סדרת התרגומים ממיטב השירה הרומנטית ממשיכה, והפעם שיר נוסף פרי עטו של וויליאם וורדסוורת', 'שורות שנכתבו בתחילת האביב'. השיר בעיני מתאר את התפיסה הרומנטית של יחסו של האדם לטבע והאופן שקשר זה (או היעדרו) השפיע על האופן שבו האדם עיצב את דמותו שלו.
שורות
שנכתבו בתחילת האביב
וויליאם וורדסוורת'
שמעתי אלפי קולות,
כשבמטע שרעתי,
ובחמדת המחשבות,
עצבות פתאום חשבתי
לפארי בריאה הטבע הידקה,
נשמת אדם שאצה בינם,
וברוב אבלות ליבי הגה,
באדם שיצר האדם
בציצית-רקפות, סוכה נאה,
שבלול טווה את דרכו,
כל פרח זאת לי אמונה
אוהב את אוויר נשמתו.
ציפורים סביבי קפצו במשחק,
לדעת מחשבתן אין בי הכושר,
אך כל תנועה וכל משק,
דמו לרטט אושר.
הניצנים פרשו כנף,
לתפוש עוד רוח רענן;
עלי לחשוב, לזאת אשאף,
שישנו עונג כאן
אם את מחשבותי לא אמנע,
אם תורה ותכנית יהיו לי גם,
מה הטעם בקינה
מה האדם יצר מהאדם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה