האוניברסיטאות הראשונות בעולם, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

מה הייתה האוניברסיטה הראשונה בעולם? לשאלה זו יש תשובה אחת מפורסמת מאוד ותשובה אחרת נכונה יותר. ומכיוון שבעולם של האוניברסיטאות כל כך אוהבים את הידע ששואפים להצליח לדעת כמה שיותר, חשבתי שיהיה זה ראוי לספר, לא רק את הסיפור הנכון, אלא גם את זה המפורסם. מלבד זאת, אלה סיפורים כל כך יפים שיהיה חבל לוותר על אחד מהם. נתחיל בתשובה המפורסמת:

העיר בולוניה, ידועה בעולם בגלל רחובותיה היפים, אוצרות האמנות הרבים הכמוסים בתוכה, רוטב הפסטה המהולל שלהם – הבולונז, ופסטיבל ספרי הילדים השנתי שלהם, אליו באים מספרי סיפורים מכל העולם לחלוק את ספריהם.

אבל לפני אלף שנה לא היו אוניברסיטאות בכלל ורוב האנשים לא למדו דבר מלבד את המקצוע של אביהם. אנשים האמינו שאדם שהגיע ממשפחה של סנדלרים, לא צריך לדעת דבר מלבד את אמנות התקנת הסנדלים ולכן לא חשבו שיש טעם ללמדו דברים חשובים כמו קריאה, כתיבה וחשבון. וגם אם מישהו הצליח ללמוד לקרוא, לא היו ספריות או חנויות ספרים בשום מקום. ספרים היו סדרך כלל סגורים במרתפיה של הכנסייה, או מעלים אבק בביתם של העשירים ביותר.

כמו כל דבר נדיר בעולם, החוכמה עצמה הפכה להיות משאב יקר מאין כמוהו. מורים שונים מכל איטליה, החלו לטייל מעיר לעיר וללמד את הצעירים שם, בתמורה לשכר נדיב במיוחד, את מה שהם ראו כדברים החשובים בעולם: את החוקים השולטים על הארץ – תורת המשפט, את אמנות הדיבור בצורה רהוטה - הרטוריקה, ואת תורת ההיגיון – הלוגיקה. בקיצור הם לימדו את כל הצעירים להיות עורכי דין. ואם המצב לא היה גרוע מספיק, המורים האלה היו מאחרים באופן קבוע, חותכים מהשיעור מוקדם ולעיתים אפילו מבריזים ממנו לחלוטין ומשאירים את התלמידים לבד בכיתה בלי מורה. בכל פעם שהתלמידים ניסו לומר משהו למוריהם, אלה הצליחו בעזרת לשונם החלקלקה להתחמק מהנושא ועל הדרך גם להעלות את שכרם.

לבסוף התלמידים הגיעו למסקנה שהדבר הזה לא יכול להימשך. הם התאגדו יחדיו והחליטו שמעכשיו הם לא ישלמו למורים את שכרם עד שאלה יסכימו להיענות לדרישותיהם. מה היו דרישותיהם של התלמידים? ראשית הם דרשו שכל המורים יהיו חייבים להופיע לכל השיעורים אלא אם כן יהיה להם אישור מיוחד לחיסור. שנית, התלמידים דרשו שכל מורה יגיש לתלמידים תכנית לימודים מראש ובו יתחייב לכל הנושאים שהוא ילמד אותם במהלך השנה. הדרישה השלישית הייתה שבסוף כל שנה התלמידים יערכו מבחן על כל החומר הנלמד כדי לראות אם המורה אכן לימד כהלכה את החומר שהחייב ללמד. ולבסוף דרשו התלמידים מהמורים שלא ללמד רק את אותם נושאים שוב ושוב; חלק מהתלמידים רצו ללמוד מוסיקה או ספרות, היסטוריה, תיאטרון או פילוסופיה של הטבע (שזה היה השם של המדעים באותה תקופה). הם אמרו שהמקום הזה צריך להיות מקום לכל הידע של העולם, מרכז השכלה אוניברסאלי – ומכאן באה המילה "אוניברסיטה".

מאז ועד היום, האוניברסיטה של בולוניה פועלת כמרכז לימוד גבוהה ואיכותי, במרוצת השנים יצאו משעריה כמה מהאנשים החשובים בעולם. אנשים כמו המדענים קופרניקוס ולואיג'י גלווני, ההוגים פיקו דה לה מירנדולה וארסמוס מרוטרדאם, או כמו החוקרת לאורה באסי והמשורר פטררקה. אבל את הסיפורים של האנשים המופלאים האלה נשמור למקום אחר, עכשיו הגיע הזמן לספר את סיפורה של האוניברסיטה הראשונה בעולם.

מוחמד אל פיחרי היה סוחר עשיר מהעיר קראווין שבתוניסיה, אשר נחה לה אי שם בצפון אפריקה, על חופו הדרומי של הים התיכון. הוא חי במאה השלישית לספירת האיסלאם (המאה התשיעית לספירת הנוצרים, בערך מאתיים שנה לפני סיפורינו הקודם). למוחמד היו שתי בנות, פתימה ומריה, אותן אהב יותר מכל ההון שבעולם.

למרות שידע שכספו הרב יכול להבטיח לבנותיו חיים מחוסרי דאגות, מוחמד אל פיחרי דאג מאוד שהן יגדלו להיות נערות מפונקות שראשן מלא רק בשמלות ותכשיטים והתעקש שבנותיו יזכו לחינוך הטוב ביותר שניתן היה לחלום עליו. מורים וחכמים הגיעו מכל רחבי האומה האיסלאמית ללמד את בנותיו.

אבל אז קרה דבר נורא. שבט של לוחמים ברברים וחסרי השכלה החליט לפלוש לעיר קראווין ולבזוז את אוצרותיה, כדי להציל את חייהן, מוחמד ובנותיו, ביחד עם תושבים רבים של העיר, נאלצו לברוח מערבה, למדבר הגדול המוביל אל העיר פז שבמרוקו שהיה בשנים אלה מרכז משגשג ומזמין. המסע היה ארוך ומפרך ואנשים רבים לא הצליחו לשרוד אותו. בין אותם האנשים היה אביהם של פטימה ומריה.

כשהגיעו לבסוף לעיר פז, שתי האחיות שנותרו לבד בעולם נשבעו זו לזו שהן יקדישו את חייהן כדי ללמד אנשים את הערך של השכלה ותבונה, על מנת שלא יהיו יותר אנשים ברברים כמו אלה שגירשו אותן מעירן.

מריה מיהרה להשתמש בכספי אביה על מנת לבנות מסגד שבו אנשי קאירוואן הגולים יוכלו להתפלל בחופשיות בעוד לאחותה הייתה תכנית שאפתנית הרבה יותר. היא בנתה, צמוד למסגד, מבנה נוסף, גדול יותר ומפואר יותר שבו ניתן יהיה ללמד ולחנך את כל תושבי העיר בכל נושא שניתן להעלות על הדעת. במרכזו של המבנה הזה היא בנה ספרייה גדולה אליה היא הביאה ספרים מכל רחבי העולם, הייתה זו הספרייה הראשונה בעולם שדלתותיה היו פתוחים לקהל הרחב. מסביב לספרייה זו העמידה כיתות שונות בהן יוכלו ללמוד כל מי שחפצים בחכמה. במהרה הפך המקום למפורסם כל כך שאנשים מכל רחבי העולם הגיעו כדי ללמוד וללמד בין כתליו ולזכות לתעודה המכובדת שהמוסד הזה הנפיק לבוגריו. למרות שהמקום נבנה כחלק ממתחם המסגד, דלתות המוסד הלימודי הזה היו פתוחות לאנשי כל הדתות וכך אנו יכולים למצוא בין תלמידיו השונים גם חוקרים מוסלמים ידועים כהיסטוריון איבן ח'לדון וגם הוגים יהודים כרבי משה בן מימון, הלא הוא הרמב"ם.

אז מי משני המקומות האלה היה האוניברסיטה הראשונה? למי אכפת?! העיקר שבעקבות האוניברסיטה בבולוניה ומרכז ההשכלה בפז נבנו מוסדות רבים בכל רחבי העולם, והיום כל אחד ואחת יכולים ליהנות מהשכלה גבוהה ואיכותית באחת מהאוניברסיטאות האלה ולחקור לעומק כל נושא שמעניין אותו או אותה. 

עזרא פאונד / Cantico del sole

המחשבה על איך אמריקה תהיה

אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה

            מטרידה את שנתי,

המחשבה על איך אמריקה,

המחשבה על איך אמריקה,

המחשבה על איך אמריקה תהיה

אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה

            מטרידה את שנתי.

Nunc dimittis, עתה שחרר את עבדך

עתה שחרר את עבדך

        שייפרד לשלום.

המחשבה על איך אמריקה,

המחשבה על איך אמריקה,

המחשבה על איך אמריקה תהיה

אם לקלאסיקות הייתה תפוצה רחבה...

                        נו טוב!

                        היא מטרידה את שנתי.

דמיון מת מדמיין, סמואל בקט

שום זכר בשום מקום של חיים, אתה אומר, פה, שום קושי שם, דימיון עדיין לא מת, כן, מת, טוב, דיון מת מדמיין. איים, ימים, תכלת, ירוקת, הבזק אחד ונעלם, ללא סוף, השמט. עד שהכול לבן בלובן הכיפה. שום דרך להיכנס, תיכנס, מדוד. קוטר מטר, מטר אחד מהקרקע לפסגת הקימור.  שני ניצבים בזוויות ישרות AB CD מחלקות את הקרקע הלבנה לשני חצאי עיגול ABC BDA. על הקרקע שוכבות שני גופות לבנות. לכל אחת חצי עיגול משלה. לבנים גם הכיפה והקיר העגול בגובה ארבעים וחמישה סנטימטרים ממנו היא בוקעת. צא שוב החוצה. כיפה פשוטה, הכול לבן בלובן הכללי, תחזור פנימה. דפוק. נוקשה בכל מקום. צלצול כפי שבדמיון מצלצל צלול של עצמות. לאור שהופך הכול לכה לבן אין מקור נראה לעין, הכול זוהר באותו זוהר לבן, קרקע, קיר, כיפה, גופות, אין צל. חום עז, המשטח חם אך לא לוהט למגע, הגופות מזיעות. צא שוב החוצה, תחזור, הבד הקטן נעלם, התרומם, הוא נעלם, הכול לבן בלובן הכללי, רד, כנס חזרה פנימה. ריקנות, דומיה, חום, לובן, חכה, האור מתעמעם, הכול מחשיך יחדיו, קרקע, קיר, כיפה, גופות, נגיד עשרים שניות, כל האפורים שיש, האור כבה, הכול נעלם. באותו הזמן הטמפרטורה יורדת, לכיוון המינימום שלה, נגיד דרגת-הקיפאון, באותו הרגע שמגיעים לשחור, מה שיכול להיראות מוזר. המתנה, פחות או יותר ארוכה, אור וחום שבים, הכול הופך לבן לוחם ביחד\ קרקע, קיר, כיפה, גופות, נגיד עשרים שניות, כל האפורים שיש, עד שאנו חוזרים לאותה דרגה בה היינו כשהנפילה החלה. הפוגה, פחות או יותר ארוכה, היות ויכולות להיות הפוגות, כפי שמלמד הניסיון, בין סוף הנפילה וראשית העלייה, הפוגות בעלות אורכים שונים, הנעים בין שבריר של שניה למה שנראה, בזמנים אחרים, במקומות אחרים, כנצח. אותה הערה גם תקפה לגבי ההפוגה האחרת, זו שבין סוף העלייה ותחילת הנפילה. הקיצונים האלה, ככל שהם נמשכים, הם די יציבים, מה שבמקרה של הטמפרטורה יכול להיראות מוזר, בהתחלה. זה גם אפשרי, הניסיון מלמד, שהעלייה והירידה יעצרו לרגע בכל שלב ויסמנו הפוגה, פחות או יותר ארוכה, לפני שזה ימשיך, או יחזור לאחור, העלייה עתה נופלת, הנפילה עולה, כל אחד בתורו עד שיושלמו, או עד שיעצרו בנקודה מסומנת אחרת להפוגה, פחות או יותר ארוכה, לפני שימשיכו, או יחזרו לאחור בשנית, וכן הלאה, עד שלבסוף נגיע לקיצון אחד מהשניים. ווריאציות כגון אלה בין עליה והנפילה, מתחברים באינספור מקצבים, המלווים את המעבד מלבן וחם לשחור וקר, ולהיפך. הקיצונים בלבד הם יציבים כפי שמודגש על ידי הרטט שניתן להבחין בו כאשר הפוגה מתרחשת בשלב ביניים כלשהו\ לא משנה באיזו דרגה ובאיזה משך. אז הכול רוטט, קרקע, קיר, כיפה גופות, בגון אפר או עופרת או בין השניים, כפי יכול להיות. אך על פני הכול, הניסיון מלמד, מעברים לא בטוחים כגון אלה אינם שכיחים. ובדרך כלל, כשהאור מתחיל להיחלש, וביחד איתו החום, התנועה ממשיכה ללא עצירה עד אשר, במהלך משהו כמו עשרים שניות, אנו מגיעים לחושך מוחלט ובאותו הרגע גם נגיד לדרגת-קיפאון. אותה הערה תקפה גם לתנועה המהופכת, אל עבר חום ולובן. השכיח ביותר אחרי תנועות אלה הוא הנפילה או עליה עם הפוגות של משך משתנה באפורים הקודחים האלה, בלי שום שלב של חזרה לאחור. אך בלי קשר לחוסר הוודאויות שלו, התנועה במוקדם או במאוחר לרוגע רגעי נראית בטוחה, לעת עתה, בשחור משחור או בלובן האדיר, עם טמפרטורות תואמות, העולם עדיין מגן כנגד בלגן מתמשך. אחרי שנתגלה באורך פלאי מאיזה חוסר בריק המושלם זה כבר לא בדיוק אותו דבר, מנקודת מבט זו, אבל אין אחרת. לנצח הכול נותר כפי שהיה והתצפית של הבד הקטן הייתה לא יותר מעניין של מזל, הלובן שלו מתמזג עם הלובן המקיף אותו. אבל תיכנס ועכשיו הפוגות קצרות יותר ולעולם לא אותה הסופה. אור וחום נשארים מקושרים כאילו הם מסופקים מאותו המקור אשר לו עדיין אין זכר. דומם על הרצפה, מכופף לשלוש, הראש כנגד הקיר בנקודה B, העכוז כנגד הקיר בנקודה A, הברכיים כנגד הקיר בין B ל-C, כפות הרגליים כנגד הקיר בין C ו-A, כלומר כתוב בתוך החצי עיגול ABC, מתמזג בקרקע הלבנה לחלוטין אלמלא השיער הארוך בגון מוזר של לבן לא מושלם, הגופה הלבנה של אישה לבסוף. באופן דומה כתוב בחצי העיגול השני, כנגד הקיר ראשו בנקושה A, עכוזו בB, ברכיו בין A ל D, כפות רגליו בין D וB, השותף. על צד ימין של שניהם גב לגב ראש לעכוז. מוחזקות מראות לשפתיהם, היא מתערפלת. בידי שמאל שלהם הם מחזיקים את רגלי שמאל קצת מתחת לברך, עם יד ימין שלהם את זרוע שמאל קצת מעל המרפק. באור נסער זה, הלבן הכביר שלו רגוע עתה לרגע נדיר וקצר, בחינה מדוקדקת אינה פשוטה. על אף הזיעה והמראה הם יעברו בקלות כדוממים מלבד העין השמאלית אשר באינטרוולים בלתי ניתנים לחישוב נפתחת לרווחה בפתאומיות ובוהה שחשיפה לא ממצמצת הרבה מעבר למה שהוא אפשרי מבחינה אנושית. כחול חיוור חודר האפקט מדהים, בהתחלה. השניים לעולם לא בוהים יחדיו מלבד פעם אחת, כשההתחלה של אחד חופפת לסיום של השני, למשך בערך עשר שניות. לא שמנים ולא רזים, לא גדולים ולא קטנים, הגופות נראות שלמות ובמצב טוב פחות או יותר, אם לפשוט לפי הצד החשוף לנו. הפנים גם, בהנחה ששני הצדדים שלהם זהים, נראים שאינם חסרים דבר הכרחי. בין הדומייה המוחלטת שלהם והאור העוויתי הניגוד מרשים, בהתחלה, היות ואחד עדין זוכר איך שנדהם על ידי הניגוד. זה ברור עם זאת, מאלף סימנים שונים ארוכים מכדי לדמיין, שהם לא ישנים. רק רשרוש של אה, לא יותר, בדממה, ובאותו הרגע של עין הטרף הרעד הנצחי מדוכא באחת. תשאיר אותם שם, מזיעים וקפואים, יש טוב יותר במקום אחר. לא, החיים נגמרים ולא, אין שום דבר במקום אחר, ואין סיכוי למצוא אי פעם את הניצוץ הלבן ההוא האבוד בלובן הכללי, לראות האם הם עדיין שרועים דומם במתח של הסופה ההיא, או של סופה גרועה מההיא, או בחשיכה השחורה לעד, או בלובן האדיר והבלתי משתנה, ואם לא אז מה הם עושים.

זה כמו

לשאול מכחול כחול על חול

ואז לצלול על המצלול של השירה,

שם נגיעות של אות על אות 

עוטות אותות על הבאות של השורה.

אך להטות להטוטים ולהדהים זאטוטים

זה לא מרשים כשמנסים להתחרות עם המתים

כי גם אם לעיתים אל העתיד עיטים עטים

זה רק אם זה מתאים ועט מטעים לזה צורה.

אם רק תקפיד להעיד על האיד

ואז כמו פקיד להפקיד על הפיד 

היא תהיה לתמיד שם צרורה.

רק לזכור הזרה 

ושאין חזרה 

ושלשבור פה שורה זה נורא.