יום שבת, 19 באוקטובר 2019

שני שירים


*
בַּיַּעַר מִמּוּל יֵשׁ מַצִּית
שֶׁהוֹפֵךְ אֳרָנִים לַאֲבוּקָה.
וְזֶה כּוֹאֵב שֶׁעֵצִים שֶׁרָאוּ אֶת הַסֵּזוֹן
מְפִיצִים רֵיחוֹת שֶׁל יוֹם עַצְמָאוּת,
אֲבָל בַּבֹּקֶר יֵשׁ לֵב שֶׁנִּפְתַּח
לִרְאוֹת פִּתְאוֹם צֶבַע שֶׁל סְתָיו.

*
זֶה הָיָה קְצָת לִפְנֵי הָאַחַר-כָּךְ
כְּשֶׁרָצִיתִי לִכְתֹּב עַל מָחָר,
אַךְ קָשֶׁה קְצָת לָשֶׁבֶת בָּעֵמֶק
וּלְסַפֵּר לְכֻלָּם עַל הָהָר.
כִּי יֵשׁ רְגָעִים בָּהֶם שֶׁמֶשׁ
וְיֵשׁ בַּפְּלִיאָה כְּמוֹ שֶׁאֵשׁ
וְיֵשׁ אֲדוֹנִים כְּמוֹ הָאֶמֶשׁ
שֶׁרַק מְנַסִּים לְבַיֵּשׁ.

לִפְעָמִים פִּסָּה קְטַנָּה שֶׁל חֵלֶק
מַסְפִּיקָה לְשָׁנִים שֶׁל שְׁלֵמוּת
וְשֶׁקֶר יָכוֹל לִהְיוֹת דֶּלֶק
לְהַמְשִׁיךְ וְלִסְחֹב אֶת הַדְּמוּת.
יֹפִי, בִּזְכוּת הַחֲרוּזִים חַמִּים מַסְפִּיק בִּפְנִים
וְאֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ שֶׁפַּעַם לָחַצְתָּ חָזָק עַד שֶׁנִּשְׁבַּר.

יום חמישי, 1 באוגוסט 2019

מנערה לאבירה, סיפורה של ז'אן דארק, מתוך "אגדות אמיתיות, כרך ב'"




למרות שהכוכב שלנו תמיד משנה את פניו, כתם שחור תמיד נמצא שם בעולם של בני האדם, נע ממדינה למדינה ומעידן לעידן. הכתם הזה הוא עשן המלחמה. איש לא יכחיש שהחיים בזמן מלחמה הם קשים ונוראיים, ושאין הרבה דברים בעולם שגובים מחיר כל כך כבד. ועדיין, למרות כל ההמצאות והתגליות החדשות שלו, משום מה האדם, מתעקש להשתמש בכלי המגושם והמיושן הזה כדי לפתור חלק מבעיותיו. מנקודת המבט של המלחמה, המין האנושי לא באמת השתנה. פעם היינו זורקים זה על זה עצים ואבנים, לאחר מכן השלכנו אלה על אלה מתכות, והיום – עופרת ואש.
סיפור זה מתרחש במאה החמש עשרה, בעיצומה של המלחמה הארוכה ביותר בהיסטוריה – מלחמת מאה השנים. חישבו על זאת – מאה שנים של מלחמה מתמשכת. אמהות שלחו בנים לאותה מלחמה שאליה יצאו בעליהן, אביהן, ואפילו סבא שלהן.
אל העולם הזה נולדה ז'אן הקטנה, בכפר הצרפתי הקטן עם השם המוסיקלי דוֹמְרֶמִי, אשר במחוז לוריין. אם נבקר היום במחוז הזה, נמצא גבעות ירוקות, כרמים משובחים ונהרות מתוקים. אבן אז, כל החלק הצפוני של צרפת, מלבד מחוז לוריין, היה בידי האנגלים, ואלה, נהגו באדמה הצרפתית בזלזול של כובש. 
ז'אן תמיד הייתה ילדה טובה מאוד. בזמן שאביה ואחיה יצאו למלחמה, היא עזרה לאמא שלה לרעות את הכבשים, לסרוג את הבגדים ולדאוג לגינה. כשהייתה בת שתים-עשרה, ז'אן טיילה בגינת כבכל יום, שרה ורוקדת, צוחקת ועובדת בין הפרחים, הפירות והירקות, כאשר לפתע החלה לחוות משהו מוזר מאוד. ז'אן החלה לשמוע קולות.
היום, אנחנו נוטים להשתמש בכלים השונים שהמדע מציע לנו, ובודקים את המוח והנפש של האדם, על מנת למצוא את התשובה לתעלומה הזו. אבל אז היה זה עדיין עידן האמונה. ובעידן ההוא חיפשו תשובות בעולם הנשמה. אם הילדה שומעת קולות, האמינו, הרי שהקולות באים מאחד משני מקורות: מגן העדן של האל, המלאכים והקדושים, או ממלכת השטן ושדיו.
לז'אן הקטנה לא היה ספק מניין באים הקולות. היו אלה קולות צלולים ויפים והם מילאו את ליבה בתחושה של טוּב ואהבה. מיד היא הבינה שהיו אלה הקולות של השליחים הקדושים של אלוהים. למרות שהם דיברו רק אליה ולמרות שהיא לא ראתה בכלל מניין הם באים, היא לא פחדה והיא הרגישה שהיא חייבת לכבד את רצונם.
ז'אן הקשיבה לקולות האלה ובמהרה הבינה מהן שהאל ייעד לה תפקיד גדול בהיסטוריה. למרות שהייתה ילדה קטנה, רזה וחלושה. למרות שגדלה כל חייה בכפר ואפילו לא ידעה לקרוא או לכתוב, למרות שהייתה בת בעולם שבו רק הבנים יוצאים למלחמות – היה עליה לעזוב את ביתה, להנהיג את צבא צרפת, להכתיר את המלך ולגרש את האנגלים מארץ אבותיה.
מיד החלה להתאמן לקראת תפקידה הגדול וכשהייתה בת שש עשרה, למרות הפצרותיו של אביה, עזבה את הכפר המוכר ויצאה אל עבר המוצב הצבאי הקרוב ביותר בכפר ווֹקוּלוֹר.
מפקד המוצב, רוֹבֶּר דה בּוֹדְרִיקוֹר, לא ממש התרשם מהעלמה הצעירה שבאה לבקר אותו. הוא הקשיב לה ארוכות בזמן שזו הסבירה שמלאכים וקדושים דיברו אליה וביקשו ממנה לצאת ולשחרר את צרפת מעול האנגלים, וכשז'אן סיימה לדבר השיב לה בפשטות – "לכי הבייתה ילדה". בודריקור לא היה רשע. הוא פשוט היה למוד קרבות. הוא היה שם בקרב הנורא באז'נקור, והזיכרון ההוא לא הרשה לו לשלוח עלמה צעירה לזוועות המלחמה.
הוא זכר איך הגשם ירד בחוזקה באז'נקור והאדמה הפכה בוצית ודביקה. הוא זכר איך החיילים הצרפתים נאלצו לצעוד בכבדות אל עבר האנגלים, בעוד הקשתים המיומנים של אלו המטירו עליהם בחיציהם שוב ושוב. זה היה ההפסד הגדול ביותר של הצרפתים, מאז הקרב ההוא הם איבדו את רוח הלחימה.
מאוכזבת, ז'אן נאלצה לעזוב את בודריקור, אבל היא לא וויתרה. שוב ושוב, חזרה אל הנציב, עם אותה בקשה. בודריקור התייעץ עם כמרים מהכנסייה הקרובה ואלה סיפרו לו על ספר עתיק שבו הייתה כתובה נבואה לפיה עלמה צעירה מגבולות מחוז לוריין תציל את צרפת מצרה. ז'אן אכן הייתה עלמה צעירה מגבולות לוריין והיא אכן רצתה להציל את צרפת מצרה – האם יכול היה להיות שהיא העלמה שהנבואה סיפרה עליה?
יש אולי בניכם כאלה שצוחקים מכך שאז אנשים האמינו באמת של ספרים ישנים. היום אנחנו נוטים להאמין לאמת החדשה ביותר שיצאה מהמחקר, אבל לפעמים, דווקא האמת של הספרים הישנים יכולה ללמד אותנו המון על החיים ועל הדרך לנהוג באנשים.
כאמור, ז'אן חזרה שוב ושוב למוצבו של בודריקור ובכל פעם שבה הופיעה, עוד ועוד מאנשי הכפרים של הסביבה ליוו אותה בדרכה. בודריקור ראה את האמונה העזה שבה העריצו האיכרים את ז'אן דאקר. פתאום ראה בהם אנשים חדורי מטרה ומלאים בדבר החמקמק הזה שכה נחוץ לניצחון במלחמות – מוּרָל. הוא חשב לעצמו, אם היא משכה את האיכרים אולי היא תשכנע את החיילים. אם היא תשכנע את החיילים אולי היא תשכנע את מפקדיהם האצילים. אם היא תשכנע את האצילים, אולי היא אפילו תשכנע את הדופן – יורש העצר לכס המלכות הצרפתי!
כך קרה שמפקד מוצב מכובד החליט לשלוח עלמה צעירה לחצר המלכות של הדופן. הוא נתן לה סוס לרכב עליו, בגדי חייל ללבוש בדרך, מספר חיילים למשמר ומכתב המלצה רשמי בו הוא – בודריקור האביר – מתחייב בפני המלך שניצחון צרפת במלחמה טמון בליבה של עלמה צעירה זו. איך קרה שלוחם עז שהיה בקרב על אז'ינקור התחייב בשמה של נערה שאינה יודעת אפילו לקרוא ולכתוב? זה רק אחד מהדברים המופלאים הקשורים בסיפורה של העלמה מאורליאן.
מכיוון שפריז, עיר הבירה של הצרפתים, נכבשה אף היא על ידי האנגלים, הדופן שארל השביעי, שהה באותה העת בטירה המלכותית שבעיר שינון. הדרך מווקולור לשינון לא הייתה פשוטה. על מנת להגיע לחצר המלוכה, היה עליהם לעבור דרך האדמות הכבושות של האנגלים. כדי להימנע מהיתקלויות מסוכנות עם חיל המשמר האנגלי, העלמה וחבורתה נאלצו לרכב בדרכים צדדיות והשתדלו לנוע רק בחסות חשיכת הלילה. למרות הסכנות הרבות, הם הצליחו להגיע אל היעד וז'אן הצעירה הגיעה אל שינון בריאה ושלמה.
לא עבר זמן רב, והשמועה הגיעה לאזניו של הדופן שעלמה צעירה מלוריין נמצאת בדרכה אליו. שארל הצעיר רצה להאמין רצה להאמין שהיא אכן העלמה שתושיע את העם הצרפתי, אבל אמונה היא דבר חמקמק ביותר. כמו עשן באוויר, קשה לאחוז בה בבטחה. לכן החליט להעמיד אותה במבחן; הוא החליף את בגדיו המלכותיים בכאלה של אדם פשוט, ועל כס המלוכה הושיב את אחד מיועציו.
כשז'אן הצעירה צעדה בבטחה בין חיילי המשמר המלכותי, אל עבר האולם הגדול, הכול נדהמו למראה המוזר שלה – למרות שהייתה עלמה יפה בהחלט, היא הייתה לבושה בבגדי גברים ושערה היה קצר. עלינו לזכור שבאותה תקופה האמינו שישנם תפקידים ברורים לבנים ולבנות – האמינו שבנות צריכות ללבוש רק שמלות ולהאריך את שערן ושמכנסיים ושיער קצר הם רק לבנים. אבל אל התדהמה הזו הצטרפה תדהמה גדולה יותר, שכן - מי היה מאמין שעלמה צעירה מהכפר, שאפילו לא ידעה לקרוא ולכתוב, תזכה להיכנס כך אל ארמונו של השליט של צרפת?
כשהגיעה אל האולם הביטה תחילה באדם היושב על כס המלכות, היא הביטה בבגדיו היפים ותכשיטיו הנוצצים, אך לא השתחווה. במקום זאת, החלה לצעוד בין האנשים הרבים באולם, עד שעיני נפלו על בחור צעיר שעמר בפינה בבגדים רגילים לחלוטין. מיד כשראתה אותו, עיניה התמלאו בדמעות והיא נפלה אפיים על ברכיה. היה זה אכן שארל הדופן. והיא זיהתה אותו למרות שמעולם לא ראתה את פניו.
"כיצד זיהית אותי?" שאל הדוּפַן, והיא השיבה שתגלה לו רק אם יסכים לסור איתה לחדר אחר ולשוחח עמה ביחדוּת. מי שמע כדבר? שיורש העצר לכס המלכות יצא מבטחת המשמר ויועציו לשוחח עם מישהו ביחידות? אולי היא מתנקשת מטעם אנגליה? אבל, למרות הפצרותיהם של יועציו, הוא הסכים וסר עם העלמה לחדרו הפרטי.
אינני יודע מה היא לחשה לו שם, כשהיו לבד. איש אינו יודע מלבד שניהם. ומכיוון ששניהם סירבו לגלות זאת לנו, אנו נאלצים רק לנחש ולשער, ולבסוף להאמין לסברה הסבירה ביותר. אם תשאלו אותי מה אני מאמין שהיא לחשה לו בסוד - אשיב כי אני מאמין שהיא לחשה לו בדיוק את הדבר הנכון. שכן, אחרי אותה שיחה הוא ציווה לתת לעלמה הצעירה סוס, שריון לוחות שחושל למידותיה וחרב אבירים מחושלת. בנוסף, ציווה שייתפר עבורה נס. שזה סוג של דגל המוצב על מטה גבוהה עמו מובילים צבאות למלחמה. מעתה לא הייתה רק ז'אן העלמה, אלא ז'אן ד'ארק – האבירה שתוביל את צבא צרפת לניצחון.
כשז'אן האבירה ניצבה כך לפני המלך, הוא שאל "עכשיו, כשצבאי ברשותך, מה ברצונך לעשות איתו?"
ז'אן לא היססה וגילתה למלך את המשימה שהטילו עליה הקולות ששמעה: "ראשית עלינו לשחרר את העיר אורליאן מהמצור הנורא שבו היא נמצאת". לאחר מכן יהיה עלינו ללכת לעיר ריימס, אשר בקתרלה שלה ממליכים מלכים – שם נמליך אותך למלך על צרפת. לבסוף נמשיך לפאריס, נשחרר אותה מאחיזתם של האנגלים ונגרש את האנגלים מאדמתנו".
כל חצר הדופן החלה לצחוק. הרי המלחמה נמשכה כבר למעלה מתשעים שנה ובכל השנים האלה האנגלים הביסו את הצרפתים פעם אחר פעם. איך ילדה קטנה תהיה מסוגלת לעשות את מה שכל מלכי צרפת וחייליה לא הצליחו?
אבל הדופן לא היה משועשע. הוא ידע שבמלחמה לא מספיקים רק חיילים רבים, נחוצה גם רוח לחימה שתנשוף בעורפם ותוביל אותם לניצחון. בהביטו על העלמה הצעירה, הלבושה כך בבגדי האבירים, האמין שאולי דווקא היא תציל את ארצו.
תחילה, החיילים הצרפתים שמחו למפקדת החדשה שלהם. למרות שהייתה נערה בת שש-עשרה, הגיל הצעיר ביותר בהיסטוריה שבו ניתן למישהו לפקד על צבא. אפילו אלכסנדר הגדול היה צריך לחכות לגיל תשע עשרה לפני שזכה לפקד על צבאו ויצא לכבוש את העולם. אבל במהרה הבינו שהחיים תחת פיקודה יהיו צריכים להיות שונים מאוד מכל מה שחיי הצבא לימדו אותם עד כה.
"אנחנו ננצח את האנגלים!" אמרה בביטחון מוחלט. "אבל לא ננצח בזכותי ולא ננצח בזכות חרבותינו" הוסיפה. "ננצח את האנגלים בזכות האל הטוב שיהיה עמנו. והאל הטוב לא יהיה עמנו, אלא אם אנחנו נהיה איתו" אחרי הקדמה מבלבלת זו ז'אן הצעירה החלה להסביר את האופן שבו צבאה צריך לנהוג; מעתה החיילים לא יקללו, לא יהמרו ולא ילכו למקומות מפוקפקים. בנוסף, בכל ערב יהיה עליהם ללכת ולהתוודות על חטאיהם ולהתפלל לפני השינה. היו מן הסתם מתנגדים לגישתה של העלמה, אך עד שהגיע צבא המלך לעיר אורליאן, ז'אן הובילה צבא מנומס ועניו שהיה ראוי לניצחון על האנגלים.
כאמור, האנגלים שלטו בחציה הצפוני של צרפת ואפילו אחזו בפריס הבירה. עתה האמינו שהם יכולים לכבוש גם את החצי הדרומי של צרפת. כדי להצליח בזאת היה עליהם ראשית לכבוש את העיר אורליאן. שכן, מכיוון שהעיר ישבה על גדות נהר הלואר החוצה את צרפת ממזרח למערב, השולט בעיר יהיה השולט במעברי הנהר. אך, איך ניתן לכבוש עיר ענקית ובה עשרות אלפי אנשים? עיר המוקפת נהר וחומה ועליה צריחים גבוהים? עיר, שכדי לעבור את הגדר הגדול המוביל אליה יש ראשית לעבור דרך מבצר מאיים?
בימי הביניים, הדרך לכיבוש עיר כזאת גדולה הייתה קרויה מצור. שם שגור שמשמעותו היא לפיתת מחנק איטית אשר תביא את העיר לכניעה. לשם כך, האנגלים חסמו שלושה מתוך חמשת שערי העיר, הם כבשו את המבצר המאיים וריסקו את הגשר הגדול. בכל אחת מהדרכים המובילות לאורליאן הציבו שומרים ואלה מנעו את הכניסה לעיר מכל שיירה ובה מזון או אספקה. כך, כשווידאו שאין יוצא ואין נכנס לעיר, כל שנותר הוא לחכות. האנגלים חיכו וחיכו והימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים. עד שהגיעה ז'אן דארק עם צבאה, המצור על העיר כבר נמשך למעלה מחצי שנה ותושבי העיר המסכנים כבר גוועו ברעב. 
כשהגיע הצבא המשחרר אל פאתי העיר הנצורה, ז'אן התפלאה לגלות שהם נמצאים בצדו האחד של הנהר, בעוד הצבא האנגלי ואורליאן עצמה נחו בצד השני. יהיה על הצבא לחזור אחורה כדי לעבור את הנהר במקום בו המים מאפשרים זאת, אבל לפני כן ז'אן דרשה שההזדמנות הזו תנוצל על מנת להעביר מזון ואספקה, מעבר לחומות העיר. אבל, הרוח נשבה בחוזקה מזה מספר ימים בכיוון הנגדי, ושום סירה לא הצליחה להילחם בה ולהגיע לצד השני של הנהר. אבל אז קרה דבר מוזר. דווקא בזמן שבו ז'אן דארק הגיעה, דווקא בזמן שבו היא נשאה תפילה אל על – הרוח שינתה את כיוונה.
טבען של רוחות לשנות את כיוונן. כל סופה בסוף חולפת. אבל עבור האנשים ההם, שניצבו על גדות הנהר, כולם אנשי אמונה אדוקה - היה זה נס משמיים. נס שהביאה העלמה. הכול הריעו לכבודה ובמהרה העמיסו סירה במזון ואספקה והשיטו אותה אל הצד השני. בדרך כלל היו שולחים שלשלאות ברזל גדולות מגדה אחת לאחרת וכך חוסמים את הדרך לאוניות המבקשות לחצות, אבל בשלב הזה האנגלים היו כל כך בטוחים בניצחונם שהם לא טרחו לעשות זאת. מעל חומות העיר, התושבים הנצורים שלשלו חבל מטה אל הסירה, ושק אחר שק הביאו את המזון פנימה והחלו לחלקו לתושבים הגוועים.
ז'אן דארק וצבאה, עכשיו אף מחוזק בתגבורת, שב לאחור, חצה את הנהר וניצב מול שערי העיר והצבא האנגלי, מוכן למלחמה. הכל חיכו לדבריה של העלמה, מוכנים לתקוף. אבל היא החליטה לתת לאנגלים הזדמנות נוספת למנוע את שפיכות הדמים המיותרת. ביחד עם מספר אבירים נבחרים, היא צעדה אל המבצר האנגלי ודרשה לדבר עם מפקדם. "זו ההזדמנות האחרונה שלכם!" קראה, "אם לא תיכנעו עכשיו ותשחררו את העיר, נאלץ להילחם בכם ומכיוון שאנו כאן בשליחות אלוהית, אין בי ספק שננצח." בתום דבריה, ז'אן חיכתה לתגובת המפקד, אך זו הגיעה בקול צחוק אדיר מכיוון הצבא האנגלי. "לכי הבייתה, מכשפה!" קרא אליה מפקד האנגלים ואף הוסיף קללה ארסית, שמפאת כבוד אליכם הקוראים, לא אחזור עליה. ז'אן שמעה את הקללה ונעלבה מאוד. היא אפילו החלה לבכות קצת, שכן, יש לזכור, היא עדיין הייתה נערה צעירה, ומילים לפעמים יכולות לפגוע בלבבות צעירים.
לא נותרה ברירה. ז'אן הניפה את הנס האדיר שלה וקראה לצבאה להסתער על חומות המבצר. הצבא, משולהב מקריאותיה עט בנחישות קדימה, למרות מטר החצים שנורה לעברו. ז'אן עצמה רכבה על סוסה היישר אל חומות המבצר, מדרבנת את חיילה שלא לוותר עד שהעיר תשוחרר. פתאום, בעודה דוהרת בין חייליה, היא חשה כאב עז בצידה השמאלי. כאב כה חזק שהוא הפיל אותה מסוסה על הקרקע. מיד אחרי כן, נשמע קולו של קשת אנגלי ממרום החומה: "הרגתי את המכשפה! הרגתי את המכשפה!" הצבא הצרפתי נחרד למשמע הקריאות. החיילים הביטו סביב ואכן, בשום מקום לא ניתן היה לראות את הנס המתנופף. פחד חדר לליבם והם החלו להסס ולסגת.
על הקרקע, ז'אן דארק ראתה חץ שהצליח לחדור בין לוחות שריונה וננעץ בכתפה. מבעד לכאב היא ראתה את חיילה מתפזרים ומתחילים לסגת. מספר חיילים ניצבו מודאגים סביבה. הם ביקשו לפנות אותה, אבל היא דרשה שהחץ ייעקר ממקומו והפצע ייחבש בהמרה, על מנת שתוכל לשוב לקרב. החיילים צייתו ובמהרה ניתן היה לראות את הדגל המתנופף של ז'אן דארק נע ליכוון החומות ואיתו צבאה האמיץ. עוד באותו היום המבצר האנגלי הובס והעיר שוחררה.
לאחר הניצחון, ז'אן דארק קיוותה לשוב במהרה לשארל ולהמשיך במשימתה, אבל השמועה על שחרור אורליאן הגיעה אל הצבא האנגלי ואלה החלו לצעוד לכיוונם כדי לכבוש את העיר מחדש. בעמק פאטה, צפונית לאורליאן הצבא האנגלי נעצר והתכונן לקרב חזיתי. חומה של חניתות מחודדות ננעצה באדמה ומאחורי הסתופפו שורות של קשתים מיומנים. מוכנים להמטיר חצים על האוייב ברגע שאלה יתקרבו. מאחוריהם, משני הצדדים של השורה, מאות פרשים רכובים ניצבו עם חרבות שלופות ומאחורי אלה, אלפי החיילים הרגלים. התכנית הייתה פשוטה – הקשתים יעצרו את המתקפה, אחריהם הפרשים יתקפו ולבסוף חיילי הרגלים יסיימו את העבודה. כך הם ניצחו באזינקורט, כך הם ינצחו גם עכשיו. הם לא היו מוכנים לעוצמה והנחישות שבא הצבא הצרפתי ישעט לכיוונם.
כשהצבא הצרפתי התקרב אל העמק, במקום לחכות שכולם יגיעו ולהתייצב באופן מסודר, החיילים המשולהבים, ברגע שראו את שורות הצבא האנגלי, דהרו קדימה בשאגה אדירה. הקשתים האנגלים החלו לירות את חציהם, אך מהרגע שהם הבחינו בצבא הצרפתי דוהר קדימה, חניתות וחרבות בידיהם ומבט זועם בעיניהם, הם נבהלו כל כך שהם עזבו את עמדתם הבטוחה ורצו לאחור מפילים את הפרשים מסוסים ומפזרים את חייל הרגלים לכל עבר. כך, לפני שז'אן דארק הספיקה להגיע לשדה הקרב, האנגלים הובסו לחלוטין.
למרות הניצחון המוחץ של הצרפתים, השמחה לא חדרה לליבה ל הנערה. בעוד היא צועדת בשדה הקרב, בין הנופלים והפצועים, היא לא יכלה לעצור את הדמעות. בדמיונה, מלחמה הייתה דבר מפואר והרואי, אבל דבר לא היה מפואר בחיילים מתים, בין אם הם שלנו או של אוייבנו. בצד הדרך היא שמעה בכי של חייל אנגלי פצוע. הנוהג בעתות מלחמה היה לכלוא את האויב, או לגאול אותו מייסוריו. אבל ז'אן דארק לא עצרה את החמלה שגאתה בקרבה. היא ירדה מסוסה ופנתה אל החייל הבוכה, הפציעה הייתה קשה ולא היה סיכוי שהוא יחלים. לכן, היא פשוט רכנה לעברו וחיבקה אותו חזק חזק, כדי שלא יהיה לבד בזמן שנשמתו עוזבת את גופו.   
כך, ז'אן שבה אל יורש העצר כמנצחת. הוא הרעיף עליה מחמאות והזמין אותה לשהות בארמונו ולנוח אחרי הקרב הקשה, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. "עלינו להמשיך קדימה, לשחרר את שאר עמק הלואר בדרכנו לעיר רימס. שם נכתיר אותך כמלך על צרפת כולה."
יורש העצר היסס. למרות שהקתדרלה ברימס הייתה המקום המסורתי להכתרת כל מלכי צרפת, העיר רימס ניצבה עמוק בתוך שטח האוייב. אבל גם הוא החל להאמין בעלמה הצעירה, ומלבד זאתף לא ניתן היה לעמוד בנחישותה. כך, ז'אן דארק וצבאה נעו אל עבר העיר, משחררים בזה אחר זה כפרים וערים רבות, ומאחוריהם, המלך ופמלייתו התקדמו בגאון כמנצחים.
בתוך זמן קצר, השניים מצאו עצמם ניצבים זו לצד זה בתוך הקתדרלה ויורש העצר הוכתר בגאווה כלואי השביעי, מלך צרפת. לצידו עמדה ז'אן דארק עוטה שיריון כאבירה ובידה מונף הנס בגאווה. מספר חודשים לפני כן, איש לא היה מאמין שצרפת תזכה לראות את מלכה החדש מוכתר והנה, הודות לנערה צעירה, זה קרה.
המלך היה אסיר תודה לז'אן דארק. הוא ידע שהכתר הכבד על ראשו הונח שם בזכותה. הוא ציווה להכתיר אותה ואת משפחתה בתואר אצולה מכובד, ושאל אותה מה תרצה בתמורה לעזרתה; האם תרצה טירה ואדמות משל עצמה? או אולי משרה מלכותית? אבל היא השפילה ראשה בצניעות ואמרה: "אין לי צורך בכלום, רק לשרת את אלי ואת מלכי. אבל, אם יורשה לי הוד מעלתך, הייתי רוצה לבקש ממך טובה בשם הכפר ממנו באתי." אחרי שהמלך השיב שישמח היא הסבירה שכל ילדותה ראתה כיצד אביה ושכניה סובלים תחת נטל המיסים הכבדים וביקשה שהמלך יואיל בטובו להקל עליהם בזאת. המלך היה מופתע מאוד. עבורו, המס שהגיע מכפר קטן היה סכום זעום וזניח לחלוטין. הוא ציווה שיצא צו מלכותי באותו הרגע המכריז שמעתה ועד עולם הכפר דומרמי וכל תושביו יהיו פטורים ממיסים ממש כאילו היו ממעמד האצילים או הכנסייה.
"ועכשיו!" הכריז המלך לכל הסובבים "לחגיגה!" וחיש מהר הנגנים החלו עולזים במנגינות, והכל צהלו בריקודים. היין נמזג בשפע ומעדנים מעודנים חולקו לכולם. המסיבה נמשכה יום ולילה, ועוד יום ועוד לילה, וימים הפכו לשבועות ונדמה היה שהמלך לא מתכוון להפסיק את ההילולה.
ז'אן דארק לשווא הפצירה בו שמשימתה לא הושלמה, שחצי מצרפת עדיין נמצאת בידי האנגלים ושעליה למהר עם צבאה ולשחרר את העיר פאריז הבירה. אבל הוא לא רצה לשמוע על כך. הרי העם צריך לראות את מלכו החדש ועלי לצאת עם המסיבה הזו מעיר לעיר ולחגוג עם כולם!
כך החל המלך את החגיגה הנודדת שלו, וכל אותו הזמן ז'אן דארק מבקשת ממנו שלפחות ישחרר אותה ואת צבאה למשימה. "השתגעת?!" השיב "הרי עכשיו כשאני מלך אני זקוק לצבא הגדול  שלי לצידי, על מנת שכולם יראו איזה מלך גדול וחזק אני." אבל ז'אן לא וויתרה והמלך ראה שהוא לא יוכל להמשיך להנות כשלצידו מקרקרת נערה בפרצוף חמוץ. אז הוא החליט לשלוח אותה לשחרר את פאריז, עם צבא זעום של כמה מאות חיילים. מבטיח שמיד כשיסיים את החגיגות ישלח אליה את צבאו הגדול כתגבורת.
ז'אן שמחה על ההבטחה ומיהרה לאסוף את חייליה הנאמנים ולצאת לפאריז. אז, כמו היום פאריז הייתה העיר הגדולה ביותר בצרפת. חומותיה הגבוהות השתרעו אורך קילומטרים רבים ולא ניתן היה להקיף את העיר והטיל עליה מצור, כל עוד לא הגיעה התגבורת המובטחת של שארל השביעי. ז'אן וחייליה חיכו וחיכו מחוץ לעיר בציפייה לתגבורת, אך זו מיאנה להגיע. לבסוף, בלית ברירה, ז'אן ציוותה על חייליה לתקוף את השער הראשי של העיר.
המשימה הייתה קשה. השער היה מוגן בתעלה עמוקה, הגשר החוצה אותה הורם למעלה, ועל החומות, קשתים רבים היו מוכנים לקראתם. למרות זאת חייליה האמיצים של העלמה לא היססו. הם תקפו את השער בכל כוחם מנסים לשווא לפרוץ אותו, בעודם סופגים אבדות כבדות. אחרי ארבע שעות ארוכות של לחימה, קליע ארבלט נורה מכיוון החומה וננעץ בירכה של זאן. למרות הפצרותיה, לא הייתה ברירה אלא לפנות אותה משדה הקרב ולהודות בתבוסה. ז'אן נלקחה לאחוזה, ובעודה מחלימה שמעה שמלכה וויתר על העיר.
לאחר שהחלימה, ז'אן רצתה לאסוף שוב את הצבא ולנסות לכבוש את העיר בשנית, אבל המלך אסר זאת עליה. אם שארל השביעי היה נותן לה את החיילים שביקשה אין ספק שהעיר הייתה נופלת, אבל המלך סירב ובצו מלכותי אסר עליה לתקוף את העיר. "עכשיו, ילדה, הזמן לדיפלומטיה" הוא אמר לעלמה בזלזול, "מלך אנגליה הסכים לוותר על האדמות שכבשנו ממנו בחזרה אם אנחנו נוותר על האדמות שהוא כבש מאיתנו." ז'אן לא הייתה מוכנה לשמוע על כך. הרי חצי מצרפת הייתה עדיין בידיהם של האנגלים ובראש ובראשונה העיר הבירה נותרה בשליטתם. אבל המלך רק רצה להמשיך בחגיגותיו.
הייתה סיבה נוספת להתנגדותו של המלך. אחרי כל ניצחונותיה המפוארים, ז'אן דארק הפכה לגיבורה בעיני כל העם הצרפתי, ובכל כפר ועיר היללו את שמה בשירים וסיפורים. חיילים שלחמו לצידה ושבו לביתם סיפרו בגאווה על העלמה הצעירה שהובילה אותם לניצחון ובכנסיות נשאו תפילות לשלומה. בעיני המלך, כל האהבה הזו הייתה צריכה להיות מכוונת אליו. הרי הוא הוא המלך היחיד של צרפת ולכן כל ניצחון של צבא צרפת היה ניצחון שלו. בעיניו ז'אן דארק גנבה לו את התהילה הזו והיה עליו לנצח אותה בקרב על לבבות הנתינים.
באשר לז'אן, היא לא הייתה יכולה להישאר בבית כמו שהמלך ציווה עליה. היא לא נולדה לחיים של מנוחה בטירה מפוארת, לפחות לא כל עוד האנגלים אוחזים באדמות צרפת. בנוסף, מכתבים הגיעו אליה מכל קצוות צרפת הכבושה. מכתבים המפצירים בה לבוא לעזרתם ולשחרר אותם מעול הכובשים. האם תוכל להתעלם מכאבם של אחיה הצרפתים? לא ולא!
היא אספה את מעט החיילים הנאמנים שנותרו לצידה ויצאה מביתה. יחד הם נעו מכפר לכפר, מגרשים את הכובשים ומשחררים את התושבים. המלך כעס מאוד. הרי הוא הבטיח לאנגלים שהמתקפות ייפסקו, אבל לא ניתן היה לעצור את האש שבערה בקרבה של ז'אן דארק.
אבל, למרות כל הרצון והנחישות, יש גבול לכמה אפשר לנצח בעזרת צבא קטן כל כך. ואכן, במהלך אחד הקרבות, ז'אן דארק נתפסה ונשלחה אל האנגלים כאסירה. כולם האמינו שבמהרה המלך שארל השביעי ישלם לאנגלים את הכופר הדרוש לשחרורה, אבל דבר לא נשמע ממנו והיא נשלחה למאסר בידי האנגלים ממתינה למשפט.
למלך אנגליה הייתה בעיה עם האסירה החדשה שלו. לא ניתן היה לשפוט אותה כמצביאה, כי אז יהיה עליו להודות שנערה ניצחה את צבאותיו. בנוסף, העלמה הזאת הכריזה שהיא פועלת בשליחות האל, ואם אכן האל הוביל אותה לניצחון, משתמע מכך שהאל נמצא בצד של הצרפתים. לזאת המלך לעולם לא יסכים. לכן, היה עליו להוכיח שלא אלוהים שלח את העלמה, שלא מלאכים וקדושים דיברו איתה, אלא שהיו אלה השטן ושדיו שהובילו אותה ושהיא הייתה בכלל מכשפה. למשימה הזאת הוא מינה את הבישופ קושון. כומר צרפתי מפוקפק שנאמנותו לכסף ותקוותו לתהילה היו חזקים מאמונתו באמת ובצדק.
אבל איך ניתן להוכיח כאלה דברים? ימים ולילות הוא חקר את הנערה, מקווה שבטעות היא תגיד דברי כפירה, או שתודה בכוחות הכשפים שלה. אבל ז'אן הצעירה לא הייתה מוכנה לשקר לאיש כמורה. גם כשאיימו עליה בעינויים היא לא נשברה. לבסוף, קושון החליט שאם לא ניתן להצליח בדרך הישירה, יהיה עליו לנסות בדרך התחבולה העקיפה. הוא לקח אותה בליווי חיילים אל כיכר העיר והראה לה את הבמה הגבוה שחיכתה לה. במרכזה עמוד ומתחתיו קרשים וזרדים. "כאן אנחנו שורפים מכשפות" אמר לה הבישופ, וחרדה עמוקה חדרה לליבה. "אבל יש לך עדיין סיכוי להינצל.. אם תהי מוכנה לחתום על הבטחה שלעולם לא תרימי חרב כנגד אנגליה ולא תחזרי לעסקי הכשפים שלך, נוותר לך על עונש המוות ונשחרר אותך לחיות את שארית חייך במנזר."
כזכור לכם, ז'אן דארק לא ידעה לקרוא. היא לא ידעה שהמסמך עליו היא חותמת מצהיר שהשטן והשדים הנחו אותה בדרכה והיא נשבעת לעולם לא לטעון שהיא נשלחה על ידי אלוהים ולא ללבוש בגדי גברים. במקום הזה חשוב לזכור שכל אנשי הכנסייה לבשו בעצמם טוניקות ארוכות, או בקיצור – שמלות.
הסעיף האחרון היה חשוב במיוחד. עבור קושון ואנשיו, אלוהים סימל את דרך הטבע, ובדרך הטבע גברים לובשים מכנסיים ונשים לובשות שמלות. לא עניינו אותו עובדות ברורות, כמו שאי אפשר לצאת למלחמה עם מחוך, ואי אפשר לרכב על סוסים בשמלות. הוא ידע שאם ז'אן דארק תיכשל בהבטחה הזו, היא תודה בזאת שהיא אכן מכשפה ושליחת השטן ואז יהיה מותר להוציאה להורג.
ז'אן דארק חתמה על המסמך ומיד אחרי כן, התפלאה לגלות שבמקום להסיר את השלשלאות ולשלוח אותה למנזר כפי שהובטח לה, היא נשארה כבולה ונשלחה בחזרה למאסר. לשווא היא בכתה לכולאיה, הסבירה שהבטיחו לה שתישלח למנזר, אבל הם לא הקשיבו.
ערב אחד, בזמן שז'אן דארק עזבה את תאה והלכה להתרחץ, השומרים התגנבו לתאה, קרעו את השמלה שלה והשאירו בגדי לוחם במקומם, מכנסיים וחולצה. ז'אן דארק הצעירה, ראתה את הבגדים הקרועים ובהיעדר לבוש אחר לשמור על צניעותה, לבשה מהר את המכנסיים והחולצה.
"תפסנו אותך!" פתאום קפץ קושון מדלת התא. "עכשיו ברור לכולנו שאת מכשפה!" כך קרה, שחבורה של אנשים בשמלות גזרו גזר דין מוות לנערה, בגלל שלבשה מכנסיים. עולם מוזר אנו חיים בו. למרות שיש בו המון אנשים שנלחמים בשם הצדק, עדיין חסרה בו הגינות.
הגיע יום ההוצאה להורג. ז'אן דארק הובלה בשלשלאות אל המוקד, נקשרה אליו בחבלים וחיכתה בוכייה לשמע גזר הדין. על צווארה הייתה שרשרת קטנה עם צלב, אותה קיבלה מאימה, ברגע שקושון ראה את השרשרת הוא קרע אותה והשליך אותה על הקרקע. שליחת השטן לא צריכה צלב. חייל בריטי צעיר שראה את המתרחש מיהר להרים את השרשרת ולפני שהלהבות החלו לגדול, מיהר למסור אותה בחזרה לנערה המפוחדת. כך, ברגעיה האחרונים, היא מצאה נחמה הן מאלוהים והן מאנשים.
אחרי שהדבר הנורא הסתיים, שקט שרר בקרב ההמון המתקהל. הם ציפו לראות מכשפה נשרפת ובמקום זה מצאו עצמם מביטים במותה של נערה צעירה ותמה. פתאום, מתוך הקהל החל זעקה גדולה "הרגנו קדושה! הרגנו קדושה!" פחד חדר לליבם של כל הסובבים ואפילו לליבו הקשה של הבישופ קושון. האם באמת עיקשותו העיוורת הובילה אותו להוציא להורג עלמה תמימה?
הימים חלפו והשמועה על משפט הראווה הבזוי התפזרה בכל רחבי אירופה. הרי כולם שמעו על הנערה האבירה ועקבו אחרי מסעותיה בעניין רב. היא אפילו הגיעה אל האפיפיור והוא, כששמע שהזוועה הזאת נעשתה בשמה של הכנסייה, דרש שיערך במהרה משפט חוזר. גם למתים מגיע צדק.
חלפו שבועות והמשפט החל. מכל קצוות צרפת הגיעו העדים, משפחה, חברים, חיילים ומכרים. וכולם מסרו בזה אחרי זה את עדותם. מודעים לחלוטין שאם ישקרו במתן העדות דינם יהיה נצח בשאול. הם סיפרו על טוב ליבה וצניעותה, על רוחה העזה ועל הניסים שראו במו עיניהם. בתום המשפט ז'אן דארק זוכתה מכל אשמה ומשפחתה מצאה נחמה בכך שאמנם הם איבדו את ביתם האהובה, אבל לפחות הוסר הקלון מנשמתה.
והמלחמה? מלחמת מאה השנים נמשכה עוד למעלה משני עשורים ארוכים, מיותרים וכואבים. בסופם, אמנם הצרפתים הצליחו לכבוש בחזרה את פריז ולגרש את האנגלים מאדמתם, אבל המחיר שהם שילמו היה קשה מנשוא. אז אם שואלים אתכם "מי ניצח במלחמת מאה השנים?", זכרו: במלחמות, אין באמת מנצחים.

יום רביעי, 13 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 14: דיוון לס-ביינס

זהו. היום האחרון הגיע לסופו. הוא התחיל בטיול בשמוני, המשיך לפיקניק בין מפלים ועכשיו נותר לנו רק להגיע אל המלון, שממנו נצא בשלוש לפנות בוקר לשדה התעופה. מכיוון שמדובר במלון שנהיה בו רק שעות ספורות, חשבתי שיהיה חכם לחסוך קצת כסף ולהזמין משהו זול וקרוב לשדה התעופה. האתר שנבחר היה מלון קטן בעיירת הספא דיוון לס ביינס.
במהלך הטיול עשיתי לא מעט טעויות. מהטעויות באריזה, לנסיעת האופניים בפקקים של היום הראשון. לימים שהתבררו כעמוסים מידי, ולדברים רבים שחשבנו שיהיה אפשר לעשות, בלי לקחת בחשבון דברים כמו מזג אוויר, עומס, עייפות וסתם רצון לרבוץ קצת במקום להגיע לעוד תחנה. מכל הטעויות האלה למדתי והן תרמו לשפר את המשך הטיול. אבל מה יהיה על הטעות הזו של המלון הזה בעיירה הזו? שיהיה ברור. הבחירה במלון הזה, על פני האלטרנטיבות, חסכה לנו בערך שמונים יורו. סכום לא מבוטל, אבל בדיעבד, היה מדובר בחיסכון מיותר במיוחד.
דיוון לס ביינס היא עיירה מהטבעת השנייה של אגם ז'נבה. כמו אנמסה, היא קרובה לעיר ז'נבה אבל היא לא נהנית מחופו של האגם, והיא נאלצת להסתפק באגם קטן משל עצמה. במילים אחרות יש לה נתוני פתיחה טובים וכל מה שנותר זה הבחירות המוניציפליות של העירייה שלה, בקביעת האופי שהם רוצים לעיירתם. אקדים ואומר שהרושם שלי מהמקום הזה מסתמך על היכרות קטנה מאוד וייתכן מאוד שאם היה לנו יותר זמן היינו מתאהבים במקום. אבל כל חוויה היא הצצה להוויה ואני בטוח שתוכלו להבין על מה מתבססות המסקנות שלי.
דיוון לס ביינס אמנם קוראת לעצמה עיירת ספא, ויש לה כמה מלונות יוקרה בחזית הנקייה שלה. המלונות האלה מקיפים את האטרקציה המרכזית של המקום. לא. לא האגם הקטן והחמוד שלה, אלא קזינו בגודל קניון מלחה, המתגאה בשלטים כגון "מופעי צ'יפנדיילז 24/7".
כשהגענו למלון שלנו, בקצה המרוחק ביותר של העיר, ועם זאת, באורח פלא, במרחק הליכה מהקזינו, מיהרתי לרוץ אל הדלפק, כי הפקידה של המלון התקשרה להגיד לנו שהיא עוזבת בשבע והשעה הזאת החלה להקרב. דפקתי על דלת המלון, שלוש דקות לפני שבע, מאוכזב לראות שאין אף אחד בפנים. אבל, למרבה המזל היא פתאום הופיעה מחדר אחורי, גוררת טרולי קטנה מאחורי, מתהדרת בשיער מבולגן באון מחשיד ומאחוריה מזדנב בחור אסייתי עם קוקו משומן וחיוך מפוקפק. לא שופט. העיקר שהיא הייתה שם לפתוח לנו את הדלת ולהסביר לנו איפה החדר שלנו נמצא.
מסתבר שהמלון מחולק למספר בניינים, ושבמקרה בבניין שלנו אין מעלית, למרות שהחדר שלנו בקומה השנייה. בין בניין לבניין צריך לעבור מסדרון אחרי מסדרון שכל אחד מהם נגמר בדלת עם קוד בן 7 ספרות. גררנו את הבנות בין המסדרונות ולמעלה את החדר וכשפתחנו את הדלת והדלקנו את האור, כמו קלישאה מספר קומיקס ראינו חרקים בורחים לחשיכה. אחרי בחינה קצרה הגענו למסקנה שניתן לבנות לישון במיטה הזוגית (שהייתה קטנה מה"מיטה וחצי" של שנות נעוריי), ואנחנו נסתפק בספר הנפתחת שהמצעים שלה היו מתוחים מוכנים מתחת לכיסוי הספה עצמו.
אשתי קילחה את הבנות לפני שנשכיב אותן לישון ואני הלכתי למסע הארוך בחזרה אל האוטו כדי להעלות לחדר את כל המזוודות שלנו. באחת משלוש הנגלות האלה, ראיתי קבוצה של בחורים צעירים ממתינה לחבריהם שיצאו מהמלון. אינני יודע לאן פניהם היו מועדות שכן הם דיברו צרפתית, אבל בהחלט יכולתי להבחין בהישנותה של המילה "בורדל". מקץ שלושה מסעות המזוודות כולן היו למעלה, מוכנות לפרויקט האריזה המורכב לקראת הטיסה, והבנות הלכו לישון. אבל, לפני שנוכל לעשות זאת יש עוד שני דברים שצריך לסגור: היה צריך למלא דלק באוטו כדי שנשיב אותו עם טנק מלא כמו שקיבלנו אותו, ואם היה אפשר, היה נחמד גם אם אצליח למצוא לנו משהו לאכול.
השעה הייתה כבר עשר וכידוע, הצרפתים סוגרים את היקום בשבע וחצי. מסתבר שכך גם קורה עם תחנות הדלק. אבל, למרבה המזל, הייתה תחנת דלק פתוחה ממש מחוץ לעיירה – בשווייץ.
שוויץ תמיד הייתה קרובה אלינו. עברנו דרכה מספר פעמים. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצנו להנות משירותיה. מעולם לא הייתה לי הזדמנות למלא דלק בשווייץ ואני חייב להגיד שזו חוויה מומלצת לכל אדם באשר הוא. למעשה הייתי אומר שזה אחד הדברים שאדם צריך לעשות לפני מותו. לראות את הזוהר הצפוני, לבקר בפריז ולתדלק בשווייץ. ולו בשביל להבין איך העולם הזה יכול להיות.
תחנת הדלק הייתה ממוקמת כעשרה מטרים אחרי הגבול. נכנסתי אליה ועצרתי ליד האקדחים שבאופן מסורתי ממלאים דלק במכוניות. שמח וטוב לב יצאתי מהאוטו, אבל אז קיבל את פני קיר שטוח ולבן מסרט עתידני. חמישה אקדחים קיבלו את פני. שניים מסוג 95, אחד 98 ושניים של דיזל – עם או בלי האקסטה משהו המיוחד. אבל מלבד חמשת המשאבות לא היה שום דבר על הקיר. לא כפתור לתקשורת. לא מקום לאשראי. לא קודן שניתן להגביל בו סכום. כלום. מלבד ארבע אינפוגרמות. ארבעה ציורים מסודרים מהעליון לתחתון. בעליון היה ציור של יד מוציאה משאבה. בשני היה ציור של משאבה מתדלקת, בשלישי היה ציור של יד מחזירה את המשאבה למקום. ברביעי היה ציור של שטרות של כסף.
"מה זה הכישוף המוזר הזה?" תהיתי לעצמי. מתלבט אם מותר לאחד שכמותי לערוך את הפעולות שהציורים מסבירים. החלטתי לאזור אומץ ואז גיליתי להפתעתי שבצד ימין מקיר השאיבה היו גם דיספנסר של שקיות זבל, ודיספנסר נוסף של כפפות חד פעמיות, לאלה שרוצים חוויית תדלוק נקייה יותר. החלטתי להתפרע ולא להשתמש בכפפות. הוצאתי את המשאבה, כפי שהוסבר באיור הראשון, ומיד הבחנתי באחיזה היפה, הארגונומית של האקדח. לאחר מכן, הכנסתי את האקדח לפיה של המכונית ולחצתי על ההדק. אלוהים איזה זרם! בתוך פחות מדקה טנק הדלק היה מלא לחלוטין. עזבתי את ההדק והוצאתי את האקדח ממקומו. אפילו טיפה אחת לא נטפה החוצה. בהתאם לתמונה השלישית החזרתי את המשאבה למקומה ואז גיליתי להפתעתי שכל החוויה היוקרתית הזו עלתה לי בערך שלושים אחוזים פחות ממקבילתה הצרפתית.
בשלב הזה ניצבתי בפני בחירה – האם אכנס אל הרכב ואתחיל לנסוע? או אולי כדאי שאלך אל החנות הצמודה לתחנה ואנסה לברר מהאיש בדלפק איך לעזאזל משלמים על הדלק? החלטתי להימנע מלהסתבך עם השוויצרים ונכנסתי לחנות. איזה ניקיון! איזה מגוון! כמו אידיוט שאלתי את האיש בדלפק אם יש בירות, הוא הסביר לי שזו חנות לנהגים ולכן אמנם יש בירות, אבל אלה ללא אלכוהול. עם זאת, מה שכן היה בחנות זה אגף שלם שהוקדש לסוגים השונים של משקאות אנרגיה. בחרתי רדבול קלאסי וביליתי זמן מה תוהה איזו מידה של רדבול תתאים לנו בשלוש לפנות בוקר. בחרתי שלוש פחיות של חצי ליטר. שילמתי על התענוג ושבתי לצרפת, תוהה היכן אמצא עכשיו בירות ומשהו לאכול.
כזכור, חוק העיירות הצרפתיות הוא שבמרכז של כל עיירה יש מקום אחד פתוח עם אלכוהול ומולו מקום עם אוכל. המקום הפתוח היה בר אירי ששני ילדים תקלטו בו יורו-טראש-צ'יל-האוס עם נגיעות של פסיכדליה רכה. ממול לבר, בצידו השני של הכביש. המתינו לי שתי מסעדות על גלגלים – אחת לפיצה ואחת להמבורגרים. כך, עם טנק מלא, שלוש בירות, מספר רדבולים להתעוררות, וצמד המבורגרים שבתי למלון כמנצח.
בדרך לחדר עברתי בחלל שבין הבניינים, כשלפתע תפס אותי ריח מוכר ומתקתק. יישרתי מבט למקור הניחוח וזיהיה קבוצה של ילדים בראשית שנות העשרים שלהם אשר ישבו על המדרגות עם סיגריות ארוכות מגולגלות שהפיצו את ריח ברור ומובחן של בלונד לבנוני. ביקשתי להצטרף לקטנה, ואחרי מספר שכטות עזבתי את הילדים וחזרתי למלון. הרהרתי לעצמי – גם למלון זול יש את היתרונות שלו...
אכלנו, שתינו, ארזנו ונשכבנו לישון. או ליתר דיוק, לנסות להירדם. היום העמוס הזה עזר לאשתי להתרסק ולישון אבל החשיש, ההתרגשות, והידיעה הברורה והמטרידה שמשהו ששוכן בתוך המיטה הזו מטפס עלי ומגרד לי את הנשמה, הפריעו לי להירדם. כנוע, שמתי מבטחי ברדבולים שמחכים לי ופתחתי טלוויזיה. אחרי שראיתי את כל "המתקפה על הבית הלבן" מדובב לצרפתית, מופתע מכמה מעט מהסרט הפסדתי בגלל פערי השפה, הצלחתי גם לעצום עיניים.
אחרי שעה התעוררנו מהצלצולים. קפצנו מהספה ובזמן שאשתי אספה את עצמה, התחלתי להוריד את המזוודות אל הרכב. בדרך חזור ראיתי בחר מתנודד החוזר לחדרו עם ז'קט מפואר שכתוב עליו "פוקר" וחשבתי לעצמי שאנשים עושים דברים מוזרים מאוד בחופשות שלהם. אחרי המזוודות הגיעה הנגלה של הבנות וכך עזבנו את העיירה הזאת ונסענו לשדה התעופה.
מסתבר שהתקופה האחרונה חישלה את הבנות והן שמרו על מקצועיות לאורך כל התהליך המייגע של החזרת הרכב, מסירת המזוודות, מציאת השער והעלייה למטוס. אבל מיד אחרי שהמראנו, כבר לא היה לי למי להגיד "תראו – הנה המקום שבו נפגשות האבנים השחורות והלבנות".

יום שני, 11 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 13: מעגל פרסת הברזל


הגענו לסופו של הנרטיב שלנו. מהפילוסופיה של וולטיר והנאורות, למעשה המהפכה הצרפתית. מטירות האבירים, למדינה דמוקרטית ששומרת על החירות שלה כאילו שזה משהו שאפשר לאבד בקלות. מהבלי האדם לאדישותו של הטבע הכביר. מחלומות על נסיכות, לארוחות קטנות בחיק המשפחה. זה הסיפור שרציתי לספר לבנותי. על הכוח של הרעיונות, על הגבורה והסכנה שבמעשים, ועל איך הכל מתגמד בצילו של הר. עתה הגיע הזמן לקרשנדו האחרון. לא טירה, לא מבצר. אפילו לא הר. אלא פשוט משהו גדול ויפה שאפשר לטייל בתוכו ולהרגיש פיצפון.
ליעד שאחרון שלנו למסע בחרנו במקום שנקרא Cirque du fer a cheval, או מעגל פרסת הברזל. עיגול ענקי של צוקים, אשר עשרות מפלים חפרו בצלעיהם חגבים צרים. אבל לפני כן, כמו תמיד, צריך היה להגיע לשם. בקו אווירי המקום היה בערך עשרים קילומטר משמוני, אבל בין לבין היו קצת אלפים שצריך לעקוף ולהקיף. בשלב הזה התיאוריה שלנו לגבי הקושי של הצרפתים בחישוב מהירויות מותרות לכבישים הפכה לעובדה מוגמרת. במקום שבו נפתח לפנינו כביש רחב המתהדר בשני נטיבים עשרות שלטים של "50" מפוזרים בכל פנייה. במקום שבו פניה אחת לא נכונה תוביל למוות - "90" היה באופן קבוע כתוב ע ל השלטים. מכיוון שאנחנו אוהבים את חיינו נסענו 50 בכבישים של 90, ומכיוון שאנחנו אוהבים את ארנקנו, נסענו 50 גם בכבישים של 50. אחרי שעה וארבעים הגענו אל היעד.
מרחוק ניתן היה לראות את ההרים הענקיים שהיו יעדנו, אבל מרחוק הכול נראה קטן. היינו צריכים ממש להיכנס לשם כדי להבין שהכל עדיין רחוק והדבר היחיד שקטן – זה אנחנו. בכניסה למתחם הענקי קיבלה את פנינו מפה מפורטת של פעילויות ומסלולים, לכולם צמוד חישוב זמנים. "אם תלכו בכיוון הזה במשך שעה וחצי – תגיעו למפל קסום המתרסק לאגם צלול". "אם תלכו מכאן במשך שעתיים תמצאו מערה". בחרנו את המסלול הקצר – רבע שעה בחורשה קטנה שמאחוריה מתגלה שדה ירוק ענקי המוקף בפרסה האדירה של מפלים.
מסביבנו ראינו כיתות של ילדים בטיול, עלמות רצות, גברברים חתיכים רוכבים על אופניים, ולא רחוק מהמקום שבו התמקמנו – אב ובנו מתאמנים לקראת טיפוס הרים. הטיפוס על המצוקים האלה אמור להיות יפה במיוחד, אבל גם ידוע לשמצה במיוחד. בעבר האמינו שיש זהב מאחורי המפלים הגבוהים האלה. ז'אק בלמונט, הבחור שכבש ראשון את המון בלאן, מצא כאן את מותו בחיפוש אחר הזהב הזה.
אבל אנחנו לא באנו לטפס ולא לרוץ ולא לשחות. אחרי שבוע שלם מלא בהרפתקאות, כל מה שרצינו זה לנוח, ואיזו דרך טובה יותר לנוח מפיקניק במרכז השדה הירוק, כאשר רקפות מבצבצות מכל פינה מסביבנו, עם רחש המפלים ופכפוך הנחלים?
אחרי הנשנושים והרביצה הממושכת, הצלחנו לאסוף כוחות בשביל ללכת קצת, אל זוג סוסים שראינו באופק. מרחוק חשבנו שמדובר בסוסה ובסייח שלה, אבל כשהתקרבנו גילינו שהסוס השני היה פשוט פוני קטן שהצליח לברוח מסרט מצויר. בתי הקטנה, שפיתחה לאחרונה אובססיה לכל הדברים הקשורים בסוסים, ממש הייתה עצובה לגלות שהסוסים נמצאים מאחורי גדר ושאבא דורש שלא נעבור אותה בלי רשות. אז ניסינו לקרוא לסוסים ולמרבה ההפתעה הפוני הגיע להגיד שלום
למרבה הצער, לכל דבר טוב יש סוף והגיעה השעה לנסוע הלאה, עברנו כפר אחרי כפר עד שזה הפך כבר לבדיחה. כל כפר הכיל ארבעה בתים בשורה. אחריהם היו עשרים מטרים של כלום לפני שהתחיל הכפר הבא. צרפת היא אחת המדינות האחרונות בעולם הראשון שבה יש יותר תושבים בכפר מאשר בעיר. הכלכלה שלה כולה עובדת על מגוון רחב של מוצרים שמיותרים בחוות קטנות ומתמחות. הרבה יקבים קטנים, המון חוות לאינסוף גבינות. בכל העולם המערבי החיים בכפר הפכו לדבר מיותר שלא מאפשר ממש מחייה נורמלית. גם בארץ אין מקומות תעסוקה בפריפריה. אבל שם הצליחו לשמר ערכים סוציאליים מבלי ליפול לסוציאליזם. המבנה הקטן הזה מאפשר גם לשמור על איכות חיים טובה לא רק לאיכרים, אלא גם לבעלי החיים שהם מגדלים. כמובן שניתן למצוא בצרפת את המקומות התעשייתיים הגדולים שמייצרים כמות, אבל בתרבות שלמדה להעריך איכות מעל הכול, המקומות האלה לא נהנים מהכבוד והשגשוג היחסי שהם היו מקבלים במדינה אחרת.
אבל לפני שנשגה לחשוב שהכול כאן קטן וחמדמוד, בקצה השורה הארוכה של הכפרים הגענו לסופר ענקי שריכז את הקניות של המחוז כולו. עצרנו לסבב קניות אחרונות. עוד כמה גבינות להביא הביתה, עוד איזה בקבוק יין או שניים. בקופות ראינו איש עם זקן מדובלל בבגדים בלויים קונה לעצמו ארבעה בקבוקי שמפנייה וחריץ גבינה. לעזאזל, חשבתי, אפילו אלכוהוליזם הם עושים נכון
ועתה הגיעה השעה לרדת מהאלפים, אל עבר התחנה האחרונה שלנו לפני הטיסה הביתה. חזרנו אל האוטו והתחלנו לנסוע למטה בחזרה לכיוון אגם ז'נבה. בשלב הזה, לא ידענו כמה נמוך נצטרך לרדת.

יום רביעי, 6 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 12: שמוני


הגיע השעה. חלום בן למעלה מעשור הולך להתגשם. לפני שנים שאם אמנה אותן ארגיש זקן מאוד, הייתי סטודנט שרק החליט להיות סופר. התחלתי לכתוב רומן בשם "מון בלאנק". רומן שבמרכזו אדם אשר, מפחד מזקנה, מחליט לעשות איזה משהו גדול, פשוט בגלל שהוא ממש רוצה לחוות איזה משהו גדול. הוא מחליט לטפס על המון בלאן למרות שאין לו שום ניסיון בטיפוס ושם, בסוף החלק הראשון של הרומן הוא מוצא את מותו. אחרי שכתבתי את החלק הראשון נתתי לכל חברי עותק לביקורת. היא הייתה חיובית מצד כולם מלבד אחת - חברתי הטרייה אז, אחרי שנים של דונז'ואניזם פתולוגי, קטלה אותו והכריחה אותי לשכתב אותו. שכתבתי ואכן החלק הראשון של הספר זכה בפרס הירשון לספרות מטעם האוניברסיטה העברית ובפרס סמיט ליוצרים צעירים - המשכתי לכתוב את החלק השני שלו אך, בסופו של דבר, הנחתי אותו בצד. הייתי בטוח שאסיים אותו ביום מן הימים, אבל אז הייתי בחור צעיר שמפחד מהמוות ורוצה רק להרגיש איזה משהו גדול וניסיתי לטפס על רומן מבלי שהיה לי כל ניסיון רציני בכתיבה.
לאובססיה של הספר עם מון בלאן נבעה משירת הרומנטים האנגלים ומהרוח הקסומה שהמשוררים האלה השרו עלי בשנים ההן. אבל משם היא המשיכה לאובססיה לגבי הדבר הזה שנקרא "הר". קולרידג' אמר שאם הוא ירצה לכתוב את הספר הגדול שלו, יהיה עליו ראשית לקרוא במשך עשר שנים ואז לכתוב במשר עשר שנים נוספות. החלטתי שכך אעשה.
השנים חלפו והחברה ההיא אז הפכה לאשתי ולאם בנותיי, ואכן קראתי ולמדתי במשך עשור, ואכן אחריהן התחלתי לכתוב ולהרצות ולקשקש בפייסבוק, ותמיד נשאר בי הרצון הזה – לסיים את הרומן שלי, והחלום הזה – לראות את המון בלאן. ראינו אותו כבר לפני-כן, מלמעלה בטיסה הלוך, ומציץ לעברנו מרחוק במרפסת של וולטיר, אבל עכשיו, עם גבנו לטירה ופנינו לכפר שמוני, ההר הראה את פניו.
קשה לנסוע על הכבישים המטפסים את האלפים. לפחות, זה מה שסופר לנו, ובעיני רוחנו דמיינו כבישים צרים ומפותלים הכולאים אותנו בין צוק לבין תהום. ראינו כאלה בצרפת, פעם אחת כשהרב גוגל החליט שהוא מצא קיצור... אבל להפתעתנו מצאנו כבישים יפים וסלולים, נוחים ודו סטריים. הבעיה הייתה, כך למדנו, להמשיך להסתכל על הכביש כשההרים האלה מביטים עליך מלמעלה. כמו שופט עליון שרואה הכול.
כשהגענו לשמוני והתמקמנו במלון שלנו, שמחנו לגלות שההר החליט למקם את עצמו בדיוק מולנו, אבל בקטע ידידותי. מיהרנו לצלם תמונה משפחתית מול הנוף ואם תתבוננו בתמונה המצורפת (אתם כבר תדעו איזו מהן) ניתן לראות בעיני את התרגשותי הילדותית.
יש משהו בהר הזה ששם את הכול בפרופורציות. זו הייתה הבשורה הגדולה של הרומנטים. הם אמרו "כן" להשכלה, ולקדמה, ואפילו "כן" למהפכה. אבל תוך כדי הם תמיד דאגו להזכיר שהעבר עוד מלא בסודות, והיער עוד מלא בפיות וההר, ההר הזה, תמיד יביט עלינו מלמעלה.
איפה כל הטירות שביקרנו בהן ואיפה הדבר הזה? פתאום, "ישנתי בטירה" נשמע כמו בדיחה של נמלים. ולא כבשנו אותו, לא הגענו לפסגה שלו, פשוט ישבנו למרגלותיו. אולי זו הנחמה שחשים חובשי הכיפה. הנחמה שנובעת מהזכות לשכון בקרבה לשכינה. לי אין את הנחמה הזאת בדרך כלל. בעוד נשמותם של אחרים מתרוממת מתשובה, שלי נוסקת ונושקת לשאלות. תשובות יש הרבה, ורובן טובות, אבל בשבילי, הפלא של האפשרויות שמותירה הדלת הפתוחה של השאלה יפה מידי בשביל לסגור אותה. ועם זאת, ההר.
ברומן שלי כתבתי: " הכפר שמוני נראה כמו שהוא היה צריך להיראות, נדמה היה כאילו קודם מישהו צייר את הגלויה של הכפר ואז בנו את הכפר לפי ההוראות שהוא הכין." התיאור לא היה כל כך רחוק מהמציאות. מה שהוא לא לקח בחשבון זה את היצע האפשרויות המטורפות שהכפר הזה מכיל. אפשר לקחת רכבל למקום שהופך את הנוף לאלוהי, ורכבל למקום שבו נגלים אגמים. אפשר אפילו לקחת מספר רכבלים בזה אחרי זה ולהגיע לפסגה הצמודה למון בלאן. יש עשרות מסלולים רגליים, מסלולי אופניים, מסלולי טיפוס. וכולם מביאים אותך לאושר עילאי שנגלה רק לצועדים בשביליהם. אבל אנחנו הגענו עם ילדה בת שנתיים ואחת שבדיוק השבוע מלאו לה חמש. ולכן לא היה מה לדבר על הליכה ארוכה מידי, ולא על אופניים ולא על כל מיני דברים שמסכנים אותן במחלות גבהים. כישראלים, אנחנו לא חושבים על עליה ברכבל כמשהו שצריך לדאוג ממנו. אולי זו הבעיה שלנו – בארץ הקטנה שלנו יש נופים באלפים, כולם יפים, אבל אין לנו הר. אחד כזה שיעמיד אותנו במקומנו. לאירופאים יש את האלפים, במזרח יש את ההימלאיה, לאמריקאים יש את הרי הרוקי ואת רוקי, ולרוסים יש את החורף, אבל לנו? לנו כל כך חסר הר שהחלטנו להילחם על גבעה קטנה ולקרוא לה "הר" ו"בית".
והנה שוב גלשתי לפילוסופיות, זה מה שזה עושה לי, אפילו עכשיו, כשאני רק נזכר בהר. בחרנו מקום לבלות שבו הבנות יוכלו גם להנות ולא רק מ"נוף". מושג חדש שהן למדו בטיול במהלך שעות ארוכות של נהיגה כשאמא או אבא קורא להן "בנות! תראו את הנוף!". המקום היה פארק שעשועים, אבל לפני שיינו יכולים לצאת אליו, היינו צריכים לחכות לבנות. מסתבר שבזמן שאנחנו התארגנו הן הזיזו כיסאות אל המרפסת, הניחו מספר פירות וגבינות על צלחת וישבו יחדיו לפיקניק מאולתר.
נתנו להן לסיים אותו ויצאנו לפארק השעשועים של שמוני. הכניסה לפארק הייתה מוזרה: לא היה לו שער, ולא הצלחנו למצוא אנשים שעובדים במקום. מסתבר שבכל הפארק הזה, שהכיל איזה חמישה עשר מתקנים, היו אולי שני עובדים. זו שמוכרת כרטיסים למי שלא יודע להפעיל את המכונה האוטומטית, וזו שמעלה אנשים על רכבת ההרים ומסבירה להם איך – הם – שולטים על מהירות הרכבת ועל הבלמים. אחרי מחקר קצר למדנו שכל המקום הזה מופעל על ידי מטבעות ושאנחנו אחראים שהילדים שלנו יהיו קשורים על כיסאותיהם, לא ייכנסו לטרמפולינה עם נעליים ובאופן כללי שהם לא יתפגרו באחת משבעתלפים הדרכים השונות שהמקום מאפשר. מגניב.
לארוחת ערב הלכנו למסעדה. המסעדה השנייה והאחרונה שלנו לטיול הזה. הזמנו פונדו לשולחן שהיה אלוהי כמו שסיר של גבינה חמה ודביקה נשמע, וביקשנו אסקרגו כמנת הפתיחה. כל ההכנה לטיול איימנו על הבנות שהן יצטרכו לאכול שבלולים, ולא התכוונו לוותר על ההזדמנות הזו. מסתבר שאסקרגו זה משהו במרקם של מוּלים דחוסים במקצת ובטעם של פסטו וחמאה. טעם לא רע, אבל את כל הסיפור ניתן לסכם במילים "לא כזה להיט".
חזרנו למלון, השכבנו את הילדות לישון, ויצאנו למרפסת עם בקבוק של שרדונה חביב. זה לא היה אירוע לבזבז בהימורים על בקבוקים לא מוכרים. הכפר ממוקם רחוק מכל עיר ורובו חשוך בלילה. מהסיבה הזו רואים כוכבים רבים בלילה, וההר הופך לכתם שחור שתופס חצי מהנוף. עדיין לא יכולנו להוריד ממנו את העיניים. בקטע מוזר, ישבנו ודיברנו על ההר, מנסים להבין את סוד כוחו. ואז קראנו יחדיו את השיר "מון בלאן" של פרסי שלי, ואת "המנון לפני הזריחה, בעמק שמוני" של קולרידג'. הרגשנו טוב עם עצמנו עם כך שהגענו לאותן מסקנות כמו המשוררים ופנינו יחדיו למיטה.
כשהתעוררנו, ראינו איך השמש מתקשה בעצמה לטפס עד לראש ההר. הכפר כולו התעטף בערפל מנומנם ואנחנו נהננו מקפה אחר קפה, ומנוחה.
בבוקר המאוחר טיילנו שוב בין רחובות הכפר. גילינו שיש רק חנות אחת של צעצועים ולכן בעליה מרשה לעצמו לפתוח אותה רק בין שתיים לשבע, ולדרוש מאה וארבעים יורו לדובי בגודל בינוני. מצד שני יש המון חנויות כמו קולומביה, אלפיין וכל שאר החברות האלה שבפרסומות שלהן יש דוגמנים עושים ספורט עם רקע של הרים לבנים. מהסיבה הזו, חנות כמו קולומביה, שאצלנו מתמחרת את עצמה במטילי זהב, דורשת כאן מחירים נמוכים במיוחד. קטע מוזר איך שיש הגיון בין ביקוש להיצע.
עצרנו ליד פסל של דה סוסיר, וסיפרתי לבנותיי על האציל העשיר שהפך את הכפר לבירה של האלפים, אחרי שהציע פרס נדיב למי שימצא את הדרך לפסגת שמוני. הכפר קיים ככל הנראה עוד מהמאה ה15, אבל עד המאה ה18, איש לא העז לטפס אל ההר. ואם היה מי שהעז – הוא לא חזר. אנשים פירשו את הרעשים השונים שבאים מההר כנשימותיו ונהימותיו של דרקון. בפרס זכה ז'אק בלמאנט, יליד שמוני. שהצליח לטפס על ההר בשנת 1786, בעזרת חברו הרופא מישל-גבריאל פקארד. אותו השפיל ורמס בדרכו אל הפרס. אחרי שני אלה הגיע תורו של דה סוסיר בעצמו ואחריו הגיעו עוד רבים. מספיק כדי להפוך את שמוני לעיירה עשירה מאוד.
כשהגיע הטיול בכפר לסופו הלכנו בחזרה אל המלון שלנו. הגיע הזמן להמשיך את דרכנו אל היעד הבא, אבל לפני כן נותר עוד דבר אחד לעשות. פעם, בזמן שלמדתי לתעודת הוראה, היה דיון בכיתה על כמה שזוגיות ועבודה ובאופן כללי החיים זה משהו קשה שצריך להתמודד איתו. לתומי שאלתי "אבל מה עם סתם לרוץ על הגבעות ולהנות לפעמים?" וכול הכיתה הסתכלה עלי בזלזול, אשר אחת מהתלמידות הוסיפה לו "אף אחד לא באמת רץ על גבעות". מאז אנחנו דואגים לרוץ על הגבעות בכל פעם שיש לנו הזדמנות כזאת. למרבה המזל, בדיוק מאחורי המלון שלנו, הייתה גבעה מושלמת לכך.
כשעזבנו את הכפר הקטן, הבנתי פתאום שאני מוכן לסיים את הרומן.