עם התקליט בידינו ואוסף של מתנות קטנות מחנות תיירים המצאנו בדרך, חזרנו אל המלון שלנו, שם חיכו לנו המזוודות, מוכנות לדרך אל התחנה הבאה - רומא. המלון סיפק לנו כרטיס נסיעה חינם בתחבורה הציבורית של ז'נבה לכל שהותנו וזה היה הזמן להשתמש בו. כך, גם הנסיעה אל שדה התעופה, כמו הנסיעה ממנו לפני-כן (האמנם חלפו להם רק יומיים מאז שהגענו?) הייתה בחינם. כששאלתי את פקידת הקבלה של המלון איזה אוטובוס עלינו לקחת לשדה התעופה. היא הסבירה לי את כיצד ללכת אל התחנה, ושההליכה נמשכת בערך ארבע דקות. לאחר מכן היא הוציאה כרטיס ישן שהכיל את שעות האוטובוסים. בטבלה היא הראתה לי שיש אוטובוס בעוד שש דקות ועוד אחד עשר דקות אחריו, והציעה לי לחכות כאן מספר דקות לפני שנצא.
יצאנו לדרך. כמובן שפספסנו את האוטובוס וחיכינו לבא בתור. כשהגענו אל התחנה היא הייתה ריקה, אך בשלוש הדקות האחרונות להמתנה שלנו היא התמלאה באנשים. שווייצרים.
היה שלום ז'נבה, עוד אשוב אלייך בתקווה בקרוב, והיה שלום לך שווייץ. אני מודה לך על הכנסת האורחים הנעימה שלך, מקנא בך על הסדר המושלם שלך, אני מקווה לזכות למות בחיקך כשנכדיי כבר יראו לי תמונות של נינים.
את לימדת אותי שיש להילחם על הדרך שלי ולא פחות מכך - להילחם על איכות התנועה של אדם בדרכו. את לימדת אותי שאם רק ניתן לאדם להשיל מעליו את כבלי שכלו הוא יוכל ליצור דברים נפלאים ולברוא עולם שבו לא רק אפשר לחיות - זה גם די נעים לחיות בו, עולם שבו האל מפנה את חוקותיו בפני חוקיו של האדם. ואלה, גם אם הם רבים יותר ומפורטים יותר, מהווים מקור של חופש, להבדיל מחומה או גבול.
טיסתנו לרומא הייתה קצרה וחסרת אירועים. כשהגענו לנמל, מצאנו את עגלת התינוקת שלנו זרוקה לה בצד, במרחק שישה מטרים מהמקום המסומן לעגלות ולמטען חורג. לא דורותי, אנחנו כבר לא בז'נבה.
ידענו מראש שאת הדרך למלון, בשעה שכבר השמש מאיימת לשקוע, אנחנו רוצים לעשות במונית. הוזהרנו שלא לקבל שתדלנים ושעלינו ללכת ישירות לתחנת המוניות, אבל כמו תמיד, בסחרחורת הזאת של מקום חדש, כשהריאות עוד לא הסתגלו לאוויר החדש והשכל מתאמץ להבין את מארג הסמלים החדש שיהיה עליו להתרגל לפענח מעתה והלאה, לתכניות יש נטייה להשתנות ברגע.
"טקסי?" שמענו מישהו אומר והלכנו אחריו כמו עיוורים. הוא הוביל אותנו למכונית מסחרית שחורה, עם חלונות שחורים, שם פגשנו בחברו הנהג והשניים כבר החלו להעמיס את מזוודותינו לאחורי הרכב. לפני שהבנו מה קורה, היינו שלושתנו במושב האחורי של מסחרית עם שני זרים (אחד מהם מגודל במיוחד) נוסעים בדרך שאנחנו לא מכירים, ללא יכולת לדעת לאן היא מובילה אותנו והאם היא מובילה אותנו בדרך הנכונה. "נחטפנו" לחשתי לאשתי.
בדקתי את הטלפון שלי. לא הייתה לי רשת, ולא ג'י פי אס. שום דרך לדעת היכן אנחנו ולאן אנו הולכים. בנוסף לכל אלה, מה שהעלה את סף החרדה הכללי היה שהנסיעה הייתה ארוכה מאוד ובדרכים כל כך ראשיות שבדרך ראינו שילוט אפילו לערים כמו פירנצה.
"אתה רציני?" שאלה אותי אשתי, והשבתי לה שלא, זו הייתה סתם בדיחה גרועה, אבל גלגלי השיניים של הראש שלה כבר החלו בעבודה המורכבת של ניתוח מהלכים. כבר אמרתי מקודם שאשתי הייתה ספורטאית מקצועית, הספורט שבו התמקדה בשנות החטיבה והתיכון היה אמנות הלחימה הקוריאנית טאי קוואן דו.
למען האמת נפגשנו בילדים באותו החוג. אחרי מספר שנים בהן למדנו את כל התנועות, המכות, ההגנות והפומסאים השונים הגיע מאמן מלונדון לצפות בתלמידים. המורה שלנו בחר בשני תלמידיו הטובים ביותר - אשתי ואני - והורה עלינו להילחם זה בזו. זה היה הקרב הראשון שהיה לשנינו. קרעתי לה את הצורה. שנינו היינו מדוכדכים בסוף הקרב, אני על כך שהאמנות היפה שלמדתי עברה שינוי והפכה פתאום לספורט תחרותי, היא בגלל שהיא הפסידה. אחרי כן היא כתבה ביומן שלה על איזה תום אחד שניצח אותה, ושהוא שוויצר כזה שעושה כל הזמן שפגטים וגלגלונים במקום להתאמן. אחרי אותו אירוע, אני פרשתי מהספורט והתחלתי ללמוד אמנות חדשה, נגינה בגיטרה, שתלווה אותי לשארית חיי, והיא המשיכה להיות שש פעמים אלופת ישראל. עכשיו, בטעות, לחצתי על הכפתור שהעיר את הלוחמת. יכולתי לראות איך היא שוקלת את היעילות וההשלכות של פעולות הגנה והתקפה שונות. אם תהיה בעיה אמתית, אמרתי לעצמי, פשוט תקשיב לאשתך.
"אני די בטוח שהכול בסדר" לחשתי לה בניסיון להרגיע אותה, אבל היה מאוחר מדי. עד שנגיע בשלום אל היעד, אאלץ לנסוע בחבר שני זרים, תינוקת ופנתר.
צ'יקו ודיקו הורידו אותנו ביעד המבוקש ועזרו לנו להוריד את הדברים, רק אז גילינו שאין להם מושג באנגלית ולכן הם לא דיברו כל הנסיעה.
כך הגענו לדירה שלנו ברומא, בעל הדירה הראה לנו את מיקומם של כל הדברים ומיהר ללכת, כשיצאנו למרפסת פתאום ראינו בוהקת, בקו אווירי של לא יותר משש-מאות מטר, את הכיפה המרהיבה של הוותיקן. "פאק!" פלטתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש, "הי!" אמר לי בעל הבית שבדיוק הלך לו על השביל מתחת למרפסת. חמש דקות ברומא, חשבתי לעצמי, וכבר אתה מוציא שם רע לישראלים.
