קונרד שיק משחרר את ירושלים, מתוך "אגדות אמתיות"

הכינוי "משחרר ירושלים" ניתן לאורך שלושת אלפי שנות קיומה לאנשים רבים. חלקם היו מצביאים, חלקם כובשים ומלכים, מדוד המלך ועד הורדוס, מריצ'רד לב ארי וסאלח א-דין ועד אלנבי ועוזי נרקיס - אנשים רבים, שכבשו את ירושלים בכוח הזרוע, זכו לכינוי 'משחרר ירושלים'. אך האגדה שלנו יהום תספר את סיפורו של אדם שגם שחרר את ירושלים מחומותיה וגם תרם להפוך אותה לעיר העשירה ביותר שהייתה אי פעם, וזאת מבלי לשפוך טיפה אחת של דם.

קונרד שיק נולד בשנת 1822 בכפר קטן בשם בּיץ, אי שם בממלכת וירטמבר, השוכנת בדרום מערב גרמניה. החיים בכפר אינם מתאימים לכל אחד, האדמה והחיות דורשים עבודה מתמדת שאינה מוותרת לאיש. והחורף הקשה של דרום גרמניה מבטיח שמי שלא עמל בחודשים החמים, יגווע ברעב בחודשי הכפור. אם לא די בכך, הבידוד היחסי של הכפר, כמו גם הצורך המתמיד הידיים עובדות, מייצרים מציאות שמעדיפה אנשים הטובים בעבודת כפיים, מאנשי ספר והשכלה.

כילד השישי למשפחה בת 11 ילדים, הוא למד ממהר מאוד כמה חשוב שכל אחד במשפחה יתרום את חלקו על מנת שיהיה די אוכל להאכיל את כולם. אבל, רצה הגורל ושיר לא נולד עם המבנה הגופני המתאים לחיי הכפר. למרות שהיה פיקח מאוד ולמרות שכבר מגיל צעיר ידיו הראו רב במלאכות עדינות, הוא היה ילד רזה מאוד שנטה לחלות. כך, בזמן שכל משפחתו הייתה עובדת את השדה ומטפלת במשק, קונרד הצעיר היה ספון בחדרו, מבלה את זמנו בקריאה במעט הספרים שהיו בבית. יותר מכל הוא אהב את הקריאה בכתבי הקודש והיה נוהג לצייר את התמונות שהופיעו בדמיונו עם הקריאה. במיוחד הוא אהב תיאורים כאלה של תיבת נוח ובית המקדש אשר הכילו פירוט כה עשיר שניתן היה לשרטטם בדיוק רב.

ביץ בשנת 2010

יום אחד, אמו של קונרד, שרצתה שילדהּ החולני יתחיל לצאת מהבית ולהתחזק באוויר הפתוח, נתנה לו מספר מטבעות ושלחה אותו לחנות של הכפר שיקנה לעצמו מה שהוא רוצה. היא קיוותה שהילד ינהג בילדיה האחרים ויקנה לעצמו איזה כדור או חבל קפיצה וכך יתחיל לשחק בפעילויות שיחזקו את גופו החלש. אך, למרבה הפתעתה, הוא קנה לעצמו מחברת, עפרונות, צבעים ומכחולים, סרגל ומחוגה. לפני שאמו הייתה יכולה לומר לו דבר מה, מיהר הלה לחדרו והחל לשרטט בהנאה.

אביו החליט לנסות את כוחו ולהוציא את ילד החלש מחדרו וביקש מקונרד שיעזור לבנות אסם חדש לחווה המשפחתית. להפתעתו, שיק שמח מאוד על ההזמנה ואמר שמיד יתחיל בעבודה. שמח על תשובתו של בנו אסף האב שת אחיו הגדולים של שיק והאלה החלו בעבודות הבנייה, באמונה שבכל רגע קונרד הקטן יצטרף אליהם לעבודה. שעה חלפה, ושעתיים חלפו וקונרד לא יצא מחדרו. שעת הצהריים הגיעה וחלפה לה והנה השמש כבר החלה לשקוע וכמה מקירות האסם כבר ניתבו עומדים, אך זיו פניו של קונרד הצעיר עדיין לא נראה. בשעות הערב, כאשר אביו ואחיו התיישבו לאכול, עייפים אחרי יום ארוך של עבודה מאומצת. יצא קונרד מחדרו סוף סוף, דפים רבים בידיו ועל פניו חזות של גאווה ניצחת.

"איפה היית?" שאל אביו בכעס, "הרי אמרת שתצטרף לעבודה על האסם"

"עבדתי על האסם אבא" השיב  הילד והראה לו בגאווה את הדפים שבהם שירטט הילד לפרטי פרטים אסם יפהפה. היו שם מידות מדויקות ורישומים נפלאים, מפה של האסם במבט עילי ואפילו רשימות של כל הקרשים והעצים שיידרשו לבנייה.

"מה זה?" שאל אביו בתרעומת, "ציורים לא יעזרו לנו לבנות את האסם שלנו – אנחנו צריכים ידיים עובדות! מלבד זאת, אם תביט החוצה תוכל לראות שאחיך ואני כבר התקדמנו בלעדיך. אנחנו לא צריכים ציורים שילמדו אותנו איך לבנות את מה שלמדנו לבנות בשנים של ניסיון"

קונרד הביט מחלון ביתם אל עבר האסם החדש וראה שהם כבר החלו לבנות אסם מהסוג שהם תמיד בנו. אסם דק ורעוע שידרוש תיקונים ושיפוצים לפני ואחרי כל חורף. לשווא ניסה להסביר למשפחתו  שהאסם שתכנן יהיה יציב יותר וחזק יותר ושגם אם הוא יקר יותר ויידרש יותר זמן לבנותו,. בטווח הארוך הוא יחסוך עבודה למשפחה.

"בניגוד אליך" השיב לו אביו, "אנחנו לא מפחדים מעוד עבודה" ובמילים האלו, נשלח קונרד חזרה לחדרו, בלי ארוחת ערב.

היה זה הקש האחרון. באותו הלילה הוריו של קונרד שוחחו זה עם זו על גורלו של הילד, עכשיו, כששניהם נכשלו לחזק את ילדם החלוש, הגיע הזמן לחשוב על פתרון אחר. כאמור, החיים בכפר אינם חיים קלים, ומי שאינו תורם את חלקו לעבודה הרבה שהם דורשים, אינו אלא עוד פה מיותר שצריך להאכיל.

הם חשבו זמן רב ולבסוף החליטו לשלוח את ילדם לעיירה קונטרל שבפאתי שטוטגארט, שם יעבוד וילמד במפעל הנגרות הגדול. אולי שם, בתוך המפעל, יצליחו להפוך את ילדם לגבר.

אם החיים בכפר היו קשים על גופו החלש של קונרד, הרי שהחיים במפעל הנגרות היו בלתי נסבלים. אמנם הוא נהנה מאוד ללמוד את מלאכות העץ העדינות ואת כל האמנויות הנדרשות לנגר מקצועי, אבל משוליה במפעל נגרות גדול נדרש יותר מרק לקרוא בספרים ולשרטט תכניות בנייה. נדרש ממנו גם לעבוד כסבל ולסחוב את גזעי העץ הגדולים המגיעים למפעל בכל יום מהיער השחור, נדרש ממנו לנסר וללטש את הקרשים בשלבים השונים שלהם ולנשם כל היום את אוויר המפעל המלא באדי נסורת.

לא עבר זמן רב ושוב נפל שיק למשכב וחלה עד מאוד. הוא נשלח לבית החולים בשטוטגרט שם מצאו הרופאים שהנער כה חולה עד שלא ניתן לעשות דבר כדי לרפאו מלבד לצוות עליו לנוח ולהמתין שהאל יחליט מה יעלה בגורלו.

שטוטגרט, העיר הבירה של ממלכת ווירטמרג היתה מרכז של תנועה רבה של מיסיונרים מכל העולם, חלק גדול מהם שבו חלשים וחולים מקצווי תבל והיו זקוקים לטיפול רפואי בבית החולים. כךל מצא את עצמו שיק מבלה את זמנו בשיג ושיח עם מסיונרים רבים אשר סיפרו לו סיפורים רבים על העולם הגדול אותו ראו. הם ספרו לו על שווקי טנג'יר ועל מקדשיה של הודו, על מדבריות ערב ועל הערים הגדולות שהחלו להיבנות בצפון אמריקה. שיק גמע בשקיקה את סיפוריהם והבטיח לעצמו שאם יצליח להחלים ממחלתו יצטרף למסדר המסיונרים ויצא גם הוא  לטייל בעולם.

ימים הפכו לשבועות ושיק החלים ונשלח חזרה לעבודה במפעל הנגרות הגדול שבקונטרל. לא חלף זמן רב והתנאים הקשים במפעל שוב נתנו אותותיהם בנער והוא נפל למשכב. הפעם נשלחה איגרת לאמו המסבירה שכדאי שתבוא לבקרו במהרה לפני שיהיה מאוחר מדי.

כשהגיעה למפעל, מצאה את בנה שוכב במיטתו וקורא בספר בהנאה, כשערימה של ספרים נוספים מונחת לידו. חיש מהר ארגנה האם כרכרה שתיקח את שניהם בחזרה אל הכפר. "נתתי לכם אותו בציפייה שאתם תעשו ממנו גבר!" נזפה במנהלי המפעל, "והנה אני מוצאת אותו שוכב על המיטה וקורא בספרים כאילו שהיה בת אצילים עצלנית."

למרות הפצרותיו ותחנוניו שלא לשוב אל הכפר, קונרד היה חלש מדי להתנגד לאמו וכך הוא נאלץ להביט מחלון הכרכרה המובילה אותו לבית ילדותו ומשאירה את חלומותיו לראות את העולם הגדול הרחק מאחוריו.

האם זה מה שיעד לי הגורל? שאל את עצמו, האם האל הרחום הציל אותי ממחלתי רק בשביל שאשוב לכלות את ימי בכפר הקטן הזה, מוקף באנשים שאינם מבינים אותי ורואים בי רק בהמת משא שאינה מסוגל לסחוב דבר? לא ולא! החליט וגמר בינו לבין עצמו לברוח מהכפר ברגע שיחלים.

הימים חלפו ואוויר הכפר הנקי אכן עשה את שלו ועזר לנער להחלים. לא עברו מספר שבועות והוא יכול היה לקום ממיטתו. הוריו שמחו לראות שבנם קם ממיטתו וקיוו שעתה יוכל להצטרף לעבודות האדמה. אך, למרבה הפתעתם, ברגע שבו הצליח הנער לאסוף את הכוחות לכך, החל לארוז את חפציו.

"תודה רבה לכם הורי היקרים, על כל עזרתכם" הסביר להם, "אך נשבעתי לאל שאם הוא יקים אותי ממיטת חוליי אקדיש לו את שארית חיי". הוריו נותרו אילמים, מה ניתן לומר? הרי אסור להפר שבועה שניתנה לאלוהים. כך, לא הייתה להם ברירה אלא לראות את בנם עוזב את ביתם בפעם השנייה, הפעם מרצונו שלו.

סט. קרישונה

שיק טייל חודשים רבים במרכז אירופה, עד שמצא את עצמו בבאזל השוקקת שבשווייץ, שם ניסיונו במפעל בנגרות בא לידי ביטוי והוא מצא עבודה במסגרייה גדולה. למרות שיכול היה עתה לחיות בכוחות עצמו ולכלכל את כל צרכיו, שיק הגיע לבאזל מסיבות אחרות. הוא ידע שהעיר הינה מרכז גדול של עבודה מסיונרית וקיווה להתקבל אל המיסיון הגדול של באזל, מסדר יוקרתי אשר שלח את חניכיו לכל קצוות העולם.

למרבה הצער כמות המבקשים להירשם למיסיון הייתה כה גדולה שלא נותר מקום לבחור הצעיר מביץ. שיק לא ויתר, אם המיסיון היוקרתי לא יקבלו, וודאי ישנו מקום בכל שוויץ שיקבל אותו. ואכן, לא עבר זמן רב ושיק התקבל לעבודה במנזר סט. קרישונה הצעיר שנמצא על ראשו של הר גבוהה בפאתי באזל. אמנם, היה זה מנזר עני במיוחד והתנאים בהר היו קשים מאוד, במיוחד במהלך חודשי החורף, אך אחרי ניסיונות רבים ושונים, דומה שלא הייתה לשיק כל ברירה – או להצטרף למיסיון הזה, או לוותר על חלומותיו לראות את העולם הגדול.

למרבה ההפתעה, שיק, מכיוון שגדל באקלים דומה כל חייו, לא סבל כל כך מהחיים הקשים בסט. קרישונה כמו אחיו למסדר. דומה היה שאוויר ההרים הקפוא, ואפילו עבודות התחזוקה הנרחבות שחברי המסדר נאלצו לעשות על מנת לקיים את עצמם, דווקא מחזקים את העלם. מכיוון שהיה בקיא באמנויות העץ הוא נבחר להוביל את עבודות השיפוצים המורכבות. המטלה הראשונה שהוטלה עליו הייתה לעזור לתלמידים הצעירים ממנו להבין את לימודי הדת שלהם באופן מעשי, על ידי בניית מודל קטן של אוהל מועד, אשר בתוכו העבריים הקדמוניים שמרו את ארון הברית הקדוש שלהם. הוא שמח על המשימה עד מאוד. היה זה המודל הראשון שבנה בחייו, אבל בשום אופן לא האחרון.

יום אחד, חלה אחד החניכים עד מאוד, ושיק נשלח לצעוד כל הדרך חזרה לבאזל, כדי לדווח על כך למנהל המוסד שפיטלר. ואחר צעדה ארוכה במזג אוויר קריר הגיע שיק לשפיטלר ודיווח לו על מחלתו של החניך. למרבה הפתעתו שפיטלר, שלא נהג לפקוד רבות את המנזר שעל ההר, התעקש לצאת מיד ביחד עם שיק בחזרה אל ההר. "שלא יגידו שהפקרתי את האחים על ההר מבלי לדאוג לרווחתם". לא עבר זמן רב והשניים צעדו יחדיו במעלה ההר. היה זה המסע שישנה את חייו של שיק ללא היכר.

רצה הגורל ובזמן הליכתם סופה הכתה את ההר והשניים נאלצו לעצור בפונדק דרכים ולהמתין שתישכח הסופה. בעודם ממתינים ניהלו השניים זה עם זה שיחה ארוכה על אלוהים ועל החיים ועל עבודת המיסיון, שיק התפלא לגלות בראש המסדר איש חזון אמיץ שרוצה לראות את המיסיון הקטן שלהם פורח ומשגשג ושפיטלר נדהם למצוא בשיק איש שיחה מרתק שהשנים אותן בילה שרוע פרקדן בחברתם של ספרים הפכו אותו למאגר אינסופי של עובדות מרתקות וסיפורים נפלאים. אלו הפנים שהייתי רוצה שיהיו למיסיון שלי בעולם, חשב שפיטלר ומיהר להציע לשיק להצטרף למסע שהוא מארגן לארצות הברית. "ידאגו לך לכל אשר תרצה בארץ העשירה הזו – יהיה לך בית מרווח ואוכל וחניכים שישרתוך, תיפגש עם אנשים גדולים ותייצג את המסדר בכל האירועים החשובים שיתרחשו בצדו השני של האוקיאנוס. שיק חשב על כך זמן מה, אמנם מסע שכזה יהיה התגשמות כל חלומותיו, אך האם הוא, צעיר וחסר ניסיון שכמותו, יוכל למלא נאמנה את המשרה המכובדת של נציג המיסיון בארץ החדשה?

"תסלח לי מאוד, הר שפיטלר" השיב לראש המוסד, "אך דומה בעיני שכדאי שתיתן משרה מכובדת זו לאיש עם ניסיון עשיר משלי"

שפיטלר הביט נדהם בעלם הצעיר, לא רק שהנער ניחן בחכמה וכישרון לרוב, לא רק שהוא איש שיחה נעים הליכות ומשכיל, אלא שהאל חנן אותו גם בצניעות. הוא ניסה לשכנע את שיק בכל זאת, אך משהלה התעקש בסירובו, אמר: "ישנה... עוד אפשרות..." שיק הקשיב בעניין.

"אנחנו מתכננים משלחת קטנה של שני אחים למקום קטן וחשוך אל הנמצא באמצע המדבר בחור נידח של האימפריה העות'מאנית. איננו יכולים לספק משאבים רבים למשלחת הזו והאחים יאלצו לעבוד קשה על מנת לקיים את עצמם. בנוסף, נאמר לנו שהמסע לשם רצוף בסכנות ואין לנו כל דרך להבטיח שהאחים יגיעו ליעדם."

"ומה הוא יעדם?" שאל שיק בסקרנות.

"ירושלים"

ירושלים? עיניו של שיק נפערו לרווחה, עיר דוד, ציון. המקום שבו שכן בית המקדש של שלמה וטירותיו של הורדוס. המקום שהוא צעד ישוע את דרכו האחרונה, העיר הנצחית שהיוותה יעד למסעי הצלב, העיר הקדושה ליהודים ולנוצרים ומוסלמים. בכל חלומותיו, לא העז לדמיין שתינתן לו האפשרות להגיע לירושלים.

"אכן," השיב שיק, "לירושלים הייתי הולך ברצון"         

לא עבר זמן רב והחלו ההכנות לקראת המסע. מכיוון שלא היה למיסיון די משאבים בשביל לכלכל את שליחיו בעיר הזו, שיק נשלח ביחד עם חברו ללמוד את אמנות בניית והרכבת שעוני הקוקייה מסוג "היער השחור", השעונים השוויצריים היקרים ביותר שנבנו מעץ, אשר מלאכת התקנתן דרשה לא רק שכל חריף המבין את דקויות המנגנון שלהם, אלא גם ידיים טובות ועדינות והבנה מקצועית בעבודות עץ. למרבה המזל, קונרד שיק ניחן בכל התכונות האלה.

אם קונרד רצה לראות את העולם הגדול, המסע הארוך לירושלים סיפק את ההזדמנות הזו. מבאזל הם נסעו בכרכרה למילאנו באיטליה ומשם נסעו ברכבת לטריאסטה הגובלת בסלובניה. שם עלו על ספינה שהשיטה אותם לאיזמיר שבמערב טורקיה. לאחר עצירה קלה שם, המשיכו לכיוון נמל יפו עם עצירה אחרונה בבירות שבלבנון. המסע היה אורך ומיגע ועד שהגיעו ליפו שיק מצא את עצמו חולה עד מאוד. חברו נאלץ לדאוג לכל ההסדרים והשניים נסעו בכרכרה לכיוון ירושלים החום הנוראי של הקיץ הים תיכוני, כמותו לא ידע מעולם.

באותן שנים לא הייתה דרך טובה המובילה בין יפו לירושלים ושיק המסכן נאלץ לשבת בכיכרה המקפצת בין הסלעים ודרכי האפר המובילים לעיר. קודח מחום ותשוש שיק בכה על גורלו המר וקיווה לעצום את עיניו למצוא את עצמו בחזרה בביתו שבביץ או במנזר קרישונה. כשהכרכרה נכנסה בשערי העיר הגדולים, שיק אפילו לא הביט מהחלון. הציפייה לראות את העיר שנבנתה כל השנים הרבות בהן חלם לבקר בה, עוד כשהיה ילד קטן וקרא בספרי הקודש של הוריו, הוחלפה על ידי רצון עז להחזיר את הגלגל לאחור  ולשוב לביתו.

חברו הטוב דאג למצוא להם קורת גג זמנית, להשכיב אותו מהר במיטה ולסעוד אותו עד שיחלים. רצה הגורל וקונרד שיק הצליח לנצח גם את המחלה הזו, מיד כשהחלים ביקש ללכת ולטייל ברחובות העיר עליה רק שמע באגדות וקרא בספרים. מה רבה הייתה הפתעתו כשגילה שירושלים של אמצע המאה ה19 הייתה לא פחות חולה ממנו.

העיר כולה נדחסה בתוך חומותיה העתיקות, רחובות שלמים, שתושביהם לא יכלו להמשיך לחיות בתאים הקשים הפכו לחורבות, והריסותיהן של כנסיות עתיקות הפכו למחצבות של אבנים אותן גנבו עניי העיר כדי לתקן את בתיהם הרעועים. השווקים השונים בעיר נותרו עניים ממוצרים ואנשי המכירות, מרוב מקרים של גניבה ומרעב לקונים הפכו אנשים חדשניים שהתמקחו בזעם על כל אגורה שחוקה.

עוד התפלא לגלות שהעיר הקטנה הזו אכלסה גם לא מעט משפחות עשירים אבל אלה חיו להם בבתים הגדולים, ספונים בחומות גבוהות עם שומרים בכל כניסה. הוא ציפה לגלות עיר שבה תושביה השונים – היהודים, הנוצרים, המוסלמים והארמנים חיים זה לצד זה בשלום ובאחווה, אך גילה במהרה שכל רובע חי מבודד משכניו מחליף עימם רק מבטים מאיימים שחלפו זה על פני זה ברחובותיה הצרים של העיר.

לאן הגעתי? שאל את עצמו שיק, במקום עיר מלאה בחסד מצאתי עיר מלאה בחשד, במקום דרך המלך העיר אינה אלא חומות ועוד חומות. חומותיה של העיר המפרידים בינה ובין העולם, חומות הרובעים השונים המפרידות בין אדם לכנו וחומות בתוך הרובעים המפרידות בין עשירי כל רובע לענייו המרובים.

ועם זאת, כשהלך ברחובותיה של העיר הזו, לא יכול היה שלא לחשוב על אותה העיר שקרא עליה בספרים. כאן, ברחוב הזה, הילכו רגליו של ישוע הצלוב, ושם ברחוב ההוא נקבר. כאן, על הגבעה הזו, במקום בו ניצב מוזנח ורעוע מסגד אל-אקצה המוסלמי שכן בית המקדש ופה בנה שלמה את ארמונו, על החומות האלה צבאו הצלבנים

מכיוון שהוא וחברו היו הגרמנים הפרוטסטנטים היחידים בעיר, איש עוד לא הספיק לפחד מהם ולכן מצאו שהם יכולים לפתח קשרים טובים עם שכניהם, בניגוד לנוהג המקובל. במעט הכסף שהיה להם הצליחו לשכור מקום קטן, לא רחוק מהמצודה שהייתה ביתו של המלך הורדות האגדי. אבל במהרה הם גילו שכמה שהעיר הזאת ענייה, כך היו החיים בה יקרים. לא עברו חודשיים והם כילו את כל הכספים שאיתם נשלחו לארץ ונותרו חסרי כל.

במהרה שלחו מכתבים לשפיטלר והפצירו בו שישלח להם עוד כסף. אך הלה חשב על המצב האפשרי הזה והשיב להם במכתב "תן לאדם דג והוא יאכל ליום אחד – למד אותו לדוג והוא יאכל לחייו", אל המכתב הוא צירף ארגזים מלאים ברכיבים של שעוני הקוקייה היוקרתיים מסוג היער השחור.

בית תבור

שיק מיהר להתחיל בעבודה, הוא הרכיב מספר שעונים לדוגמה והחל פוקד את בתיהם של עשירי העיר. לא עבר זמן רב והשמועה בעיר יצאה שאמן שעונים משוויצריה הגיע לעיר ובאמתחתו מהשעונים היפים והטובים ביותר שנראו בארץ והכל התדפקו על דלתו של שיק בתקווה שזה יבוא לביתם ויתקין שעון קוקייה יוקרתי בביתם.

מכיוון שהתקנת כל שעון היא עבודה עדינה ומדויקת הנעשית בבית הלקוח, שיק מצא עצמו אורח של כבוד בבתיהם של כל עשירי העיר, אוכל משולחנם ומבדר אותם בסיפורים רבים על ירושלים, אותם לא הכירו בעצמם. הוא התחבר כך עם נציגיה של הכנסייה הקתולית, ועם נציגי הכנסייה האתיופית, הוא היה אורח של כבוד בחצרות הרבנים היהודים ואפילו המופתי של ירושלים, ראש העיר ונציגו של הסולטן הטורקי בארץ הקודש, אהב אותו עד מאוד והזמין אותו להתארח בחצרו פעמים רבות.

ההצלחה סוף סוף הגיע לדלתו של קונרד שיק, אבל למרות שסוף סוף לא היה חסר לו כסף, משהו אחר היה חסר לשיק. האם לזאת יעד אותי הגורל? לחזר אחרי חצרות של עשירים ולשעשע אותם בסיפורים ושעונים? האם כל מה שאלוהים רוצה ממני זה שאמכור את כשרוני למרבה במחיר?

אבל לא עבר זמן רב, ולכל השאלות האלה נמצא מענה. החוק הראשון של כל יוזמה כלכלית הוא שיש למצוא את הביקוש ולספק לו היצע. שיק מצא את הביקוש לשעוני קוקייה וסיפק אותו היטב, אבל לא עבר זמן רב וההיצע מצא את הביקוש ולא נותר עוד בית עשירים אחד בירושלים שלא תקתק בו שעון קוקייה. היה זה בהחלט סיפור הצלחה, אך ההצלחה הייתה כל כך רחבה, שלא נותר למי למכור עוד.

הכסף שהשניים חסכו הספיק להם לעוד זמן מה, אך בהיעדר לקוחות חדשים הוא נגמר במהרה ושיק וחברו מצאו עצמם שוב במחסור. הם כתבו לשפיטלר, אך הוא, שלא ידע עד כמה יקרה המחייה בירושלים, חשב שהם רק סובלים מחולשת האמונה וחיזק את ידם במילים טובות מספרות הקודש במקום בכספים.

יום אחד, המופתי של ירושלים, שהתגעגע מאוד לשיחות שניהל עם שיק, הגיע לבקר את השניים בביתם הצנוע. הוא התפלא מאוד לגלות את מידת העוני והצניעות שבה הם חיים. הוא שכח שהחכמה אינה בודקת בכיסים של בעליה, ושגה לחשוב שאדם חכם ונבון כשיק, חייב בהכרח להיות גם עשיר. מרצון לעזור לשיק, החליט המופתי להציע לו עבודה.

"קונרד היקר" אמר לו, "בני וחבריו הצעירים הם בהחלט אנשים טובים, אך הם חסרים את ההשכלה של איש העולם הגדול שכמוך. האם תהיה מוכן להיות להם למורה, בתמורה לתשלום נאות כמובן..."

לשיק לא הייתה ברירה אלא להשיב בחיוב ולא עבר זמן רב והוא מצא עצמו כמורה הפרטי של נערי העיר. הם לימדו אותו שליטה טובה בשפה הערבית והוא לימד אותם בחזרה היסטוריה, גיאוגרפיה, ספרות ואמנות והעשיר את עולמם בעולמו. כך גדל לו דור חדש של אצולת העיר שהיה פתוח לעולם הגדול וצמא לקבלו. לא עבר זמן רב והעולם כולו נפתח לירושלים.

האימפריה הרוסית שלחה לשם שליחים כה רבים, שנוצר צורך בבנייה של מתחם שלם ענקי מחוץ לחומות העיר כדי לאכלס אותם, הצרפתים והאיטלקים מיהרו אחריהם לבקר ולבנות בעיר הקודש, ומושבות שלמות של אמריקאים, גרמנים ויוונים החלו לקום בפאתי העיר. עם שגשוגה של העיר החל גם עניין רב בשיקום עברה של העיר ומשלחות רבות כמו הקרן הבריטית לחקר ירושלים העמידו כספים רבים לחקירה ארכיאולוגית של העיר. למרבה הפתעתם, כל משלחת שביקשה לערוך חפירות בעיר הקודש, הופנתה על ידי המופתי ונציגיו לדבר עם קונרד שיק שיפקח על החפירות וישמור שהעיר לא תינזק מהמחקרים.

שיק שמח על ההזדמנות הזו. הוא אמנם מעולם לא למד ארכיאולוגיה, אך לא היה אדם בירושלים שהכיר טוב ממנו את רחובותיה של העיר ואת עברה המפואר. לא עבר זמן רב והוא החל בעצמו לנהל חפירות ארכיאולוגיות ולכתוב על תגליותיו בכתבי עת חשובים באנגליה, גרמניה ובשווייץ.

הוא קיבל על עצמו משרה חדשה בעבור המיסיון האנגלי כמנהל "בית התעשייה" שאלה הקימו, שם פיקח על הכשרתם ועבודתם של נגרים, סטטי אבן ואמנים שהופקדו על בנייתה של ירושלים החדשה.

הוא אפילו מונה למתכנן העיר הראשון של ירושלים וליווה את כל תהליך היציאה מהחומות. הוא ראה את ההצלחה לה נחלו הרוסים והיהודים בשכונותיהם החדשות שמחוץ לחומות והחל מתכנן בתים חדשים שייבנו גם הם מחוץ לחומות. ראשית בנה בתי אחוזה מפוארים עבור עשירי העיר, אך קשריו החזקים עם השלטונות אפשרו לו להגשים את חלומותיו ולבנות בתים מפוארים כמותם לא נראו בירושלים, לא לעשירי העיר, אלא דווקא לענייה. כך, תכנן ובנה בתי חולים ובתי מצורעים מחוץ לחומות, הוא בנה בתי יתומים ואת בית היתומות "טליתא קומי" המפואר. לאוכלוסייה היהודית הגדלה תכנן ובנה את שכונת מאה שערים כדי שהקהילה תוכל לשגשג ולצמוח בתוכה. הוא אפילו תכנן בית חלומות לעצמו לו קרא "בית תבור".

מכיוון שהתגעגע למראה הבתים של ילדותו, דרש שעל גגות כל הבתים שבנה יהיו גגות רעפים שיזכירו לו את נופי ילדותו.

יום אחד פנה אליו המופתי בבקשה מעניינת. הקיסר הגרמני ווילהלם השני הכריז שהוא רוצה לבוא לבקר בעיר הקודש, ומכיוון שגרמניה הייתה ארץ מולדתו של שיק, המופתי ביקש שהלה יהיה אחראי על ההכנות לביקורו של הקיסר. הוא לא תיאר לעצמו מה תהיה התוצאה של בקשה זו.

במסמך ארוך ומפורט תיאר שיק בדיוק אילו הכנות יש לערוך לבואו של הקיסר. שיק טען שיש לסלול רחוב ראוי לכרכרות, הראשון אי פעם בירושלים אשר יוביל מירושלים ועד נמל יפו, לחרוב קרא "רחוב יפו" והוא עתיד להיות הרחוב המרכזי ביותר בירושלים של מחוץ לחומות מאז והעד היום. למרבה תדהמתו של המופתי הרחוב לא הסתיים, כמצופה בשער יפו הקטן אלא בנקודה מוזרה באמצע החומה הגדולה של העיר.

"מה זה?" שאל המופתי, "האם הקיסר יאלץ לטפס על החומות כמו כובש צלבני?"

"כאן..." השיב שיק, "כאן צריך לפתוח שער חדש. שער שיחבר בין הרובע הנוצרי ומושבותיהם של הנוצרים שמחוץ לחומות"

איזו גדולה יש באדם הרואה חומה ענקית שניצבה איתנה מאות ואלפי שנים ולדרוש שדווקא כאן ייפרץ שער. ואכן השער החדש נפרץ, הרחוב נסלל והעיר ירושלים יצאה מחומותיה והפכה להיות העיר הגדולה ביותר בירושלים מאז ועד היום.

בשנת 1901, לאחר חמישים שנה של עבודה בירושלים, כשהוא כמעט בן שמונים שנה, עזב שיק את העיר ירושלים ואת העולם כולו. האיש שהגיע לעיר ענייה הסגורה בחומותיה ועזב אותה עיר עשירה שבה כל העולם מבקש לבקר.

עד היום המפות ששרטט, הגדמים שנה והמאמרים הרבים שכתב מהווים נכס צאן ברזל לכל חוקר ירושלים. כמעט כל הבתים שהקים נותרו עומדים עד היום ומהווים כמה מהמבנים היפים ביותר בעיר הזו שרבים טוענים שהיא אחת הערים היפות בעולם.

ירושלים של שבת, מתוך "מבקר בתרבות"

לפני מספר ימים הגיעה אלי פנייה בנוגע לכתיבת כתבה בירחון האוניברסיטאי "פי האתון". ההנחיה הייתה לכתוב בנוגע למאבק לסגירת העסקים בירושלים בשבת, והוצגה כמעין כתבת המשך (פולו-אפ) להכרזתו של ראש העיר ניר ברקת מינואר של השנה, כי החל ממרץ על כל המרכולים בעיר להיסגר בשבת באיום של קנסות ואף סגירה. אינני יודע מה עלה באותה הצעה של ראש העיר, האם היא הייתה פופוליסטית גרידה, או אולי המרכולים אכן סגורים היום בשבת. כאב לילדה קטנה, עם עוד אחת בדרך, אינני נוטה לצאת בערבי שישי באותה תדירות בה נהגתי בשנים עברו. מסיבה זו, אינני האדם הנכון לכתוב כתבה זו והפנייה אלי בהקשר זה הייתה תמוהה ביותר. 

אני כמובן יכול להתחפש לכמה רגעים לעיתונאי מודרני, לחפש בגוגל, לעשות כמה טלפונים ואפילו "לצאת לשטח" לחקור ולראיין בעלי עסקים ולשוב עם דיווח מהימן מהשטח. אבל, פעולה כזו נראית לי טרחנית ולא מעניינת ומלבד זאת, יש לשער שבמרחב האורבני שלנו יש כתבים המתאימים יותר למשימה מסוג זה מעבדכם הנאמן.

כאן התחלתי לחשוב על הקוראים של "פי האתון", מי הם הקוראים האלה? האם הם פותחים את הירחון המכובד הזה במטרה למצוא עובדות הנגישות להם משבעים מקורות מדיה אלטרנטיביים, או שמה הם מעלעלים בכתבות של עיתון זה במטרה לראות זווית אחרת, לקבל הצצה אל דרכי חשיבה שונות מאלו של התקשורת הממוסדת.

כאן כבר התחלתי למצוא עניין בכתיבת הכתבה הזאת. אחרי ערב של התבחבשות עם עצמי התעוררתי בבוקר וניגשתי לכתוב את הכתבה שלי בנושא. אבל, איזה אופי כתבה כזאת צריך לקבל? כאמור, אין לי כל כוונה לדווח מה קורה היום בשטח בירושלים. לא משום שקשה לי לבדוק, אלא משום שאני מאמין שזו שאלה מהסוג שכל אדם החפץ בתשובה לה, צריך לצאת ולגלות בעצמו. לעצלנים שבנינו אני בטוח שניתן למצוא תשובה ראשונית בגוגל, אך אפילו את זה לא טרחתי לוודא. כיצד, אם כן אכתוב על הנושא הזה?

היות ומדובר בירחון הממוקם באקדמיה ונכתב בעיקר על ידי סטודנטים, ניתן כמובן לבחון את השאלה מנקודת מבט תיאורטית. אפשר, למשל לגשת מהנקודה המשפטית ולהצביע על הבעייתיות בלשון החוק, שכן במרכז העיר אין מרכולים מאז ראשית שנות השמונים. יש שם פיצוציות, מיני-מרקטים, סופרים הפעילים 24/7, ואפילו כמה מכולות, אבל מרכולים – אין. ומלבד זאת, מי יאמר מה ההגדרה של "מרכז העיר"? האם זה רק הרחובות המקיפים את רחוב יפו, או שמא זה כולל גם את העיר העתיקה ואת רחוב עזה. אבל אני אינני משפטן ועמימות ניתנת לניצול כדי להצדיק כל עמדה באשר היא.

ניתן לבחון למשל את השאלה המקראית העומדת מאחורי הציווי הזה. להביא את הציטוט מספר שמות, פרק לא', פסק יז', האומר:

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

בציטוט זה, אשר קודם לו האיום כי כל מי שיעסוק במלאכה בשבת מות יומת, ניצבות שתי דרישות מהאדם ביום השבת: לשבות, כלומר להימנע מהמלאכות השונות שיש בהן יצירה או עבודה, ולנפוש. ניתן עתה לעמוד על משמעותו של אותו החלק השני של הציווי ולדרוש כי לנפוש כלומר לעשות לנפש או לצאת לנופש. זה החלק הפעיל של המנוחה לצד החלק הראשון שהוא הסביל. באופן מסורתי היהדות פירשה את "לנפוש" כאכילת מזון, שתיית יין וקיום מצוות פרו ורבו. בהקשר זה ניתן לראות את מרכז העיר הערב השבת היום כמקום המלא בצעירים המבקשים לעמוד במצוות ויינפש.

אבל לטעון טיעון שכזה יציב אותי בצד אחד מהניגוד הקוטבי שבין הדתיים והחילוניים, כך שבעוד שהפלג החילוני ימהר להסכים איתי, מבחינת הפלג הדתי מדובר בקשקוש טמא של פרשנות שמזניח את הדבר הבסיסי שהוא חליפת הכספים המתרחשת בבילויים במרכז העיר בשבת ההופכת אותו לפסול.

אמנם, על פי הגדרה זו, אני משתייך לקבוצה החילונית. אבל הגדרה זו עצמה הינה הגדרה המוצעת על ידי הצד השני. על פי הגדרה זו ישנם אנשי הקודש ואנשי החול. לפי חלוקה זו יש לתת את החול לחילוניים ואת הקודש לדתיים ולפיכך ישנו טעם מוצדק לשמור את השבת כיום קודש.

אבל יש משהו מאוד פוגע בהגדרת (ובהדרת) הפלג אליו אני משתייך לממלכת החול. היותי חילוני לא גוזר את זה שאינני בקודש, אלא שאני רואה את הקודש בכל, גם בחול. אני רואה את קדושת החיים בכל מקום ולא רק בין כתליו של ספר או חדר או בין חומותיה של עיר.

מסיבות אלה דומני שאין ממש טעם לנסות להביא את הדיון מנקודת מבט רליגיוזית ואולי יש טעם לבחון את השאלה הזו מנקודת המבט הלאומית. האם נכון שמדינה, או עיר, תכתיב לעסקיה מתי הם יכולים לפתוח ולסגור את עסקיהם הפרטיים? מעניין לראות שזו בדיוק השאלה שהובילה ישירות למהפכה הצרפתית ולתקומת רעיון המדינה המודרנית.

הטענה הקלאסית לשוק חפשי המסוכמת במילים Laissez-faire, אשר משמעותן "תנו לנו לעשות [את שברצוננו לעשות]" באה בסמיכות מדויקת לביקורת כלפי היחס בין המעמד השלישי בחברה (התושבים) אל מול שני המעמדות הראשונים (הכנסייה והכתר, בסדר הזה), ולשאלה מדוע מעמד הכנסייה, העשיר מאות מונים משאר התושבים, פטור ממס, בעוד עסקים אחרים אינם.

במילים אחרות שאלת ההתערבות המדינית ביחסים שבין דת וכלכלה, היא חלק בלתי נפרד מהשאלה המדינית באופן כללי. מאז אותם ימים של אחווה, שוויון וחירות, חלפו הרבה שנים. ובעוד שהשאלה נותרה קיימת, דומה שהאחווה הלאומית עזבה כשהתושבים התחילו להיפרד לתומכים בחירות מול התומכים בשוויון.

אבל כאשר אנו מסבים מבטינו אל שאלת השוק החופשי, עלינו לבחון מיד את ההקשר של יחסי הכוחות הפועלים בשטח. שכן, מן הסתם שבשוק חופשי כל קבוצה תנצל את כוחה היחסי על מנת להשפיע על התוצאות לטובתה האישית.

בעשור האחרון, בעקבות שינויים במחירי הדיור ותהליכי התרבות שונים של הפלגים השונים באוכלוסייה, החל תהליך של "התחרדות" ושכונות רבות כמו נווה יעקב, גילה א', קריית יובל וגוננים מוגדרות היום כשכונות "מתחרדות". את יחסי הכוח האלה אין להסיר משיקולינו בניסיון להבין את התהליכים המתרחשים במרכז העיר. הכוח המעשי של הקהילה החרדית הגדלה יכול בקלות לשתק את העיר כולה בהפגנות והתפרעויות. אם אנו לוקחים נקודה זו בחשבון שלנו, ניתן לראות בהחלטותיו של ברקת בנושא זה חנפנות במקרה הטוב, וכניעה לסחיטה באיומים במקרה הרע. זאת למרות שמבחינת תשלום המיסים העירוניים, כמו גם תעסוקה בתוך המוסדות המפעילים את העיר הזאת, פלג זה של האוכלוסייה אינו בולט בתרומתו.

היבט נוסף שניתן לבחון את השאלה הזו לאורו הוא ההיבט החינוכי.  מדוע העיר אינה סומכת על שיקול הדעת של תושביה? מדוע לא די בכך שכל מי שלא רוצה חליפות כספים ביום השבת פשוט ימנע מכך? היום, בעקבות המצב הכלכלי העגום במרכז העיר ירושלים, בעלי עסקים רבים בוחרים להיסגר בשבת מטעמים כלכליים גרידא, על מנת למשוך את קהל הצרכנים שומר השבת בשאר השבוע. בדרך זו השוק מבצע רגולציה על עצמו מבלי התערבות שלטונית. אבל חינוך לשיקול דעת הוא פריווילגיה של החינוך החילוני. למרבה הצער, לא ניתן לסמוך על שיקול הדעת של קהילה הרואה בשכל הפשוט נחלת הרב במקום נחלת הרוב.

כאן צריך להתייחס לאופן שבו נתפש הבילוי בשבת על ידי הקהילה הזו. הרכישה של סחורות, הנהיגה במכוניות, ורוב ההיבטים של הבילוי בסוף השבוע נתפשים כמטמאים את השבת. מחללים אותה. שבת, מנקודת מבט זו נתפשת כבתולה זכה שיש לשמור על תומתה. בנינו, שבת כבר לא בתולה מאז שהיא התחילה לצאת בסופ"ש.

דרך נוספת לבחון את השאלה הזו יהיה מנקודת ניתוח של תהליכי התפתחות עירוניים. ירושלים היום היא העיר הענייה ביותר בישראל. התפתחות של עיר תלויה בראש ובראשונה בתנועה אל תוך העיר והחוצה ממנה. גדילה בתנועה הזו משמעותה התפתחות ושגשוג עירוניים, וסגירת התנועה הזו, כמו אטימה של עורק בגוף האדם, משמעותה גסיסה ודעיכה.

לעיר המופלאה הזאת יש את נתוני הפתיחה המושלמים לקיומה של תנועה אדירה. לעזאזל, היא מקודשת לשלושת הדתות. אבל שיקולים פוליטיים ובטחונים מונעים מרבים מלבקר בה. כך קורה שלמרות שאנו יכולים להיות ואפילו אמורים להיות עיר עשירה ומשגשגת, אנחנו מדשדשים אחרי מרכז הארץ ומפסידים במירוץ העירוני אפילו לערי המדבר של הדרום.

מנקודת מבט זו, כל סגירה של תנועה במרכז העיר חוטאת לשגשוגה של העיר. אם לא נעמוד על המשמר וניתן למרכז העיר לגווע ירושלים תהפוך להיות אוסף של שכונות מגורים שיש לצאת ממנו כדי לחיות. היא תהפוך, רחמנא ליצלן, למודיעין.

מרכז העיר ירושלים לא יכול לספוג יותר מכות. הוא פצוע גם כך.

אינני יודע כמה מכם פקדו את מרכז העיר בסוף שנות התשעים. אני הייתי תיכוניסט וכיכריסט ומרכז העיר היה לי כבית. היינו יוצאים לעיר מבלי לשבת בשום מקום. רק מלעבור ולהגיד שלום למכרים שונים היית מוצא את עצמך שמח ומאושר ושיכור מבלי הוצאה של כספים מיותרים. אני זוכר איך בשישי בנובמבר 1998, פיגוע כפול במרכז העיר פגע בכל החוגגים והפך את הבילוי במרכז העיר מזכות לחובה. אם לפני כן היינו יושבים ב"סנדק" או ב"רוקבר", (שניהם סגורים עכשיו) עתה נאספנו בדיוואן ובסטאר-דאסט (שניהם סגורים היום) ושרים שירי ארץ ישראל בכל שישי בערב בקולי קולות כאילו לומר – "כך לא נכנעים לטרור".

אבל אז הגיע הראשון בדצמבר 2001, אני וחבר בדיוק יצאנו מהצ'יליז (עדיין פתוח, אבל זה לא אותו דבר) עם שני מגשים של פיצה, כששלושה פיצוצים הרעידו את המדרחוב. אני זוכר איך נכנסנו לאוטו ונסענו לאורך רחוב הילל, נגד כיוון התנועה, למקום מבטחים, לבית.

אז נשברנו. כחברה הירושלמים הפכו להיות פחות כאלה שיוצאים ויותר כאלה שמתארחים ומזמנים חברים. אנחנו שרדנו, אבל מרכז העיר גסס. בזה אחר זה ראינו איך עסקים וותיקים מקפלים את עצמם ועוברים למרכז או מתים. כך החל העשור השחור של העיר, לא מעט בגלל התנהלותם של שני ראשי העיר של העשור ההוא – אולמרט, שברדיפתו אחר האלקטורט של לה-פמילייה הסיט תקציבים רבים מהמרכז אל עבר מלחה ולופליאנסקי אחריו שמכר כל חלקה טובה בעיר לכל המרבה במחיר ללא כל מחשבה על תכנון אורבני או שמירה על האופי של המרכז.

והנה נוצר דור חדש של ירושלמים, אחד שיוצא ועושה פשוט כדי להיות. עם הדור הזה צצו במרכז העיר מקומות בילוי חדשים וחיים חדשים. עדיין זה לא אותו שגשוג של סוף שנות התשעים, אבל התנועה המחייה של מרכז העיר החלה. והנה עכשיו, כשיזמים החלו להאמין שיש סיכוי מאחורי השקעה במרכז העיר, התערבות עירונית מאיימת לפגוע בסיכוי הזה.

אין לי מושג עם מה הקוראים אמורים לצאת אחרי הקריאה במאמר זה, באשר אלי, אחרי בחינת הנושא מכיוונים השונים הללו, אני יכול להגיד שהבנתי שהיציאה למרכז העיר בשבת אינה רק קיומה של מצוות "ויינפש" אלא אפילו חובה מוסרית שעל כל אוהב ירושלים לקיים, ואם דתו מונעת ממנו מלקיים – עליו לפחות לתמוך בה.

בקיצור אם רציתם לקרוא את הכתבה הזו כדי לגלות מה קורה במרכז העיר, צר לי לאכזב אתכם. לא ממני יצא המידע היקר הזה, בשבילו אתם תצטרכו לצאת ולגלות בעצמכם.

שבת שלום.

[תוספות]


כפי שניתן לשער מפרסומה כאן, הכתבה הזו לא תפורסם ב"פי האתון" הבא. העורכת שפנתה אלי העדיפה משהו יותר "עיתונאי", היא רצתה שאתקשר לכל מיני אנשים ואאסוף את עמדותיהם של הנוגעים בדבר ואציג אותן לקוראי המגזין שכבר למדו לצפות ממנו לסטנדרט גבוה של אמינות. לי לא הייתה כל כוונה ללכת לכיוון הזה, אחת כמה וכמה ללא תשלום. גם אם היו משלמים לי, אינני מאמין שהייתי מתחפש לעיתונאי חמוד שאוסף מידע ומדווח אותו, אולי הייתי כותב על החוויה של השיחות האלו, או על הנוף מהמשרדים של האנשים השונים. מה שלא הייתי כותב, זה לא היה מה שהיא חיפשה, אלא מה שיוצא מהמפגש שלי עם הנושא.
עם זאת,חשוב לי להגיד שיותר מאשמח לכתוב לכל מדיום שיחפוץ במילותי. אני לא מאמין שהגעתי למקום בקריירה שלי שבו אני יכול או אמור לדרוש תשלום בשביל כל רצף של מילים שיוצא מראשי, אז - אם העבודה מעניינת מספיק, אין לי שום בעיה לכתוב ללא תשלום, כמו שיעידו הבלוג הזה, תוכניות הרדיו שלי והרצאותי השונות.
אבל, כל מי שמעוניין שאכתוב לאתר/עיתון/כתב עט/ ירחון/ בלוג שלה/ו חייב להבין דבר אחד - אינני עט להשכרה. הזמן שלי ובמיוחד הזמן שאני מקדיש לכתיבה מקודש לי הרבה יותר מכסף, חשיפה או לייקים. לא אבזה אותו במילוי אחר הוראות כתיבה של עיתונות בסגנון שאיבד את הרלוונטיות שלו איפה שהוא בין המיגנוואי להאנטר ס. תומפסון. יש לי כבוד כדול לעיתונות חוקרת, אבל כאמור אני לא עיתונאי.

שלם - פואמה ג-ד

ג
בראשית היה רק תוהו
ואני - אבני הבוהו
כי שלי אז הארץ הייתה עוד
ובדם בני אדם בעלתיה

ומאותם החילולים
נולדו בני הנפילים
והם הילכו כבני אלים
בין בני אנוש הטפילים

לקנות בנות בדמי דמעות
לרעות זונות בשק מעות
תזהוני בפנס על עין השפחה
תכירוני בדקירה בשם כבוד המשפחה

אני הזקפה המעוורת
אני המראה המסנוורת
גם על הבל הפה הנושם
מעל ילדה שאין לה שם
מישהו צריך לשלם.

ד
ליבי נוטה לשמוח בזכרון בניו של נוח
כשגיליתי את הכוח להפריד לבודדים
כשהאחד היה אחד שעוד לא למד לסלוח
וכל הארץ הייתה שפה אחת ודברים אחדים

אני זוכר איך נכנסתי בניהם
ולחשתי "לכל איש יש שם"
ובין רגע הם החלו להתקומם
ודרשו "נעשה לנו שם"

ובשם הנבדל הם בנו לי מגדל
הנחמד רק אמר "עם אחד" ונשבר
כי מהם לא נבצר לבנות לי מבצר
כל מוכר הפך זר, מנוכר, נהדר

אני הפוער תהומות, אני הוא מקים החומות
אני החתן שלא נרגע, אני הוא דור הפלגה
תזהוני בקהל המתסיסים
תכירוני בחור בכיסים
אני העט הרושם מעל כל חותם
"מישהו צריך לשלם"

שלם - פואמה א-ב

א
תזהוני בחום היבש ללא רוח.
תכירוני בדם הנקרש בקרקע.
אני הוא האל היושב על ההר.
אני הוא האש שהוצתה בבקעה.

אני הזעם המסמא, אני הרעם בקיץ,
אני הטעם לטמא, זה אני פוער החיץ.
שמי הוא שלם ואלי הם קדים
ומזון קיומי הוא דם ילדים.

את מקדשכם בניתם על חורבות ביתי
למזבח שלי קראתם תופת
אני יצרו של הנוקם שמסרב להיעלם
אני האל אשר שולט בעיר-שלם.

תכירוני בשדה החרוך
תזהוני בלב המתקשה.
אני הגוסס שמוותר
אני הכועס שמבתר
את קולי תשמעו בקרבן האילם
מישהו צריך לשלם.

ב
שנים רבות,
הייתי אבן וצמא
צריך להודות,
הייתי רק אבן תמה.

אני זוכר את היום (מי שוכח?)
בו נעורתי לעולם והפכתי קיים.
אני זוכר את החום הקופח
היה חם ומגעיל ומושלם.

ביום שבו בנו של אדם
הניף אותי מעל ראשו של אחיו
אני עוד זוכר את שירתם של פלגי הדם
שהחלו נספגים סביב.

תזהוני בקנאה בין אחים
תכירוני בהורים הבוכים
אני הייתי ועדיין
כלי הזין של קין.

אני זוכר שלחשתי לחווה
אולי קנית אותו מיהוה
אך ברגע שהבל דימם
מישהו צריך לשלם

יקותיאל

"ספק עיר, ספק עזובה.

ירושלים בעצבותה, בחורבנה המתמיד.

כל כמה שיבנו בה, תמיד יהיה בה זכר לחורבן."

                                                            א ב יהושע

א. 

זה זמן רב היה ידוע יקותיאל ברחובות ירושלים כגביר החובב את בני מינו ומדי ערב שבת היה יוצא את ביתו, מתדפק על דלת בית הילולה זה או אחר, שותה לשוכרה בחברת חבריו ופוקק את עכוזו בחברת זרים.

ב.

יום שבת אחד, הייתה זו שעת הצהריים, הקיץ יקותיאל משנתו לאור בוהק שעטף את עיניו ולכאב ראש בלתי נסבל. שמש תוקפנית חדרה את חרכי חלון חדרו, שמש קיץ ירושלמית. אודם הציף את עיניו העצומות, החולמות וכמו זיכרון הצף לפני השטח שב הוא מעולם החלומות, שב אל תוך החום, אל תוך חדרו שטוף האור בדירתו הקטנה במרכז ירושלים. עירום היה, אפילו שעון היד שמעולם לא נהג להסירו נמצא מונח לרגלי המיטה. סדין הקיץ שהיה לו לשמיכה לופָּף בפינת המיטה כסמרטוט. בעיניים מכווצות וגבות צפופות הביט בסמרטוט הזה ובמאמץ רב התרומם, שלח ידו אל הסדין ונפל חזרה על גבו, מושך את הסדין מעליו ומנסה, לשווא, לחזור לישון.

שתיתי אתמול, חשב והשלים עם כאבו. כל שזכר מליל אמש היה קצב חוזר ועמום, פיסה מוסיקאלית מיצירה פופולארית ודבר מלבדה. באותם רגעים ראשונים עולמו היה רק הרעש החוזר ונשנה ההולם הלוך ושוב בין רקותיו.

מהורהר ועדיין חולמני הלך יקותיאל אל חדר הנוחיות להטיל מימיו. שעה קלה הוא עמד שם עירום, ראשו בוהה בנקודה נעלמת בין אריחי השירותים, עמד והמתין לפורקן המיוחל אשר יבוא עליו ועל כליותיו. אך הלה מיאן להופיע.

ליל אמש פקדתי את בית ההילולה, נזכר יקותיאל כשהתחדדה הכרתו, ככל הנראה פקדתי גם מספר לא מבוטל של בקבוקי שתייה. כאב הראש העמום הזכיר לו זאת ביתר וודאות.

חלף זמן מה והנה הוא עדיין עומד שם וממתין, החליט יקותיאל לאמץ בטנו ולדרוש כי כליותיו תתרוקנה. אך כאשר חש בזרם חמים יורד את ירכו, הסיט מבטו מטה ובמורא נורא גילה כי במקום בו שכנה תאוותו נותרו אך כמה תלתלים שחורים, עירומים. משוללים את אותו המבנה הקדוש והמקודש עליו סככו.

חרדה הציפה את עיניו, ואיתה נתחלף הנמנום המעורפל שאפף אותו בערנות תזזיתית. מבולבל, גופו איטי ומנומנם וראשו מתרוצץ במחשבות כיצד יש להגיב למצב שכזה. הרי זה ברור, חולם אני חלום, חלום ותו לא, חשב, אם כן - אתעורר. עצם יקותיאל את עיניו בחזקה, גל מסחרר שטף אותו והוא  שלח יד לימינו לייצב עמידתו. אריחי השירותים שנגעו באצבעותיו הוכיחו כי אין זה כך. אצא לבית ההילולה בו ביליתי אמש, גמר בנו לבין עצמו, שם תנוח דעתי, ספקות רבים עלו בראשו אך הוא דחה אותם והרים תחתוניו מרצפת חדרו. היכן הייתי אמש? שאל עצמו בקול.

לאחר חיפוש קצר מצא יקותיאל את ארנקו ובתוכו, בתא השטרות, מספר קבלות. אחת מקבלות אלו הייתה מליל אמש ועליה נרשם סכום קטן להפליא וכתובתו של מקום. מוזר, חשב יקותיאל, מעולם לא הייתי במקום זה והנה חשבתי שמכיר אני את כל מסבאות העיר. 

בית ההילולה המדובר נח לו במרכז העיר ירושלים, כמה דקות הליכה מביתו של יקותיאל. במהרה לבש זוג מכנסיים שהיו מוטלות למרגלות מיטתו וחולצה שאסף מגבו של כיסא ויצא את ביתו. מה אשאל את הנוכחים? ראשו קדח בניסיונות לניסוח שאלה מתאימה.

ג.

שמש אחר-הצהריים פרצה דרך חגבי החלונות הקבועים בין כותל בית ההילולה המדובר והעולם החיצון. ערפל עשן סמיך עמד באוויר וגליו חולשים על אלומות קרני השמש.

שלושה אנשים ישבו על כיסאות מוגבהים, סמוך לדלפק המסבאה, כוסות ריקות מולם והם ישובים שמוטים כמחכים לחיים שישובו לגופותיהם, יושבים ומחכים לשיחה, לאירוע, לעניין. כשנפתחה הדלת ומאחוריה החל מצטייר צילו של יקותיאל, הסבו הכול מבטם אליו. אור השמש הפורץ מאחוריו העלים את פניו. עיני היושבים כווצו בכאב, ההילה הזאת מאחורי ראשו של יקותיאל עשתה את ההסתכלות בו בלתי נסבלת אך עם זאת כפתה על היושבים להביט בו. הנה באה ישועתנו, החליפו בניהם מבטים מלאי לאות (ישועה שכזו באה כבר פעמים רבות, באה והלכה).

כשעניו התרגלו אל האור הדל והפנים הזרות המביטות בו, שאל יקותיאל בקול שקט, "סלחו לי אנשים טובים, האם מישהו מכם היה כאן ליל אמש?" הכול הרכינו ראשם כמתוודים. ליל אמש וכל יממה שלפניו.

"אם כן, אולי תוכלו להיות לי לעזר?". ברק של עניין עלה כזיק בעיני היושבים והם בהו בו בעיניים עגולות. "היום בבוקר גיליתי כי איבדתי דבר מה חשוב..." החל יקותיאל שואל שאלתו המתוכננת, אך בושתו על אבדן גאוותו לא הותירה לו להמשיך והוא השפיל מבטו לרצפת בית ההילולה המוכתמת זיכרונות מאותו ליל אמש.

לימין כל היושבים ישב אדם זקן בעיניים דלוקות ועייפות, שיערו לבן ופניו חרוטות זיכרונות, הוא ראה כי הזר לפניהם כושל במילותיו ופנה להיות לו לעזר, "הדבר הזה אותו איבדת...", החל בונה סקרנות אצל מאזיניו בעוד סיגריה בה אחז אך לא עישן רקמה פתיל דק שנעלם כשקרב לפניו, "...האם מדובר בשפיותך?". חצי הסיגריה שהאפיר ולא אוּפַר נותר עומד מתמהמה ובשאול הזקן שאלתו נפל והתפזר על הדלפק. הזקן נחר בנשיפה כמבקש לצחוק אך משראה כי אין צוחקים עימו שתק.

"אני זוכר את המילה הזאת", נתעורר אדון שני כמתרדמת, היה זה גביר בגיל הארבעים לחייו וחליפה מבד משובח אשר כופתרה שלא נכונה הייתה לבושה לגופו. "הקשבתי לה פעם, היא נשמעת מתקתקה, מתגלגלת, כמו שריקה המסתיימת בנשיקה – שפייייייי-יות", הגה האדון בעליצות עייפה.

שלישי, נמוך שמן וקרח קימט מצחו בעודו בוהה בדלפק, כף ידו חלפה על פניו מנגבת סנטרו שוב ושוב וניצני זקנו בקעו כחטטים על לחייו התפוחות. "אוח, כשאני חושב עכשיו, מדפדף לאחור בין כרכי זכרוני..." החל השמן מדבר והכול הסתובבו אליו בעניין (איש לא הניח דעתו על יקותיאל העומד ועיניו מושפלות). "אני נזכר בימים בהם הייתי טורח להילחם על מילה זו, מאמץ אותה לחיכי. אני זוכר כיצד הייתי, בימי עלומי, גאה מספיק כדי לעמוד מאחורי מילה זו, לשאת אותה על דגלי, לשפוט ולסלוח בשמה. אבל כיום..." הוא העביר במטו סביב כמצביע על המובן מאליו, הכול הנהנו בהבנה. "כיום כל שנותר לי ממילה זו הוא זיכרון, כמו ערפל, כמו פניו של חבר ילדות שהפכו מטושטשות..." שקט שרר כשסיים דבריו שקט הכופה שיפצה מי מהם את פיו.

"יש לי קעקוע דהוי בתחתית גבי." פרץ האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה, לחלוטין מתעלם מנושא השיחה המדובר, "האם הוא סמל לחיי הקודמים, חיי הנעורים אותם בזבזתי בשתייה והוללות?" כשסיים את דבריו הביט הלה סביב והבין כי דבריו מזכירים לחבריו את אשר העדיפו לשכוח, עיניו שבו לכוסו הריקה והוא נדם.

"כפי שאתה רואה..." סיכם הזקן בפנותו אל יקותיאל, "כולם מחפשים. תבורך על שהזכרת לנו נשכחות אך הריני מבטיח לך, אין לאיש פה שימוש בשפיותך, מכור אמתחתך במקום אחר." עיני הזקן היו כה חמות ומלאות הבנה כך שיקותיאל לא רצה להעמידו על טעותו, אך צרתו לא היתירה לו לסוב לאחור בלי תשובה.

"לא, זה לא זה. אינני רוצה למכור דבר..." אמר בשקט, עדיין חושב על מילים בהם ינסח שאלתו. "איבדתי את..." הוא הרים מבטו כמביט בכולם יחדיו ושלח ידיו לפתוח מכנסיו.

רעש מי אסלה פורצים, שבר את הדממה והסקרנות באופן לא צפוי.

גבר רביעי רזה וגמלוני, לבוש מכנסיים לבנות וחולצה מלוכלכת, נכנס אל החדר מחדר השירותים מנגב ידיו בחולצתו. תחת אפו התנוסס שפם עבות, "דבר מה מוזר ביותר קרה לי..." אמר בקול בריטון עמוק ותחת שפמו התנוסס חיוך שליו. שלושת היושבים שינו את מבטם מהציפייה פעורת העיניים המכוונת אל יקותיאל למבט בוחן ומתעניין המכוון אל חבריהם ההולך לכיסאו, כאילו בין רגע איבדו עניין בבעל הצרה ומצאוהו בסיפור חדש.

כשראה האדון כי עיני הכול נסובו אליו, התיישב על כיסאו המוגבה בדילוג (מתעלם מיקותיאל כמתעלם מרחש ברקע) והחל מדבר והוא בוער מהתרגשות; "עסקתי בפעילות מעיים מבורכת כאשר שמעתי צליל מוזר מתחתי..."

"האם זה היה מסוג הנשיפה המקוטעת המאלצת דרכה לחופשי?" נכנס השמן הנמוך לדבריו ועל שפתיו חיוך עסיסי וסמוק.

"או אולי היה זה כצלילו של דגיג קטן מדי למאכל העושה דרכו בחלקלקות חזרה אל המים?" שאל האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה בטון פיוטי וגבות מורמות.

"לא. זה נשמע יותר כתפיחה עמומה ושקטה, כמו אגרוף על כרית", גזר האדון השדוף.

יקותיאל כחכח בגרונו כדורש תשומת לב. האדון הרזה שילח בו מבט ששיקף כי ניפגע עמוקות מהיעדר נימוסיו של הלה והמשיך בדבריו.

"ובכן..." הוא היסב ליקותיאל מבט מלא לאות, "לא נתתי לזה לעצור אותי ממעשי אך בכל זאת זה לא נשאר אותו הדבר מאותו רגע." הוא רכן מעט קדימה ועניו הצרו, בלחישה המשיך את דבריו "הקול העמום הזה הדהד בראשי ולא נתן לי את הפנאי והנחת הנדרשים לריכוז העדין של ביצוע המעשה כהלכה..." שלושת מאזיניו הטו אוזן כבדה בסקרנות מתגברת. יקותיאל נדם, מכבד את המעמד.

"קמתי" פתח האדון הרזה, הרים קולו וראשו יחדיו והמשיך, "מקפיד שלא לנגב טרם אביט... והסבתי מבטי לאחור..." הוא קפץ מכיסאו ונסב לאחור ובטון כמעט מאשים שלח יד פשוקה מטה, "צף! ... מתגרה! ... הביט בי חזרה בגאון... הכבוד העצמי שלי...". הוא התמהמה רגע קט כמתענג על השקט הנדרש למוחות הפשוטים סביבו להבין את הבדיחה וכשראה לנכון הרים ראשו בחיוך עיניו פעורות וגבותיו מורמות בהבעה מרוצה. אך בטרם החלו הנוכחים לצחוק (אם אכן לזאת ציפה) נשמע קולו של יקותיאל "כן!"

"כן?" שאל הגמלוני המשופם בכעס וזלזול.

"זה מה שאיבדתי." קרא יקותיאל והוא שמח על כך שיש לו חבר לצרה.

"את כבודך?" שאל הזקן.

"איך אפשר לאבד כבוד?" שאל השמן.

"אפשר... אפשר..." התוודה האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה והכול הסבו אליו מבט מרוגז. איש מהם לא רצה לזכור את מה שהוא, בעקשנות, ניסה להזכיר.

"בחור צעיר" פסק האדון המשופם והוא כעוס וממורמר. "איני יודע מי אתה או מדוע אתה נמצא כאן, אך כבוד לא מאבדים בין לילה. אני עמל זה שנים רבות לאבד את שלי והיום, בעודי יושב בבית הכיסא, אחת ההנאות המעטות בהן התגאיתי עד כה, גיליתי כי אף הנאה זו אבדה ממני ואיתה אבד לי אחרון הטעמים לחיי. עכשיו, ברצון לשתף חוויה שכזו עם חברי הקרובים, חוויה שהכול יסכימו איתי שאינה חפה מהטראגי, מצאתי לנכון לספר זאת כבדיחה. בדיחה אותה אתה, עם חוש תזמון מהנוראיים בהם נתקלתי בחיי, קלקלת".

"הייתה זו בדיחה?" שאל הזקן.

"הייתה זו בדיחה!" השיב השמן.

"בדיחה... כן, כן, עכשיו אני מבין, הייתה זו בדיחה!" קרא האדון בחליפה המכופתרת שלא נכונה והחל צוחק באילוץ.

הסובבים, שלא רצו להיחשב כאנשים חסרי הומור החלו צוחקים גם הם ובמהרה החל הצחוק להתגלגל בין כתלי  המסבאה.  המשופם הגמלוני הביט סביב. כה חושש היה מפני חשיפה שתביא עמה כאב נוסף, לבל יקדימו מי מהמסובים וישחק על כאבו שמיהר להקדים תורופה למכה ואמר כי בדיחה הייתה בפיו, להבדיל מווידוי. ובראותו כי הכול צוחקים חייך אליהם בעיניים מבריקות והצטרף לצחוק עם חבריו. כדרכו של צחוק חדל זה להיות מאולץ על שפתי הנוכחים ובמהרה החלו כולם צוחקים יחדיו בכנות, אינם יודעים מדוע אך שמחים על ההקלה הרגעית שיש בדבר.      

יקותיאל שהבין כי לא כאן ימצא פתרון לבעייתו הנהן בינו לבין עצמו ופנה לצאת, מוחו לא ניסה להבין את פשר הבדיחה התמוהה, אם אכן הייתה זו בדיחה. מאחוריו עוד שמע את צחוקם של השיכורים ואת הגביר הרזה קורא בקול מאושר "אני חייב לומר שאין לעמוד על ההקלה שאני חש מאז..." והכול פרצו בצחוק בשנית כמקהלה.

מאוכזב, יצא יקותיאל את בית ההילולה. האם כאן שתיתי לשוכרה ליל אמש? שאל בינו לבינו, והנה נדמה לי כי לא הייתי פה מעולם.

ד.

השמש עדיין עמדה בשמיים, עמדה וקפחה. ירושלים, ארץ תלאובות, נצרבה תחת הרקיע, נסדקת ונפערת נוכח השרב. יקותיאל, ראשו מורכן מטה להקל על עיניו הצורבות, החל חש בחמיצות מבחילה עולה בגרונו. עיניו נעו כמטוטלת בין המדרכה וגופו הלוך ושוב והוא רכן מטה, משעין ידיו על ברכיו לבל ייפול בפרץ הסחרחורת שאחזה בו.

נגיעה מקרית זו במכנסיו גילתה לו בליטה רבועה וקשה שהציצה מתוך כיסו. מופתע בחן יקותיאל את מכנסיו וגילה כי לא שלו הם ובעצם, קטנות הם עליו במידה לפחות (מצבו לא הביאו להבחין בכך ואי הנוחות שחש נכללה עם שאר תחושותיו). הוא פתח כפתור מכנסיו להקל על רוחו והוציא מכיס מכנסיו הזרות את קופסת הסיגריות שהוטמנה שם.

למרות שמעולם לא היה מעשן חשב כי אין שום סיבה שלא להתחיל עכשיו ותחב סיגריה אחת לפיו. טעם נשיקה מליל אמש, נשיקה מרה ויבשה, דבקה לזיכרונו. הייתה זו הפיסה היחידה שראשו הדואב הצליח לזכור, מלבד שתייתו המרובה והקצב, אותו קצב עמום החוזר על עצמו בלולאה בתוך ראשו.

ואש? חשב יקותיאל ובפיו ניצבת זקופה הסיגריה, דבר אינו כשורה.

לפתע צל סכך על פניו, רעש ניצוץ וחום להבה הופיעו ומאחוריהם, אוחז במצית, עמד נער צעיר ונאה.

"תודה" ענה יקותיאל, מנסה להיזכר מדוע נראה נער זה כה מוכר לו כך כשהוא מדליק ראשה של סיגריה הנזקפת מפיו.

"אבל אמרת לי שאתה לא מעשן" אמר הנער וקולו היה כמעט נעלב, הוא דיבר אל יקותיאל לא כזר ולא כמכר, כחבר דיבר עימו, חבר  טוב. "תמיד הם משקרים לי" מלמל הנער בינו לבינו, מבטו מכונס.

לאחר שתיקה ארוכה הבחין הנער באי נעימותו של יקותיאל ופנה אליו בהבנה "אתה באמת לא זוכר?" ובהשפילו עיניו בשנית הוסיף, "לפעמים הם לא זוכרים אחר-כך...". במבט בוחן שאף יקותיאל מלא ריאותיו עשן.

"לא..." ענה יקותיאל כמתוודה. "אינני זוכר דבר" קולו כמפוהק היה מפאת העשן היוצא ומתבולל באוויר העומד.

"לא את הלילה? לא את הבוקר? ולא את המתנה?"

"דָבָר", ענה יקותיאל, ראשו נע לשלילה בעוד הוא גולל במוחו את פשר המילה 'מתנה'. ראשו פעם בכאב, יום זה על כל מאורעותיו הכביד עליו והשמש הסוככת הוסיפה משקל על משקל.

שמש ערב החלה מאדימה בין שני מבנים אפורים וסנוורה את יקותיאל. אבני ירושלים שכיסו אותם היו לחומות הסוגרות עליו. טעם אפר הסיגריה דבק לחיכו, מר ויבש. שיעול עלה בגרונו אך נאטם בלועו כמסרב לצאת. כל ששתה ליל אמש שטף כגל את זיכרונו, ראשו הלם ובחילה נוראה תקפה אותו. הוא שמט את הסיגריה מידו והשפיל זוג עיניים זגוגיות שסימן שאלה נשלח מהן על הקרקע, מחפש אחיזה.  

"בחילה?" שאל הנער. קולו השיב את קיומו לעולמו המעורפל של יקותיאל. "לפעמים הם מקיאים וזה עוזר להם". המילים האחרונות נאמרו בקור.

עוד לא סיים הלה את המשפט שהגה והנה רכן יקותיאל מטה ושיחרר מפיו שצף קצף של נוזלים מרירים.

"התרופה, מרה היא ולפעמים הם מקיאים בגללה." הנהן הנער ואחז בכתיפו של יקותיאל שנתה ליפול על צידו.

השתעל יקותיאל, חוטי מזון עוד תלויים משפתיו והוא מנגבם בשרוול חולצתו. "דיברת על מתנה" כחכח יקותיאל, "איזו מתנה?".

"בגלל התרופה הם לא זוכרים. את שנתתי לך נתת לי." אמר הנער ומילותיו נשמעו כסיסמא סתומה, "לפעמים הם רוצים להשיב את מתנתם לחיקם. האם גם הוא רוצה?" קולו של הנער היה נוגה וזר מילותיו היו כמילים לא  שלו אשר נאמרו במעין הסכמה עם כורח ארור.

יקותיאל, שהבין במה מדובר (עד כמה  שניתן היה להבין), הרים עיניו בבעתה אל הנער. הלה הביט בו חזרה במבט כה שקט ושליו עד שחלחלה עלתה בגרונו של יקותיאל ושוב רכן הוא. אך קיבתו ריקה הייתה ומלבד טעם מר וחמוץ שמילא את לועו, לא פלט דבר.

הנער עמד, מביט בגביר המרוקק מולו בעין בוחנת שעה קלה ולבסוף הנהן בהשלמה מאוכזבת החל ממלמל בינו לבין עצמו "את שנתתי להם לעולם לא אוכל להשיב והנה הם מבקשים להשיב את שנתנו לי" ולאחר הוסיף, פונה ליקותיאל כשראה כי הלה השיב נשימתו "בוא". עוד לא שמעוֹ יקותיאל המשתעל, נסוב הנער והלך לו.

כשראה יקותיאל כי הנער הולך לו ונעלם החל עוקב אחריו בשתיקה כנועה.

ה.

הלכו הילכו  להם בינות רחובות ירושלים והנה פנה הנער ימינה אל תוך סמטא צרה שאין קרני השמש מגיעות אליה. לאחר שחצוה השניים, נעמד הנער דום והישיר מבטו.

תלים תלים של חול נעמדו לצידה האחד וחצץ ואבן נערמו לצידה השני. האדמה מולם נחפרה ופיגומים פיגומים ניצבו אילמים מברכים לשלום את השמש השוקעת בברק אחרון מקרניה. "הרי לך ירושלים", אמר הנער, "היות ומדי שנה אומרים בגולה 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה' ובכל זאת לא פוקדים אותה אף לא לביקור – היא בשלה נבנית וגדילה ונבנית. משל הייתה מחכה שתבוא השנה בה תהיה כבר בנויה ויבואו כל מבטיחי ההבטחות" ובשקט הוסיף, "שנה זו, כך נראה, לא תבוא לעולם". יקותיאל חייך, אמנם דר בירושלים כל חייו אך תל-אביב הייתה משאת נפשו. רוחות הים הנעימות, האוויר הסמיך וריח הזיעה נעמו לו יותר מרוחות ההרים. איפה שבירושלים עומד לו כותל בתל-אביב יש חוף, היה עונה כששואלים לדעתו בנושא.

"האם אי פעם נסעת בהרים המוליכים לירושלים מתל-אביב בשעת הזריחה?" שאל הנער הצעיר  "פתאום האופק הירושלמי, שער הגיא וההרים נצבעים זהב בעוד שלגבך מתגלה תל-אביב בחד-גוניותה האפורה, זו מתגלה רק בשעות שקטות אלה של הבוקר, בלילה העיר הזו כולה מתגייסת להסוות אפרוריותה בצבעים מלאכותיים". יקותיאל חייך, הרי זו השעה בה היה נוהג לחזור לירושלים, "לבלות את הלילות בעיר האשליות ובבוקר לעלות אל עיר המנוחות" הוא אמר בשקט. משפט זה, שהיה יוצא מפיו ברגעי אושר,  נאמר עכשיו בפנים קפואות וכמעט ללא קול.

"נלך" אמר הנער בניעור כתפיו ושב על עקבותיו חזרה אל הרחובות המפולשים והצרים של שכונות עיר הקודש.

הילכו השניים עוד מספר דקות והשמש הלכה ונעלמה לה ורק אלומות ארד בשולי הענן היו לה לזכר. רוחות ההרים של ירושלים שרקו בין המשעולים הצרים והכבישים.

תריס חנות עלה ונפתח. שבת יצאה עזבה לה והנה אנשים לבושים בחליפות עטורות גיהוץ ולובן יצאו את פתח בית תפילתם והם משיחים בינם לבין עצמם ושיחתם קורנת שלווה. יקותיאל רצה לקרוא להם, לצעוק את כאבו להולכים ושבים אך אלה מעולם לא ראו בו בן אנוש, רק בוז וניכור הכיר מדמויות אלו המתהלכות בצאת השבת כקדושים, מדוע עכשיו יוכל לפנות אליהם לעזרה? כל מה שהכיר מקדושים אלו אמר לו כי אם יפנה אליהם כל מה שיקבל בתשובה יהיה רק מילות שטנה ושמחה לאיד. ומדוע? חשב, האין שפתי כשפתם? האין שמי כשמם? התשובה לשאלות אלה תמיד הייתה ברורה לו אך מעולם לא הייתה בה הקלה.

פנסי הרחוב דלקו ואורם עודנו זעום ליד קרני השמש המשתהות באוויר בלעדיה. ליד שער ברזל נמוך המוביל לחדר מדרגות של בית דירות קטן נעצר הנער ויקותיאל עימו.

ו.

כשהגיעו לשער ביתו של הנער, דלת עץ רעועה ופרוצה, שאל אותו יקותיאל "כאן אתה גר?" מתעלם ענה הנער בעודו פותח את הדלת, "הם מרעישים כי אינם יודעים שאבי ישן, ידעו זאת מעתה ויסכיתו".

נכנסו השניים בפתח הדלת והנה הם בחדר לא חדר, ריק מתוכן ומלא זוהמה ושקט שרר בו כבחדר תפילה לאחר התפילה. ריח חריף ומר חדר אל אפו של יקותיאל והוא על-אף שמאומה לא היה בקיבתו רכן בשלישית ופלט כאדם שאכל לשובע.

"זה קורה" הנהן הנער באישור ולקח מטאטא מעופש שעמד ליד ארון ריק שדלתותיו הפתוחות שעונות היו על ציריהן העקומים כנוטות ליפול. את אשר טאטא דחף הנער אל מפתן ביתו. מבעד לתריסים המוגפים הציץ לובן אורו של פנס רחוב. תחת החלון, מיטה חסרת מצעים עמדה עירומה.

מוזר, חשב יקותיאל, אמר הנער כי אביו ישן והנה ראיתי את כל ביתו ואין פה איש מלבד שנינו.

הנער פנה לשידת מגירות שבלטה בין רהיטי הבית בניקיונה וניצבה כחדשה מאירה את החדר, על השידה הוצבה תמונה דהויה של גבר מזוקן היושב על כורסה ועיניו עצומות וזקנו ופאותיו הלבנות מוכתמות בצהוב הטבק. "יסלח לי כבודו", פנה הנער לתמונה, "גבר רצית ולגבר בכית והנה שוב נלקחת גבריותו של בנך". קולו של הנער רעד מפחד והוא פתח את העליונה שבמגירות השידה "אם יבקשו מתנתם בחזרה ייקחוה וילכו", סינן. המשפטים האלה נאמרו בהסכמה כנועה, משל היה הוא אסיר מוכה המקבל את דינו.

מבועת, צעד יקותיאל קדימה אל פי המגירה ומולו, זה ליד זה, ניצבו מספר אברי זכרות רפויים. כל אחד שונה בגודלו וגונו.

"ייקחו את שלהם וישאירו את השאר", לחש הנער והתיישב על מיטתו בעיניים מושפלות מטה וידיים כמוסות בין ברכיו, כילד מוענש היושב בפינת הכיתה ומאמץ גבותיו שלא לבכות.

"איזה מהם שלי?" שאל יקותיאל בקול חרד. "איזה מהם אקח?" הוסיף בשקט.

הנער לא ענה, נראה היה שהוא מנסה להיעלם אל תוך מיטתו, כתפיו כונסו קדימה וגבו התקמר מטה כמצייר סימן שאלה. יקותיאל הסב מבטו אל הנער, עדיין מחכה לתשובה אך כל שראה הוא את הילד המתכדרר הזה מתנדנד הלוך ושוב.

מיואש גולל יקותיאל בתוך פיסת בד שהייתה זרוקה לרגליו את האבר הראשון שידו אחזה בו ופנה ללכת בזריזות.

בהגיעו אל הדלת היוצאת מהבית אל עולם השפיות עצר יקותיאל מתמהמה והביט בנער. הנער הרים מבטו, כמו חש כי מביטים בו ובעיניים נוצצות שאל וקולו קולו של ילד, מלא תום ותהייה; "מדוע אתה לובש את מכנסיי?" יקותיאל הביט בו ולא השיב.

"הם שלי, תחזיר לי אותם! אסור לקחת בלי רשות!".

עיניו של יקותיאל נפערו לרווחה, נחיריו התרחבו, הוא שמט מידו את החבילה שאחז בה ופנה אל הנער. מעולם לא היה אדם אלים, הוא לא זכר אפילו סתירה שסתר אך הנה הוא רוכן מעל הנער ובאגרופים קמוצים הולם בפניו בחוזקה, הוא לא יכול היה לעצור זאת, לא יכול היה לחשוב, כל היום הזה שתק ועכשיו הגיע תורו לדבר. "אסור לקחת בלי רשות?" צווח בעודו מנער את הנער בחזקה בכתפיו וסותר לפניו, "מה איתי?!" הוא הלם באגרופו בפניו של הנער. "מה עם הכבוד העצמי שלי?" דם זלג מפרקי אצבעותיו אך הוא לא חש כל כאב. "מה עם השפיות שלי?!" המשיך זועק ומכה, מכה וזועק "מה איתי?!".

מתנשף הוא עצר. הילד ישב וראשו מוטל לאחור בשיעול קטוע הרים ראשו מעט והסיט עיניו אל יקותיאל, עיניו נראו כמבקשות להיבלע בארובותיהם וצבעם שחור וסגלגל, אפו היה לבן ונפוח ודם ניגר מנחיריו. שקט שרר בין השניים. עיני היוקדות של יקותיאל ננעצו בפניו של הנער והנה הוא מחייך. "גבר מכה, גבר לא בוכה", לחש הנער בקול לא שלו. כבשיכרון קרב התחיל מכה יקותיאל את הנער שנית ובכל מכה נטה כל גופו לעברו, לא ידע עוד אם הוא הולם באגרופיו או אם כל גופו היה לאגרוף אחד כל שידע היה צחוקו של הנער שבקע מגרונו עת הלה רכן כדי לירוק דמו.

ש.

כששכך הצחוק ושבה הדממה אל החדר חזר יקותיאל אל גופו, הוא הביט סביב והחל צועד לאחור מבוהל, לקראת צאתו רכן מטה ואסף לידיו החבולות את החבילה שלו.

הוא לא זכר דבר מאותם רגעים, רק נשימתו הכבדה ואצבעותיו האדומות היו לו לעד. הוא לא ידע מה היה על הנער, האם הוא מת? הוא חשב על אביו של הנער, הקם משנתו לגלות את בנו שרוע פרקדן, אך האם היה לו אב? מיותר לחשוב על כל אלה, ככל שאחשוב על כך יותר, יותר אתקרב לשיגעון.

כשיצא את הבית היה הכול חשוך סביבו, פנסי הרחוב כבו. הוא רץ ברחוב מבלי לדעת לאן, פונה בכל פניה שהוא רואה.

לפתע הבין שהחושך מקיפו מכל עבר זה זמן רב, ושהוא לבד, רק הוא והבתים על אבניהם הכסופות באור הלבנה. הוא המשיך לרוץ אנה ואנה וגילה שהחושך והבדידות נעים איתו.

הוא פנה אל סמטא חשוכה שריחה היה לו מוכר, אולי כאן ימצא אור, אולי כאן ימצא עזרה אך גם שם היה לבדו.

הוא המשיך חוצה את הסמטא. רגליו כשלו והוא מעד, נפל והתגלגל. ראשו נחת על ערימה של חול. הוא הרים את ראשו וראה עצמו מוקף, סביבו עמדו בגאווה פיגומים פיגומים והם בורקים באור הלבנה, מביטים עליו, שופטים אותו. הוא השפיל מבטו מפניהם ביראה, בבושה. במאמץ להתחמק, לנצח, הוא טיפס על תל החול עליו נחת ונשכב על גבו כאילו הייתה זו פסגה כבושה. רוחות ההרים של ירושלים שרקו באזנו, חדרו לעצמותיו, אידו את זיעת מאמציו. העיר הזו, העיר שכה שונאת אותו לכדה אותו בין סמטאותיה הצרות. לכדה אותו בכשפיה העתיקים והנה הוא שלה ושפתו שפתה. "איני מבין" אמר "איני מבין דבר".