מצ'וטטים על אופנה, מתוך 'מבקר בתרבות'

היום התכוונתי לכתוב במסגרת סדרת 'מבקר בתרבות' על התכנית 'מבט שני' של הערוץ הראשון. בעידן שבו הטלוויזיה המסחרית מציעה לנו אך ורק חדשות-ריאליטי-אוכל, חדשות-ריאליטי-אוכל, או בקיצור חר"א, הערוץ הראשון מציע כתבות תחקיר מעמיקות ורציניות אשר אינן מזלזלות בצופה, או מבקשות לשווק לו משהו. אבל, שיחה פייסבוק קצרה שהתרחשה אתמול גרמה לי לשנות את תכניותי ולהעלות את השיחה כפי שהיא הייתה, מטעמי הגנה על פרטיות המשתתפים בשיחה.

הכל התחיל בפוסט הזה, אותו כתבה חברת-רשת שלי אותה אני מעריך מאוד על יצירתה:

זה היה נורא. זה היה עצוב נורא. שלדי נשים קפואות פנים. 

נשים- ילדות על עקבים גבוהים מערערי אחיזה. נכמר הלב. עמדתי שם באזור הרהב הריק ובכיתי. לידי דרבנה מישהי את חברתה בטלפון:" מדהים פה! את חייבת לבוא!". אני בכיתי מצער על הנשים הקטנות שמרעיבות את עצמן ועל אלה שלא מרעיבות את עצמן וחולמות להיות קולב ועל ההורים שמריצים את הילדות למסלול הזה, שהוא אפילו לא שוק בשר, הוא שוק עצמות.

אחרי שראיתי שהפוסט קיבל קרוב לשלושים 'חיבובים' ומספר תגובות תומכות לא יכולתי להישאר אדיש וכתבתי כך:

אני מצטער אבל אני לא יכול להסכים איתך. זה נראה לי כמו סוג של עיוורון צבעים. כמו להסתכל על הצגה ולא לשים לב לטקסט, למשחק, לתפאורה, לנרטיב - אלא רק לכמה מילים השחקנים האלה צריכים לשנן... דוגמנות זה לא רק רזון, אלא, בראש ובראשונה, דיאלוג עם היפה. "יופי אמת, אמת יופי" (קיטס) זה לא שוק בשר, זה שוק בדים, שוק בגדים. כן יש שם נערות צעירות, כן רובן ככולן לא תהיינה כוכבות גדולות, כן חלקן יכולות להיות רזות מדי. אבל מכאן ועד לבכות מצער... ראית תצוגת אופנה, ואת כבר מוכנה לזרוק את הורי הדוגמניות לכלא על הזנחה פושעת...

התגובה לא איחרה לבוא:

זה אכן דיאלוג עם היפה, רק שבעיני זה מודל יופי חולני, ועל כך צר לי. נשים רבות סובלות מזה. אידיאל יופי הוא עניין תרבותי ומשתנה וכרגע זה נראה מאד רע. אני לא חושבת שהורי הילדות האלה מזניחים אותן. אני מניחה שיש כל מיני סיפורים, אבל לגבי קטינות חייבת להיות הסכמה של ההורים והרבה פעמים יש גם עידוד. זו לא הזנחה, זה עידוד ערכים שאני לא שותפה להם ושלדעתי גורמים עוול בטווח הארוך. לא נראה לי שזה מזדון, אלא מעיוורון צבעים- ולא, הוא לא שלי.

שמחתי על התגובה וניצלתי את ההזדמנות להרחיב את הדיון:

אוקיי. עכשיו יש מקום להרחיב קצת את הדיון. בהחלט אני מסכים איתך שמדובר, ככל הנוגע לנערה מעל מטר שמונים וחמש השוקלת מתחת לחמישים קילוגרם, במשהו חולני. במחלה. אבל צריך לראות את הדברים האלה גם מנקודת מבט היסטורית. אופנה מעולם לא הייתה נחלתם של נשים בלבד. 

אבל הקשר בין הנשים והאופנה, או ליתר דיוק מעמד האישה והאופנה הוא הדוק ביותר. המהפך הראשון בדרך לשיחרור האישה לא היה זכות ההצבעה, אלא קוקו שאנל מסירה את המחוך ומציעה מכנסיים וחולצות לנשים. מאז ועד שנות השבעים התהליך הזה המשיך עד, פחות או יותר לשנות השבעים. לא במקרה עידן הפוסט פמיניזם.

האישה החדשה שקראה לשיוויון דחתה מעליה את העיסוק באופנה כעיקרון של מלחמה בסטריאוטיפים. בשנות השמונים, כאשר אופנה הפכה לתעשייה המגלגלת מיליארדים, נשים, הרבה נשים, נשארו מחוץ לתהליך קבלת ההחלטות. היום אנחנו מבינים כמובן מאליו שיש הרבה מעצבי אופנה מהקהילה ההומוסקסואלית.

איך זה קשור? התהליך הזה דחה את האמאזונות השופעות של שנות התשעים והחליף אותן במשהו אחר - אידיאל של אישה הדומה יותר לנער. חסרת סממני מיניות נשיים וגמלונית כמתבגר. האידיאל הזה של אדוניס אישה, הוא אכן יכול להיות חולני. אבל בשביל להילחם בו, או להציב לו אלטרנטיבה, נשים צריכות לשוב לזירת הקרב של האופנה, לא עוד לעמוד מהצד, לבקר ולמחות, אלא ליצור אופנה נשית שלא דוחה את היופי הנשי האחר.

שם נגמרה השיחה, אך אני נותרתי עם טעם של עוד, ולכן אשמח לשמוע מה דעתכם בנושא.

פייסבוק - מתוך 'מבקר בתרבות'

הפרק השני בסדרת 'מבקר בתרבות' והפעם בחרתי במרחב הווירטואלי הקרוי 'פייסבוק' או בעברית פרצופספר.

אני בטוח שיהיו בניכם אלה שישאלו - "מה הקשר בין 'פייסבוק' לתרבות?", שכן פייסבוק אינו אלא ממשק הכולל בתוכו תרבויות מגוונות. אך ממשק המכיל בתוכו מערכת של קישורים לפעולות מייצר מרחב תרבותי ייחודי הפועל בין גבולותיו. כן, אפילו טוויטר.

לכל מרחב תרבותי ישנם גבולות אשר בתוכם הפעולה התרבותית מתרחשת. אצל 'פייסבוק' הגבולות אינם חברתיים, שכן זה הוא המועדון אליו כולם יכולים להיכנס, אלה יישומיים; ההפרדה בין אדם לארגון, בין 'Like' ל'Share', בין המרחב הפרטי למרחב הכללי. כל אלה מייצרים חברה ומעצבים אותה לכדי התנהגות מסויימת. אינני מתכוון שחופש הבחירה של המשתמשים נלקח מהם, אלא רק שהוא הוגבל למספר תגובות אפשריות.

חלוקה נוספת אותה אני רואה באתר זה היא ההפרדה בין ממשק חברתי, המבקש לייצר פלטפורמה לשמירה על קשריים רופפים עם מכרים ולגרום למשתמש לתחושה של שייכות לחלק מחברה, לממשק שיווקי המאפשר לכל אחד לקדם את העסק שלו, את האג'נדה שלו ואת היצירה שלו. אין לי בעיה עם אף אחד מהשימושים האלה, אבל ישנה מידה של הונאה עצמית שהמרחב הזה מייצר. 

אך, לפני הכול - גילוי נאות. אני הצטרפתי לפייסבוק לפני חודש בלבד. עשיתי זאת מכמה סיבות: בראש ובראשונה חשבתי שזו יכולה להיות פלטפורמה לקדם את האתר הזה "אופוס 31" ואכן אני יכול לומר שמאז שאני נמצא בפרצופספר ישנה עלייה של כ30% בכניסות לאתר. לצד הסיבה השיווקית ישנה גם סיבה חברתית; מאז שהאתר הזה צץ איבדתי כמה חברים שהיו נוהגים להיפגש איתי, לדבר איתי ולשתות איתי, ועכשיו גיליתי שהם פשוט 'עברו דירה' למרחב הווירטואלי הזה. סיבה נוספת, אישית יותר, היא שסיימתי להתנשא על כל מי שהתלהב מהאתר הזה ועכשיו התחלתי להרגיש כמו אדם שנאחז במכשיר הVHS שלו וטוען שהדיסק לעולם לא ייתפוס... סיבה נוספת, ארכאית לא פחות, היא המחדל הנוראי באבטחת המידע שהאתר הזה מייצג עבורי, אבל גם זה היום נראה לי כמו לוותר על מכונית בגלל האפשרות של תאונה...

נחזור למבנה הממשק כי נראה לי ששם חבוי משהו מעניין על החברה של זמנינו.

ראשית, הLIKE הידוע לשמצה. כמו כל דבר אחר בפייסבוק גם כאן ישנו דואליזם הגובל בסכיזופרניה. ישנו הLIKE הפרטי בו כל אחד יכול לייצר לעצמו תחושה של עידוד והשתתפות על ידי לחיצת כפתור אחת בלתי מחייבת. לצד זה ישנו הLIKE הממסדי: אם אינך רוצה שכל מה שירוץ על הרולר הכללי שלך הוא רק "נאדי המחשבה" של חבריך, אתה יכול "לעשות LIKE" ובזאת לאשר בעקיפין קבלה של תוכן שיווקי ושאר ירקות מידי חברות וארגונים, גם זה יוצר תחושה של שייכות למשהו גדול יותר, גם זה, בסופו של דבר, חסר משמעות. ישנה ביקורת מסויימת לגבי האופטימיות הסכרינית של הLIKE, בעיקר בגלל שאין כפתור המאפשר את שלילתו. אני לא מסכים עם הגישה הזו לדעתי לא חסרים לאנושות כלים להביע שינאה. הLIKE הוא פניו של הפרצופספר - כמו הכפתור הזה המצמם את כל הרגשות האפשריים לאחדות של חיוך ריקני - כך גם כל האתר - כולם שמחים במסיבה, כולם מטיילים בטבע, כולם מעורבים חברתית, בקיצור כולם בעד כל מה שצריך להיות בעדו ונגד כל מה שצריך להיות נגדו.

אבל, אל דאגה אלוהי הממשק דאגו לעבדיהם הנאמנים והוסיפו לצד כפתור החיבוב, כפתור שיתוף. וכאן נוצרה אינטאקציה שאיני יכול אלא לתארה כתמוהה בלשון המעטה. הShare, הינו אפשרות לשלוח דבר מה אותו מישהו אחר העלה לחבריך. לכאורה מדובר שאפשרות פשוטה, אך היחס של אנשים אליה משקף בעיני את החולי של החברה של ימינו. אנחנו מוכנים לשתף כל היבט של חוסר צדק, כל מאבק של חלשים מול המערכת, כל בקשה לעזרה, אבל איננו מוכנים לשתף דברים אחרים. כאשר אני רואה כמה אנשים מעלים שירים, ציורים, קליפים, וטקסטים, בתקווה להיחשף בפני יותר מאשר מכריהם הקרובים, רק כדי לקבל כמה חיבובים בודדים, ולהתנחם בעובדה שאם מישהו יציץ למרחבי הפרטי, הוא יוכל למצוא גם את זה... במילים אחרות הבעיה של הפייסבוק היא אותה בעיה של הכלכלה של ימינו - אנחנו רוצים Share והם רק עושים לנו Like.

עכשיו להיבט נוסף של הונאה עצמית שהאתר הזה מייצר והפעם זו הונאה הנוגעת לתפיסת הזמן של המרחב הווירטואלי. אני זוכר שבתקופה שבה הייתי סטודנט לתואר שני, עבדתי בספרייה. התפקיד שלי היה לקחת עבודות דוקטורט של אנשים מכובדים, לפרק אותן לגורמים בעזרת סכין יפאנית, מספרי פח ופלאייר, ואז להזין אותן למכונת הסריקה, הרגשי כמו אש הפניקס - הורס את הקיום של הזמני למען הקיום הנצחי של המוצר הדיגיטאלי. גם בפרצופספר ישנה אשלייה מסויימת לגבי תפיסת הזמן, מצד אחד דומה שכל פעולה שנעשית שם נשמרת לנצח - אולי זו הסיבה להימנעות משיתופים מיותרים, אבל כאשר מסתכלים על התנועה של האנשים מגלים עד כמה זה הוא מרחב של הווה בלבד. האתר מייצר תחושה של הווה חי ותוסס, שבו דברים קורים בכל רגע, עידכונים זורמים מכאן לשם בחטף, עוד לא הבעת דעתך המלומדת על היחס לנשים בסופר וכבר אתה נדרש להתרגש מתינוק של זרה. אנו נקראים לקרב בכל שניייה ומגיבים בחיבובים קפדניים.

ואולי כאן מתחבאת הבעיה האמיתי של הפייסבוק - שאלת האמת. למרות שמבחינה סמנטית אנחנו "עושים" Like ו-Share, בפועל אנחנו לא עושים כלום. הפייסבוק, בעיני, יכול להיות מצומצם במשפט הבא: "וואו איזו תמונה/רעיון/סיפור/מחשבה מעניין, אני יכול להעלות את זה לפייסבוק ולקבל לייקים ותגובוצת ואולי אפילו ישתפו את זה ואז... לא יקרה כלום." כלום לא קורא בפייסבוק. כלום לא קורא בעקבות הפייסבוק. זו רק אשלייה. ראו, כמקרה בוחן, את ה'מהפיכה החברתית' - הרי אירוע פייסבוק פר אקסלנס - הרבה אנשים עשו לייק, ושיתפו, והביעו את דעתם, ואפילו פתחו Event ועשו לו Attending ו... כלום לא קרה. כי זה המרחב אנחנו בעד עד שאנחנו צריכים להתחייב לדברים בפועל - לרפורמות במיסוי, לשינוי השיטה, וכן - גם להודות שהטענה של המפגינים היא כן פוליטית והיא כן מבקרת את ממשלת השלטון. השינוי היחיד שקרה בעקבות המחאה, בעצם המחאה היחידה שהצליחה הייתה 'מחאת העגלות' אבל אלה צעדו, הם באו בדרישה ברורה והיא לא הייתה "תעשו לייק". אם מישהו מכם, קוראים יקרים שלי,  מבקש להעלות את 'האביב הערבי" כדוגמא - גם זו דוגמא גרועה. האביב הערבי לא נפדה בלייקים - הוא נפדה בדם.

אז אולי נתייחס לדבר הזה כמו מה שהוא - פלטפורמה לשמירה על קשרים רופפים ומרחב לקידום עצמי - אם זה כך אז תעשו טובה, במקום לשמר את האשלייה שאתם חלק מאירוע חברתי גדול בגלל ששיתפתם סיפור קורע לב של עובדת זרה, תשתפו צילום שאהבתם של חבר שהוא גם במקרה צלם, או שיר של ידידה שחוטאת בשירה, תתשתפו בדיון בלי בושה, עם יותר מאשר "מזעזע" או "מהממת". ויותר חשוב מהכול - תעשו. ראיתם הודעה על אלימות משטרתית - תפגינו מול המשטרה. Share זה לא תחליף לדמוקרטיה ובדמוקרטיה (במיוחד אחת כמו שלנו) צריך לפעמים להפשיל ידיים ולעשות בשביל לראות שינוי אמיתי.