זיריאב מוסיף מיתר, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

מה זו תרבות? למרות שכולנו משתמשים במילה הזו כל הזמן, התשובה לשאלה הזו אינה פשוטה בכלל. מצד אחד תרבות זה כל מה שמגדיר ומבדיל חברה אחת מאחרת, ואכן העולם שלנו עשיר בתרבויות שונות שלכל אחת מהן יש את הדרך שלה לייחד את תרבותה. מצד שני, יש משהו מיוחד שיכול להפוך כל אדם באשר הוא אדם לתרבותי – נימוסין והליכות, אהבה לאמנות ושמירה על יחסים טובים בין אדם לחברו. בעזרת הדברים האלה כל אדם יכול להיות תרבותי, אין זה משנה מאיזו חברה הוא הגיע.

במשך מאות השנים האחרונות, רבים היללו ושיבחו את תרבות אירופה. ואכן, בהחלט יש על מה לשבח; זו התרבות שהביאה לנו את יצירות הרנסאנס האיטלקי ואת המוסיקה הקלאסית של באך ומוצארט. מאופרה לבלט, מסעודות גורמה ולשמלות נשפים מרהיבות, בהחלט יש על מה לשבח את תרבות אירופה. אבל, מי הביא את התרבות לאירופה? האגדה הזו, קוראות יקרות שלי, תבקש לענות בדיוק על השאלה הזו.

לפני 1300 שנים, בירת התרבות העולמית הייתה ללא ספק העיר בגדאד האגדית שבעירק. בין חומותיה המפוארות, העיר התגאתה בשפע של שירים מעודנים, מוסיקה קסומה ומרכזי לימוד והשכלה רבים.

בין ספריותיה הרבות ניתן היה למצוא שירה ערבית מופלאה, ספרי מדע ופילוסופיה מיוון ומרומא ואפילו ספרי דת עתיקים מתרבויות פרס ובבל הקדומות. במקום הזה, בשנת 789 לסה"נ, נולד אבו אל חסן עלי איבן נאפע, אשר בגלל קול שירתו המופלא זכה לימים לכינוי 'זיריאב', שזה שמה הערבי של ציפור השיר השחורה השחרור.

כבר מגיל צעיר הוכיח זיריאב את כישרונו בנגינה ובשירה, ולא עבר זמן רב והוא התקבל ללימודים תחת איסחק אל מאווסילי, הנגן המלכותי בחצרו של הארון א-ראשיד, החליף הגדול של הממלכה העבאסית.

איסחק לימד את זיריאב את אמנות הנגינה המורכבת על העוּד. סוג של גיטרה בעלת ארבעה מיתרים. לימודי הנגינה היו קשים מאוד: בנגינה המסורתית על העוּד ישנם סולמות רבים ומשקלים מסובכים ואיסחק המורה התעקש שזיריאב ילמד את כולם בדרך הנכונה ואך ורק בדרך הזו. זיריאב הצעיר לא פחד מעבודה קשה. הוא התאמן במשך שעות רבות על הסולמות והמקצביים של מורו אבל משהו בכל זאת הפריע לו. בעודו מנגן הוא חש שמנגינות חדשות מפעפעות בקרבו, כאילו שהעוּד עצמו מבקש להשמיע צלילים שלא שמע.

המורה הנוקשה לא היה מוכן לשמוע על כך – לדעתו הייתה דרך נכונה לנגן ודרך זו היא אך ורק הדרך שלו. כל סטייה מדרך זו הייתה בעיניו חוצפה של תלמיד מרדן. זיריאב למד שאם ברצונו להתנסות בנגינה, יהיה עליו לעשות זאת בחשאי. בכל יום היה בא אל מורו, לומד את אמנותו בסבלנות כנועה של תלמיד נאמן ובכל ערב היה יוצא בחשאי מהעיר, יושב מתחת לעץ על שפת נהר הפרת ומנגן להנאתו מנגינות מוזרות כמותן איש לא שמע מעולם.

הוא נהנה כל כך מההתנסות הזו שהחליט אפילו להגדיל עשות ולשבור לחלוטין את כלליו של מורו – הוא נטל את העוּד שלו, פירק אותו לחלקיו והרכיב אותו מחדש, הפעם עם חמישה מיתרים במקום ארבעה. אם לא די בכך הוא המציא סגנון נגינה חדש משלו, כזה שמשלב נגינה עדינה עם שירה מופלאה. היום אנחנו מכירים הרבה זמרים שמלווים את שירתם עם גיטרה, אבל בימים ההם דבר כזה עדיין לא נשמע.

יום אחד שאל החליף הגדול את איסחק מי מבין תלמידיו מראה את ההבטחה הגדולה ביותר. איסחאק לא היסס וסיפר על תלמידו זיריאב שמשקיע בלימודיו בנאמנות ומנגן בדיוק כמו שצריך. הארון א-ראשיד הסתקרן וביקש שיביאו את העלם הצעיר לנגן בפניו. לתדהמתם הרבה זיריאב הצעיר השיב שישמח לנגן בפני החליף, אך בתנאי שירשו לו לנגן על כלי הנגינה שלו.

הדבר היה מוזר מאוד, בחצרו של החליף איש מלבד החליף לא הציב תנאים. אבל סקרנותו של החליף גברה על העוגמה שספג והוא הסכים לתנאיו של העלם. מה רבה הייתה התדהמה באולם, כאשר זיריאב הציג בפני הקהל עוּד מיוחד שהתקין בעצמו ועליו חמישה מיתרים. אנשי החצר החלו להתלחשש סביב, מי זה החוצפן הזה שחושב שהוא יכול כך להמציא מחדש את מה שאנחנו מכירים ואוהבים כבר שנים. אך הלחשושים במהרה נפסקו כשהצעיר החל לנגן ולשיר.

מעולם לא נשמעו צלילים כאלה בין כתלי ארמונו של המלך. הנגינה האמיצה והשירה המופלאה השתלבו זו בזו בעדינות וטבעיות. מלבד העוד, זיריאב גם פרט על רגשות הסובבים. הוא ניגן שיר שמח והקהל צהל בשמחה, הוא ניגן שיר עצוב והקהל החל לבכות בהתרגשות. דומה היה שנשמות המאזינים, שכה התרגלו למקצבים והסולמות המוכרים השתחררו לפתע מכלוביהן הארציים ונישאו אל על למחוזות השמורים לאנשים שזוכים להיחשף לאמנות גבוהה.

כשסיים, החליף ופמלייתו מיהרו לשבח את נגינתו ושירתו המופלאות וכולם שמחו בגאווה על כך שזכו להיות בחברתו של כשרון כה גדול. כולם שמחו, מלבד אדם אחד. איסחק הנגן המלכותי רתח מזעם. הוא כעס על החוצפה שבה הרשה לעצמו הנגן הצעיר לזלזל בכל חוקי הנגינה שלימדו, ויותר מזה הוא קינא לכשרונו. הוא ראה את ההערצה החדשה שתלמידו רכש וחשש שהוא עלול להחליפו כנגן המלכותי. כך, נתון לכבלי המפלצת ירוקת העיניים, הוא ציווה על זיריאב לעזוב את בגדאד תכף ומיד ואם יעז להראות את פרצופו בין חומות העיר – הוא ידאג שיחוסל.

כך זיריאב המסכן, שבליבו קיווה שמורו הגדול יהיה גאה בחידושיו, נאלץ לארוז את מטלטליו ולגלות מארצו. שנים רבות הוא נע ונד מעיר לעיר בודד ועני. הוא ניגן בדמשק, בקהיר ובטוניסיה ומכל מקום למד את הסגנון הייחודי שלו. למרות שכיסו היה דל, הוא הצליח למצוא בכל מקום אנשים טובים שילמו לו על נגינתו והבטיחו כך שיהיה לו די למאכל ולינה.

עתה נעזוב לרגע את גיבורנו הבודד והנודד ונעבור אל קצוות האומה, אל ממלכת אנדלוסיה שבספרד. שם בעיר קורדובה, החאליף של בית אומאיה, אל חאכם הראשון נתקל בבעיה גדולה. בכל העולם הערבי מסופר על התרבויות הנפלאה של בגדאד, קהיר ודמשק, ואף אחד לא מדבר על העיר קורדובה.

הוא רצה שקורדובה תהיה גם היא לבירת תרבות עולמית, אבל איך עושים דבר כזה? יועציו של אל חאכם סיפרו לו שישנה שמועה על נגן צעיר המכונה זיריאב, שמנעים את חצרות המלכים בנגינתו – אולי הוא יוכל להביא קצת תרבות לקורדובה. החליף הסכים ודרש שתישלח לזיריאב הזמנה מלכותית.

זיריאב, שמאס בנדודיו הרבים שמח על ההזמנה וקיווה שאולי שם ימצא בית חדש וקבוע. כך הוא יצא למסע הארוך מטוניס למרוקו, ומשם באנייה, דרך מיצרי גיברלטר לספרד. כשהגיע אל שערי העיר קורדובה, זיריאב גילה לתדהמתו שהחליף שהזמין אותו נפטר, ושאת מקומו ירש בנו עאבד א-רחמאן השני שלא ידע דבר על הזר שהגיע לעירו.

החליף החדש תהה על פשר בואו של הנגן הצעיר וכשהוסבר לו שאביו הזמין אותו בתקווה שזה יוכל להביא קצת תרבות לעיר, החליט לכבד את זכר אביו והזמין את זיריאב לנגן בחצר המלכותית.

זיריאב נכנס לחצר המלך ושם חשכו עיניו. למרות שהייתה זו בירה של ממלכת אנדלוסיה האדירה, אנשי החצר היו ישובים סביב שולחנות עץ גסים ואכלו מנות שונות ומשונות בידיהם החשופות ואם לא די בכך אפו התמלא בניחוח חריף של זיעה וצחנה.

כל מוסיקאי שמכבד את אמונתו יודע שכדי להצליח יש לכבד כל במה שמזמינה אותו להופיע. וכך, עצם זיריאב את עיניו והחל לנגן ולשיר שיר עצוב ונוגה שכתב בנדודיו. כשפקח את עיניו נדהם לגלות שהקהל כולו בוכה. איש מהם מעולם לא זכה לשמוע מוסיקה כה ערבה ורגשותיהם הגסים, שטרם עודנו באמנות גבוהה, התפרצו מתוכם ביבבה. גם זיריאב התרגש, בכל מקום העריכו את נגינתו, אך מעולם לא זכה לראות קהל שמתחבר לאמנותו בכזו מסירות ישירה. אחרי שהמוסיקה פסקה ודממה השתררה באולם נפל עאבד א-רחמאן השני על ברכיו והודה לרוחו של אביו המנוח על המתנה הזו ששלח.

כדי להכיר תודה על המתנה, החליף ציווה שלזיריאב ינתן בית אחוזה גדול בעיר, ומשכורת חודשית של 200 דינרי זהב. היה זה סכום אגדי שהיה שמור ליועציו הקרובים ביותר של השליט, והבטיח שמעתה זיריאב לא יצטרך לדאוג לעולם לעתידו.

אסיר תודה, זיריאב שאל את השליט הנדיב מה ירצה בתמורה לשכר כה נאה? מילה אחת השיב המלך בתשובה: "תרבות".

כך, זיריאב היה לאדם הראשון בהיסטוריה שזכה למשרת "שר התרבות" ובמסגרת משרה זו היה עליו להפוך את קורדובה לפנינה נוצצת של תרבות על מפת העולם.

תחילה זיריאב היה מאושר – לא רק שעושרו החדש הבטיח שיוכל לחיות את חייו כפי שתמיד חלם, עתה מעמדו יאפשר לו לעצב את הסביבה שבה הוא חי גם כן. והרי אלה הדברים עליהם חולם כל אמן.

אבל לאחר מכן, כשהביט סביב, ההתרגשות שקטה. הכול ישבו על רצפה מזוהמת. על השולחן היה אמנם שפע רב של מנות, אבל אלה היו תפלות וחסרות צבע ואם לא די בכך, הן גם היו זרוקות עליו במגשים משותפים בלא כל סדר נראה לעין. המסובים לא נראו טוב מסביבתם. כל אחד מהם נוטל חופן מאחד המגשים, אוכל ממנו בידי, ולבסוף מנגב אותן על בגדיו. כולם לבשו גלימות ארוכות, אפורות ומוכתמות ומעליהן גם לגברים וגם לנשים היה שיער ארוך, אסוף בצמה מסורבלת שקצוותיה המפוצלים בצבצו מכל עבר. אם לכאן היה עליו להביא תרבות – עבודה רבה ניצבה לפניו.

"שליט נדיב", פנה זיריאב אל עאבד א-רחמן השני, "הנני אסיר תודה מקרב לב על הטובה הזו שאתה מרעיף עלי. אך, במחילה, תסביר לי כיצד נאה בעיניך שאמלא את משרתי?"

החליף חשב על כך זמן מה. הוא הביט בזיריאב; בענווה האצילה שלו, בבגדיו הנאים ובנימוסיו השקטים. זוכר כל אותה העת את המוסיקה הנפלאה שלו ואת שירתו היפה. ולבסוף השיב: "סלח לי שאינני יכול לעזור לך בשאלה זו. מפגישתנו זו אין לי ספק שבכל הנוגע לתרבות הנך נעלה בהשכלתך מכל אזרח אחר בקורדובה. אמרת שהנך אסיר תודה ואני משיב לך זאת – אינך אסיר אלא חפשי. עשה כל העולה על רצונך, בתנאי שתעמול להעשיר את תרבותה של העיר."

משהו קסום מאוד מתרחש כאשר נותנים לאמנים חופש יצירה מוחלט. פתאום כוונתם האחת נפתחת לאינסוף אפשרויות של השראה והם יוצרים דברים כמותם העולם עוד לא ראה.

כך היה עם זיריאב. ראשית, הוא הקים את בית הספר הראשון למוסיקה, שירה ומחול באירופה. זה לא היה בית ספר כמו שהכיר מילדותו בבגדאד. לא לימדו שם רק את החוקים הישנים והחשובים, אלא גם עודדו את האמנים להתנסות, לחדש ואפילו להמציא סגנונות חדשים בעצמם. בית הספר היה להצלחה אדירה ומשעריו יצאו נגנים רבים אשר מילאו את העיר בריקודים ומנגינות ובשירה.

הכול היללו את זיריאב על תרומתו הרבה לעיר והודו לו מקרב לב, אבל הוא רק התחיל בעבודתו. הוא ידע שהשמיעה היא רק אחד מהחושים של האדם ושאם ברצונו להעשיר באמת את תרבות עירו יהיה עליו להעשיר גם את החושים האחרים. רק כך יוכל לפתח את הגדולה שבאמנויות – אמנות עידון הנשמה.

הוא דאג לייבא את מיטב אוצרות המזרח לעיר – בדים מתדמור, ממוסול ודמשק, ספרים מבגדאד ותבלינים שונים מכל רחבי העולם. הוא החליף את גביעי הזהב המיושנים בכוסות קריסטל איכותיות, והכיר לסובבים את השימוש במפות ומפיות שולחן.

וגם בזאת לא הסתפק. הוא ידע שכל חלק מחיינו יכול להיות עשיר באמנות, לכן החל מנהג חדש: במקום השולחן העמוס לעייפה, מעתה יאכלו כולם ארוחה מסודרת ולה מנות שונות. תחילה יש לפתוח במרק, אחריו תוגשנה מנות של דגים או בשר ולבסוף נקנח בקינוח, או פשוט באגוזים ופיצוחים. הוא אפילו המציא כמה מנות בעצמו, ואלה היו כה טעימות ומעודנות שעד היום ניתן למצוא במסעדות מסוימות מנות הקרויות על שמו.

אחרי חוש הטעם החליט להמשיך לחוש הריח. הוא ייבא בשמים שונים מרחבי העולם, וכהרגלו בקודש, לא הסתפק גם בזאת ואף המציא את סוג חדש של משחת שיניים בטעם מנטה, ואת הגרסה הראשונה שאנו מכירים לדאודורנט.

בנוסף, זיריאב החל לעצב את האופנה של עירו – לא עוד כולם יהיו לבושים בגלימות אפורות חסרות צורה. הוא קידם התנסות בבדים ובעיצובים שונים. תחת חסותו החלה אפנה מיוחדת לפיה לכל עונה יש את הסגנון והאופי שלה. בחורף אנשים לבשו בדים נושמים ומחממים, בקיץ גלימות לבנות ובוהקות, ובאביב צבעים עזים ושמלות רקומות בפרחים. הוא הציג סגנון חדש לתספורות גברים – לא עוד צמה מסורבלת סביב זקן מרופט, אלא שיער קצר ומסודר המעטר פנים מגולחות. הוא אפילו המציא את הפוני לנשים ועודד אותן להתנסות בתספורות מיוחדות. כך הפך זיריאב לאחד ממעצבי האופנה הראשונים בהיסטוריה.

לא עבר זמן רב וקורדובה הפכה להיות לבירת התרבות והסגנון העולמית. ערים רבות החלו לייבא ממנה לא רק בגדים ומוצרי טיפוח שלא ניתן היה למצוא בשום מקום אחר, אלא גם אמנים, טבחים ואנשי מקצוע שיוכלו ללמד אותן כיצד להפוך את חיי תושביהם לעשירים ואת טעמם למעודן בדיוק כמו זה שזוכים לו תושבי קורדובה.

תושבי העיר הודו לזיריאב והפכו אותו לגיבורם הלאומי. הם שאלו אותו מניין שאב את ההשראה להמצאות כה רבות, והוא, בצניעותו המנומסת, השיב: "אני? אני רק הוספתי מיתר"

אז אם יום אחד תתבקשו לענות על השאלה "מה זו תרבות?", ספרו על זיריאב. ציפור השיר השחורה שגדל בעירק ונדד ממרוקו לקורדובה. ספרו על השחרור ששחרר את עירו מבורות. ספרו על הנגן שהביא את הגיטרה לספרד, ולאירופה את התרבות.   

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 34

34

בנמסקאר אחד, אדון, נמסקאר אחד

שכל מסגרתי תשתחווה בפניך בעולם הזה

בנמסקאר אחד, אדון, נמסקאר אחד

כעננים הכבדים של סראבאן

תן לי לרכון ממשקל רגשותיי

כעננים הכבדים של סראבאן

תן לי לרכון ממשקל רגשותיי

בנמסקאר אחד, אדון, נמסקאר אחד

תן לי להניח את רוחי וליבי על מפתן ארמונך

בנמסקאר אחד, אדון, נמסקאר אחד

מתאחדים בזרם אשד עז -

סוחפים את נשמתי לעד

בנמסקאר אחד, אדון, נמסקאר אחד

מתאחדים בזרם אשד עז -

סוחפים את נשמתי לעד

תן לכל שירי לבוא למנוחה בים השתיקה שלך.

כאווזי הבר בדרכם לאגם מאנאס,

אחצה את ימי ולילותיי

כאווזי הבר בדרכם לאגם מאנאס,

אחצה את לילותיי ואת ימי

בנמסקאר אחד אדון, בנמסקאר אחד

תן לנשמתי לעוף אל ים ההכחדה שלך

בנמסקאר אחד אדון, בנמסקאר אחד

בנמסקאר אחד אדון, בנמסקאר אחד

(103)

בברכת שלום אחת לך, אדון, שכל חושי יתפזרו לחוץ לגעת בעולם הזה שלרגליך.

כענן-גשמים של יולי התלוי נמוך ממשא מטר שלא נשר שכל רוחי תרכן על מפתנך בברכת שלום אחת לך.

שכל שירי יאספו את פלגיהם השונים לכדי נהר אחד ויזרמו לים של שקט בברכת שלום אחת.

כלהקת עגורים מתגעגעים הנודדים יום וליל לקניהם שבהרים שכל חיי ינועו במסעם אל ביתם הנצחי בברכת שלום אחת לך. 

המוות השחור, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

ישנם סיפורים עצובים וישנם סיפורים מצחיקים. ישנם סיפורים מרגשים וישנם סיפורים מפחידים. הסיפור הזה הוא מהסוג האחרון. לכן, לפני שאתם ממשיכים לקרוא אותו אני רוצה שתחשבו טוב טוב אם אתם מוכנים לכך. אם אתם עדיין רצים למיטה של ההורים בכל פעם שיש בחוץ רעמים, הייתי ממליץ להניח לסיפור הזה, ולתת לו לחכות לכם בזמן שאתם מתבגרים. אם אתם עדיין חושבים לפעמים שהצל בפינה של חדר השינה החשוך הוא מפלצת, אולי כדאי לדלג כמה עמודים קדימה ולהמשיך לאגדה הבאה. אבל, אם אתם מסוג הילדים שאוהבים להרגיש את הדם קופא כשצמרמורת חולפת מאחור, אז זה בדיוק הסיפור בשבילכם.

ישנו ספר עתיק שנכתב אי שם על האי היווני פתמוס, על ידי אדם בשם יוחנן, לפני למעלה מאלף ושמונה מאות שנים, ושמו "חזון יוחנן". עד היום, חלק גדול מאוכלוסיית העולם רואה בו ספר קדוש שבין מילותיו צפונה אמת סודית שתתגלה בבוא העת. בין השאר מסופר בספר הזה על ארבע פרשים שבואם יבשר על סוף העולם. שמות הפרשים: רעב, מלחמה, מגיפה ומוות. במאה ה-13, כל ארבעת הפרשים צבאו על אירופה, וכולם האמינו שסוף העולם אכן מתרחש.

ראשון הגיע הרעב. במשך שלוש שנים תמימות הגשם סרב לרדת. הבצורת הארוכה ביותר שתושבי אירופה ידעו מזה מאות שנים. זו הייתה תרבות מפותחת כבר עם חקלאות משגשגת ומחסני תבואה מלאים. ואכן, בהתחלה היו די עדרים ותבואה כדי לשרוד את הבצורת הארוכה בהמתנה לחורף הבא. אבל, כשהגשם מיאן להגיע בשנה השנייה הם נאלצו לאכול את אספקות החירום שלהם, והגשם עדיין סירב לרדת. בשנה השלישית הם נאלצו לאכול את הזרעים האחרונים ששמרו לזריעה בעונה הבאה. כך קרה שכשהגשם סוף סוף בירך את האדמה בשנה השלישית, לא היו זרעים באדמה שיקבלו את בירכתו והתושבים האומללים נאלצו לשרוד שנה נוספת בלי מזון. כדי לשרוד, הם נאלצו לאכול שורשים יבשים ואפילו חרקים.

די היה אם היינו מסיימים את סיפורנו כאן, אבל, לאיכרים המסכנים של אירופה ציפתה צרה נוספת מעבר לפינה. הפרש הבא שהגיע היה מלחמה. לא עבר עשור מאז שהרעב חלף והנה איזה מלך צרפתי החליט להתפגר בלי להשאיר יורש. חיש מהר בתי האצילים של צרפת ובריטניה החלו להתחרות בניהם, מי ראוי לרשת את כס המלכות, וכמו שלעיתים קורה כשאצילים ממהרים להתחרות, הם נוטים לחרחר מלחמות. ואיזו מלחמה זו הייתה – מלחמת מאה  השנים. אבות ירשו סבים בשדה הקרב, ונכדים ירשו בנים. כל כך הרבה זמן המלחמה נמשכה שאימהות כבר לא יכלו לנחם את ילדיהן שעוד מעט המלחמה תיגמר, מכיוון שהן לא האמינו בזה בעצמן. הסיבה היחידה שבגללה המלחמה נאלצה לעצור את התלהמותה, הייתה כדי לפנות את הדרך לבואה של המגיפה.

באותו הזמן בצד המזרחי של אירופה המונגולים צרו על העיר קאפה שבקרים. במהלך המצור, הגיעה הודעה למנהיג אורדת הזהב של המונגולים, ג'אני בג, שרבים מחייליו מתחילים לפתח מחלה מוזרה ולא יוכלו להילחם. המונגולים לא היו ידועים כלוחמים הנסוגים באמצע מצור, וג'אני בג, שהכתיר את עצמו לאחר שרצח שניים מאחיו, לא היה מנהיג שיורה סתם על נסיגה, לפחות לא לפני שינקום את נקמתו האחרונה. הוא ציוו לאסוף חיילים שנדבקו במחלה המוזרה, העמיס את גופותיהם על קטפולטות והשליך  אותם מעבר לחומות העיר קאפו.

לא עבר זמן רב, והשמחה שחשו תושבי העיר קאפו בראותם את המונגולים נסוגים נמוגה. בזה אחר זה התושבים החלו לחלות במחלה נוראה. מחלה שבה מופיעות מורסות שחורות ומלאות במוגלה על גופו של החולה. והיא הייתה כה מהירה. אדם יכול היה לקום בבוקר לעבודתו, לחוש צינון קל וחום במהלך הצהרים ועד הערב ימצאו את גופתו. אתכם, קוראים יקרים שלי, אני יכול להרגיע בכך שהיום המחלה הזו כמעט ונעלמה מהעולם, ובמקומות הנדירים שהם היא מופיע, טיפול פשוט של אנטיביוטיקה מעביר אותה כמו כל שפעת.

זוג סוחרים איטלקים מהעיר ז'נבה, שמצאו את עצמם לצערם בעיר מוכת מגיפה, הצליחו לשחד כמה שומרים וברוח על ספינותיהם בחזרה לאיטליה, לפני שהיא תתפוס גם אותם. אבל, למרבה הצער לא עברו מספר ימים בחיק הגלים וכבר החלו צוות הספינה להראות את סימני המחלה. לשווא עברו הסוחרים החולים מנמל אחד למשנהו. בכל מקום שבו ביקשו להניח עוגן שומרי הנמל הבחינו כי ישנם חולים על הסיפון, וסירבו להציע להם חוף מבטחים, מתוך תקווה שבזאת ימנעו את בואה של המחלה לשערי עירם. הימים חלפו ואחרוני הספן נכנעו למחלה והספינה שטה יתומה כספינת רפאים, עד שהגיעה לחופי נמל פיזה.

מנהג חכם היה לנמלים באיטליה: בכל הנוגע לספינות נטושות, יש להעמיד אותן בהסגר של ארבעים יום, או קרנטין, שאחריו העיר שהספינה הגיע לחופיה תזכה בשלל. אנשי פיזה שראו את ספינת הרפאים מגיעה ממרחקים, חמדו את השלל שבוודאי שוכן בקרביה. אבל, אם הם יאלצו להניח לספינה לארבעים ימים שלמים, אין ספק שהיא פשוט תשוט עם מטענה הרחק, אל זרועותיה הפתוחות של עיר אחרת. לכן, הם החליטו לקשור את הספינה בחבלים ולא לאפשר לאיש לעלות או לרדת מסיפונה עד שיחלפו ארבעים ימים.

למרבה הצער, עכברושים לא יודעים לקרוא תקנות עירוניות. ומיד כאשר קשרו את החבל הראשון, אלה מיהרו לצאת מבטן הספינה ולצעוד על גבו של החבל הישר לתוך העיר. מצערת עוד יותר העובדה שהמחלה הנוראית הזו הייתה מועברת על טפילים ששכנו בקיבותיהן של קרציות שמצאו להן מקום בין שערותיהם של עכברושים. אל תגידו לי שלא הזהרתי אתכם.

משם התפשטה המגיפה בכל אירופה ואסיה. ממזרח ועד למערב לא ניתן היה למצוא כפר שלא נפגע מהמגפה. ובכל רחוב שבכל עיר אנשים הביטו בחשש, תוהים מי יהיה הבא בתור להיפגע. היא פגעה בזקנים ובילדים, היא פגעה בחזקים ובחלשים, בעשירים ובעניים. היא פגעה בבני האצולה ובצמיתיהם במידה שווה, היא לא הבחינה בין מוסלמים ליהודים ולנוצרים, ואפילו אצל הכמרים ואנשי הדת היא טרחה לבקר. שבע שנים ארוכות המגיפה גבתה קרבנות על שלבסוף שכחה וחלפה, משאירה מאחוריה אדמה חרוכה.

אינני יודע אם אתם זוכרים, אבל בראשית הסיפור הזה דיברנו על ארבעה פרשים והנה, עד כה מנינו רק שלושה. רעב, מלחמה ומגיפה. האם אתם זוכרים מה היה שמו של הפרש האחרון? אכן כן, שמו היה מוות. וכמובן, הוא היה שם כל הזמן. אבל, לצערו, הוא היה כל כך נוכח שאנשים פשוט התרגלו אליו. חיי האנשים היו כה קשים שאנשים רבים שמחו לבואו. הם התחילו לקבל אותו כמובן מאליו. בציורים, הם תיארו את מתיהם רוקדים עם מלאך המוות בדרכם אל גן העדן והחלו לתהות כמה יקרה המתנה הזו ששמה חיים.

כך, מתוך הכאב והאבדן קם דור חדש של אנשים שלא התכחשו לכך שחייהם בעולם הזה קצרים, והתעקשו להפוך כל רגע חולף ליצירת אמנות. הם לא התכחשו לכך שנשמתם כבולה בגוף בשר ודם, אלא קיבלו את היותם בני אדם. הדור הזה הביא לתקופה שלה אנו קוראים הרנסאנס, שזה פשוט בצרפתית "התחייה". מהתחייה הזו החל לקום עולם חדש של אמנות ושל מדע ושל חקר ואמונה.

אינני יודע אם אותה תקופה עגומה במאה הארבע-עשרה אכן הייתה הגשמת הנבואה העתיקה לגבי סוף העולם. אבל אני יודע שאחריה הגיע לעולם עולם חדש.

הבית בעל אלף החדרים

היה היו מלך ומלכה שאהבו זה את זו כמו שכל האגדות מלמדות שצריך לאהוב זה את זו. המלך היה חכם ונדיב ויפה תואר, והמלכה הייתה חזקה, מכובדת ואצילית כל כך ששום חדשות רעות לא הצליחו לערער את חיוכה השלו. בוקר אחד, המלך התבונן באשתו היפה בזמן ששניהם שתו קפה והסתכלו ממרפסת ארמונם אל ממלכתם הירוקה והקטנה. השמש הזורחת האירה על פניה העדינות וכמו שלפעמים קורה בין כשאהוב מביט באהובתו, לבו התמלא כל כך באהבה עזה מהסוג שגורם לשכל להשתכר ולשכוח הכול. "אהובתי", אמר המלך למלכתו, "אני כל כך אוהב אותך שאבנה לך ארמון שראוי לכבודך – ארמון בעל מאה חדרים!"

"אויש, תפסיק כבר עם השטויות שלך." השיבה המלכה, שכבר התרגלה להכרזות המוגזמות האלה. "מה אעשה עם מאה חדרים? בית כזה יהיה יקר מדי לבנות ומסובך מדי לשמור נקי." היא תמיד הייתה הצד השקול והחכם יותר בזוגיות הזו.  "הבית שיש לנו מושלם לכל צרכינו, מלבד..." כאן היא שתקה מרוב התרגשות, אוזרת כוחות לספר לבעלה את החדשות הטובות. "אולי בכל זאת חסר לנו חדר אחד..." ועם המילים האלה היא הניחה ידה בעדינות על בטנה, נותנת ליד להסביר את מה שהמילים לא הצליחו. היא הייתה בהריון.

"באמת?" שמח המלך ועיניו כבר החלו לנצוץ מדמעות ההתרגשות הנקוות בהן. שנים רבות הם חיכו שיצטרף נסיך למשפחתם האוהבת והוא לא יכול היה לעצור את שמחתו. שוב נתמלא ליבו באהבה, הפעם הרבה יותר עזה ועוצמתית מלפני מספר דקות, ושוב, הוא לא יכול היה לעצור את פיו מלדבר שטויות. "מלכתי היקרה! לא מאה – אלף! אני אוהב אותך כל כך שאבנה לך בית בעל אלף חדרים!" המלכה לא ענתה, היא צחקה בקול וחייכה לעצמה, מרוצה שהיא מצאה לעצמה בעל שאוהב אותה כל כך עד שהוא מקשקש שטויות מטופשות כאלה.

החודשים חלפו. בטנה המלכותית של המלכה הלכה וטפחה והמלך לא עזב את רעיונו המטופש, והמשיך לתכנן ולשרטט לעצמו את הארמון שברצונו לבנות למלכתו. הוא עמל על המלאכה הזו בנחישות כזו, שהמלכה לא רצתה לכבות את אש התשוקה הבוערת בתוכו עם דברים מיותרים כמו היגיון כלכלי.

הו, כמה הייתי שמח שסיפורי זה ימשיך עם המתקתקות הסוכרית שלו כל הדרך עד סופו, אבל, כמו שלעיתים קורה בסיפורים ובחיים, אסון גדול נפל על בית המלוכה. באותו היום שבו הניח המלך את אבן הפינה לארמון החדש שרצה לבנות למלכתו, זו התמוטטה במהלך טיול קצר. היום יש לנו בתי חולים מלאים ברופאים, אחיות ומכונות שכל מלאכתם היא מלאכת הקודש של הצלת חיים, אבל בימים ההם לא היו ברשות המלכה אלא מילדת זקנה, מכשפה בינונית ורוקח שטוב יהיה להימנע משיקוייו.

פרש על סוס דהר במהרה אל המלך לבשר לו שאשתו שרועה במיטתה, וזה חיש מהר דהר בחזרה לביתם. אבל, עד שהגיע המלך למיטת מלכתו היה מאוחר מידי. הרוקח והמכשפה בכו בפינה והתנצלו בכנות כואבת בזמן שהמיילדת הגישה לו בעיניים לחות חבילה קטנטנה של בד שבתוכה התכרבלה לה בשנתה נסיכה תינוקית במיוחד.

עשר שנים חלפו להן באדישותו הנצחית של הזמן והמלך עמל על קיום ההבטחה האחרונה שלו לאשתו ובניית הארמון הענקי הושלמה. כשהבית המלך על הארמון המופלא שבנה, הוא לא חש גאווה של אמן אל מול יצירתו, ולא הקלה של אדם שעמל שנים רבות על עבודה והנה היא סוף סוף הושלמה. הוא לא חש כלום למעשה. הכאב הרב של אבדן אהבתו הפך את ליבו לגוש קפוא במרכז החזה שמלבד כאב עמום שלא הרפה לעולם לא נתן לשום רגש אחר לפרוץ את מעטה הכפור. אפילו לנוכח ביתו המקסימה שגדלה והייתה לילדה חכמה, יפה, אמיצה ועצמאית.

בכל בוקר היו המלך והנסיכה יושבים זה מול זו בחדר ארוחת הבוקר, ובזמן שהיא אכלה מעט ושיחקה הרבה עם האוכל, הוא היה יושב בפנים זועפות עד שהצלחת שלו התקררה ואז הולך למשרדו לעבור על הדוחות והמסמכים הרבים הנלווים לניהול מבנה ענקי ומפואר כשלו. והנסיכה? היא העבירה את ימיה בטיולים בין חדרי הארמון; היא שיחקה בחדר המשחקים, ציירה בחדר הציור, ניגנה בחדר המוסיקה וקראה בספריית הילדים עד שהגיע הזמן לארוחת הערב. שם שוב ישבה מול אביה, הפעם בחדר ארוחות הערב, ושיחקה עם האוכל בזמן שאביה הרהר על כל המסמכים שלא הספיק לקרוא במשך היום.

לילה אחד, אחרי שהנסיכה סיימה להתקלח בחדר המקלחת וצחצחה שיניים בחדר הצחצוחים, היא שכבה במיטתה בחדרה וחיכתה בשקט לבואם של החלומות, כאשר לפתע החלה לשמוע יללות שקטות ועמומות מגיעות ממקום רחוק בתוך הבית. היא קמה ממיטתה בשקט ויצאה מהחדר כדי לברר מה מקור הקולות. כשהתקרבה יותר לכיוון הרעש שמעה שבין היללות היו גם קריאות לעזרה "מישהו?", "הצילו!" ואפילו "אנחנו כל כך בודדים!"

כבר אמרנו שהנסיכה הייתה ילדה אמיצה מאוד, ולכן כשהיא שמעה שיש איפשהו בביתה מישהו שזקוק לעזרה, מיהרה להציע את עזרתה. לא היה לה אכפת שזה לילה ושכולם כבר ישנים. היא מיהרה למקור הקולות, אך בכל פעם שהייתה בטוחה שהנה הקולות מגיעים מאחד החדרים, היא פתחה את הדלת לגלות שהחדר ריק לחלוטין וששקט שורר בין כתליו. היא המשיכה להתרוצץ כך בין החדרים, עד שרגליה התעייפו והיללות פסקו מעצמן. היא חזרה אל חדרה ומרוב עייפות נרדמה מיד.

למחרת בבוקר, הזיכרון של הלילה התערבבו עם החלומות כל כך, שהיא כבר לא הייתה בטוחה אם בכלל שמעה את הקולות העצובים האלה. אבל כשהגיע הלילה, היללות חזרו ושוב נשמעו מהדהדים בכל רחבי הבית הקריאות הכואבות: "יש כאן מישהו?", "אנחנו כל כך בודדים" והקריאה הכואבת מכולן – "הצילווו!" אלה לא היו קולות של ילד או ילדה במצוקה, קשה היה אפילו לזהות אם אלה קולות של גברים או נשים. רק נאקות כואבות שפילחו את השקט של הלילה. שוב קמה הנסיכה ממיטתה ושוב התרוצצה בין חדרי הארמון הרבים בחיפוש אחר מקור היללות. כמו בלילה הקודם, בכל פעם שהייתה בטוחה שהנה, הקולות מגיעים מהחדר הזה, היא פתחה את הדלת לגלות חדר ריק לחלוטין. כמו בלילה הקודם, היא המשיכה בחיפושיה עד שאט אט הקולות שככו מעצמם והיא חזרה עייפה למיטתה.

בבוקר למחרת כבר הייתה בטוחה שלא מדובר בחלום והיא החליטה לספר על כך לאביה. בזמן ארוחת הבוקר היא פנתה לאביה וסיפרה לה על היללות ששמעה בלילות האחרונים.

"שטויות" דחה אותה אביה. "אין כאן אף אחד מלבדנו." ומשראה שהיא לא מתכוונת לוותר הוסיף; "זה בית גדול, וודאי שמעת את הרוח שורקת מאחד החלונות ודמיינת את הכול..." הנסיכה מאוד התאכזבה מזלזולו של אביה. לא היה כל ספק שהקולות ששמעה לא היו רוח ששורקת אלא יללות אמתיות של מישהו שנמצא במצוקה והיא גמרה אומר לפתור את החידה הזו בעצמה.

כשהגיע הלילה, אחרי שהיא התקלחה בחדר המקלחת וצחצחה שיניים בחדר הצחצוחים, היא לא הלכה לחדה לישון, אלא במקום זאת הלכה בשקט בשקט אל המקום שבו הייתה בטוחה שהקולות מגיעים ממנו. שם, במסדרון הארוך שהוביל בין חדרי הכביסה וחדרי הייבוש וחדרי האורחים הריקים וחדרי הפסלים השקטים, היא ישבה וחיכתה בדומייה מוחלטת לשמוע מאיפה הקולות מגיעים. לא עברה שעה קלה עד שפתאום החלה לשמוע שוב את הקולות המוכרים: "הלוווו?"... "מישהו נמצא פה?"... "קר לנו ואנחנו כל כך בודדים"... הילדה נעמדה על רגליה ובצעדים שקטים הלכה לכיוון הקולות. אחרי מספר ניסיונות לתפוש את מקור הרעש בהפתעה היא לבסוף הבינה מדוע בכל פעם שהייתה בטוחה שהיא מצאה את המקור, היא מצאה רק חדרים ריקים – הקולות האלה הגיעו מהחדרים הריקים עצמם! רובם נותרו בודדים מאז שהבית הוקם, ולמרות שלכל חדר היה תפקיד, לרוב החדרים איש לא נכנס, אלא לעיתים רחוקות מאוד. פתאום הנסיכה הבינה שלהיות חדר שאיש לא נכנס לתוכו זה עצוב ממש, כמו להיות ספר שאיש לא קורא בו. עם התובנה החדשה הזו, היא חזרה לחדרה והלכה לישון, בטוחה שמחר היא תתחיל לטפל בבעיה.

למחרת, מיד אחרי ארוחת הבוקר הנסיכה מיהרה לשחק בכל אחד מחדרי הארמון. היא לקחה כמה בובות מחדר הבובות הגדול שלה והתחילה לשחק איתן בחדרי האורחים הריקים, אחר כך לקחה את אחת הרכבות שלה מחדר הרכבות והסיעה אותה כל הדרך מחדרי השירותים הרחוקים ועד לחדרי התפירה וחדרי הסריגה שאיש לא סרג בהם מעולם. אחר כך היא פשוט התחילה לרוץ מחדר לחדר ולקרוא לכל חדר שהיא נכנסה אליו "שלום!" עד שהיא הייתה כל כך עייפה שהיא וויתרה על ארוחת הערב ועל המקלחת ואפילו על צחצוח השיניים (משהו שנסיכות לא עושות לעולם!) ונרדמה על מיטתה וישנה חזק עד הבוקר.

כשהתעוררה למחרת, הנסיכה ישבה על מיטתה וספרה את כל החדרים בהם ביקרה. פתאום היא הבינה משהו איום ונורא. עם כל ההתרוצצויות שלה היא הספיקה לבקר רק בחמישים ושלושה חדרים! ונשארו לה עוד 947 חדרים. זאת לא שיטה טובה. חשבה והחליטה לספר לאביה את הכול.

היא ירדה לחדר ארוחת הבוקר, אבל אביה המלך כבר לא היה שם, היא הלכה לחפש אותו בחדר הקפה והעיתון, אבל גם את החדר הזה הוא עזב. לבסוף מצאה אותו במשרד שלו עסוק כהרגלו בין ערימות של מסמכים וטבלאות.

לאחר שהצליחה סוף סוף למשך את תשומת ליבו, הנסיכה סיפרה לאביה את הכול. היא סיפרה לו על החדרים הבוכים ועל הניסיונות שלה לשחק בכולם ולהפיח בהם חיים, אבל אחרי ששמע אביה את כל הדברים האלה, הוא פשוט נפנף את כל הסיפור במשפט אחד: "את מבלה יותר מידי זמן בבית."

זה הכעיס אותה מאוד. אם כבר, היא גילתה בדיוק שהיא לא מבלה מספיק זמן בבית, או לפחות לא מבלה במספיק מקומות בבית... כל הניסיונות שלה לדבר אליו, לא עזרו. כמה שהיא התעקשה, הוא התעקש בחזרה שכל מה שהיא צריכה זה לטייל קצת בחוץ שאולי כדאי שהיא תלך קצת לעיירה ליד הארמון. הוא לא היה אבא רשע. פשוט, הכאב התמידי ששכן בין חדרי ליבו הקפוא, לא השאיר מקום לכאבם של חדרים אחרים.

מובסת, אך בשום פנים ואופן לא נכנעת. הנסיכה החליטה לקבל את עצת אביה ולצאת לטייל בעיירה הקטנה ששכנה למרגלות ההר שעליו ניצב הארמון המלכותי.

בשנים שבהן המלך והמלכה שלטו באהבה על כל הממלכה, העיירה הזאת שגשגה ופרחה ותושביה נהנו מחיים שמחים ומשגשוג רב. גם אחרי כן, כשהמלך היה עסוק בבניית ארמונו המפואר העיירה שגשגה ונהנתה מביקורים רבים של מהנדסים, אדריכלים, פועלי בניין, סטטי אבן, צבעים, פסלים וציירים כולם הגיעו להתאכסן במלונות של העיירה, לאכול במסעדותיה ולקנות מזכרות מחנויותיה. אבל עכשיו, אחרי שמלכה עזבה לעולמים והמלך סיים את בניית ארמונו, כל השגשוג והשמחה עזבו את העיירה. המלונות נסגרו, המסעדות נותרו ריקות, הרבה אנשים עזבו את המקום בתקווה שימצאו חיים טובים יותר במקומות אחרים ואלה שמפאת גילם לא יכלו לעזוב את העיירה נשארו מחוסרי עבודה ובילו את ימיהם בקיבוץ נדבות ברחובות העיירה.

כשהגיעה הנסיכה אל העיירה היא לא האמינה למראה עיניה. הנסיכה לא הייתה יכולה שלא להרגיש אחריות לכאב השורר בממלכתה. היא התביישה בעצמה על כל הימים שבהם היא שיחקה בחדריה הרבים בלי לחשוב ולו לרגע שיש אנשים בממלכתה שאין להם חדר לשחק בו ויש אפילו כאלה שאין להם מיטה לישון בה. היא ידעה שהיא לא חייבת להרגיש כך. מצד שני, היא ידעה היא לא אשמה בכך שהיא נולדה דווקא להורים האלה, בתוך הארמון הזה.

אבל כמו שאמרנו, היא הייתה נסיכה יפה במיוחד, ויופי אמתי לא מגיע משיער בצבע של השמש או מעור בצבע של קפה עם בדיוק מספיק חלב. יופי אמתי מגיע מתמהיל נכון של לב פתוח לאהבה ולכאב, מרצון כן לעשות טוב, מכוונות טהורות ומשמחה תמה. היא לא הייתה יכולה שלא לחוש אחריות כלפי תושבי העיירה ולו בגלל שיש בידה מה לעשות בנידון.

כל הדרך במעלה ההר המוביל אל הטירה היא התכוננה לשיחה הרצינית שעליה לערוך עם אביה. היא חשבה על החדרים המסכנים שבארמון ועל האנשים המסכנים שבעיירה ועל איך אפשר לעזור להם. כשהגיעה אל המשרד של המלך הוא היה עדיין שם, רכון מעל שולחנו המלא במסמכים ובפניו מאובנות ברצינות האכזרית שלהם.

אחרי שהצליחה למשוך את תשומת ליבו מטבלה ארוכה במיוחד שהוא ניסה להבין,  היא סיפרה לו איך העיירה נראית ועל כל האנשים המסכנים שמאכלסים אותה ולבסוף היא סיפרה לו על הרעיון הממש מצוין שהיה לה: מה אם ניתן לכל האנשים האלה למלא את כל החדרים של הארמון שלנו, וכך לאנשים יהיה איפה לחיות בשלום ולחדרים לא יהיה עצוב!

"השתגעת!" צעק המלך. הוא לא היה אדם רשע, אבל עם הפנים הכועסות האלה הוא נראה ממש אכזרי והנסיכה האמיצה קפצה לאחור בפחד. היא הייתה בטוחה שאבא שלה ישמח לשמוע את הפתרון שלה לבעיה, שהיא חשבה עליו לגמרי לבד. ובשקט בשקט, בלי שהיא אפילו שמה לב, דמעות גדולות ועגולות התחילו לזלוג מעיניה.

זמן מה הם ניצבו זה מול זו, וכעסו של המלך שכח. הוא הביט בבתו הבוכייה ולא יכול היה שלא לנסות להפסיק את הבכי שלה. לבכי של ילדות יש את ההשפעה הזו על מבוגרים. אבל במקום לדבר אל ליבה המלך הסתובב בחזרה לשולחנו והחל מפשפש בין ניירותיו.

כואבת ופגועה הנסיכה החלה לעזוב את משרדו של אביה כאשר ממש ליד דלת הכניסה הוא פתאום קרא לה. "תראי את זה" הוא נופף באחת הטבלאות הרבות שהעסיקו כל כך את ימיו. היא הסתכלה על הנייר הזה שבידו ולא הבינה מה הוא מנסה להגיד. "את רואה פה?" הוא הצביע על ריבוע קטן שהיה בו מספר גדול. "זה המחיר של האבנים של הבית שלנו" וכאן, הוא הצביע על ריבוע אחר, "זה המחיר של העצים... ועוד לא התחלנו לדבר על השכר של כל העובדים שבנו את הבית הזה, ועל תכולת החדרים השונים ועל כל התיקונים שצריך לעשות בכל שבוע כדי לשמור את כל הבית הזה עומד... את מבינה?" הוא הביט בה וראה בעיניה שהיא לא מבינה. "מה זה קשור לכל המספרים האלה?" היא אמרה לבסוף והדמעות הגדולות התפרצו לכדי בכי תמרורים. "אנחנו עשירים והם לא, זה מה שחשוב!"

"את לא מבינה" אמר אביה. "את כל כספי המשפחה השקענו בבניית הבית הזה. לא שמת לב שאנחנו אוכלים רק שתי ארוחות ביום? אם ניתן לכל האנשים האלה לגור כאן, הם ירוששנו אותנו בתוך שבוע. את יודעת מה זה תקורה?"

אחרי שהוא ראה שכל המילים ההגיוניות שלו לא עוזרות לעיניים של הנסיכה להתייבש, הוסיף ואמר: "אין לך מה להרגיש רע. לכל אחד יש את החיים שלו, את לא יכולה להיות אחראית לכל אדם מסכן שגורלו היה מר משלך. יש אנשים שפשוט לא צלח להם המזל, ויש כאלה שיכולים בקלות לשנות את גורלם ורק עצלות או טמטום מונעים מהם לעשות כך."

עיניה של הנסיכה יבשו קצת. היא לא הקשיבה לדברים החכמים של אביה. היא הבינה שעמוק בפנים הוא בעצם מדבר על עצמו, היא הבינה שאביה לא פחות מסכן מכל האנשים האלה בעיירה, שאת כל הימים שלו הוא מבלה עם רשימות ומסמכים וטבלאות רק בשביל לקיים את הבית הגדול שלהם, היא הבינה גם שהיא אולי קצת קטנה מדי להבין את כל הדברים המסובכים האלה שהוא דיבר עליהם. היא הבינה את כל אלה – אבל היא עדיין לא וויתרה. בלי מילה היא עזבה את המשרד של אביה והלכה לטייל קצת בין החדרים לפני שיגיע הזמן לארוחת הערב.

כל אותה ארוחת ערב היא לא אמרה מילה אחת. היא אפילו לא שיחקה עם האוכל. היא רק אכלה בשקט ואחר כך הלכה להתקלח בשקט וצחצחה שיניים בשקט ונשכבה במיטתה בשקט חושבת איך יהיה אפשר להציל את המצב. בלילה היא שוב שמעה את יללות החדרים אבל היא לא קמה ממיטתה. איפשהו בתוך הראש הקטן שלה, בטוח שנמצא הפתרון לבעיה הזו והיא תמצא אותו גם אם זה ייקח לה כל הלילה לחפש. למרבה המזל זה לא לקח כל הלילה ובשעה שהירח הגיע לנקודה הגבוהה ביותר שלו בשמיים היא מצאה את התשובה!

מיד היא קמה ממיטתה ולמרות שהיה ממש מאוחר היא מיהרה לחדר הכתיבה, הניחה מולה ערימה של דפים והחלה לכתוב ולכתוב ולכתוב וגם כשכאבו לה הידיים ועפעפיה התעקשו שתעצום את עיניה היא לא וויתרה עד שסיימה לכתוב את כל המסמך.  

למחרת המלך התעורר רציני ועגמומי כתמיד. הוא צחצח שיניים ברצינות ועגמומית והלך לקרוא את העיתון שלו בחדר ארוחת הבוקר. כשנכנס לחדר ארוחת הבוקר הצטער לראות שבתו הנסיכה לא נמצאת שם ושארוחתה מתקררת. הוא ישב על כסאו ופתח את העיתון היומי כאשר התפלא לגלות שבין קפליו מתחבאים דפים רבים מלאים בכתב היד של בתו.

לרגע קטן הוא פחד מאוד - אולי זה מכתב פרידה? אבל במהרה הדאגה שלו שככה כאשר קרא את הכותרת של המסמך:

'תכנית עסקית להקמת המלון בעל אלף החדרים'

למרבה תדהמתו, בתו הקטנה והפיקחית פיתחה רעיון שלם שבו כל אנשי העיירה יוכלו לעבוד בארמון המלכותי ולהפוך אותו לבית מלון גדול ומפואר. היא אפילו רשמה סרטוט של הפינה המזרחית ביותר של הבית, שם שמרה מספר חדרים לה, לאביה ולמשרד של אביה, ועוד כמה חדרים לצעצועים שהיא פשוט לא יכולה בלעדיהם. המלך קרא את המסמך הזה ובלי לשים לב דמעות גדולות החלו לזלוג מעיניו. הקרח שכלא את ליבו החל להימס ולצאת מעניו כמים חמים של גאווה ואהבה וכאב ושמחה וכל הרגשות הרבים שהמלך לא יכול היה להרגיש כשלבו היה עוד קפוא. כשסיים לקרוא את כל המסמך המפורט מיהר לחדרה של בתו הנסיכה. מצא אותה ישנה עמוק על מיטתה. בשקט בשקט הוא נשק למצחה ויצא מחדרה.

מאוחר בצהרי אותו היום, התעוררה הנסיכה לקול המולה גדול. היא הציצה החוצה מחדרה ונדהמה לראות אנשים רבים מתרוצצים בין החדרים השונים, מכינים אותם לפתיחה החגיגית של "המלון בעל אלף החדרים"

בכל העולם לא היה מלון כה מיוחד. מוסיקאים מכל העולם הגיעו להתאכסן בחדרי המוסיקה שלו, אמנים הגיעו כדי ליהנות מחדרי הציור והפיסול והתפירה וסופרים הגיעו אליו בכדי להעביר חודשים של שקט בחדרי הכתיבה ולסיים סוף סוף את הרומן שלהם. ומכיוון שאין מקום יפה כמקום שבו יוצרים עמלים על יצירתם, מטיילים מכל העולם הגיעו למלון פשוט כדי לנוח לראות כמה יפה ונחמד שם. ועם האנשים המבקרים השגשוג חזר אל הארמון והעיירה.

והנסיכה? עכשיו כשהיה לה מלון שלם לנהל ביחד עם אביה, היא למדה לקרוא את כל הטבלאות ואפילו ליהנות מזה. ובכל ערב, אחרי שהתקלחה וצחצחה שיניים, היא שכבה בשקט על מיטתה וחיכתה, רק לוודא שאף אחד מחדריה לא בוכה.