העיר, פרק שישה עשר – ניו יורק, חלק א

לתחילת הספר

המסע העירוני שלנו מגיע לסופו - עם העיר המסמלת, יותר מכל עיר אחרת, את העיר במאה העשרים. היא זכתה לכינוי 'בבל החדשה'; שמה במקור היה 'אמסטרדם החדשה', אבל, אחרי שהאנגלים נטלו אותה מידי ההולנדים, שמה הוחלף ל'יורק החדשה' - 'ניו יורק'.

באמצע המאה ה19, מבקר בניו-יורק יכול היה לדמיין שהוא נמצא בפרובינציה וויקטוריאנית: בתי אחוזה מנומנמים לצד נמל שוקק. לקראת סוף אותה מאה - אחרי סדרה של גלי הגירה גדולים מאיטליה, סין, מזרח אירופה ואירלנד - ניו יורק החלה לקבל את הפנים המוכרות שלה כיום, עם הבניינים הגבוהים והרחובות הישרים.

עשירי העיר מצאו דרך חדשה להתעשר בזכות ההגירה הרבה: הם מיהרו לבנות בנייני מגורים עבור המהגרים החדשים. המטרה הייתה ברורה: לאכלס כמה שיותר אנשים בכמה שפחות שטח. התוצאה הייתה מבנים רעועים ודחוסים אשר שכר הדירה שלהם היה מופקע. בית אחד, לדוגמה היה כה מטונף ששלוש פעמים פרצה בו שריפה - אך מכיוון שלא הצליחה לחדור דרך הלכלוך על הקירות, היא כבתה מעצמה. מצב הבניינים הללו הביא בסופו של דבר להקמת משרד התברואה העירוני, שלימים הציב תנאים ברורים למחייה אשר כל בעל בית חייב לעמוד בהם.

התמונה הופכת להיות טרגית עוד יותר, כאשר אנו לומדים שהדיירים במבנים האלה - אחרי שהם הצליחו לחסוך מספיק כסף לכך - מיהרו לקנות בעצמם בנייני דירות להשכרה, ובכך שימרו את מעגל הניצול של המהגרים.

ראשית המאה העשרים הייתה עידן של טייקונים דורסניים, שלעומתם העסקנים של שנות השמונים נראו כבעלי מכולות פשוטים. דוגמה טובה לכך הייתה ג'ון רוקפלר, הבעלים של חברת הנפט הגדולה בעולם, שהשיטה שלו הייתה פשוטה ויעילה: לפתוח תחנת דלק מול תחנה קיימת, למכור שם דלק בחצי מהמחיר של היריב, ובדרך זאת לגרום לו לפשיטת רגל. אז היה קונה את תחנת הדלק של היריב, ומיד מעלה את מחירי הדלק לפי שלושה מהמחיר המקורי. רוקפלר ואחרים כמותו היו שנואים בתקופת חייהם;, ואילו עכשיו, כאשר במקום נוכחותם האישית ניצבים מוזיאונים ומוסדות השכלה אליטיסטים, הם זוכים ליחס של כבוד ויראה - כפטרונים של האומנות.

בקיץ של 1914 נרצח הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד, יורש העצר של הממלכה האוסטרו-הונגרית. אז צצו ועלו ההסכמים הלאומיים שנחתמו בקונגרס וינה כמאה שנה לפני כן. מתוקף הסכמים אלה, כל מדינה הייתה מחויבת לצאת להגנתה של מדינה אחרת, במקרה שזו יוצאת למלחמה. מדינות אירופה הצטרפו בזו אחר זו כקוביות דומינו, למה שנקרא "המלחמה שתסיים את כל המלחמות" - ולימים "מלחמת העולם הראשונה".

במשך מאה השנים שבהן אירופה נהנתה משקט יחסי, כלי הלחימה המשיכו להתפתח מאחורי הקלעים. כשהגיעה קריאת הקרב, לכל עם הייתה מערכת של "צעצועים" שהעולם לא ראה כמותם עד אז: תותחים כבדים, ספינות מלחמה, והנורא מכול – גז החרדל. קל לחשוב שהעולם היה במלחמה מאז ומעולם, ולפיכך שינויים טכנולוגים תמיד השפיעו על ההכרעה בקרב, אך לא על האדם. אבל הפעם המלחמה הייתה שונה. בעקבותיה התחילו להשתמש במושגים כמו "הלם קרב" לתיאור המצב הנפשי שבו חזרו החיילים לבתיהם.

ארצות הברית, ש עד לאותה מלחמה הייתה מדינה בדלנית, לא הייתה מחויבת בהסכמים של העולם הישן - ואכן היא נמנעה מלהיכנס אל הלחימה בשלביה הראשוני; לעומת זאת, התעשייה האמריקנית הייתה מעורבת בה מן השלב הראשון. הסיבה לכך הייתה שהשינויים הטכנולוגים של המלחמה היו יקרים כל כך ששנה אחת של לחימה עלתה כעשר שנות ייצור של מדינה. מאז ועד היום, כל מדינה המבקשת להשתתף בלחימה צריכה ללוות את הכספים שיאפשרו את קיום הלחימה. סיבה זאת הייתה ידועה כבר לקיסר הרומאי אוגוסטוס: "אתה חייב לשלם לחיילים". דלקים, חומרי נפץ, מדים וחיילים, אלה הם דברים שצריך לשלם בעבורם בזמן. צבא אינו יכול להילחם על אשראי.

כך, למרות שארצות הברית לא הייתה מחויבת פוליטית לאף אחת מן המדינות הנלחמת, היא הייתה מחויבת כלכלית לתוצאות המלחמה: אילו המדינות שהיא תמכה בהן היו מפסידות, היא הייתה מאבדת את השקעתה הגבוהה במלחמה.

בסוף המלחמה, כמה מהאימפריות הגדולות ביותר שפגשנו עד כה לא היו קיימות עוד: האימפריה העותומנית פורקה; האימפריה הרוסית הפכה למדינה קומוניסטית, והאימפריה האוסטרו-הונגרית - שהייתה המעצמה הגדולה ביותר בעולם הישן - נופצה לרסיסים.

אלו לא היו התוצאות היחידות של המלחמה. השלכותיה הכלכליות הדהדו לאורך כל המאה העשרים (ולעניות דעתי, משפיעות עלינו עד היום בדמות החוב העולמי). אנגליה וצרפת, אשר יחד עם ארצות הברית ניצחו במלחמה, לא היו מסוגלות לכלכל את החוב האדיר שלהן; הן העדיפו - באחת מו הטעויות ההיסטוריות הגדולות - להעביר את החוב אל המפסידה הגדולה במלחמה – גרמניה. בדרך זו הן נהנו מהפחתת החוב שלהן וכן משיתוקה המוחלט של הכלכלה הגרמנית, שבראשית המאה העשרים הייתה כמעט זהה לזו של ארצות הברית.

מעניין להשוות הסכמים אלה להסכמים של הקונגרס הווינאי שהזכרנו: שם היה חשוב למדינות המנצחות לשמור על כבודה ואפילו על גבולותיה של צרפת; ואילו במקרה שלפנינו, הסכמי הכניעה לא זאת בלבד שעצרו כל צמיחה כלכלית בגרמניה - ובזאת מנעו מאירופה להיכנס לתחרות כלכלית בריאה - אלא גם השפילו את העם הגרמני בצורה עמוקה ביותר. על כן, כעבור שני עשורים, העם הגרמני היה מוכן לתמוך באחד הרודנים הנאלחים של ההיסטוריה - ולו רק כדי להשיב את כבודו המושפל.

נחזור לניו-יורק. בשנות העשרים של המאה שעברה, הייתה מטרופולין שוקקת שמגדליה הגבוהים הנישאים מעלה קידמו את פניהם של מהגרים חדשים מאירופה. בניינים אלה גרמו לארצות הברית לקבל את הכינוי "מדינת האימפריה" - כינוי שמקורו בביטוי של ג'ורג' וושינגטון לגבי המדיניות הכלכלית של ארצות הברית (ב-1931 הסתיימה בנייתו של המגדל הגבוה ביותר, אשר נקרא גם הוא "הבניין של מדינת האימפריה" - The Empire State Building". 

שינויים מהותיים נוספים שהתרחשו היו בתחומי התקשורת, הרדיו, הטלגרף והטלפון, שאפשרו העברת מידע במהירות שהעולם לא ידע עד כה. לפתע הפכה התקשורת עם יבשת אירופה לקלה מאי פעם. כמו כן, שינוע כספים, דרך הבורסה בניו יורק, הפך קל ומהיר: חברות יכלו לגייס כספים לבניית מפעלים שלמים בימים ספורים בלבד.

בזכות הבורסה של ניו יורק, ארצות הברית הייתה יכולה לגַבּות תעשייה שהתפתחה במהירות מדהימה; היא עקפה את גרמניה ובריטניה. ארצות הברית הפכה ממדינה לווה למדינה מלווה. הבורסה נראתה לתושבים הרגילים כקסם. בזכותה לא זאת בלבדק שכל בית בארצות הברית יכול היה ליהנות מהשירותים החדשים – מכונת הכביסה, הבלנדר והתנור החשמלי - אלא גם כל מי שהקדים להיכנס למשחק ההשקעות החדש, מצא את עצמו מתעשר במהרה זה היה כמו חלום בהקיץ: מגזינים לעקרות בית הכילו מדריכים להשקעה, ודומה היה שכל מי שנכנס למשחק מכפיל את הונו תוך ימים ספורים.

כפי שלמדנו, החוק הבסיסי של התנועה של עיר הוא שמה שנכנס אליה חייב למצוא גם דרך החוצה ממנה. במשחק הבורסה, פעמים רבות היה מושקע יותר כסף ממה שהחברות היו מסוגלות לתרגם לייצור. כך נוצרת בועה: עוד ועוד כסף נכנס לתוך המערכת - אך לא יצא ממנה בצורת מוצרים, משכורות או רווחים אמתיים.

לא עבר זמן רב, וב-1929 הבועה התפוצצה. המשבר הכלכלי של שנות השלושים היכה בבורסה בניו-יורק, אך במהרה שיתק את כל כלכלת ארצות הברית - ובפועל פגע בעולם כולו. דומה היה שהעולם כולו נכנס למיתון עמוק בעקבות המשבר האופוריה של שנות העשרים הוחלפה בחששות של שנות השלושים. כל מדינה מצאה דרך משלה להתמודד עם המשבר: ברית המועצות הניעה מזון ומצרכים רבים מהפריפריה אל תוך הערים שלה, ובזאת גרמה לרעב הגדול באוקראינה שגרם למותם של עשרות מיליוני אנשים. אנגליה לחצה על גרמניה להחזיר את החוב שלה, ובזאת הידקה את טבעת החנק על המדינה החנוקה גם ככה. גרמניה, בתגובה, שמה את מבטחה בדמגוג משופם בשם אדולף היטלר, שהבטיח לתקן את הכלכלה ולהשיב לגרמניה את כבודה האבוד; ובארצות הברית הוכרז על "הניו דיל" ("העסקה החדשה): סדרה של רפורמות כלכליות שנועדו לשקם את הכלכלה.

בין הרפורמות של "העסקה החדשה" היו הגדלת הרגולציה המדינית על המערכת הפיננסית - שנדמה שבעשורים הקודמים השתוללה ללא פיקוח; הזרמת כספים רבים לשימור הבנקים הגדולים - מה שגרם, בין השאר, לחיסול הבנקאות המקומית ולהחלפתה במספר מעט של בנקים ענקיים.

יותר משה"ניו דיל" השיבה את הכלכלה לשגשוג אמתי, היא החזירה את אמון הציבור בכלכלה ובמדינה האחראית לכלכלה. השגשוג החדש ניתן היה להיראות במיוחד בניו-יורק. 

העיר, פרק חמישה עשר - לונדון

לתחילת הספר

בפרק זה אנו מגיעים ללונדון – העיר המודרנית הראשונה, שבמשך שלטון המלכה וויקטוריה הייתה למרכזה של האימפריה הבריטית אשר שלטה על נתחים גדולים מהגלובוס - גם אחרי שנאלצה לוותר על ריבונות בארצות הברית ובקנדה.

כדי להבין את התהליך שהוביל את בריטניה לנקודה זאת, נחזור אל התגובה של אנגליה למהפכה הצרפתית ולתהליכים החברתיים-כלכליים שעיצבו את אוכלוסיית לונדון באותם זמנים.

המהפכה הצרפתית חילקה את אוכלוסיית בריטניה לשניים: מצד אחד אלה שהתבוננו בהתרגשות על התנועה לעבר עתיד של שוויון ודמוקרטיה; ומצד שני אלה שהביטו על היבשת בחשש לאבד את מה שהם ראו כהוד וההדר של האריסטוקרטיה - שלא לדבר על ראשיהם של האריסטוקרטים.

אדמונד בורק, במכתבו בן 500 העמודים על המהפכה הצרפתית, ביקר את האובססיה כלפי החדש והעמיד את המסורת הישנה כערך נשגב יותר מהקפריזות של רוח הזמן. גישתו תפסה תאוצה בקרב קהל הקוראים האנגלי, ששמחו לקרוא מסמך שדוחה את הצרפתים בשם העליונות הבריטית. בעקבות זאת החלה תנועה חדשה בשם הישן – השמרנות.

היום אנו נוטים להתייחס לשמרנות כאל תוצאה של שרשרת מסירה עתיקה אשר הגיעה עד לימינו אנו. תפיסה זו שגוייה לחלוטין. מבחינה היסטורית, כל תנועה שמרנית היא תגובת נגד לחדש, ולפיכך - באה אחריו. לדוגמה, ראינו כיצד הכנסייה הגיבה על הרפורמציה על-ידי התבצרות שמרנית שהייתה נוקשה יותר מאשר גישת הכנסייה הקתולית שלפני לותר וקלווין; דוגמה נוספת, הפעם מן היהדות, היא התנועה האורתודוקסית, אשר באה לאחר התנועה הרפורמית ולא לפניה.

באנגליה אימצו את השמרנות הנינוחה של בורק; אך עדיין היה צורך להתמודד עם שאלות השוויון והדמוקרטיה, שנתפסו על-ידי תומכיהם ערכים אוניברסליים. בהקשר זה הופיעו שני תהליכים מקבילים משמעותיים: תהליך הדמוקרטיזציה בתוך הפרלמנט על-ידי סדרה של רפורמות (לדוגמה, הענקת זכות בחירה  לקתולים); השני הוא המצאת מעמד ה"ג'נטלמן".

הג'נטלמן אינו אריסטוקרט, אלא אדם ממעמד הסוחרים אשר - בעקבות עמל כפיו או כתוצאה מירושה – צבר סכום כסף מכובד, אשר פעמים רבות מאוד עלה בהרבה על הכנסתם השנתית של האריסטוקרטים למיניהם. הג'נטלמניות היא תוצר של התנהגות וחינוך; זוהי צורת התנהגות נרכשת, שלא כתואר אצולה.

למרות החשש הכבד מפני המהפכה הצרפתית קרב האצולה והחברה השמרנית, נאלצו הבריטים במהרה להתמודד עם מהפכה חדשה: המפכה התעשייתית. כמו כל אירוע היסטורי בעל משמעות, גם המהפכה התעשייתית לא הייתה מאורע של אדם אחד, או של תהליך אחד, אלא באה כתוצאה מצטברת של סדרת אירועים – כפי שנראה להלן.

הרקע התיאורטי: אדם סמית, שכמו כל פילוסוף אנגלי גדול היה סקוטי, היה לפילוסוף של הקפיטליזם. בספרו "עושר העמים", הוא ניגש לחקור בצורה שיטתית כיצד חלק מהמדינות הפכו לעשירות וחלקן לא. ראוי להעיר שהשאלה 'מדוע מדינות הן עשירות?' אינה מובנת מאליה: היום אנו שואלים שאלה הפוכה: 'עם כל השפע שאנו מייצרים, כיצד ייתכן שקיים עוני בעולם?', אבל בראשית עידן המדינה, כל הבדל בין מדינה אחת לשנייה הפך למשמעותי.

ספרו של סמית היה מחקר שיטתי ראשון מסוגו: הוא היה הראשון שהתייחס להון המצטבר של כל מדינה כדבר אחד, מבלי להבדיל בין הונם של אנשי עסקים לבין זה של האצילים; סמית התייחס למדינה כמערכת אחת. הוא הביא בספרו את הרעיון של חלוקת העבודה: מבנה של מפעל שבו כל עובד אחראי על נקודה אחת קטנה בפס ייצור מורכב. בדרך זו, הראה כיצד אפשר להגביר את התפוקה הכוללת של כולם. רק מעטים מדגישים את ההיבט המוסרי בספרו של אדם סמית: הוא ראה במפעל מבנה שוויוני, שבו כל אחד הוא בעל ערך בפני עצמו. הוא ניסה למנוע מצב שקרא לו "שיעבוד משכורות" – מצב שבו מתוקף החובות שצבר אדם פרטי, משכורתו משועבדת ברובה להחזר החובות. המושג 'קפיטליזם' נובע מגישה זאת של גיוס הון (קפיטל) על ידי החברה, שאינה אדם פרטי, לטובת המפעל שידאג לכלל. חבל שאנשים הרואים ב'קפיטליזם!' ערך עליון, אינם יודעים שספרו של סמית עומד מאחורי הדגל שהם נושאים.

השלב הבא בתהליך התיעוש היה המעבר ממנגנונים הפועלים על כוח זרימת הנהרות למנועים הפועלים על שריפת פחם. עד אז היה צריך להעמיד את המפעל צמוד לנהר זורם - כלומר באזורים כפריים יותר; ואילו עתה אפשר היה להעמיד את המפעלים קרוב לנמלים שבהם פורקים ומעמיסים את הסחורות – כלומר בעיר. כך הפכה המהפכה התעשייתית לתהליך אורבניזציה שכמותו לא היה עד אז.

עד כה דיברנו על העיר כצומת, כמרכז של תנועה אשר לא מייצר דבר, מלבד תרבות, עתה, העיר הפכה לראשונה למקום שבו מייצרים סחורות ולא רק מעבירים אותן מיד ליד. לונדון הייתה לגוף היצרני הגדול בעולם. תהליך זה הביא לסדרה של שינויים מהותיים בפניה של העיר עצמה. אם נסיר מלונדון את המבנים שנבנו בה במהלך המאה העשרים, נישאר עם סדרה של מבנים מרשימים אשר חלק גדול מהם נבנו אחרי השריפה הגדולה של 1666 על ידי כריסטופר רן (Wren). כדי ללמוד את אמנות הבנייה האורבנית, רן נסע ל'מסע הגדול' - שהיה פופולארי במאות ה17 עד ה19 - המתחיל בלונדון וממשיך לפריס, לאמסטרדם, לפירנצה ולרומא (ואם המשאבים הספיקו לכך - גם לקונסטנטינופול ולירושלים). בעקבות מסעו, כריסטופר רן בנה ללונדון כיפה משלה: הכיפה מעל כנסיית פיטר הקדוש. 

בנוסף למבנים המרשימים של רן, התפתח עוד סמל לונדוני של המהפכה התעשייתית: מה שנקרא לימים 'המשעבד החדש', הלא הוא השעון. 'ביג בן' התנשא מעל לעיר והשמיע ברחביה את צלצול הפעמון שלו, כשהוא מסמן לכולם מתי מתחיל יום העבודה, וכעבור 12 שעות - מתי הוא נגמר. התושבים שנאו את השעון הזה: עד אז העבודה התרכזה בתפוקה של העובד; ואילו עתה הפועלים נתבקשו להגיע בשעה מוגדרת וללכת בשעה מוגדרת, מבלי להתייחס לעובדות כמו שעת הגעתם של חומרי הגלם, או מתי מסיימים את המכסה היומית. לפתע, עובד מצוין הוכרח לחוש כעובד גרוע רק בגלל שמחוג כלשהו הקדים אותו בדרכו לעבודה.

המעבר למנוע קיטור הפועל על שריפת פיחת גרם לכך שהעיר כולה כוסתה בפיח: המבנים היפים נצבעו בשחור-פיח; העובדים היו שחורים, והחלונות בבתים היו מוגפים תמיד.

הזיהום והפיח לא היו הבעיה העיקרית של העיר המתועשת. הבעיה הגדולה ביותר הייתה עיוות של שיטה כלכלית שהונהגה בצרפת של אחרי המהפכה, שיטה שנקראה "Laissez-faire". במקור הייתה הכוונה לכלכלה משוחררת או חופשית משליטת המדינה והכנסייה: חופשית לסחור ולהתפתח מבלי לשלם על כך למוסדות הטפיליים. 'כלכלה חופשית' הפכה בידי העסקנים החדשים לכלכלה שאין עליה כל ביקורת. אנו שומעים היום הרבה על כלכלה החופשית מרגולציה; מבט  על לונדון של ראשית המאה ה-19 ילמד אותנו הרבה על פניה של הכלכלה החופשית.

ראשית, בהיעדר רגולציה, אין כל הגדרה של הגיל המתאים לעבודה; כך, נערות נשלחו לעבוד במפעלים וילדים קטנים עבדו כמנקי ארובות - עבודה מסוכנת ביותר: לא זאת בלבד שהפיח והמחנק היו גורם תמותה שכיח, אלא שהילדים התבקשו להזדחל אל תוך ארובות קטנות, בהן הם היו פעמים רבות נתקעים. כדי לשחרר אותם ה"מפעיל" שלהם היה קושר חבל לרגלם, ואם הם היו נתקעים הוא היה פשוט מושך בחבל ומפיל אותם (או רק את רגלם) למטה.

בהיעדר רגולציה, אין שכר מינימום ואין הסדרה של תנאי העבודה:  מנהל העבודה יכול להכריז על הגדלת שעות העבודה ללא התחשבות בתנאים שאנחנו כיום התרגלנו לדרוש - כמו שעות נוספות, או הפסקה מסודרת. נשים נתבקשו לעבוד לצד גברים במפעלי עיבוד הפחם, ללא בגדים, חשופות יום-יומית להטרדה מינית ולמקרי אונס תכופים.

מאידך, זו הייתה תקופה של שגשוג. המצב נתפס כחלק מהמחיר החדש שעל האדם לשלם בעבור עולם שבו קיימים רכבות קיטור ומפעלי ברזל. כאשר פועל מייצר מאות מעילים ביממה, למח אכפת שישנה שכבת אוכלוסייה שלמה שנאלצת לפשוע כדי לשרוד. המעמד הנמוך נקרא 'מעמד הפשע'; כייסות, הונאה ורצח היו עניין יום-יומי בלונדון. בתקופה שבה ג'ק המרטש רצח זונות והשאיר אותן ברחובות, היו למעלה משלושת אלפים בתי זונות בלונדון ועוד עשרות אלפי נשות לילה שעמדו בקרנות הרחוב, שעבדו במה שנתפס כדרך הטובה יותר, הרווחית והבטוחה ביותר להרוויח כסף, בהשוואה לעבודה במפעלים.  

בתגובה למציאות החדשה, הומצא בלונדון גוף עירוני שמטרתו הייתה להתמודד עם המציאות החדשה: "העיר", או באנגלית The Police. מערך השיטור העירוני שהוקם בלונדון אומץ במהרה על ידי כל עיר שהמהפכה התעשייתית הגיעה אליה. היום אנו רואים במשטרה חלק בלתי נפרד ממערך הניהול העירוני; אך חשוב לזכור שעד למאה התשע-עשרה דבר כזה לא היה קיים. כאשר השלטון רצה להשליט סדר הוא היה מכניס את הצבא לתוך העיר. כזכור, בימי הרפובליקה הרומית אפילו זה לא היה מקובל, ותושבי העיר היו אחראיים על הסדר בתוכה.

לצדה של תגובה ניהולית זו, היו גם תגובות אחרות, תרבותיות וכלכליות, למציאות החדשה. ראשית, התגובה התרבותית: המשורר וויליאם בלייק, לונדוני, היה לאבי השירה הרומנטית האנגלית. היום אנו שוגים לחשוב ששירה רומנטית היא שירה של אהבה ושל טיולים שקטים על גדות הנהר; אך שירתו של בלייק, וכן זו של קולרידג', וורדסוורת', שלי וקיטס אחריו, הייתה בראש ובראשונה שירת מחאה על המציאות החדשה והמנוכרת. בלייק כתב על הילדים מנקי הארובות המייחלים למנוחה של המוות, ועל העיר לונדון המבזה את נשותיה. אהבת הטבע שלמדנו לייחס לרומנטיים, הייתה יציאה אל מחוץ לגבולות העיר המזוהמת והרקובה מבחינה מוסרית, אל הנופים התמימים של הכפר.

התגובה הכלכלית הידועה ביותר שיצאה מלונדון באה דווקא מפילוסוף גרמני שהתגורר תקופת מה בלונדון - קרל מארס. הגישה המרקסיסטית, או הגישה הסוציאליסטית, אינה אלא קריאה לזכויות העובד, לאחריות המוסרית של המעסיק לפועליו המנוצלים. מרקס היה בטוח שהמהפכה הקומוניסטית תתרחש בראש ובראשונה בלונדון - שם, לדעתו, הייתה נחוצה ביותר.

תקופה הייתה גם שיאה של האימפריה הבריטית. בעוד שהאירופים, בעקבות הקונגרס בווינה, נהנו מיחסים שלווים בין העמים, אומותיהם הפנו את נשקם כלפי שאר העולם. יותר מכל מדינה אחרת הייתה זו בריטניה ששלטה בחלקים הגדולים ביותר מהעולם. היא שיעבדה את הודו, והפכה את אוסטרליה למושבת עונשין לפושעיה המרובים. היא ניהלה מלחמות בסין למען הזכות להבריח אופיום לכפרים הסיניים, וכך להרוויח מההתמכרות הקשה של הכפריים. היא טבחה בשבטי אפריקה, הציבה מכונות ירייה מול חניתותיהם והקימה מחנות ריכוז להתמודד עם האוכלוסייה הכבושה שם. סופר הילדים רודיארד קיפלינג טבע את הביטוי "עולו של האדם הלבן" (White Man's Burden) כדי להסביר את התופעה. בתפיסה המהדהדת את האימפריאליזם הרומאי, הוא תיאר את העמים האחרים כגזע ברברי נחות אשר האדם הלבן צריך לכבוש ולתרבת אותו.

למרות שבראשית המאה ה-19 לא הייתה מעצמה שהייתה מסוגלת להתחרות עם האימפריה הבריטית, בסוף אותה מאה שתי מעצמות אחרות עקפו אותה בייצור ובשגשוג: האימפריה הרוסית והרפובליקה האמריקאית. בראשית המאה העשרים לא היה ברור מי מן השתיים תהייה היורשת הגדולה של האימפריה הבריטית; אבל מהפכה מרקסיסטית הפילה את השלטון הצארי ברוסיה, והיה על אימפריה זו להתחיל לבנות את עצמה מחדש.

העיר, פרק ארבע עשרה - ווינה

לתחילת הספר

המסע שלנו מביא אותנו אל העולם החדש, שלחר המהפכה הצרפתית לאחר עידן הנאורות ועידן נפוליאון. דומה היה שעתה על כל העולם 'לעדכן' את עצמו אל המודרנה; אך מעבר זה לא היה מובן מאליו. כמו בכל תקופה, כוחות שונים הניעו את ההיסטוריה. נגד כוחו של נפוליאון, שדחק את אירופה לקראת העולם החדש, היו כוחות חזקים לא פחות שניסו להשיב את הגלגל לאחור.

עיר הבירה של העולם הישן הייתה וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאורך המאות האחרונות העיר הייתה בשלטונה של שושלת הפסבורג אשר, כדרך העולם הישן של דיפלומטיות בין אצילים ונישואין בתוך המשפחה, הצליחה לקשור קשרי נישואין עם השושלות השולטות בפרוסיה, רוסיה ובריטניה.

נחזור לרגע לווינה של אמצע המאה ה18 ותחילת ה19 - לעיר שבה אפשר היה בכל רגע למצוא יותר נציגים של האצולה האירופאית מאשר בכל מדינות אירופה יחדיו. כל אצילי אירופה החזיקו בבתים בעיר, והעיר שקקה מהרעש המופלא של השיגעון החדש – המוסיקה הקלסית. כל אציל החזיק במלחין ותזמורת כסמל סטטוס אשר אפשר להשוותו למטוס פרטי כיום.

הייתה זאת תקופתו של יוזף היידן, שנטל את הקלילות של מוסיקת הרנסנס האיטלקית של ושילב בה את הגישה הרצינית של סגנון הבארוק הגרמני; כך יצר משילוב זה את מה שאנחנו קוראים היום המוסיקה הקלסית. היידן היה יוצר של העולם הישן - כלומר, הועסק כל חייו על-ידי אציל אחד אשר הזמין ממנו את כל היצירות שלו.

 מציאות אחרת התקיימה אצל חברו הטוב של היידן – וולפגנג אמדאוס מוצרט. אי אפשר היה להתעלם מכישרונו המופלא של מוצרט; ועם זאת, הוא נאלץ במשך כל חייו לרדוף אחר משקיעים שונים. יצירתו הייתה גולת הכותרת של כל אולם קונצרטים, וכולם רצו בחברתו; ועם זאת, הוא היה עני מרוד בתקופות ארוכות בחייו הקצרים (35 שנה). לעומתו, מוזיקאים בני זמנו - כמו סליירי ודיתר פון דיתרסדורף,- אשר ההיסטוריה קבעה אותם כשוליים לעומת הענק שקרא לעצמו אמדאוס, חיו חיים של נחת וביטחון כלכלי ונהנו מכמה פטרונים במקביל.

עם זאת, אין מוזיקאי ווינאי שיכול לשקף את המעבר מהעולם הישן לעולם החדש כמו לודוויג בטהובן. הוא החל את דרכו בווינה כפסנתרן מופלא, והיה לתקופה קצרה תלמידו הלא ממושמע של היידן. במהרה החל ליהנות מתמיכתם של משפחות אצולה שונות, ובראשן הנסיך לישנאוסקי, אשר היה לו לפטרון המרכזי.

אודיטוריום בווינה, גוסטב קלימט

בטהובן החל את דרכו היצירתית בצורה פחות או יותר שמרנית. שתי הסימפוניות הראשונות שלו נתפסו כמוזיקה קלסית במיטבה - למרות שהיום רואים בהן גם התנסות וחדשנות שלא נמצאו באותה תקופה; אך לגבי בני זמנו הן היו פשוט יצירות נפלאות, שרוממו את בטהובן לכינוי "מוצרט הבא".

עם עליית נפוליאון, בטהובן - שהיה בן למשפחה גרמנית ממעמד הפועלים - ראה בו תקווה לשוויון ודמוקרטיה, להפלת המשטר הישן של אצילים ומשרתים. בבואו לכתוב את הסימפוניה השלישית שלו, שהייתה שונה לחלוטין מכל סימפוניה שנכתבה עד אותה תקופה, הוא קרא לה "נפוליאון". עם זאת, ערב אחד, כאשר בטהובן שמע שנפוליאון הכתיר את עצמו לקיסר החדש, הוא מיהר לרוץ לכתב העט של הסימפוניה ולשנות את שמה ל'אירואיקה', או 'הגבורה'. להפתעתו (ולזעמו) של בטהובן, היצירה לא התקבלה בסבר פנים יפות על ידי הזקנים של ווינה: היא נתפסה כניסיונית מדי, כאמוציונלית מדי, ובקיצור – כרומנטית מדי. זקני העיר לא השכילו לשמוע ביצירה זאת – כפי שלא השכילו לשמוע בתותחיו של נפוליאון – את תנועתו הבלתי פוסקת של גלגל הזמן, אשר בישר את סופו של העידן הישן ותחילת המודרנה.

בטהובן, לעומת זאת, שמע היטב את הבשורה החדשה. מגרמניה ופריז החלו להופיע גישות חדשות של רוסו ושל וולטר, של גיתה ושל שילר, אשר קראו לאמנות לשמש סופה רועשת של רגשות - בין השאר כתגובה נגד השכלתנות המופרזת של הנאורות. בטהובן הפך להיות המלחין של התקופה החדשה, עם יצירות כמו הסימפוניה החמישית (שבמינימליזם האלים שלה וודאי נשמעה לקהל הווינאי כמו רוק כבד), הסימפוניה השישית (אשר התבססה על שירת הציפורים כתמה מרכזית, ושיקפה את היחס הרומנטי אל הטבע) ולבסוף, הסימפוניה התשיעית - ששברה את כל החוקים המוכרים של המוזיקה והציבה פוגה במקום שבו הייתה אמורה להיות מוזיקה קלילה לריקודים, וכן תנועה חמישית שהכילה שירת מקהלה (אין לתאר את החדשנות שסימלה שירת מקהלה מחוץ לכותלי הכנסייה) - אשר, במקום שיר דתי, שרה את שירו החילוני של שילר 'החירות'.

הרבה לפני מדונה של ימינו, בטהובן המציא את עצמו מחדש כאמן מודרני ארבע פעמים. בין השאר, הוא הוסיף את התואר 'פון' לשמו, וטען שהוא בנו הממזר של פרידריך מלך פרוסיה. היום אפשר לתאר אותו כאחרון המוסיקאים הקלסים וראשון הרומנטיקנים, אך גם כמבשר המודרנה ואפילו כפוסטמודרניסט הראשון. אחרי בטהובן נוצרה האקסיומה המוכרת שלפיה שאמנות צריכה לחדש את עצמה בכל עת: אנו רואים זאת כמובן מאליו שהאמנות צריכה לשאוף לשבור את מסגרותיה ולחרוג מגבולותיה; אבל ללא בטהובן, שינוי זה היה בלתי נתפס.

למרות השפעתו הגדולה של בטהובן על אופייה של האמנות שבאה אחריו, מי שעיצב את אירופה אחרי שנפוליאון שינה את פניה לנצח היה הנסיך והדיפלומט מטרניך האוסטרי, אשר לאחר הניצחון על נפוליאון זימן לווינה את 'הקונגרס הווינאי' - שהיה מורכב מכל משפחות האצולה של אירופה - במטרה להשיב את הסדר על כנו.

הקונרס בווינה

בבמשך חודשיים הם רקדו, שתו והתדיינו בניצוחו של מטרניך, הקונגרס הפך לבדיחה בעיני הציבור, שראה כיצד האצילים מחליטים על גורל אירופה בין כוסות יין לוואלס, עם הפסקות ארוכות לצפייה בבלט צרפתי או באופרה איטלקית. וינה כולה שקקה חיים, בתי האצולה הוארו במשך כל הלילה במעין מסיבה בלתי נגמרת, והרחובות התמלאו במרגלים שונים שחיטטו בזבל במטרה למצוא מכתבים דיפלומטיים כלשהם.

למרבה הפלא - ובמה שיכול להיחשב כשיעור גדול לדיפלומטיים שלנו היום - הקונגרס היה הצלחה. גבולותיה של אירופה צוירו מחדש, תוך שמירה על כבודם של בעלי האינטרסים השונים: האימפריה האוסטרו-הונגרית, פרוסיה, רוסיה ובריטניה. שווייץ, שנפוליאון המציא אותה פחות או יותר, נשארה עומדת, ובלגיה זכתה להכרה. השיטה שהקונגרס פעל לפיה הייתה שאיפה להשבתו של הסדר הישן, תוך התחשבות במצב הנתון. פרוסיה, לדוגמה, הייתה מחולקת למעל למאתיים נסיכויות קטנות; נפוליאון צמצם מספר זה לעשרים וחמש פרובינציות מנהליות, ומטרניך וחבריו הסכימו על ארבעים וחמש יחידות נפרדות.  היחס לצרפת היה חשוב יותר מהשינויים המנהליים: הנה קמה לה אימפריה שפלשה לכל שכנותיה, ורק בעזרת שילוב הכוחות של כל האומות יחדיו (ובעזרתו של סבא חורף הרוסי) הצליחו להפיל אותה. למרות זאת, מטרניך התעקש לכבד את צרפת בשולחן המשא ומתן. היא זכתה להחזרת גבולותיה ולאוטונומיה מכובשיה, והעיר פריז הושבה לידיהם של אזרחי צרפת (נשווה זאת ליחסו של העולם לגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהוביל למשבר כלכלי עולמי ולבסוף למלחמת העולם השנייה) קונגרס וינה הצליח לייצר מציאות של שלום אירופאי למאה השנים הבאות - והוא עשה זאת באלגנטיות של ריקוד אצילי.

העיר וינה הייתה אחת הערים המשפיעות ביותר על ראשית המאה העשרים. נציג לדוגמה מורה אחד מהאוניברסיטה של ווינה בשם פרנץ ברנטאנו. הוא היה מרצה לפילוסופיה של ההכרה ועיקר עבודתו נעשה בתחום של ההשפעה של האינטציונליות של ההכרה, מתוך הבנה פיזיקליסטית של נפש האדם. אך הוא לא ראוי שנזכיר אותו כאן לא רק בשל מעמדו בפילוסופיה, אלא בעיקר בגלל הרשימה המכובדת של תלמידיו שעיצבו את העולם המודרני כפי שאנו מכירים אותו היום.

בין תלמידיו של ברנטאנו היו אדמונד הוּסֶרְל, אבי הפנומנולוגיה והוגה חשוב בזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה; גוטלוב פרָגַה, אבי הפילוסופיה האנליטית, שהמציא את תחשיב הפרדיקטים שבו כתובות עד היום שפות התכנות; רודולף שטיינר, אבי הגישה האנתרופוסופית לחינוך; כריסטיאן פון ארנפלס שפיתח את שיטת הגשטלט בפסיכולוגיה; זיגמונד פרויד, שהמציא את הפסיכואנליזה – וכן עיתוני יהודי בשם בנימין זאב הרצל – חוזה מדינת ישראל.

החל מן הגבולות של העולם המוכר לנו היום, לאופן שבו אנו מבינים את תפקידה של האמנות בחברה, לגישות הפילוסופיות והפסיכולוגיות השולטות היום, ועד למדינת ישראל – אנו חיים בעולם שהוא וינאי באותה מידה שהוא מודרני או פוסט מודרני.

העיר, פרק שלוש עשרה - פריז, חלק ב'

אחרי לואי ה-14, 'קיסר השמש', המצב בפאריז לא השתפר. נינו, לואי ה-15, היה מנותק לא פחות מקודמו וביזה את כס המלכות בפילגשים רבות ובמסיבות ללא סוף. כשהוריש את הכס לנכדו לואי ה-16, לא נותר לעם אמון במסורת הצרפתית העתיקה - שהייתה קיימת מאז ימי שרלמיין - שהאל הוא הממליך מלכים. העובדה שלואי ה-16 העדיף לבנות שעונים כשהוא ספון בחדרו, במקום לדאוג לניהול המדינה.

צמיחתם של הפערים החברתיים וההתנתקות של בית המלוכה נבעו משני גורמים עיקריים - האחד כלכלי והשני חברתי. ראשית, בעקבות חייו הבזבזנים של לואי ה-14 היה צורך בהגדלה מתמדת של המיסים. נטל המס נפל במיוחד על מעמד הביניים והמעמד הנמוך; שני המעמדות הגבוהים – האצולה והכמורה – היו פטורים ממס.

ההיבט החברתי היה מורכב יותר. צרפת תססה בעקבות התפשטות הדפוס. בפריז, שהכילה אחוז גבוהה של תושבים יודעי קרוא וכתוב, החל להתגבש מרחב ציבורי שהתדיין על ענייני דת, מדינה ופילוסופיה. תרבות זאת של סלונים ומקומות מפגש הפכה את פריז למרכז גועש של רעיונות. אנשים כמו ד'אלאמבר ודידרו התחילו לבנות - בעזרתם של הוגים כוולטר ורוסו - מפעל רעיוני כביר ממדים בשם 'האנציקלופדיה': אוסף של מסות קצרות שהיה מחולק לפי נושאים, ושאף להכיל את הידע האנושי כולו בצורה שתהפוך אותו נגיש לכל קורא. האנציקלופדיה הפכה לסמל הנאורות והכילה - בנוסף למסות היסטוריות ופילוסופיות - גם ערכים מקצועיים על טכניקות ייצור וכלי עבודה. זה היה חלק מתהליך הדמוקרטיזציה של המחשבה.

רוסו

נקודה חשובה נוספת: באירופה של אותה תקופה השפה הצרפתית הייתה שפת האצולה - שושלת הבסבורג באימפריה האוסטרו-הונגרית ושושלת רומנוב ברוסיה, כולם דיברו צרפתית. מתוך כך גם הספרות הגבוהה הודפסה בשפה הצרפתית, דבר שהעניק בעקיפין לתושבי פריז יתרון, בהתפשטותם של רעיונות בתוך העיר.

ספרו של ז'אן ז'אק רוסו 'על האמנה החברתית', היה בעל ההשפעה הרבה ביותר באותה תקופה. בספר זה רוסו מעלה את הרעיון המהפכני של 'מדינת כל אזרחיה' - מדינה שתוקם על עקרונות ההשכלה של שוויון וחשיבה רציונלית, ולא על עקרונות דתיים או עקרונות הנובעים מקפריזות של מלך. יש להדגיש שזה לא היה חזון דמוקרטי כפי אנחנו מבינים אותו; רוסו מבקש בספרו מכל אזרח להפקיד את זכויותיו בידיה של המדינה - כלומר, לוותר על זכויותיו למען חירותו.

תהליך היווצרות המדינה המודרנית, אשר ספרו של רוסו שימש כנקודה מכרעת בתוכו, היה תהליך חילוני. המדינה המודרנית באה להחליף ערכים דתיים של ממלכה נוצרית, בערכים חילוניים של זהות לאומית וחשיבה רציונלית. עם זאת, החילוניות לא הייתה אתאיזם (למרות שהיו גם ניצנים של אתאיזם אצל דמויות שונות באירופה של אותה תקופה). האמונה השלטת בקרב ההשכלה הפריזאית, אשר וולטיר היה להוגה הבולט שלה, נקראה 'דֵאיזם' - אמונה בעולם שנברא על ידי האל, אך קיים ללא נגיעה שלו.

אילו רוב תושבי פריז היו נשאלים לדתם, היו משיבים שהם קתולים; אך משמעותו של מונח זה התדלדלה מאוד: הדת הממוסדת הפכה לסדרה של טקסים ללא משמעות, וכל ניסיון לייחס ערכים מיסטיים או לבנות עולמות מטאפיזיים של מעלה או של מטה, נתפס כדעה קדומה שאינה מתיישבת עם העולם המודרני. החברה הפריזאית של אותה תקופה לא הייתה יכולה לדמיין את החזרה לדת שתופיעה במאה ה-19.

מארי אנטואנט

בסופו של דבר, למרות השפעתם החשובה של הרעיונות החדשים היה זה מחיר הלחם שהצית את פריז - ובמהרה את אירופה כולה. יוקר המחייה בפריז התבטא סמלית במחיר הלחם. ערב המהפכה, כיכר לחם עלתה כמו משכורת שבועית, ולעתים כמו משכורת חודשית של סוחר עירוני. ההמון החל מתקבץ סביב הארמון בדרישה ללחם, שהובילה להתבטאות הידועה לשמצה של אשתו הצעירה של לואי ה-16: "אם אין לחם, תאכלו עוגות". הערה זאת לא הייתה אמירה מתנשאת של ילדה מפונקת, אלא סמל לניתוק העמוק בין העם והשלטון.

ספרים רבים נכתבו על השתלשלות האירועים עד למהפכה הצרפתית, ולא כאן המקום לפרטם. נזכיר כאן רק את משמעותו של אחד הסמלים הבולטים של המהפכה – הגיליוטינה. המצאה פריזאית זאת הייתה למודל של המודרנה: לא עוד ניאלץ לצפות בעריפת ראשים ברברית עם להב קהה וייסורים מיותרים; אפשר היה עתה לערוף ראשים ביעילות חסרת תקדים. תוך פחות משנה, קרוב לארבעים אלף ראשים התגלגלו על רצפות פריז – קודם ראשי האצולה, ולבסוף ראשיהם של מארגני המהפכה ומנהיגם – רובספייר.

תופעה עירונית נוספת שבאה בעקבות המהפכה הצרפתית - אם כי בדרך עקיפה - הייתה המסעדה. האמנים הקולינרים השונים שפריז הייתה ידועה בהם, מצאו את עצמם מחוסרי תעסוקה. כפתרון למצוקתם החלו לפתוח - על פי המודל הפריזאי של חנויות תמרוקים - 'חנות לאוכל', אשר בתוכה יוכלו אנשים מכל מהמעמדות לרכוש מנות שעד כה היו שמורות לאצולה ולמלוכה בלבד.

במקום השלטון הישן קמה מדינה חדשה, שהוענק בה שוויון זכויות לבני מיעוטים כמו פרוטסטנטים ויהודים. הגטאות, שנתפסו כסמל של השלטון הישן, פורקו. המדינה חולקה ליחידות ביורוקרטיות מרובעות בצורתן (הד לחשיבה הרציונלית שביקשה לעצב מדינה בצלמה); הוחלה שיטת משפט חדשה שבה חבר מושבעים החליף את פקידי הממשל: לא עוד מעצרים ללא משפט, ואשמה תוכרע על-ידי אזרחים. צבא העם החליף את צבא המלך. כדי לבנות את הצבא הזה צרפת הביאה לעולם המצאה חדשה – מילואים. כל אזרח גויס למאבק; הצעירים נקראו להילחם בשדה הקרב, והזקנים - בשדה התעמולה.

התוצאה הייתה חסרת תקדים: צבא לאומי מאוחד ומיומן שצבא מלך לא יכול היה להשתוות לו בנאמנות חייליו. החיילים החדשים לא נלחמו בעבור שכר-חרב, ולא למען מלך אלא למען חירותם. עם ההנהגה הנכונה יכול היה צבא זה לנצח כל מקבילה באירופה. הנהגה נכונה זאת הגיעה בדמות אחד המצביאים הגדולים שראתה ההיסטוריה ואחד המנהיגים האינטליגנטים ביותר – נפוליאון.

נפוליאון, בן למשפחה דוברת איטלקית בשטח שסופח לצרפת, הגיע לפריז בגל צעיר והשתתף בפגישות היעקובינים. הוא היה קצין למופת, וניכר בתכונה האלוהית - כריזמה של מנהיג. תוך מספר שנים הצליח להשתלט על כס השלטון בצרפת, לכבוש את אירופה ולעצבה מחדש, ולהכריז על עצמו כקיסר. הוא חילק את אירופה מחדש ליחידות גדולות ואחידות, במקום אותם פרובינציות מפוררות של בני האצולה; הוא הקים את שווייץ ועיצב את גבולותיה של גרמניה. הוא החל כמשחרר הדמוקרטי שיביא את המהפכה הצרפתית לכל אירופה, וסיים כקיסר החדש שסידר לכל משפחתו תוארי אצולה.

נפוליאון נפל לבסוף בשל אקט עירוני לחלוטין. הצאר הרוסי, שידע שהוא לא יוכל לנצח את נפוליאון בשדה הקרב, משך אותו עוד ועוד לתוככי רוסיה. לפני שנפוליאון הגיע למוסקבה, העיר האדירה הזו (שלצערי היא אחת הערים שנשמטו מספרון זה) רוקנה לחלוטין מתושביה, והוצתה בלהבות. צבאו של נפוליאון הגיע לעיר וגילה ערימת חורבות לוהטת, בהיעדר מזון ומחסה, הצבא נאלץ לשוב על עקבותיו ולנוע חזרה לפריז. תשעים אחוזים מהצבה המופלא של נפוליאון חוסלו במסע הזה מקור ומרעב, ואירופה שלאחר נפוליאון נדרשה להשלים עם העובדה שהעולם המוכר לה לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה.