקופה.
מזה זמן רב שאני טוען שאנו חיים, מבחינה מוסיקאלית, בעידן המפיק. עידן שבו הסגנון המוסיקלי והאמן תופשים מקום משני ליד המפיק. לראיה: המוסיקאי הרווחי ביותר לשנת 2012 היה ד"ר דרה, לא הגבירה געגע ולא ג'סטין ביבר. היום, אלה אינם אלא התמונה על עטיפת האלבום. אך האלבום עצמו, לפחות היום, כל כולו הפקה.
זה הוא עידן הדיגיטציה. עידן שבו ההקלטות באולפן הפכו לשלב אחד באמצע פס ייצור ארוך. לפניהם ואחריהם ישנם עבודות הפקה מרובות. הגיטרות עוברות דיגיטציה והופכות לכלי midi עם מיתרים, המקצב עובר פירוק לגורמים ובנייה מחדש בצלילים חלולים והשירה עוברת אוטוטוניזציה עד שכולם נשמעים כמו תוכנת מחשב.
לי באופן אישי, אין בעיה עם זה. גם אם קולה של התקופה נשמע דרך אפליקציה של חתול, זה עדיין קולה של התקופה. קחו לדוגמא את הפופ המהונדס גנטית הקרוי - טראפ. לכאורה מדובר בפזמונים של שירי היפהופ אשר התארכו לכדי שירים שלמים. אבל האזנה שנייה חושפת שכל שיר פופ מכיל כמות של שכבות על גבי שכבות של עיבוד, באופן המזכיר את שירי הפופ של שנות השבעים עם הכינורות המייבבים ברקע.
הסיבה הראשונה לכך היא הפיכתו של המחשב לכלי הפקה שלם. תוכנות כמו Reason, ו-Ableton, מאפשרות עיבוד צלילים ברמה שלא הייתה אפשרית קודם לכן בלי מגדלים על גבי מגדלים של קומפרסורים וקונדנסורים. מציאות זו, כאשר היא מתורגמת לאולפן המודרני, מציבה את המפיק במקום חדש לחלוטין.
אסביר. אם מחפשים את הנקודה שבה הנדסת צליל עברה לשלב החדש הזה, זו חייבת להיות "חומת הסאונד" של הוולווט אנדרגראונד. כן, היו עיבודים לפני כן, והיו צלילים חדשים לפני כן, וכמובן שהיו מפיקים לפני כן. אבל חומת הסאונד הייתה דבר חדש במובן של תרומה ייחודית ומשמעותית של טכנאי הקלטה בשם נורמן דולף. המכאניקה שבה חובר ציוד ההקלטה, אשר הועתקה גם אל ההופעות של הלהקה, יצרה צליל חדש המוחק את ההבדלים בין הכלים השונים ומעבה אותם לכדי צליל אחיד המכה בשומעו כחומה.
היום המהנדסים האלה הם כל אחד עם תוכנת מחשב. אמנם למפיקים גדולים כמו טימבלאנד (החשוד המרכזי בעיצוב הצליל הנוראי של העשור הקודם) ומארק רונסון, יש גישה לציוד רב יותר ולנגנים, אבל מבחינת התוצר המוגמר, אין הרבה בניהם ובין כל ילד עם כרטיס קול איכותי ואוזן טובה.
וכך אנו מגיעים אל הרעש החדש. כראוי לתמונה שתיארנו עד עתה המקבילה הרועשת של עידן ההפקה צריכה גם היא לבוא בדמותו של מפיק. אבל מפיק ללא חברת הפקה, ללא אולפן. מפיק כאמן. הצליל גם הוא צריך להיות ביטוי של היכולות הטכניות של המחשב הביתי ולא יותר מזה. מעין הידהוד דיגיטלי של להקות המחסן של שנות ה90.
דאבסטפ זה בדיוק זה. את המחסן החליף המחשב הביתי ואת הדיסטורשן החליף הבאס המעורבל. המבנה של השירים גם הוא דומה מאוד לגראנג' - ה"בית" שקט וה"פזמון" פורק עול. מבחינת המקצב, על פי רוב הוא מנוגן במהירות של 140 פעימות בדקה, מהירות המקבילה למוסיקת טכנו. קצת מעל דאנס והאוס, קצת מתחת לטראנס ולדראם אנד בייס. אבל הקצב הזה מחולק לשניים כך שרוב הזמן התחושה היא של נגינה במהירות 75 פעימות לדקה המתפוצצת לתוך ה140 מתוך המתח הפנימי שהחלוקה הזו יוצרת. 
הדאב-סטפ הופיע בצורתו הגולמית בשנת 2010, אבל במהלך השנתיים האחרונות הוא שטף את הזירה האלטרנטיבית והפך להיות שם דבר במוסיקה האלקטרונית. בפסגת הסוגה הזו נמצא בחור צעיר בשם Skrillex, עם יותר מנויים בToutube מליידי געגע, ועם התואר של האמן היחיד שהואשם בכך שהוא מכר את עצמו לפני שאלבומו הראשון יצא לאור. סקרילקס נשמע כמו כל האמנים האחרים בתחום, רק קצת יותר טוב. לא הרבה, אבל מספיק כדי להתנשא מעל האחרים. לאחרונה הוא קיבל את הגושפנקה הרשמית ביותר שניתן לקבל, בכך שהוא זכה להקליט שיר עם חבריה החיים של להקת The Doors. 
עכשיו לשאלה החשובה. האם זה טוב? מצד אחד, אני חושב שזה ראוי שהזעקה של התקופה נשמעת כמו פלוץ של סינטיסייזר, אבל מצד שני אנחנו נשארים במרחב של רעש ללא תוכן, ללא אמירה. אין אידיאולוגיה מאחורי העיבודים, אין קריאה בעד או נגד כלום. זה לא הזעם נגד המכונה, זה סתם עוד מכונה זועמת.

יום רביעי, 23 בינואר 2013

אַת

אַת זֶה הַכּול מֵהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף

אַת זֶה אֵש וְאַהֲבָה

לִי אַת, כִּי רַק לֵאוּת
תֵצֵא מִן הַתִּסְבּוֹכֵת בַּה אַת לוֹ

אַת, אִם נִמְשוֹך אֶת בִּטְנֵך,
תְּהִי אֵם

אַת הַאַחַת, אַת הַיְחִידָה,
אַת הַפִּתְרוֹן לְזוּ הָחִידָה.


יום שלישי, 22 בינואר 2013

סגירת הגשר - אמת, פעולה ואמונה, מתוך 'אל מול שפות התהום'

הגענו לחלק המשלים את היסודות של הגשר וסוגר את שני הצדדים לכדי יחידה אחת. אחרי שסיימנו את הדיונים המקדימים על אופיים של המושגים כלא מוגבלים, הסדרנו את היחסים בניהם כיחסים מטאפוריים ולא יחסי זהות לוגיים, ראינו כי ישנן שני סוגים של דיכוטומיות - אנאליטיות וסינתטיות והראינו כיצד עם כל ניסיון לדיון דיאלקטי מוגבל רק לדיכוטומיות האנאליטיות, בעוד אנו יכולים לדון בשאר הדיכוטומיות מתוך המפגש הצנוע של הדיאלוג, עתה אנו יכולים להעלות אל הדיון את שלושת המושגים שאף תמונת עולם פילוסופית לא יכולה להיות שלמה בלעדיהם: אמת, פעולה ואמונה.
אקדים ואומר שבחרתי דווקא לא לחלק את החלק הזה לשלושה ריכבים נפרדים אלא לנוע מהאחד לשני באופן רציף כדי להדגיש בזאת את האופן שבו כל אחד מהמושגים האלה קשור עם השני.
מתוך ההבנה שהמושגים אינם יכולים להיות מוגבלים היות ומהותם נקבעת מהשימוש בהם וזה לא נפסק בשום שלב ואפילו מתרחש באופן פעיל בזמן החקירה, אנו יכולים להצביע על שני אופנים שונים שבהם ניתן להבין את האמת. לאמת המכילה את כל היישומים והאפשרויות של המושג, אשר אינה מבדילה בין שימוש מטאפורי לשימוש ליטראלי אלא רואה כשווה כל שימוש במושג, אפילו שימוש שגוי או כזה שסותר את עצמו, נקרא 'אמת של הרחבה'. תורת הפירמידות היא דרך לחדור אל תוך הפנים השונות של המושגים ולהסדיר באופן כזה שניתן יהיה להשוות בניהם ולעמוד על אופיים גם בלי לכלוא אותם בין גדרות ההגדרה.
עם זאת, כאשר אנו מסבים את המבט מהמושגים לשימוש במושגים הרי שבכל שימוש ושימוש, כאירוע חד פעמי המתרחש בנקודה אחת בזמן ובמקום, ומזווית אחת ומזיקה אחת, אנו מכירים בכך שאיננו יכולים להשתמש במושגים החיים והעשירים האלה, אלא בכל שימוש ושימוש אנו צריכים לקבל החלטה, לצמצם את מרחב המשמעות הקיים בתוך המושג להיבט אחד, שכיח או נדיר, מילולי או מטאפורי, חיובי או שלילי, של המושג. אנו נקראים לקבל החלטה. לייצר ייצוג של המושג במדגיש רק היבט אחד שלו, היבט אחד מאינסוף. זו האמת של הצמצום של המושג, היחידה הבסיסית המרכיבה, ביחד עם אחיותיה, את האמת של ההרחבה.
שאל 'מה הם המים?' והנה גועש ועולה כמעיין נובע עולם של חיים ושל דרכים ושל חומר. עולם של נביעה וזליגה וקרח ועננים. אך אם תהיה צמא ותבקש מים, מה לך ולכל השימושים האפשריים של המושג, כל שאתה חפץ בו הוא מים, בצורתם המצומצמת של השימוש המסויים, שאינו דורש מים מזוקקים, או מינראלים. אלא מים, רק מים.
מכאן שרגע השימוש הזה, כצמצום, הינו פעולה היוצאת מהמרחב האפשרי אל המרחב המעשי. מהמרחב האינסופי של אופני ההסתכלות השונים על כל מושג ומושג, אל המרחב הרגעי, החד פעמי והמוחשי של השימוש במושג. או, במושגים אריסטוטליים, מהכוח (פוטנציה) אל הפועל (אקטואציה).
אם ננסה לעמוד על התנאים המניחים את אפשרותה של פעולה מסוג זה, עלינו להכיר בכך שפעולה זו נעה מהמטאפיזי - מהמרחב של האפשרויות הקיימות אל הפיזי - אל המוחש, אל האירוע, הרגע של ההתרחשות, היחידה המונאדית של העולם הנקודה הנעוצה בכאן ובעכשיו הייחודיים שלה. 
אם אכן פעולה היא צורה של צמצום מהכוח אל הפועל, מהאפשרות הכללית אל המקרה הפרטי, מהמטאפיזי אל הפיזי, אז ישנה משמעות מהותית אל האופן שבו הפועל, מבין את המושגים. שכן, ישנו יחס בלתי נמנע בין האופן שבו האדם מבין את המושגים שבהם הוא משתמש אל האופן שבו הוא משתמש בהם בפועל.  האופן הזה של ההבנה הינו האמונה של הפועל. כדי להבין נקודה זו הבה נניח אדם בתוך חדר עם דלת אחת. עכשיו נוסיף את ההנחה שאדם זה לא מאמין שישנה דלת - האם הוא יוכל אי פעם לצאת מחדרו? או לחילופין, אם הוא מאמין שהדלת נמצאת במקום אחר מהמקום שבו הדלת נמצאת, הוא יכול לבלות את כל חייו בניסיון ללחוץ על הקיר או הארון, אך אם לא יאמין שלפחות ישנה אפשרות שקיימת דלת במקום אחר, הוא לעולם לא יוכל לצאת.
במובן זה, בהיעדר אמונה לא תיתכן פעולה. אני כותב משום שאני מאמין שישנה משמעות למילים אותן אני כותב, משום שאני מאמין שישנם בני אדם אחרים המסוגלים להבין את המילים האלה. 
אמונה במובן זה היא הנחת אמת או הנחת קיום של דבר מה. להאמין באלוהים משמע לייחס לו קיום. להאמין למשפט משמע לייחס לו אמת. אמונה המובנת כך, אין לה דבר עם המציאות אלא כהנחת היסוד ההכרחית לקיום הפעולה. אדם המאמין שישנם שדים האומרים לו ללכת ולרצוח ומסיבה זו הוא הולך ורצח. אין לקיומם או היעדר קיומם משמעות אלא מתוך כך שהם הובילו לפעולה. כל אדם חי באמונה. אינני יכול לאכול אם אינני מאמין בקיומו של מזון, אך אמונה זו אינה אוביקטיבית, אלא היא קיימת במרחב הסובייקטיבי של הפועל. אלה הן הפעולות אשר נובעות מהאמונות הללו המתרחשות בעולם האובייטיבי.
מסיבה זו אין שתי אמונות זהות, שכן כל אחת מצורות האמונה של המאמינים נובעת מהבנה אחרת של אופיים של המושגים המרכיבים את האמונה, אדם אחד מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב, וחי את חייו בצניעות ומתוך כבוד לרעיו בני האדם ואדם אחר מאמין באותו האל, דרך האספקלריה היחודית של חייו, ויוצא מתוך אמונה זו למלחמה בחדש. האל שבו האדם הזה מאמין, אותו האל הנורא והאכזר, יכול להיות קיים ויכול לא להיות קיים, אבל הכדורים שאותו אדם יורה קיימים, לחיצתו על ההדק מתרחשת.
כך אנו יכולים לראות שהשיח הנוגע לאמת הינו עקר במובן מסויים, שכן האמת היא הנחת יסוד בלתי נמנעת של כל פעולה. מתוך כך אנו יכולים להסיט את הדיון הפילוסופי מהאמת אל האמונה ולשאול איזו אמונה הינה ראוייה. לא ראוייה במובן של במוססת על מושגים ברורים ומובחנים, שכן אין כאלה מושגים אלא רק ייצוגים של מושגים נראים כך, אלא במובן של אילו פעולות מתחייבות מהאמונה הזו בידיו של אדם זה.
אמונה היא החלק האחרון ביסודות הגשר שבנינו, היא מגשרת בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי בכך שהיא הופכת הבסיס ההחרכי לפעולה, הפעולה המצמצמת את מרחב האפשרויות המטאפיזי לפיזיקה של ההתרחשות. פעולה כזו אפשרית היות והאמת של המושגים הינה בלתי מוגבלת כאמת של הרחבה המורכבת מריבוי אינסופי של שימושים במושגים אשר כל אחד מהם מכיל אמת של צמצום.
כך אנו מגשרים בין עולם החוויה ולעולם ההוויה, בין האוביקטיבי לסוביקטיבי, בין האפשרי למעשי. כך אנו יכולים לחצות את התהום. באותו האופן שבו אנחנו חוצים אותה בכל פעם שבה אנו מבצעים פעולה או מבקרים אמונה.
שכן כל דבר שמישהו מאמין בו קיים.