ירושלים של מטה - 305 - החייזר מאחיהוד

אנחנו ממשיכים בפלאשבק לעונה השלישית של התכנית הטובה ביותר בתולדות האודיו "ירושלים של מטה". והפעם, אחד המתחרים הגדולים ביותר לפרק המטורף ביותר שעשינו - הפרק שבו הוכחנו שחייזרים נחתו בישראל. אני יכול להעיד על עצמי שמאז המחקר הזה אני מאמין. אם תקשיבו, לא תוכלו שלא להאמין.

הגיבורים החדשים, פרק שלישי – חייזרים, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

לאורך הדיונים שלנו על חייזרים, החל מג'יורדאנו ברונו ועד דארווין ראינו קשר היסטורי מעניין בין חייזרים ודת. במובן מסוים החייזרים הם התשובה החילונית לרעיון הדתי של 'שוכני רקיע'. קשר זה מתחדד כאשר אנו רואים את היחס בין נביא החילוניות פרדריך ניטשה והחייזר המפורסם ביותר בעולם – קאל אל, הלא הוא סופרמן.

ניטשה, אחרון ההוגים הגדולים של המאה ה19, קיבל מקום של כבוד, כאחרון הפילוסופים הרומנטיים וראשון הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים. הוא מייצג גישה שרואה באדם כאדון לממלכתו, יצור שאינו כפוף לכל שליטה עליונה של אלים, אלא רק לרצונותיו שלו ובראש ובראשונה רצונו של האדם לעוצמה. הוא ראה בדת סיפור תרבותי במקרה הטוב ושקר ממוסד במקרה הרע. ובמוסר הדתי ניסיון תיאוקרטי לשימור יחסים חברתיים בין אדונים חברתיים. הוא מבדיל בין מוסר של טוב ורע, מוסר של עשה ולא תעשה, שמייצג עבורו מוסר של משרתים, ומוסר של אדונים אשר רואה את הצד החיובי של המטבע המוסרי לא בהתנהגות טובה לפי הכללים המוכתבים מלמעלה, אלא בהגשמה עצמית – במימוש הפוטנציאל האנושי הטמון בכל אדם שמצליח להתגבר על אנושיותו.

כמודל לדמות הנעלה הזו המתעלה מעבר לטוב ולרוע ניטשה מתאר את העל-אדם, הÜbermensch. אליבא דניטשה, זמן רב מדי נדרש האדם להיות כפוף לאדוניו, יהיו אלה מלכים או אלים, להתכחש ליצריו, להיבטים החייתיים שבוערים בתוכו, ולעצמו ועתה הגיעה השעה שהאדם יגשים את הפוטנציאל החבוי בו ויהיה חפשי לרדוף את האידיאל האותנטי שלו.

בעשורים הראשונים של המאה העשרים, הרעיון הזה כבש את אירופה מהר יותר מנפוליון, בכל מקום צצו כיתות דיון אשר עסקו ברעיונותיו החדשים של הנביא הזה של הפוסטמודרניות. אבל בשום מקום לא הייתה השפעה מכרעת יותר מאשר בגרמניה ובארצות הברית.

בגרמניה, רעיון הÜbermensch, לכד את עיניהם של קבוצה רדיקאלית בשם המפלגה הנאציונאל-סוציאליזם. מהרגע שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה הם פעלו להגשמה ביולוגית של האידיאל הניטשיאני הזה. דרך הסילוף הנאצי, האוברמנטש הוא הפוטנציאל הגלום בעם הגרמני, אם יוכל זה לנקות את עצמו בגורמים מטמאים זרים ולרומם את עצמו לדרגה עליונה. כדי להגשים את האידיאל הזה הנאצים פעלו בשתי דרכים, האחת היא השבחת הגזע דרך סירוס אנשים בעלי פיגור שכלי, והשמדה סיסטמתית של היהודים, הצוענים ושאר העמים הזרים החיים בתוכם. הדרך השנייה, והפחות מדוברת הייתה השבחת הגזע על ידי בניית מחנות השבחה גרמניים; חוות שבהן זיווגו בין נשים יפות וחכמות לספורטאים ואינטלקטואלים במטרה ליצר Übermensch אמיתי. הזמרת פרידה לינגסטד, הידועה יותר בתוך הג'ינג'ית מלהקת אבבא, נולדה במתחם כזה.

לצורך הפרוטוקול חשוב להעיר שפרדריך ניטשה עצמו שנא אנטישמיות, או כל ייצוג של שיפוטיות שאינו מושתת על האדם כיצור פרטי ואוטונומי. הוא אפילו סיים את הקשר עם חברו הטוב המלחין ריכארד וואגנר לאחר שהלה פרסם מאמר אנטישמי.

במקביל לעיוות הגרמני היודע לשמצה, בארצות הברית נחלו רעיונותיו של ניטשה הצלחה אדירה. התרוממותו של האדם בכוחות עצמו אל מעבר לערכים ולתנאים של מוסר של משרתים התאים כמו כפפה לרעיון הקפיטליסטי של החלום האמריקאי, לפיו האדם יכול, בעזרת נחישות, התמדה ועבודה קשה, לרומם את עצמו לחיים של עושר ואושר. בתרגומים הראשונים לאנגלית של ספריו של ניטשה, רעיון הÜbermensch, תורגם מילולית – Superman. ובשנות השלושים רעיון זה החלק לקרום עור וגידים בדמות העל-אדם כגיבור תרבות.

הדוגמה הראשונה לעל-אדם מסוג זה, הופיעה בספר המדע-בדיוני של פיליפ וויילי "גלדיאטור" – בספר זה מדען מייצג נסיוב הנותן כוחות על לנוטל אותו. כשאשתו יולדת את בנם הוא מזריק לו את החומר בלו ידיעתה וזה הופך במהרה להיות אדם חזק ומהיר. מתואר שהוא יכול לקפוץ מעל בניינים גדולים ושהוא חסין כדורים. בסיפור הגלדיאטור הופך להיות מגן אמריקאי ומציל אל ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. הסיפור הזה הוא לא רק המקדים הישיר של סופרמן – הוא גם הדוגמה הראשונה של תת הסוגה של המדע בדיוני הקרויה "סופר גיבורים". אמנם, היו גיבורים בעלי כוחות על עוד מימי יוון העתיקה, כמו הרקולס, אך אלה לא היו בני אדם אלא כוחם נבע מקשריהם עם האלים. המודל החדש של הסופר גיבורים מביא גיבורים שבעזרת כלים מודרניים כמו המדע (גלדיאטור, קפטן אמריקה, ספיידרמן), הטכנולוגיה (בטמן), או אפילו האבולוציה (X-מן) מתרוממים לדרגה חדשה ביכולות האנושיות.

סופרמן, על כל אנושיותו ועל-אנושיותו, הוא יצור חריג במארג הסופר-גיבורים האלה. הוא אינו אדם כלל וכלל – הוא חייזר. על פי הסיפור שלו הוא הגיע מכוכב אוטופי שקרס אל תוך עצמו בין אם מסיבות גיאולוגיות ואסטרו-פיזיקאליות, או מסיבות "אנושיות" כמו שחיטות ותאוות בצע (הסיבה הרס כוכב קריפטון משתנה מגרסה לגרסה, בהתאם למערכת האמונות של הזמן שבו ייצרו את הייצוג החדש לסיפור.

מצד אחד, סופרמן הוא מעין המשך של אותו המבט המכוון מעלה ומצפה לישועה – הוא המושיע הטוב של העולם החילוני. אבל מצד שני, סופרמן מייצג שינוי עמוק יותר בחברה האמריקאית. כדי להבין את הנקודה הזו עלינו להסתכל על העקרונות המנחים את סופרמן.

נאמר לנו שהמוטו של סופרמן הינו "אמת, צדק והדרך האמריקאית". ראשית אנו יכולים לשאול האם לא מספיק שסופר-מן יפעל מתוך עקרונות של אמת וצדק? מדוע אנו חייבים גם את 'הדרך האמריקאית'? אבל מה היא בדיוק אותה 'דרך אמריקאית'. על פי האתוס האמריקאי עצמו 'הדרך האמריקאית' היא דרך היוזמה והשגשוג, אבל בנרטיב של סופרמן דרך זו מיוצגת דווקא על ידי לקס לותר – אויבו האנושי, אנושי מדי, של סופרמן.

בשביל להבין מה היא בדיוק הדרך האמריקאית עלינו לראות מה חוזר על עצמו בכל גרסה של סופרמן. כלומר, מה הוא תנאי הכרחי בסיפורו של סופרמן, לצד כוחו ובגדיו? התשובה לכך הינה מטרידה ומפתיעה – בכל סיפור של סופרמן כוחו של העל-אדם מוצב אל מול ונגד כוח שווה בדמות מרושעת. בין אם כוחו של האיש הרע שווה לסופרמן בזכות יכולות פיננסיות, כמו בדוגמא של לקס לותר, או שמדובר ביצור רשע בעל כוחות שמהווה איום מהותי על סופרמן. סופרמן לא יכול, כמו ספיידרמן ובטמן, להסתפק באויבים אנושים – להציל נשים משודדים וערים משלטונות של מאפיונרים, הוא חייב אויב חזק שיצדיק את כוחותיו.

אם נקשור בין התנאי הזה והמושג ה'דרך האמריקאית' נוכל לראות שגם ארצות הברית עצמה חוותה שינוי במהלך שנות השלושים. עד אותן שנים ארצות הברית הייתה אומה בדלנית שהתנגדה מאוד להתערבות במאבקים של אומות אחרות. היא נגררה בעל כורחה לתוך מלחמת העולם הראשונה וקולות רבים בחברה האמריקאית התנגדו בתוקף ללקיחת חלק במאבק של אימפריאליסטים מלוכניים כמו בריטניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית. אבל מאז סופרמן אנו מוצאים ארצות-הברית אחרת. אומה שבכל דור מוצאת לעצמה ארכי-אויב בדמות זו או אחרת אשר זו חובתה המוסרית להילחם בו בשם הצדק. גרמניה, יפן, קוריאה, קובה, רוסיה, וייטנאם, איראן, עירק, אפגניסטן - כולן היו, בשלב זה או אחר האויב הרשע שאמריקה צריכה להציל את העולם מפניו. אינני מתכוון לדון כאן בצדקתה של מלחמה זו או אחרת, אלא להצביע על התבנית החוזרת על עצמה במדיניות החוץ האמריקאית.

סופרמן, כמובן, אינו אשם בגישה מדינית זו, אבל הוא מכיל בתוכו את אותם עקרונות המובילים אותה. לא בכדי לכל דור בחברה האמריקאית הייתה, לצד האויב הזר, גם גרסה משלו לגיבור הזה – שבאופן כה אמריקאי, הוא לא נולד בארצות הברית, אבל הוא היגר לשם ואימץ את ערכיהם.

לפני שנסיים עם פרק החייזרים, אני רוצה להתייחס בהערה אל הנקודה האחרונה בשיח החייזרים בתקופתנו – תיאוריית החייזר הקדמון. לפי גישה זו, כל ההתפתחויות של האדם, שהפכו אותו מצייד ומלקט ליצור חברתי, הינם תוצאה של התערבותם של חייזרים. אינני מוצא את התיאוריה הזו ראיה לתגובה מושכלת אבל, אחרי כל דיוננו אנו רואים כאן כמה מהבעיות שהעלנו בפרק זה; ראשית, בעידן שבו 'אין אלוהים' זה היה רק עניין של זמן עד שנייחס לחייזרים את התכונה האלוהית הבסיסית ביותר – הבריאה. שנית יש כאן גם מידה של אותם ערכים אימפריאליסטים מערביים שרואה בתרבויות זרות כמו האינקה תרבויות נחותות שלא היו יכולות ליצור את אותם מונומנטים אדירים או להגיע למתמטיקה המורכבת של האסטרונומיה שלהם מבלי התערבות חיצונית (או חוצנית). 
לפרק הבא

הגיבורים החדשים, פרק שלישי – חייזרים, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בספרו של ה. ג'. וולס, "האנשים הראשונים על הירח", ישנו רגע שבו מוצאים גיבורי הספר שיצורי החלל משתמשים בזהב כחומר לכליהם. התגובה של אחד מהם היא זו: "עלינו לנכס את הירח הזה! זהו חלק מעולו של האדם הלבן". באופן מיידי, כאשר נמצא שישנם משאבים שניתן לנכס, גיבור הסיפור מבקש ליצור מהירח קולוניה בריטית. הביטוי שבו הוא משתמש 'עולו של האדם הלבן', לקוח משירו של רודיארד קיפלינג "עולו של האדם הלבן" הקורא לבני התרבות לכבוש, לנצח ולהביא תרבות לברברים הבורים מאפריקה, ארצות ערב, והמזרח הרחוק. השיר פורסם בשנת 1899, בשיאו של עידן האימפריאליזם האירופאי.  ספרו של וולס 'האנשים הראשונים על הירח' הוא, במובן מסוים,  ביקורת על הקולוניאליזם הבריטי בכך שהגיבור המבקש להפוך לכובש מתואר בספר כברברי חסר תרבות שרק מחפש כיצד להתעשר, ואינו שם לב לאופן שבו הוא נוהג במארחיו שוכני הירח. בסוף הספר מתואר נספח שבו חברו של הגיבור, המדען הנאור המייצג את הגישה העדיפה של כבוד הדדי בתמורה לשגשוג הדדי, מלמד את שוכני הירח על המושג האנושי 'מלחמה'. שוכני הירח מזועזעים שבכוכב הכחול ישנם גזע של יצורים שמוכן להרוג אחד את השני בשביל דברים שוליים כמו גבולות ומשאבים.

למרות ש'האנשים הראשונים על הירח' הוא אחת מיצירות חקר החלל הראשונות, והוא ביקורתי כלפי הגישה הקולוניאליסטית ששלטה בעידן שבו הוא נכתב, הז'אנר הספרותי העוסק במסעות החלל למיניהם מושפע בדרכים רבות מהקולוניאליזם, לאו דווקא באופן ביקורתי.

ראשית, מערכת המושגים שבה משתמשים ב"אופרות החלל" השונות האלה לקוחה כולה מהז'אנר המקדים שלה – ספרי המסע הימיים, סוגה שבמאה ה-19 הגיעה לפסגה מסוימת הן מבחינה איכותית והן מבחינת פופולאריות.

הנטייה הראשונה, בבואנו לדבר על סיפורי המסע הימיים של המאה ה19, היא להתחיל מהגדולים שבהם – 'לב האפילה' ו'מובי דיק'. ספרים אלה, יצירות מופת לכל דבר, אינם ייצוגיים לסוגה הזו, שכן הם כבר מניחים היכרות עמוקה איתה ומבקרים אותה מתוך כך. ספרי המסע הפופולאריים היו יותר דומים לסרט 'מכרות המלך שלמה', גדושים בהרפתקאות עשירות באוריינטליזם, גזענות, ובורות תרבותית. גיבור הספר יוצא בדרך כלל למסע ימי, פוגש בברברים קאניבליים, בורח מהם, מוצא אוצר, חוזר לעולם הלבן עם כסף וסיפור.

אם נשאל מה היה ספר המסעות הימי הראשון יכול להיות שנאלץ להשיב 'האודיסיאה', מאז ועד המאה ה16 היו ספרים רבים ושונים שתוכנם נסוב סביב מסע ימי, אבל במאה ה16, עידן מגלן, העולם היה מוצף ביומנים חצי-בדיוניים של ספנים. בבואנו למאה ה18 אנו מוצאים יצירות הנוגעות בתחומנו עם 'מסעות גוליבר' של סוויפט, 'רובינזון קרוזו' של דניאל דפו, ויצירותיו של סופר שהיום כמעט ושכך בשם טוביאס סמולט – 'הרפתקאותיו של רודריק רנדום', ו'הרפתקאותיו של פרגרין פיקל'.

אבל בבואנו למאה ה19, במיוחד באנגליה, אנו מוצאים כמות אדירה של יצירות מהסוגה הזו, תחילה רובן היו יצירות לא בדיוניות, אבל למציאות יש נטייה לאכזב את הקורא, ובמהרה החלו צצים עוד ועוד יצירות בדיוניות.

 ראשוני הסופרים של הסוגה הזו היו ג'יימס פנימור קופר, אשר בילה חמש שנים כימאי לאחר שהועף מאוניברסיטת ייל בעקבות נטייה להתבדח יתר על המידה. ספריו כמו 'הנווט' ו'אריות הים', מתארים את האדם ברגעי ההתעלות שלו, הפיזית כמו גם המוסרית'. לצד קופר ניצב קפטן פרדריק מרייאט, אשר נכנס לצי הבריטי כשהיה רק בן 14, טיפס בסולם הדרגות על לדרגת קפטן ולבסוף פרש כדי לכתוב. ספריו כגון 'פיטר סימפל' ו'ג'ק העני', נחשבים עד היום ספרי הרפתקאות מהנים.

אלה היו כאמור הראשונים הגדולים בסוגה הזו, לצדם ניצבו שפופים עשרות, אם לא מאות, סופרים בינוניים שנשכחו מההיסטוריה, סופרי נוסחה שחיפשו דרך קלה להרוויח כסף על גב הדרישה הציבורית. הגישה הרווחת בספרים הללו הייתה עליונותו של האדם הלבן, אשר, הודות לניוטון וחבריו, פתר את כל מה שצריך לפתור בנוגע למדע ודת ולפיכח כל דת אחרת, בין אם היא של הזולו או של האינקה, אינה אלה דוגמה נוספת של עבודת אלילים.

אל תוך הז'אנר האלה נכנסו ענקי הז'אנר ג'וזף קונרד והרמן מלוויל. אבל לפני שניגע בהם, חשוב להזכיר את הנגיעה בז'אנר על ידי סופרים אחרים; אדגר אלן פו, אשף האימה והסופר שהמציא את הסיפור הבלשי, כתב רומן בשם 'סיפורו של ארתור גורדון פין' המתרחש כמעט כולו בים הגדול בדרך לאנטארקטיקה. ברומן הזה, שהיה הרומן הארוך היחיד שפו כתב, אנו רואים כיצד רעב, בדידות ותשישות הופכים גם את המתורבת שבאנשים לקניבל פראי. זו היא ביקורת על הגישה האליטיסטית שבאה לידי ביטוי ברומנים הזולים של התקופה. כמו כן, איננו יכולים להמשיך מבלי להזכיר את העובדה ש'פרנקנשטיין' של מרי שלי הוא גם סיפור מסע ימי המתרחש כולו על ספינה בדרך לקוטב הצפוני.

אבל דומה שהביקורת הגדולה ביותר באה דווקא מקונרד ומלוויל, מכיוון שהם לא רק ביקרו את האימפריאליזם הבריטי, אלא את כל התפיסה של המאה ה19 של אחרי המהפיכה התעשייתית. הם ביקרו את השחצנות של האדם הלבן להאמין שהוא, עכשיו שהוא מחזיק בידיו את כוחה של המכונה התעשייתית, ניצב בעולם הגדול כשליט יחיד שעמים אחרים והטבע עצמו, נתיניו.

ב'לב האפילה' של קונרד, אנו בראש ובראשונה נתקלים בסיפור שלא ניתן לסמוך על המספר שלו, הוא כל הזמן מתנצל ומסביר שהוא לא זוכר הכול, או שמילותיו אינן משיגות את מה שהוא מבקש לגעת בו. חוסר היכולת הזו שמזכירה ניסיון פסיכולוגי להוציא טראומה מודחקת, ניצב בסיפור אל מול ה'נאורות החדשה' בפניו של האדם אותו הוא מבקש למצוא - מפקד לבן שעבר לצדם של הפראים, לחיות בחיקם כשליט אכזר.

"האימה האימה" אותו ביטוי מפורסם שמובא בסוף הספר כאילו יש בו מעין הסבר או פתרון לבעיה, נשאר חסר פשר בקונטקסט הזה של הסיפור; האם זו האימה של הפרא הלבן שאיבד כל דמות אנושית? או אולי זה מה שנשאר בליבו של המספר, אחרי שכל המילים יצאו ונשארה התחושה? כמו כל שאלה טובה, גם לזו אין תשובה סופית.

ב'מובי דיק' הסיפור כולו נע סביב הניסיון של אחאב לתפוס את הלוויתן הפיזי במרחב הפיזי, כמו גם ניסיונו של ישמעל, המספר, לתפוס את הלוויתן כרעיון או מושג מטאפיזי. מלוויל ממלא את הספר באוצר אנציקלופדי של מושג הלוויתן בספרות, באמנות, בהיסטוריה ובתעשייה, שבאותה תקופה נשענה על שומן לווייתנים. כל הניסיונות האלה, הפיזיים והמטאפיזיים, כושלים. האנציקלופדיה, מלאה בשגיאות והמסע שבה היא נכתבת נגמר באופן טרגי.

מלוויל טוען ומוכיח את טיעונו, שלא ניתן לתפוס את הלוויתן. שלא ניתן לאחוז בטבע הפראי בקלות שבה אוחזים בספר. טיעון זה חזק כלפי כל מושג מהמושגים המרכיבים את העולם במאה ה19, והוא מבשר את חוסר הביטחון שלנו, כצאצאי המאה העשרים, כלפי מושגים סגורים. היום אנו מוצאים את הטיעון שאין ביכולתנו להכיל או להבין את כל המשמעות של מושג זה או אחר, כשם שלא ניתן להכיל או לדעת כל מה שניתן לדעת על אופיו של האדם. אבל הבנה זו באה אחרי שנים של מודרניזם, פוסט-מודרניזם, פוסט-סטרקטורליזם ועוד פוסטים ואיזמים רבים ושונים, במילים אחרות אחרי מאה שנים של התדיינות סביב הבעיה שהועלתה באלגנטיות על ידי מלוויל וקונרד.

 אחרי היצירות האלה היו עוד יצירות בז'אנר המסע הימי, כמו לדוגמא 'אי המטמון' של סטיבנסון, אבל בהחלט ניתן לראות דעיכה של הסוגה הזו עד שהיום היא כמעט נעלמה.

בד בבד עם הדעיכה של הז'אנר הזה החל מתגבש הצאצא הישיר שלו – המסע הבין-כוכבי. היום אנו לוקחים כמובן מאליו שמסע בחלל מתרחש בתוך 'ספינה' עליה מפקד קברניט, ספינת החלל גם 'עוגנת' בין מסעותיה. אין סיבה טובה שלא נדבר על מטוסי-חלל אשר נוחתים במקומות שונים, אך סיפורי החלל הקדימו את המטוסים בכמה עשורים והם התבססו על מודל שהיה שיא הטכנולוגיה של התקופה – הקיטור.

הדוגמא האהובה עלי היא זו של הטכנאי – בימי המסעות הגדולים של המאה ה19,  כאשר קרבי הספינה היו מלאים במכונות ייצור הקיטור, לא היו טכנאים ומהנדסים טובים מהסקוטים. דבר זה היה ידוע לכל ולא פעם היינו מוצאים ספינה הולנדית, אמריקאית או בריטית, עם סקוטי בתוך הטכנאי שלה. זו הסיבה שאנו פוגשים את 'סקוטי' בסדרה 'מסע בין כוכבים' – סקוטי בעל המבטא הסקוטי הכבד הוא מכונאי הספינה כי הוא תמיד היה מכונאי הספינה, גם לפני שהיא נעה בחלל.

בתחילת המאה ה20, היו יותר מסעות ספרותיים בחלל מאשר בכל תקופה אחרת, עדכונים בטכנולוגיית הדפוס אפשרו ייצור מאסיבי של ספרות בעלות זולה, ספרי כיס בעלי כריכה דקה. לצד רומנים רומנטיים שלא איבדו פופולאריות מאז יוון העתיקה, שני ז'אנרים ספרותיים שלטו ביד רמה על כל האחרים; המערבון, והמדע-בדיוני.

אלו לא היו מערבונים ברוח סרג'יו ליאון או יצירות מדע בדיוני איכותיות כמו של אסימוב או פיליפ ק. דיק, אלא ספרות זולה שנכתבה במהירות לפי משקל. הוצאות הספרים שילמו לסופרים בעבור כל עמוד שהם כתבו ולכן הסופרים היו כותבים כל ספר במהירות רבה ככל האפשר, לעיתים בתוך פחות משבועיים, כדי שיוכלו להמשיך ולהתקדם לספר הבא.

כדי לעמוד בהספק כזה מרשים, חייבים לבוא וויתורים בתחומי העלילה ואיכות התוכן. הספרים נכתבו בשפה פשוטה, ועלילתם נעה תמיד במסלול קבוע: איש חלל נכנס לחללית, מגיע לכוכב מוזר, פוגש חייזרים רעים, בורח מהם ושב עם שלל, לעיתים בדמות עלמה צעירה ויפה. במקבילת המערבון, אנו פוגשים בקאובוי צעיר שיוצא לערבה, פוגש אינדיאנים רעים, בורח מהם ושב עם שלל, לעיתים בדמות עלמה צעירה ויפה.

אנו יכולים לצחוק על הסגנון הזה, תוך התעלמות מהעובדה שחלק גדול מסרטי האקשן, המותחנים למיניהם וסרטי ההרפתקאות שלנו עדיין פועלים לפי גרסה דומה של הנוסחה הזו, אבל ניתן לנקות בעמדה ביקורתית יותר ולשאול 'מה הם הערכים המושרשים בקורא המקבל פעם אחר פעם אחר פעם את אותה הנוסחה?'

הערכים המתקבלים הם ערכים אותם ערכים של אימפריאליזם קולוניאליסטי. אנו הלבנים, אנו בעד הלבן הטוב. החייזרים, או האינדיאנים הם הזרים. הזרים הם ברברים ונחותים. צריך להילחם בזרים משום שאין טעם לדבר איתם. בנוסף, אם מישהו מ'שלנו' מת זה אסון נוראי לעומת זאת אם משהו מ'הם' נהרג זה עניין של מה בכך. בסופו של דבר הכי חשוב זה לחזור הביתה למימוש חיים של שגשוג הטרוסקסואלי.

בגלל המקורות הפחות מזוהרים של סוגת המדע בדיוני עד היום אנו רואים כיצד על כל ספר מד"ב טוב יוצאים עשרה שאינם ראויים לקריאה, כאילו ההוצאות עדיין לא מתייחסות לספרי מד"ב טובים כשייכים לעולם הספרות הכללי. עם זאת, אנו יכולים לראות כיצד הסוגה הזו הפכה במהלך החצי השני של המאה העשרים, בד בבד עם התפתחויות טכנולוגיות אדירות, לקרקע נפלאה להתנסות רעיונית.

היכולת של הסוגה הזו להציב את האדם לצד יצורים תבוניים אחרים, מאפשרת לנו לחקור צורות מחשבה אחרות ולחשוף כשלים בצורת המחשבה שלנו. כך אנו רואים עוד ועוד יצירות כמו 'מלחמת הכוכבים', 'בבילון 5', 'מסע בין כוכבים', באטלסטאר גלקטיקה, וטרילוגיית משחקי המחשב 'אפקט המסה' המאפשרים לנו לראות כיצד הערכים האנושיים נראים לצד (או בעיני) תרבויות אחרות.

מעניין לראות שאנחנו עדיין, ברוב הסדרות, מתבקשים לעודד את "הצד שלנו", את בני האדם. האם זה פטריוטיות אנושית, או שמא זה מוסר כפול, לפיו אנחנו מתבקשים להיות בעד עצמנו, ונגד האחרים. בסדרה 'בבילון 5' יש התמודדות עם השאלה הזו דרך הצגת המין האנושי כגזע צעיר ולא מנוסה ביחס לתרבויות מגלקסיות אחרות, ב'אפקט המסה' עוד הגדילו עשות ושילבו את השאלות המוסריות האלה בגופו של המשחק.
לחלק הבא

הגיבורים החדשים, פרק שלישי – חייזרים, חלק א'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בשנת 1584 פורסם מאמר מאת הנזיר הדומיניקני, הפילוסוף והמדען ג'יורדאנו ברונו, בשם "על היקום האינסופי והעולמות". במאמר זה יצא ברונו מתוך ההנחה המהפכנית לאותה תקופה שהיקום הינו אינסופי וטען שאם היקום הינו אינסופי, אזי ייתכנו עולמות נוספים בו, מלבד עולמנו, אשר בהם יכולים להיות בעלי חיים תבוניים אחרים.

התקופה הייתה עידן חקר החלל הראשון. בכל מקום החלו לצוץ תיאוריות חדשניות הממקמות את השמש במרכז ודוחקות את כדור הארץ לצידה, דוגמה נוספת לאובססיה של התקופה ההיא לחקר החלל הייתה העיסוק ההולך וחוזר באסטרולוגיה לצד המחקר האסטרונומי. זו הייתה התקופה שבה נוסטרדאמוס כתב את הנבואות שלו, מתוך התבססות על ההנחה שהשמיים מקיפים את כדור הארץ ולפיכך ניתן לעקוב אחר כוכבים מסוימים ולראות לפני תנועתם מעל יבשות כדור הארץ את השינויים שהולכים להתרחש על פני הכדור. אבל, לבל תחשבו שרק משוררים תימהוניים כמו נוסטרדאמוס חקרו את המדע העתיק הזה, שמקורו הולך אחורה עד ממלכות אשור ובבל, גם חוקרים "רציניים" יותר חטאו באסטרולוגיה, כמו קופרניקוס בכבודו ובעצמו שפרסם ספר מקיף בנושא מתוך אמונה אמתית בנכונותו.

אבל היה זה ג'יורדאנו ברונו שהיה הראשון להניח את קיומם האפשרי של חיים מחוץ לכדור הארץ, והוא שילם על הרעיון הזה בחייו – ב17 לפברואר של שנת 1600, לאחר סדרה של עינויים מטעם הוותיקן, ג'יורדאנו ברונו הועלה על המוקד על רעיונותיו הכופרים.

הסיבה לכפירתו של ג'יודאנו ברונו הייתה ברורה לכל. בספר בראשית נאמר באופן מפורש שאלוהים ברא את העולם לפי סדר היררכי ברור – החל בשמיים והארץ, דרך הצמחים, החיות ולבסוף, בפסגה של הבריאה – הוא ברא את האדם. אם ישנם חיים על כוכבים אחרים, אליבא דוותיקן של אותה תקופה, עולה השאלה מה מקומם ביחס לאדם בהיררכיה האלוהית. היום אנחנו יכולים לדחות פילפולים כאלה כבעיות תיאורטיות הנובעות משאלות שגויות, אבל באותה תקופה שבה הוותיקן נלחם בכוכבים מכל חזית – נגד הגישה ההליוצנטרית, נגד עבודות האלילים של האסטרולוגיה, הוא לא יכול היה להראות סובלנות כלפי האפשרות שהאל האחד (או רחמנא ליצלן אלים אחרים) בראו עוד עולם מלבד עולמנו.

שריפתו על המוקד של ברונו לא רק שלא הצליחה למחות את הרעיון של חיים מחוץ לכדור הארץ, היא יצרה קשר היסטורי מיוחד בין דת וחייזרים, קשר אותו נבחן, לצד הקשרים אחרים, בפרק זה.

בין המאה ה17 והמאה ה19, העניין בחיים על פני הכוכב דעכה לזמן מה, אולי היה זה במקביל לדעיכת הכוח של הכנסייה אל מול כוחו של המדע והנאורות, ואולי זה היה משום שעד המאה ה19 כדור הארץ עצמו נותר ברובו לא חקור, מסתורי ומלא סוד, אבל המאה ה19 הביאה עמה שלושה דברים שונים שכל אחד מהם, בדרכו, השפיע על האופן שבו סיפור החייזרים נכנס לתרבות שלנו; אבולוציה, קולוניאליזם וחילוניות. בחלק זה נדון בראשון מרעיונות אלה.

הדת הממוסדת, ששלטה בללבות האירופאים ובאדמותיהם במשך למעלה מאלף שנה, חטפה מכות רבות במהלך המאה ה17 עם גילוייה המדעיים הרבים ותהליכי הרפורמציה השונים בתוכה, והמאה ה18 עם התפשטות רעיון המדינה המודרנית המופרדת מהדת, חטפה בשנת 1859 מכה נוספת – ספרו של צ'ארלס דארווין "מוצא המינים" דחה לחלוטין את הגישה לפיה אלוהים ברא את האדם כישות נפרדת מכל החיות ועליונה עליהם, והציג גישה לפיה כל עולם החי, והאדם בתוכו, הינו תוצר של ברירה טבעית, של מלחמת הישרדות גנטית שבה תכונות שמתאימות יותר להישרדות בסביבה משתמרות לאורך השנים, בעוד תכונות אחרות דועכות ונכחדות.

רעיון זה, שהוא לעניות דעתי התגלית הגדולה ביותר בשלושת מאות השנים האחרונות, הביאה מצד אחד לגל גדול של דחיית מוסדות הדת הארכאיים ומצד שני להתעוררות דתית עמוקה שקרב פלג אחר של האוכלוסייה, שהדים שלה קיימים עד היום. אבל, מה כל זה קשור לחייזרים?

אם ניקח את דמותו של האדם הניאוליתי של תקופת האבן, כפי שהוא מוכר לנו היום, ונשווה אותו לאדם המודרני (הומו ספיאנס ספיאנס) אנחנו יכולים להוציא כמה הבדלים ברורים לעין; לאדם המודרני יש פחות שיער, עיניו גדולות יותר, המצח שלו פחות בולט אבל הגולגולת שלו גדולה יותר לאפשר מקום למוח גדול יותר, בנוסף הלסת פחות בולטת והאף פחות פחוס ורחב. (כל אלה הם הבדלים בולטים באופן שבו אנו מבדילים בין שתי הדמויות, מן הסתם הבדלים אלה היו פחות בולטים והיה גיוון ביולוגי רב יותר בין הפרטים השונים בחברה הניאוליתית, אבל אני מבקש לעסוק כאן בדימוי של "איש המערות" כיצירה תרבותית ולא כיש ביולוגי שנתוניו הפיזיולוגיים אינם ניתנים לכימות אחיד אלא בהשערה גסה מדי להיות מוצדקת כמדעית).

אם ניקח את ההבדלים הללו ונבצע השלכה קדימה מתוך השאלה כיצד יראה גזע האדם בעוד, אם הוא יצליח לא להשמיד את עצמו, 200,000 שנה – אנו יכולים פשוט להמשיך את הקווים הנתונים לנו – האף יהיה קטן יותר ויותר עד שיעלם, העיניים תגדלנה עוד ועוד, שיער הגוף יעלם לחלוטין, המצח ישקע גם הוא עד שיעלם וחלל הגולגולת ימשיך לגדול על מנת לאפשר מקום למוח גדול עוד יותר, הלסת גם היא תקטן ותיעלם. התוצאה של כל השינויים האלה היא דמותו של "האיש האפור" המוכר לנו בעיקר ביצירות קולנוע וטלוויזיה משנות התשעים, כמו 'תיקים באפילה' וכו'.

דמותם של האנשים האפורים הופיעה לראשונה בספרות, בהקשר של חייזרים בספר "האנשים הראשונים על הירח" משנת 1901, מאת האיש שהמציא את הביטוי 'אקסטרה-טרסטריאל' לחייזרים – ה. ג'. וולס. בספר זה שני חוקרים וויקטוריאניים מצליחים לעוף לירח ומגלים שם עולם שופע ושוקק חיים שבו חיים, מתחת לאדמה, יצורים שונים ומשונים אשר צורתם תואמת לתפקידם בחברה – הפועלים מגודלים ומאורכי ידיים והמתרגמים, או החוקרים שלהם מתוארים כבעלי גוף דמוי אנושי קטן מאור, וראש גדול בצורת אגס הפוך.

כדי לתאר את שוכני החלל האלה ה. ג'. וולס השתמש בתיאור שהוא עצמו בנה במאמר קצר אותו הוא פרסם בשנת 1893 המתאר את החזון שלו, לא לחייזר, אלא לאדם. במאמר הנושא את השם "האדם של שנת מיליון" הוא מתאר את האנושות של עוד מיליון שנה כיצורים אפורים וקטנים בעלי ראשים גדולים במיוחד.

דוגמאות נוספות להשלכה אבולוציונית כמו זו אשר יצרה את היצורים האפורים ניתן למצוא בדמויות כגון החייזר של סדרת הסרטים "הנוסע השמיני" כאן ההשלכה אינה מיצור קיים אלא כתשובה לשאלה 'איזה בעל חיים יהיה הטורף המושלם?' – לנוסע השמיני יש עור קשה כשריון אך הוא זריז מאוד, הוא יכול לנוע בחללים צרים והוא נעלם בחשיכה, אם היצור נפצע, הדם שלו הוא חומצה מעקלת ובנוסף לכל אלה, הוא יכול להיכנס לכל מתחם מוגן היות והוא שוכן, בשלב אחד מההתפתחות שלו בתוך קורבנותיו. אם לא די בזאת, אז צורתו הראשונית, של סוג של נבג, מסוגלת להתקיים מאות שנים עד שהיא תחוש חיים בקרבתה. לצד הטורף המושלם הקולנוע ייצר עבורנו גם את החייזר שיהיה חייל מושלם – 'הטורף' הינו חייל בעל כלי נשק רבים והיכולת הסוואה שהופכת אותו לבלתי נראה ובסופו של דבר, אם הוא לא הצליח לנצח את קורבנותיו, הוא נושא על עצמו פצצת אטום כדי להבטיח ניצחון סופי.

לפרק הבא