העיר, פרק עשירי - קונסטנטינופול

לתחילת הספר

בפרק על רומא סיימנו במעבר האימפריה אל הדת הנוצרית והזכרנו את הקיסר קונסטנטין כאדם שהיה לו תפקיד מהותי בתהליך הזה, בפרק הזה נדון בתהליך השני שקונסטנטין התחיל והוא המעבר של האימפריה הרומאית מזרחה.

לאחר שקונסטנטין איחד את האימפריה תחת הכנסייה הנוצרית, השלב הבא היה להקים חזית מזרחית לאימפריה. לשם כך הוא בחר את העיירה היוונית ביזנטיום שניצבה בקצה המזרחי ביותר של האימפריה, לא רחוק מאיפה שעמדה טרויה האגדית. הוא קרא לעיר, באקט של צניעות אימפריאליסטית של קיסר על שמו שלו - קונסטנטין-פוליס או קונסטנטינופול.

בפעולה הראשונה שהוא ביצע הייתה להפוך את העיירה היוונית לעיר רומאית, הוא הקים כנסיות ובזיליקות, הגדיל את השטח של העיר והחל את ההקמה של החומה האגדית של קונסטנטינופול. בשום שלב הוא לא חשב שהעיר הזו תחליף את רומא ביום מן הימים, אך, במאה החמישית, עם ביזת רומא על ידי השבטים הגרמניים מהצפון, זה בדיוק מה שקרא.  

באקט של יגאה היסטורית אנו קוראים לאימפריה הזו שקמה תחת הריסות האימפריה הרומית 'ביזנטיום' על שם העיירה היוונית שעמדה שם קודם לכן, אבל, חשוב להדגיש, שעבור התושבים של העיר ושלוחותיה זו הייתה רומא החדשה - אם הערים.

העיר הגיעה לפריחה אמיתית תחת שלטונו של הקיסר ג'סטיניאן. הוא הקים את הכנסייה הגדולה "איה סופיה" עם הכיפה המפורסמת שלה שכמו מרחפת מעליה על גלים של אור. אומרים שכשאולגה מלכת רוס (שבט וויקינגי שלימים יקים את האימפריה הרוסית) ביקרה הכנסייה הזו היא מיד הבינה שבמקום כזה מפואר האל בטוח שוכן והמירה מיד את ממלכתה לנצרות. כמו כן הוא גם עמל להשלים את החומה שהזכרנו קודם לכן שהפכה תחת השגחתו למערכת הביצורים המרשימה ביותר שהעולם ראה עד כה. שבטים מהמזרח ומהמערב שביקשו לכבוש ולבזוז את העיר האגדית וויתרו על הרעיון ברגע שהם ראו את החומה הזו והיא שמרה על העיר במשך אלף שנים מפני כובשים.

הוא כמו כן ביצע כמה רפורמות דתיות שיהיו הרות משקל בעתידה של העיר. הוא הכריז שמריה הקדושה היא הפטרון של העיר והותיר את האמונה האיקונות ובסמלים. זו הייתה תקופה שבה האמינו שאיקונות מכילות כוחות מקודשים ואנשים רבים התפללו ישירות אל האיקונות. דבר שהרגיז מאוד את הוותיקן, כפי שנראה בהמשך.

לאחר מכן הייתה מה שנקרא "התקופה החשוכה" של ביזנטיום, שקרויה כך בעיקר בגלל שהיא חשוכה עבור החוקרים - בגלל היעדר מידע מאותה תקופה. אגדות רבות מסופרות על אותה התקופה. מספרים על קיסר אחד ששבה ארבע-עשרה אלף חיילים בולגרים. הוא עקר לכולם את העיניים, משאיר עין אחת לכל מאה אנשים, ושלח אותם חזרה אל מלך בולגריה. מלכי בולגריה לא היו פחות אכזריים; מספרים על מלך אחד שנהג לקבל דיפלומטים מקונסטנטינופול כשהוא שותה מגביע שהיה עשוי מגולגלתו של קיסר ביזנטי שהוא רצח. בקיצור, אלה היו ימי הביניים.

במאה העשירית, כאשר בגדאד נהנתה משיא פריחתה חל הפיצול הגדול בין הכנסייה. בשנת 1053 הפטריארך של העיר הורה לסגור את כל הכנסיות הלטיניות (עדיין לא קראו להן קאתוליות), ובזאת החל את התהליך שנקרא "הסכיזמה הגדולה" בין הכנסייה דוברת הלטינית של המערב והכנסייה היוונית אורתודוקסית. הפיצול הזה לא רק היווה דקדוק תיאולוגי, אלא הפרדה מהותית בין השליטה הדתית והשליטה המדינית באימפריה הרומית. תושבי הממלכה לא ידעו למי לשלם מיסים וממי לקבל פקודות והחלק המזרחי של האימפריה נרד לנצח מהחלק המערבי.

היום, על פי רוב, לא מכירים בתרומה התרבותית הגדולה של האימפריה הביזאנטית לשימור תרבות המערב, בין השאר בדלל יצירת המופת של אדוארד גיבונס 'עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית', אשר ראה באימפריה הביזנטית אך חורג ברברי ודקדנטי של האימפריה הגדולה. אבל, בזמן שבמערב נותרו רק שני דיאלוגים של אפלטון, ובארצות ערב נשמרו רק כתבים ספורים בנושאי מטפיזיקה, מתמטיקה ורפואה, בקונסטנטינופול העתיקו ולמדו את שירת הומרוס ואת הטרגיקונים הגדולים של אתונה. בספרי הלימוד שלהם ניתנו לכל טרקיגון שבע טרגדיות וזו הסיבה שעד היום יש ברשותנו רק שבע טרגדיות של אייסכילוס וסופוקלס (כתוצאה של נס של ההיסטוריה נמצאו מספר טרגדיות של אוריפידס ולכן יש ברשותנו היום יותר משבע יצירות שלו).

הבידוד הזה של קונסטנטינופול אפשר לשבטים רבים לנסות לתקוף את העיר בלא דאגה שערי המערב תתערבנה, וכך קונסטנטינופול מצאה את גבולותיה מותקפות שוב ושוב על ידי הבולגרים מהמערב והמוסלמים מהמזרח. בשלב מסוים אחד הקיסרים ביקש לדרבן את המערב להצטרף למאבק. הוא ניסח מכתב לאפיפיור ברומא בו הוא קרא להם לעזור בשחרור הערים הקדושות של הנצרות מהאומה האסלאמית שבשלב זה כבר כבשה את סוריה, לבנון ופלסטין. התוצאה של המכתב הזה הייתה סדרה של מסעות הצלב המפורסמים. שהתרכזו, למורת רוחם של הביזנטיים בשחרור עיר קדושה אחרת - את ירושלים. 

ניתן לדעת משהו על אופיים של האנשים שהתנדבו למסעות הצלב מתוך הצו שפרסם האפיפיור בו הוא הכריז שכל אחד שישתתף במסעות האלו, יזכה למחילה מידית על כל חטאיו, וכך חוטאים שונים מכל אירופה קפצו על ההזדמנות לקבל מחילה. 

קונסטנטינופול נותרה, על פי רוב, מחוץ למערכה. ולכן הם ניסו להוציא לפועל מסע צלב נוסף - מסע הצלב הרביעי. למרבה הצער הם חתמו חוזה עם הוונציאנים על השכרה של ספינות בשביל שמונים אלף צלבנים. הפועל הגיעו הרבה פחות והוונציאנים, שראו בחוזים חתומים מסמך קדוש יותר מהתנ"ך החליטו להסיט את הספינות עמוסות החיילים והניע אותם, במקום לירושלים או לצור, לקונסטנטינופול עצמה. לאף אחד לא נראה הדבר בעייתי שהצלבנים כובשים עיר נוצרית והעיר, שלא חשבה שיהיה עליה להתגונן מפני חבריהם, נפלה. 

במשך שישה ימים הוונציאנים וחבריהם בזזו את העיר האדירה והותירו אותה קליפה ריקה של ההדר והפאר שהיא הייתה. אם לא די בכך מספר עשורים לאחר מכן העיר ניצבה במסלולה של מתקפה נוספת, מסוג אחר - מגיפה השחורה פשטה בעיר, כמו בחלקים אחרים באירופה, וחיסלה, בתוך פחות מחודש, שלושה רבעים מתושבי העיר.

העיר הגדולה נותרה חלשה לחלוטין. בשלב הזה לא היו לה עוד אדמות וכל מה שנותר מהאימפריה הרומאית הכבירה היה העיר הזו בלבד, משוללת מאדמותיה שלא היה מי שיעבוד אותן. תושבי העיר החלו אומרים "עדיף לנו להישלט על ידי הטורבן של הסולטן המוסלמי מאשר למות תחת צלב הכנסייה.

וכך קרה שבשנת 1453 הצבא הטורקי ניצב מול חומות העיר, שלא נותר כסף לשקם אותן. לא רק שהחומות האגדיות היו מפוררות לצבא הטורקי היה כלי מלחמה חדש שהחומות לו יכלו להתמודד איתו - אבק השריפה. תותחיהם של הטורקים הכו בעיר ומוטטו את חומותיה. הקיסר שנותר בעיר הבצורה קונסטנטין ה-11 השתגע בשלב מסוים, קרע מעליו את בגדיו המלכותיים ורץ עירום לשדה הקרב. גופתו מעולם לא נמצאה.

כיבוש קונסטנטינופול על ידי הטורקים

רעש התותחים הזה היה הסוף הרשמי של האימפריה הרומית. אחרוני האזרחים הרומים נדחקו מערבה למקום לו קראו "רומא הקטנה", או רומניה. במקומה של האימפריה הרומית קמה אימפריה חדשה שהתרכזה בעיר קונסטנטינופול ויצאה ממנה החוצה לשלוט בכל המזרח התיכון - האימפריה העות'מאנית.

למרות שקראו לעיר עדיין קונסטנטיניה, בפיהם של הסוחרים הטורקים היא נקראה פשוט "העיר", כאשר אזרח היה אומר "אני הולך 'אל העיר'", או ביוונית 'איס טני פוליס' היה ברור שהוא הולך לקונסטנטינופול. וכך קרה שבעגה הטורקית העיר נקראה בקיצור 'איסטנבול'.

לפרק הבא

העיר, פרק שביעי - רומא, חלק רביעי

לתחילת הספר

הבעיה האמתית בשליטה ריכוזית אינה מבנית בלבד. בשל הכוח הרב המוענק לשליט, טיב השלטון אינו מוגן על ידי מערכות של איזונים ובלמים - כפי שהוא מוגן במערכות פחות ריכוזיות - אלא הופך לתלוי ישירות  באיכותו של השליט עצמו. (כך, לדוגמה, שליטים טובים כמו אוגוסטוס או מרכוס אאורליוס הביאו את האימפריה לשגשוג, לעומת שליטים כמו קליגולה או נירון שגרמו לכרסום ביציבות השלטונית).

תהליכים היסטוריים אינם ניתנים לצמצום לאירועים היסטוריים בלבד, אלא הם תנועה לאורך זמן.  לא ניתן כך, אי אפשר לצמצם את נפילת האימפריה הרומית לכדי אירוע או קבוצה של אירועים שהובילו לתוצאה זו. עלינו לאמץ גישה תהליכית יותר, הרואה באירועים סדרה של נקודות ציון; אלה הם רק ביטוי של תהליך רחב ומתמשך.

מתוך ההבנה שהאימפריה הרומית, כפי שהיא הייתה קיימת בימי הקיסרים, איננה עוד, עלינו לנוע אחורה בזמן לנקודות הציון המהותיות שהשפיעו על תהליך אבולוציוני זה. לא היה בוקר אחד שבו אזרחי רומא התעוררו וגילו שהאימפריה אבדה.

העיר רומא עודנה קיימת היום, כעיר הבירה של מדינת איטליה. אך בתוך העיר רומא חבויה עיר אחרת, שהיא הצאצא הישיר של האימפריה הרומית - הוותיקן. הוותיקן איננו בירת רומא, אלא המרכז הריבוני של האימפריה הקתולית (אם ניתן לקרוא לה כך), המאגדת בתוכה כ-1.2 מיליארד מאמינים בכל העולם. הוותיקן מחזיק באדמות ובמבנים בכל העולם אשר שליטה ריבונית כפולה חלה עליהם: הן של המדינה "המארחת" אותם והן של הכנסייה הקאתולית. הכנסייה הקאתולית עצמה היא תוצר של תהליכים רבים אשר בבסיסם מצוי החיבור בין שני ההורים שלה - הנצרות והאימפריה הרומית. שליטתה של "האימפריה הרומית הקדושה" הורגשה בכל אירופה זמן רב לאחר שהאימפריה הרומית איבדה את כוחה. 

במבנה הזה של האימפריה הרומית הקדושה, אשר וולטיר הגדירה כ"לא אימפריה, לא רומית, ולא קדושה", האפיפיור היה הקיסר במעין אחדות מוחלטת של דת ומדינה. בעוד שהיו לכל אזור ומחוז באירופה היו שליטים מקומיים, כולם ללא יוצא מן הכלל היו חייבים לשלם מס לכנסייה המרכזית (מציאות זו הייתה גורם מהותי בהיווצרות הרפורמציה במקומות כמו גרמניה ואנגליה).

אוגוסטינוס מהיפו

כדי להגיע למקורה של התנועה ששינתה את אופייה של רומא מאימפריה מדינית לאימפריה דתית, עלינו לנוע אחורה עד ל-410 לסה"נ - השנה שבה שבטים גרמאניים מהצפון בשם הוויזיגותים (משם המונח גותי לתיאור ארכיטקטורה ואמנות גרמאנית מהחצי הראשון של האלף השני) הצליחו לכבוש ולבזוז את העיר רומא. עד אז, כינוייה של העיר רומא בפי אזרחיה היה 'העיר הנצחית'. אמנם רומא נכבשה ונבזזה גם בעבר; אך מאז שהפכה לאימפריה לא היה אירוע כזה. לצד משבר האמונה שאירוע זה יצר בלבבות האזרחים, לצד השאלה העמוקה שעלתה בהם, קמה גם תשובה: תשובתו של אוגוסטינוס, הבישופ הלובי שישב באלכסנדריה והיה ידוע לכל כאחד המורים הגדולים של הכנסייה.

בעוד שאוגוסטינוס ידוע היום במיוחד בגלל היצירה האוטוביוגרפית שלו 'הווידויים',  יצירה לא פחות חשובה שלו בשם 'עיר האלוהים' קמה כתשובה לביזת רומא. יצירה זו מבקשת להשיב על שאלות מהותיות באמונה הנוצרית הקתולית - כמו לדוגמה כיצד ייתכן שילוש שהוא אחד. בטיעונו של אוגוסטינוס מצויה תשובה למשבר האמונה הגדול שהתרחש עם ביזת רומא: כל דבר על פני הארץ הוא זמני. האימפריה הרומית הייתה ארצית, ולפיכך זמנית ובת-חלוף. לכן, עלינו לשים את מבטחנו בעיר אחרת - עיר האלוהים, אשר אינה ארצית ולפיכך אינה זמנית אלא נצחית.

בנוסף להחלפה הברורה בין רומא כ'עיר הנצחית' לעיר האלוהים כ'עיר הנצחית', דבר נוסף הנחבא מתחת לפני השטח: זיווג בין הרעיון הנוצרי ובין הרעיון היווני, בפרט זה של אפלטון. ההצבה של הארצי כזמני, אל מול העולם העליון הנתפס כנצחי ובלתי משתנה, נעשתה על ידי אפלטון ביצירה העירונית שלו - ה'פוליתיאה', שבה מוצב עולם הרעיונות או האידיאות הנצחי אל מול העולם הארצי ובן החלוף. מתוך תפיסה זו, אפלטון קרא להקמת עיר שבראשה יעמוד הפילוסוף העוסק בנצחי. אוגוסטינוס, במקביל, קרא להצבת השליט איש-הדת בראש העיר השואפת לנצחי.

אוגוסטינוס לא יכול היה להסביר את רעיונו זה על עיר האלוהים הנצחית מבלי שרומא הייתה כבר אז נוצרית ברובה. כדי להבין כיצד האימפריה הזו נעה מאמונה באלים רבים לאמונה באל אחד, נפנה אחורה בזמן, כמאתיים שנה - לרומא אחרת, מפוררת ומחולקת, שאוחדה מחדש על ידי מנהיג אחד - קונסטנטין.

קונסטנטין הגיע לשלטון כאשר – לאחר שהאימפריה הרומית הוגדרה כ'כל מקום שבו נסחר המטבע הרומי' - היה מחסור כלכלי, בעיקר בעקבות הוצאות צבאיות רבות מדי. נוצר צורך לדלל את המטבע כדי לשמור על תפוצה רחבה שלו; לשם כך צמצמו את תכולת הכסף במטבעות עצמן. כך נוצר מצב של ריבוי מטבעות אשר ערכן אינו שקול לערכו של מטבע כסף טהור - מה שהביא לחוסר אמון במטבע הרומי או, במילים אחרות, לאינפלציה.

משבר האמון במטבע, אחד הסמלים החשובים של האימפריה, חוזק בחוסר אמון שלטוני, עם בואם המקביל של מספר טוענים לכתר השליט על האימפריה, מה שהביא, בסופו של דבר, לחלוקת האימפריה לשניים - הצד המזרחי והצד המערבי.

קונסטנטין הגיע אל תוך מצב זה. הוא ביקש לאחד מחדש את הממלכה וליטול לעצמו את כס השלטון. לא היה עתה די במטבעות כדי לזכות באמון החיילים: לא היה להם כל אמון בדסקיות אלו של בדיל, ברזל וכסף. קונסטנטין היה זקוק לסמל אחר כדי לכבוש את לב חייליו. על פי האגדה, בעקבות חיזיון מיסטי, הוא הצע להם את סמל האמונה בישוע הנוצרי. 

הנצרות הייתה כבר קיימת אז, והתקיימה ברומא כדת קטונה ונרדפת שלא זכתה

בזכויות או בהבנה שדתות אחרות, כמו היהדות, זכו להן. קונסטנטין דרש עתה מכל חייליו להניף את סמלו של ישוע המשיח, ולהציב אותו על מגניהם. כך, אפופים בתחושת האחדות הזו הנובעת מאמונה משותפת של החיילים ושל מנהיגם בסמל אחד, הצליח צבאו של קונסטנטין להביס את האויבים ולאחד מחדש את האימפריה הרומית. הקיסר קונסטנטין דרש שכל האימפריה וכל אזרחיה ימירו דתם לנצרות. היו אלה שחשבו שביזת רומא מאתיים שנה לאחר מכן באה כתוצאה מנטישת האלים הקדומים; אך ספרו של אוגוסטינוס  נתן תשובה לעניין זה.

קונסטנטין היה אחראי גם להקמת תנועה חדשה במפת התנועות הגלובאלית: הוא הקים לחלק המזרחי של האימפריה בירה חדשה, לה קרא 'עירו של קונסנטין'  - ביוונית 'קונסטנטין-פוליס', או בקיצור 'קונסטנטינופול  (בעגה ערבית - 'איסטנבול'). 

לפרק הבא

קונסטנטין