חייו של אוסקר וויילד, מתוך "אגדות אמתיות, כרך ב'"

 השנה הייתה 1874. איסלנד זכתה בעצמאות מדנמרק, האימפרסיוניסטים הציגו אמנות חדשה בפריז, לוי שטראוס החל לשווק סוג חדש של מכנסיים, ובחור צעיר מאירלנד הגיע ללונדון כדי לכבוש את העיר.

קראו לו אוסקר וויילד והיו לו את כל הכלים הדרושים למשימה: תואר יוקרתי מאוקספורד, מספיק כסף בשביל להיראות כמו עשיר, חוש אופנה מופלא שהבטיח תמיד להשאיר חותם, וכישרון אלוהי להשתמש בשפה. הוא כתב ללא רבב ובמסיבות היה כוכב, שכן תמיד ידע לומר את המילה האחרונה, שגם תמיד הייתה הכי שנונה, מספיק כדי שכל אותו הערב ידברו עליה ועליו, הרבה אחרי שהוא מזמן עזב.

כשהציעו לו משקה היה אומר "אני יכול להתנגד לכל דבר, מלבד לפיתוי", וכשהציעו לו משקה נוסף הרים כוסית ואמר: "הכול במתינות – אפילו מתינות." כששאלו אותו למה הוא תמיד מתבדח השיב: "החיים חשובים מדי בשביל לקחת אותם ברצינות".

לא עבר זמן רב וכל הקסם האישי הזה הצליח להכניס אותו לכל המקומות הנכונים בעיר. לא הייתה מסיבה טובה, בלי אוסקר בסביבה. לא היה נושא לשיחה שלא הביע עליו דעה מקורית. כששאלו אותו איך הוא יודע הכול, השיב: "אני לא צעיר מספיק בשביל לדעת הכול". כולם אהבו אותו. הם אהבו אותו כי הוא היה אדם חופשי להתנהג בדיוק כמו שהוא רוצה ולא כמו שצריך. "אני חייב להיות עצמי," היה אומר "כל התפקידים האחרים כבר תפוסים". אבל הם אהבו אותו גם כי הוא חי את החיים שלהם לא היה אומץ לחיות. חיים של בגדים יפים, אמנות גבוהה ומסיבות שלעולם לא נגמרות.

הוא היה להיט כזה גדול, שאפילו הזמינו אותו לסיבוב הופעות בארצות הברית. מאושר, נסע לשם והעביר הרצאות על אמנות וספרות, לכל מי שהיה מוכן לשמוע. גם לקהל בחליפות וגם לעובדים במכרות. כששאלו אותו מדוע הוא לא מתבייש להסתובב עם חברה של פועלים פשוטים, השיב: "כולנו חיים בביבים, אבל חלקנו מביטים לכוכבים." כולם שמחו לשמוע אותו ולדבר עליו והוא קיבל את זה בהכנעה: "יש דבר אחד גרוע מכך שמדברים עליך, וזה שלא מדברים עליך." כשחזר ללונדון, כל כך שמחו לקבל אותו שחיכו לו יותר הזמנות למסיבות והרצאות מאשר הוא יכול היה לנצל. "יש אנשים שמביאים אושר לכל מקום שהם הולכים, ויש אנשים שמביאים אושר מתי שהם הולכים." הוא אמר לקהל שהיה תמיד סביבו, וזה רק צחק וצחק.

אבל, בלונדון של המלכה וויקטוריה, גם לכוכב עולה היו חוקים שצריך לכבד ולעמוד בהם, במיוחד אם החברה רוצה להרגיש מהוגנת ומכובדת. בין החוקים הלא כתובים האלה היה אחד מתסכל במיוחד: כל גבר מעל גיל כזה וכזה צריך להתחתן ולהקים משפחה. אז הוא התחתן עם הגברת קונסטנס לויד, יורשת עשירה שהייתה מקורבת למשפחת המלוכה ובמהרה לשניים היה בית יפה וגדול ושני ילדים מתוקים. אוסקר אהב מאוד את ילדיו ואת משפחתו, אבל הבית החדש שלהם היה כל כך יקר, שלא הייתה לו ברירה אלא להתחיל לעבוד.

הוא ניסה לעבוד באוניברסיטה ולכתוב מאמרים רציניים וארוכים ומשעממים, אבל במהרה הרגיש שאמנם חינוך זה דבר נפלא, אבל חשוב לזכור מדי פעם שדברים שבאמת שווה לדעת, אי אפשר ללמד. אז הוא ניסה להיות עיתונאי ולכתוב מאמרי דעה, אבל הציבור הרחב התקשה להבין מתי הוא רציני ומתי הוא צוחק. "הציבור הוא סובלני במידה נפלאה" אמר, הוא מוכן לסלוח על הכול מלבד על גאונות."

אז הוא החליט לכתוב אגדות לילדים ופתאום אנשים התחילו להבחין שמתחת לשיער הארוך והיפה הזה מסתתר כישרון אמתי. וברגע שאנשים הבינו את זה, הם היו מוכנים לשמוע את דעותיו בנושאים אחרים. לבסוף אוסקר ווילד החליט להפתיע את הקהל שלו ולכתוב רומן. רומן שהיה מפחיד ומופלא, יפה ונורא, מלא במסתורין ומלא באמת, רומן שאפילו זכה בהצלחה מתונה.

אבל אוסקר הגיע כדי לכבוש את לונדון. לא רק לכבוש כמה לבבות של עשירות במסיבות, ולהשיג הערכה מכמה אקדמאים זקנים. והלב של לונדון, אז כמו היום, פעם על בימת התאטרון. אז החליט את הקריירה לשנות ולכתוב כמה מחזות. תחילה כתב מחזות רציניים שהתקבלו ברצינות רבה, אחר כך כתב מחזות שנונים שהשיגו ביקורות שנונות לא פחות. לבסוף כתב קומדיה אחת על טעות שנעשתה בגלל שטות. הוא קרא לה "על חשיבותה של רצינות".

מיד אחרי הערב הראשון כולם מיהרו להלל את האל שהתגלה בארצם. הכוכב פתאום הוכיח שהוא גם שווה משהו. ערב אחרי ערב הכרטיסים נמכרו, ובסוף כל הופעה הוא היה עולה על הבמה ומודה לקהל על ביצוע תפקידו כהלכה. הוא שמח שהקהל מעריך את ההצגה כמעט כמו שהוא בעצמו מעריך אותה, וכולם שמחו וצחקו והללו אותו. כך הבין שאם אתה רוצה להגיד לאנשים את האמת, עליך לגרום להם לצחוק – אחרת הם פשוט יהרגו אותך.

אוסקר ווילד הצליח. הוא כבש את העיר וזכה בתהילה השמורה לראשונים במעלה. אבל עמוק בפנים משהו היה חסר. היה לו את כל מה שחלם עליו: בית גדול, כסף רב, משפחה טובה ותהילה בינלאומית, אבל הוא עדיין לא היה מאושר. עד שיום אחד פגש במשורר צעיר בשם הלורד אלפרד דאגלס, חבריו קראו לו "בוֹזִי", ואצלו הוא מצא את הפיסה החסרה בחייו – אהבה. הוא אהב את אשתו, אבל כמו שאוהבים את הדודה הטובה שלך, והוא מאוד אהב את ילדיו אבל זה לא אותו דבר.

בזמן שהוא בילה עם בוזי הם דיברו וצחקו וזה היה כאילו לא צריך בעולם שום דבר. פתאום הוא לא היה צריך לכבוש ולנצח, להצחיק ולארח. פתאום היה מספיק רק לטייל ולשוחח. הוא אהב את בוזי כמו שאוהבים החברים הכי טובים, או כמו חבר וחברה, אבל כל הזמן הזה הוא זכר שהאהבה של שניהם אסורה.

שכן, בימים ההם היו חוקים ברורים – אסור לבנים לאהוב בנים. כמובן, שתמיד היו זוגות כאלה, אבל רק במחשכים. לכן, זוגות אוהבים היו חייבים להידחק לשעות של הלילה שבהן אנשים הגונים ישנים, או לצאת לבלות רק במקומות אפלים, לצד גנבים ושודדים.

אם לא היה די בכך, לאוסקר ואלפרד הייתה עוד בעיה גדולה. אבא של אלפרד היה ג'ון דאגלס. המרקיז של קווינסבורי. שמלבד תואר האצולה שלו, לא היה בו שום דבר אציל. הוא היה גס ואלים ונהג לקלל בכל משפט שני. כך בלונדון, לצד המפעלים שזיהמו את האוויר, ג'ון היה מפעל של זיהום אווירה. תרומתו היחידה לחברה הייתה קביעת חוקים לקרבות האגרוף שהרשו להמשיך להרביץ למי שנפל. יש מי שהיה רואה במרקיז אדם רע, אבל אוסקר ווילד לא האמין שנכון לחלק אנשים לפי רעים וטובים – עבורו אנשים היו או מקסימים או משעממים, והמרקיז לא היה אדם מקסים בכלל.

כשהגיע לאב השמועה על כך שבנו נצפה מתהולל עם ידוען, הוא זעם כל כך שמיהר ללכת אל המועדון שבו בילה אוסקר ולמסור לו מכתב מעליב שישפיל אותו בפני כולם. הוא קרוב לוודאי קיווה שאוסקר יצא לפגוש אותו לקרב אגרופים ברחוב, אבל אוסקר היה איש תרבותי וכשפוגעים באיש תרבות, הוא לא הולך מכות – הוא הולך לבית המשפט.

אוסקר לא האמין שהמרקיז ילך אתו לבית המשפט. הוא לא האמין שהוא אדם כל כך גאה עד שיתעקש לנצח גם במחיר השפלת בנו בציבור. הו, כמה הוא טעה. במקום לפתור את העניין בשקט, ג'ון דאגלס החליט לצאת למלחמה בבית המשפט, גם במחיר השפלה ציבורית של בנו ושל כל מעגל חבריו.

בזה אחר זה הביאו לדוכן העדים את כל האנשים שראו את זוג האוהבים. וכך, המשפט הוציא לאור את מה שאוסקר ווילד ניסה להסתיר אפילו מעצמו: את העובדה שהוא אוהב בנים. היו אנשים דתיים שניסו להפציר בו שדרכו לא מובילה לגן עדן אבל הוא השיב: "אני לא רוצה ללכת לגן עדן – אף אחד מהחברים שלי לא שם."

כך אוסקר וויילד נמצא אשם בפשע ללא קורבנות, פשע שהחטא היחיד שלו הוא אהבה, והוא נידון לשנתיים של עבודות פרך. מבית המשפט הובילו אותו לבית המעצר. שם קרעו את בגדיו היפים והלבישו אותו סמרטוטים אפורים ומלוכלכים, הם גילחו שערותיו היפות והובילו אותו בשלשלאות למחנה העבודה.

בדרך עצרו בתחנת רכבת. שם ההמון, שזיהה את אוסקר מהעיתון, מיהר לקלל אותו, ולצחוק עליו, ולירוק עליו. זה עצוב, אבל יש בעולם אנשים שצריכים להקטין אחרים בשביל להרגיש שהם גדולים.

יום אחרי יום הוא, שמעולם לא היה בנוי לעבודות כפיים, נאלץ לקום לפני הזריחה ולשבור סלעים עד השקיעה. בכל ערב, מותש ומיוסר, הוא מצא מזור במקום היחיד שהכיר – בכתיבה. הוא כתב יצירה חכמה, יפה ועגומה, כואבת ומלאת תקווה בשם "ממעמקים" שם כתב: "נולדתי כדי להיות יוצא מן הכלל, לא בשביל לעמוד בכללים" והוסיף: "הדבר הנורא ביותר הוא לא הלב שנשבר - לבבות נוצרו כדי להישבר – אלא שהלב אט אט הופך לאבן."

כשסוף סוף יצא משם, חולה ושבור, ידע שלעולם לא יוכל לשוב ללונדון. העיר הזאת שנשאה אותו על כתפיה בשמחה, עכשיו הפנתה לו את הגב. כל המחזות שלו ירדו מהבמה ואת הספרים שלו זרקו למדורה כל מי שרצו להציג עצמם כאנשים מהוגנים.

למרבה המזל נותרו לו כמה חברים נאמנים ואלה דאגו לו לדירה בבית מלון יוקרתי בצרפת, ולמשכורת נאה שאשתו שלחה אליו בתנאי שלא יבייש כך שוב את המשפחה. אט אט הוא החל להחלים ולרגע נדמה היה שיוכל לחיות כך בנוחות של הגלות. היה לו אוכל טוב ומיטה נוחה, הוא אפילו החל שוב לכתוב. מה עוד מותר לאדם לבקש? אבל האהבה נותרה שם. מחכה לו. ואיתה הבטחה לאושר. אז הוא וויתר על הכסף והנוחות ושלח מכתב ובו קרא לבוזי שלו שיבוא שוב אליו.

הוא עזב את המלון היוקרתי ויצא לרואן. שם, סוף סוף, התאחד עם אהובו אחרי שנים של חיים בודדים. מאושרים, השניים יצאו יחדיו לחופשה בנאפולי. אשתו של אוסקר מיד ביטלה את תמיכתה, אבל הם הצליחו לחיות בזכות דמי כיס שבוזי קיבל מאמו, ולרגע נדמה היה שהכול יכול להיות שוב בסדר.

שם, על שפת הים, עם השקיעה, ברגעים שקטים של אהבה, פתאום היה אפשר לשכוח מכל ההשפלה ומהסבל הנורא שהגורל הטיל על השניים, וללכת לאיבוד בחיבוק.

אבל אז אמו של בוזי הגיעה למסקנה שבנה הגיע לגיל שבו כל אדם מהוגן צריך להתחתן ולהקים משפחה. היא כתבה לו מכתב ובו הסבירה שאם לא יחזור מיד הביתה, היא תפסיק לשלם את מחייתו והוסיפה שאם אוסקר יואיל בטובו לעזוב, היא תשלם לו על כך בנדיבות. השניים ידעו שבלי התמיכה שלה, אין להם סיכוי לחיות ואוסקר היה צריך לוותר על אהבתו ועל האושר שהיא הביאה לו, בפעם שנייה.

לבד הוא עזב לפאריז ושם ניסה לשווא לחזור לחיים של מסיבות וכתיבה, אבל, כמו שכל מתאגרף יודע, הגוף לא יכול לשאת כל כך הרבה מכות. כך, כשהכסף נגמר הוא מצא את עצמו ברחובות, מקבץ נדבות מחברים שהכיר מחיים אחרים. את מותו הוא מצא בפונדק קטן, עם חבר קבצן וילד שסחר בגפרורים, להם סיפר בלילות אגדות. הם ראו בו איש טוב וחכם ונדיב ואהבו אותו כמו חברים אמתיים.

שבעים שנים אחרי-כן החוק הבריטי סוף סוף השתנה. ב1967 כבר לא היה אפשר לכלוא גברים בגלל אהבה לגברים. בשנת 2000 הרשו להם אפילו להתגייס לצבא. החל משנת 2013 כבר היה מותר להם להתחתן ולאמץ ילדים ולבסוף, בשנת 2017, אוסקר ווילד בעצמו, ביחד עם עוד חמישים אלף אנשים שנמצאו אשמים בגלל האהבה, קיבל חנינה רשמית מהממשלה הבריטית.

החיים הם לפעמים לא אגדה פשוטה ויפה. לפעמים קורים דברים נוראיים לפני שאנחנו סוף סוף מבינים את מוסר ההשכל. אבל כל עוד בסוף אנחנו לומדים שאין שום דבר רע באהבה, ושאסור לאסור משנאה או קנאה – יש עדיין אור בקצה המנהרה.

וויליאם שייקספיר, מתוך "אגדות אמתיות - כרך ב'"

בשנת 1564, נולד בעיירה סטראטפורד אפון אייבון, לא רחוק מלונדון, אדם בשם וויליאם שייקספיר. לנו השם הזה מעורר יראה והערצה ששמורה ליוצרים הגדולים ביותר שהאנושות זכתה לארח, אבל אז איש לא ידע שהתינוק הקטן הזה יגדל להיות גדול המשוררים של השפה האנגלית והמחזאי הגדול ביותר בכל הזמנים.

אביו היה מעבד עורות שהתקין כפפות לתושבי העיירה. הוא היה אדם אדיב, מנומס ורציני וזכה לכבוד רב בקהילה. מעורבותו בענייני היום יום, נכונותו ליישב סכסוכים בדרכי שלום ולעזור לחבריו במהרה זיכו אותו במשרה המכובדת של טועם השיכר העירוני, ולאחר מכן גם במשרת ראש העיר. "אתה רואה?" אמר לבנו וויליאם כשהלה גדל קצת, "בעזרת עבודה קשה והגינות תוכל גם אתה להצליח".

משרתו המכובדת של האב אפשרה לו לשלוח את בנו לבית הספר היוקרתי של העיירה. זה היה בית ספר מאוד מיוחד לתקופה, שכן תכנית הלימודים שלו הותקנה ברוח גל ההומניזם החדש שהתפשט באירופה. לפי הגישה הזו, חינוך הילדים לא יכול להסתמך רק על לימוד קריאה וכתיבה, מתמטיקה ותנ"ך. אלא צריך גם להעשיר את מוחותיהם של הילדים בלימוד הספרות הקלאסית של יוון ורומא, ובלימוד שירה, היסטוריה ופילוסופיה.

וויליאם הצעיר השקיע המון בלימודיו. הוא למד היטב לטינית ושינן שירים שלמים בעל-פה. אהובים עליו במיוחד היו שיריו של אובידיוס, סיפורי ההיסטוריה של פלוטארכוס והמחזות של סנקה. היום הכותבים הגדולים האלה כמעט לא נלמדים בשום בית ספר, אבל אם תהיה לכן הזדמנות, אני ממליץ בחום לפתוח את הספרים שלהם ולגלות בהם עולמות שלמים של קסם וחוכמה.

בוקר אחד, במהלך אחד הטיולים היומיים של וויליאם ואביו מהבית לבית הספר, השניים עברו ליד הבית הגדול והמפואר ביותר בעיר, שהיה שייך לאחד מסוחריה העשירים. "עבודה קשה והגינות" הזכיר האב לבנו, "בעזרת שני אלה תוכל יום אחד לגור בבית גדול כמו זה".  

יום אחד, הגיעה לעיירה להקת תיאטרון נודדת וויליאם הלך ביחד עם שאר תושבי העיירה לראות את ההצגות שלהם. איננו יכולים לדעת מה עבר בראשו של הנער כשראה לראשונה הצגת תאטרון. התלבושות המפוארות, הדיאלוגים המהירים והקסם המיוחד הזה שמתרחש כאשר במה ומספר שחקנים הופכים פתאום לעלילה חיה בממלכות רחוקות. אבל אפשר להיות בטוחים שמשהו עבר בראשו של הנער, משהו ששינה לנצח את מסלול חייו.

אחרי ההופעה וויליאם הצעיר הלך לשוחח מעט עם השחקנים, הוא גילה שהלהקה איבדה לא מזמן את אחד משחקניה, ושאלו אותו אם ירצה להצטרף איתם למסע ההופעות כדי למלא את החלל. שייקספיר לא היסס. כך, בעודו רק בן שבע-עשרה, יצא ביחד עם הלהקה למסע הופעות קצר שהסתיים בעיר הגדולה לונדון.

באותה תקופה, התאטרון נחשב לעסק מפוקפק במיוחד ולמרות שכולם אהבו ללכת ולראות הצגות ולא הייתה הרבה הערכה כלפי שחקנים שמבזבזים את זמנם על הבמה. לכן, בתי התאטרון בלונדון ניצבו בצד השני של נהר התמזה, הרחק מבתי הממשל המכובדים, לצד מסבאות, בתי הימורים ובתי בושת. למרות החברה המפוקפקת לשייקספיר הצעיר הייתה זו חוויה נפלאה, והוא נהנה מכל רגע, עד שהגיע הזמן לשוב לביתו ולהפוך לאדם מכובד כמו אביו.

כך כשהוא כבר בן שמונה-עשרה, שייקספיר חזר לסטראטפורד אפון אייבון, התחתן עם עלמה ממשפחה טובה בשם אן התווי והחל לעבוד בעבודה המכובדת, האפורה והמשעממת של פקיד בבית המשפט. חצי שנה אחרי נישואיהם נולדה בתם הבכורה סוזנה ואחריה הצטרפו גם בנם המנט ובתם הצעירה ג'ודית'. למשפחה הצעירה היה כל מה שמשפחה צעירה צריכה כדי לחיות – היה להם בית נאה ודי הכנסה כדי לספק לילדיהם חינוך טוב, בגדים ומזון. אבל משהו היה חסר בליבו של וויליאם הצעיר. משהו לא הסתדר.

בעולם התאטרון יש מונח לבעיה ההיא שוויליאם הרגיש – חיידק הבמה. אשר מידי פעם מוצא את מקומו בקרביהם של אנשים תמימים אשר זכו לחוות את פיק הברכיים שמופיע לפני פתיחת הווילון, את ההתרגשות שבמופע החי, הפחד מטעות והכבוד והגאווה שיש בהשתחוויה הסוגרת הופעה מוצלחת.

וויליאם נדבק בחיידק הזה במהלך טיולו הקצר עם הלהקה הנודדת ואחרי שנים ספורות בביתו הודיע לאשתו ולילדיו שעליו לחזור ללונדון כדי להגשים את ייעודו בתיאטרון. הוא הבטיח לבוא ולבקר בכל פעם שיתאפשר לו ולשלוח אליהם כספים ברגע שאלה יופיעו.

כך, קרוע בין הכאב על המרחק ממשפחתו וההתרגשות שבאה עם תחילת הרפתקה חדשה, שייקספיר יצא ללונדון וצעד היישר אל בניין התאטרון של "אנשי הלורד צ'יימברלין". היו שם כמה שחקנים שהכיר מטיולו והוא קיווה שהיכרות זו יהיה בה די כדי לזכות אותו במקום בלהקה.

אבל זה דבר אחד להצטרף ללהקה נודדת קטנה לתקופה קצרה ודבר אחר לחלוטין להתחיל קריירה בתאטרון בלונדון, בדיוק בתקופה שבה כל לונדון פקדה את התאטראות בכל יום. וויליאם הצעיר הבין שאם ירצה להיכנס את העולם התחרותי הזה, יהיה עליו להתחיל מלמטה – הכי למטה. ובימים ההם, להתחיל מלמטה משמעו להישאר מחוץ לתאטרון. בתפקיד השומר על הסוסים של החברה האצילה של העיר. כך קרה שאיש התאטרון הגדול ביותר בכל הזמנים, החל את הקריירה שלו בתאטרון בתור חניון.

המשרה הנמוכה לא דכדכה אותו. העולם הוא במה ואני השחקן הצועד עליה, אמר לעצמו והחל למלא את תפקיד החניון הטוב ביותר שיכול היה לעשות. הוא זכר את שמותיהם של כל האצילים ושל סוסיהם, ודאג להתבדח איתם בעודו עוזר להם לרדת מכרכרותיהם ומלווה אותם אל הכניסה לתאטרון. אופיו הנעים ולשונו החדשה כבשו את ליבו של כל אציל שנקרה בדרכו ולא עבר זמן רב עד שזכה לכך שאחד מאצילים אלה המליץ למנהלי הלהקה לקבל אותו לשורותיהם כשחקן וכותב.

שייקספיר שמח מאוד על ההזדמנות, אבל מהר מאוד הוא הופתע מכמות העבודה והכישרון שנדרשו ממנו. שכן, שחקנים באותה תקופה לא רק היו צריכים לזכור את כל המילים, להגות אותן בקול רם ובצורה ברורה וכמובן - לשחק בצורה אמינה, אלא גם היה עליהם לדעת לשיר, לרקוד, לסייף בחרב ואפילו לנגן בכלי נגינה. אם זה המחיר שהבמה דורשת ממני, גמר עם עצמו, אשלם אותו בלב שלם.

שייקספיר לא רצה רק לשחק. הוא ידע שכשרונו האמתי טמון בכתיבה. הוא אפילו כתב לעצמו כמה מחזות. אבל, זה דבר אחד לכתוב מחזה על הדף ודבר אחר לחלוטין להציג הצגה מול קהל. על הדף בדיחה יכולה להיראות מצחיקה, אבל על הבמה בדיחה מצחיקה אך ורק אם הקהל צוחק ממנה. למרבה המזל לשייקספיר היה כישרון גדול להביא את הקהל שלו לצחוק גדול בשנינותו החדה. במהרה הוא הפך להיות המחזאי הראשי של הלהקה ומחזותיו החלו לעלות בפני קהל.

הייתה זו זכות גדולה והוא לא התכוון לתת לה ללכת לאיבוד. בכל בוקר היה קם לעבוד עם הלהקה על ההצגה, לערוך חזרות ותיקונים לקראת העלייה לבמה. כשהגיעו הצהריים היה תופש את מקומו על הבמה לצד חבריו ומשחק את חלקו בסיפור ועם השקיעה, אחרי שהקהל עזב, היה יושב לאור נר ועורך תיקונים במחזה שזה עתה עלה ועמל על כתיבת המחזה הבא שיעלה.

היו הרבה תאטראות בעיר וכולם התחרו על קהל הצופים בכל ערב. הצגה מוצלחת עלתה לעיתים פעמיים באותו היום למשך שבועיים, אחריה היה צריך כבר להעלות משהו חדש. שייקספיר עמל לילות כימים וכתב בכל שנה ארבעה מחזות חדשים וכולם היו יפים ושנונים וקסומים.

בהתאם לרוח התקופה, שייקספיר כתב מחזות היסטוריים על מלכי אנגליה הישנים, שכן אלה היו אהובים במיוחד על הקהל, ולצדם העלה גם קומדיות קלילות ומשעשעות ששימחו את לבבות הצופים עד מאוד.

פעם אחת, אפילו הגיעה המלכה אליזבת' בכבודה ובעצמה לחזות באחד ממחזותיו. היא כה התרשמה מכשרונו של המחזאי הצעיר שהחלה להזמין אותו ואת להקתו להופיע בפניה בארמון המלוכה הבריטי.

השמועה במהרה התפשטה בעיר שיש מחזאי צעיר שהגיע מהכפר ושהוא כותב טוב יותר מכל הכותבים האצילים והאקדמאים ששלטו בעולם המחזאות והקהל הצביע ברגליו ומילא את חלל התאטרון בכל פעם שעלתה הצגה חדשה של מר שייקספיר.

עם ההצלחה הגדולה שייקספיר מצא פחות ופחות זמן לבקר את משפחתו בסטרדפורד, אבל הוא לא דאג להם משום שעם הצלחתו הגדולה הגיע גם השגשוג הכלכלי, והוא היה מסוגל לשלוח לאשתו ולילדיו די כסף כדי שאלה יחיו בנחת וברווחה.

גדולה אמתית באה בכל מיני צורות וגוונים ואין נוסחה אחת לפיה ניתן לדעת איזו יצירה נועדה לגדולה ואיזו תישכח לדראון עולם. שייקספיר ידע זאת ולא הייתה לו שום לנוח על זרי הדפנה של הצלחתו ולהמשיך לעשות מאותו הדבר שוב ושוב עד שלקהל יימאס ממנו וממחזותיו.  הוא הצליח להצחיק, לרגש ואפילו ללמד את קהלו כמה דברים, אבל הוא רצה יותר – הוא רצה לגעת בנשמותיהם של הצופים. כך הוא ישב וכתב טרגדיה חדשה. סיפור פשוט על זוג אוהבים בהם הגורל החליט להילחם. קראו להם , ולמחזה המספר את סיפורם, רומיאו ויוליה ושייקספיר נתן בפיהם כמה ממשפטי האהבה הנאים ביותר שהאדם הצליח להעמיד על הכתב. ערב הבכורה הגיע ושייקספיר הביט בקהל הצופים בעוד זה עקב בדריכות אחר העלילה של הסיפור. כשהגיעה הסצנה הסופית, לא נותרה עין אחת יבשה בקהל.

לגעת בנשמת הקהל זה אחד היעדים הגדולים שאליו יכול אמן לשאוף. ומי שזכה להצליח במשימה הקשה הזו זכה למקומו בגן העדן של האמנות. שכן, אין הרבה פסגות גבוהות מזו. אבל שייקספיר זיהה פסגות גבוהות מזו והייתה לו כוונה לטפס על כולן. למרבה המזל, אל הכוונה הצטפרו מהר מאוד הנחישות, הנכונות לעבודה קשה וכמובן הכישרון והוא החל לחפש במחזותיו דרכים לגעת השאלות הגדולות ביותר של הקיום האנושי – מה הוא האדם? מה הוא הגורל? מה טיבו של העולם? אפילו הצליח אף לשאול את השאלה הגדולה מכולן – להיות או להיות?

למרות שאיפותיו הפילוסופיות הוא לא שכח שהצגה נועדה להיות מוצגת מול קהל ולמרות שמחזותיו הפכו מסובכים יותר ויותר הם המשיכו להלך את קסמם על הצופים. כך, כשהגיע זמנה של המלכה אליזבת לעזוב את עולם החיים והמלך ג'ורג' לקח את מקומה, להקתו של שייקספיר נבחרה להיות הלהקה המלכותית. היא שינתה את שמה ל"אנשי המלך" ושייקספיר היה למחזאי מגדול ביותר והמצליח ביותר בלונדון.

עם ההצלחה הגדולה שייקספיר לא שכח את משפחתו. הוא שב לסטראטפורד לביקור ארוך, אשר במהלכו קנה את הבית השני הכי גדול בעיירה. היה זה אותו הבית שראה בילדותו בטיוליו עם אביו.

שנתיים לאחר מכן חבר ללהקתו ויחדיו הם בנו אולם תאטרון חדש שיהיה כולו שלהם – תאטרון הגלוב. בזכות הם יוכלו לא רק לבחור מה להציג ומתי – כל הרווחים מהצלחתם יגיעו ישירות לכיסיהם. כך, שייקספיר ביחד עם חברי להקתו האהובים הפכו לכמה מהאנשים המכובדים והעשירים ביותר בלונדון. לא פחות מאותם אצילים גדולים שנהג להחזיק את סוסיהם בזמן שאלה צופים בהצגות של אחרים.

בעקבות שייקספיר והגלוב אמנות התאטרון הפכה להיות אמנות מכובדת ומוערכת על כולם ומקצוע השחקנים, שבעבר נהגו לבוז לו ולזלזל בעושקים בו, הפך להיות אחד המקצועות הנחשקים ביותר בעולם ועד היום אנשים אוהבים לעקוב אחרי שחקנים גדולים, לראות את יצירתם ולקנא בחייהם.

כשהגיע לקראת גיל חמישים, שבע שייקספיר מהצלחתו. במשך שלושים שנה הוא נכנע לחיידק הבמה וזה הוביל אותו לפסגות הגדולות ביותר שאדם יכול להגיע אליהם בחייו ועתה הגיע הזמן לשוב לביתו ולמשפחתו ולנוח.

למרות שחלפו מאות שנים מאז שנכתבו, מחזותיו מעולם לא ירדו מעל במות התאטרון ועד היום. אינני יודע מתי תקראו את סיפורי זה, אבל אין לי ספק שביום שזה יקרה, תוכלו לבדוק את תכניית התאטרון בעירכם ולמצוא שם לפחות הצגה אחת אותה כתב וויליאם שייקספיר.

לונדון / וויליאם בלייק

אני תוהה בין כל הרחובות השכורים

ליד איפה שהתמזה השכור זורם באון

ומבחין בכל פניהם של העוברים

סימנים של חולשה, סימנים של יגון.

ובכל נהי של כל עלם

בכל תינוק שמפחד דומע

בכל קול: בכל חרם

את האזיקים שהשכל-חישל אני שומע.

בקול מנקי הארובות הבוכים

כל כנסייה משחירה קוראת ביגון

וכל אנחות החיילים השוחים

זולגת בדם על קירות הארמון   

וברחובות חצות אני שומע

איך הזונות הצעירות בגידופים

שימות אותו עולל דומע

ושתוכה בדבר כרכרת הנישואים

העיר, פרק חמישה עשר - לונדון

לתחילת הספר

בפרק זה אנו מגיעים ללונדון – העיר המודרנית הראשונה, שבמשך שלטון המלכה וויקטוריה הייתה למרכזה של האימפריה הבריטית אשר שלטה על נתחים גדולים מהגלובוס - גם אחרי שנאלצה לוותר על ריבונות בארצות הברית ובקנדה.

כדי להבין את התהליך שהוביל את בריטניה לנקודה זאת, נחזור אל התגובה של אנגליה למהפכה הצרפתית ולתהליכים החברתיים-כלכליים שעיצבו את אוכלוסיית לונדון באותם זמנים.

המהפכה הצרפתית חילקה את אוכלוסיית בריטניה לשניים: מצד אחד אלה שהתבוננו בהתרגשות על התנועה לעבר עתיד של שוויון ודמוקרטיה; ומצד שני אלה שהביטו על היבשת בחשש לאבד את מה שהם ראו כהוד וההדר של האריסטוקרטיה - שלא לדבר על ראשיהם של האריסטוקרטים.

אדמונד בורק, במכתבו בן 500 העמודים על המהפכה הצרפתית, ביקר את האובססיה כלפי החדש והעמיד את המסורת הישנה כערך נשגב יותר מהקפריזות של רוח הזמן. גישתו תפסה תאוצה בקרב קהל הקוראים האנגלי, ששמחו לקרוא מסמך שדוחה את הצרפתים בשם העליונות הבריטית. בעקבות זאת החלה תנועה חדשה בשם הישן – השמרנות.

היום אנו נוטים להתייחס לשמרנות כאל תוצאה של שרשרת מסירה עתיקה אשר הגיעה עד לימינו אנו. תפיסה זו שגוייה לחלוטין. מבחינה היסטורית, כל תנועה שמרנית היא תגובת נגד לחדש, ולפיכך - באה אחריו. לדוגמה, ראינו כיצד הכנסייה הגיבה על הרפורמציה על-ידי התבצרות שמרנית שהייתה נוקשה יותר מאשר גישת הכנסייה הקתולית שלפני לותר וקלווין; דוגמה נוספת, הפעם מן היהדות, היא התנועה האורתודוקסית, אשר באה לאחר התנועה הרפורמית ולא לפניה.

באנגליה אימצו את השמרנות הנינוחה של בורק; אך עדיין היה צורך להתמודד עם שאלות השוויון והדמוקרטיה, שנתפסו על-ידי תומכיהם ערכים אוניברסליים. בהקשר זה הופיעו שני תהליכים מקבילים משמעותיים: תהליך הדמוקרטיזציה בתוך הפרלמנט על-ידי סדרה של רפורמות (לדוגמה, הענקת זכות בחירה  לקתולים); השני הוא המצאת מעמד ה"ג'נטלמן".

הג'נטלמן אינו אריסטוקרט, אלא אדם ממעמד הסוחרים אשר - בעקבות עמל כפיו או כתוצאה מירושה – צבר סכום כסף מכובד, אשר פעמים רבות מאוד עלה בהרבה על הכנסתם השנתית של האריסטוקרטים למיניהם. הג'נטלמניות היא תוצר של התנהגות וחינוך; זוהי צורת התנהגות נרכשת, שלא כתואר אצולה.

למרות החשש הכבד מפני המהפכה הצרפתית קרב האצולה והחברה השמרנית, נאלצו הבריטים במהרה להתמודד עם מהפכה חדשה: המפכה התעשייתית. כמו כל אירוע היסטורי בעל משמעות, גם המהפכה התעשייתית לא הייתה מאורע של אדם אחד, או של תהליך אחד, אלא באה כתוצאה מצטברת של סדרת אירועים – כפי שנראה להלן.

הרקע התיאורטי: אדם סמית, שכמו כל פילוסוף אנגלי גדול היה סקוטי, היה לפילוסוף של הקפיטליזם. בספרו "עושר העמים", הוא ניגש לחקור בצורה שיטתית כיצד חלק מהמדינות הפכו לעשירות וחלקן לא. ראוי להעיר שהשאלה 'מדוע מדינות הן עשירות?' אינה מובנת מאליה: היום אנו שואלים שאלה הפוכה: 'עם כל השפע שאנו מייצרים, כיצד ייתכן שקיים עוני בעולם?', אבל בראשית עידן המדינה, כל הבדל בין מדינה אחת לשנייה הפך למשמעותי.

ספרו של סמית היה מחקר שיטתי ראשון מסוגו: הוא היה הראשון שהתייחס להון המצטבר של כל מדינה כדבר אחד, מבלי להבדיל בין הונם של אנשי עסקים לבין זה של האצילים; סמית התייחס למדינה כמערכת אחת. הוא הביא בספרו את הרעיון של חלוקת העבודה: מבנה של מפעל שבו כל עובד אחראי על נקודה אחת קטנה בפס ייצור מורכב. בדרך זו, הראה כיצד אפשר להגביר את התפוקה הכוללת של כולם. רק מעטים מדגישים את ההיבט המוסרי בספרו של אדם סמית: הוא ראה במפעל מבנה שוויוני, שבו כל אחד הוא בעל ערך בפני עצמו. הוא ניסה למנוע מצב שקרא לו "שיעבוד משכורות" – מצב שבו מתוקף החובות שצבר אדם פרטי, משכורתו משועבדת ברובה להחזר החובות. המושג 'קפיטליזם' נובע מגישה זאת של גיוס הון (קפיטל) על ידי החברה, שאינה אדם פרטי, לטובת המפעל שידאג לכלל. חבל שאנשים הרואים ב'קפיטליזם!' ערך עליון, אינם יודעים שספרו של סמית עומד מאחורי הדגל שהם נושאים.

השלב הבא בתהליך התיעוש היה המעבר ממנגנונים הפועלים על כוח זרימת הנהרות למנועים הפועלים על שריפת פחם. עד אז היה צריך להעמיד את המפעל צמוד לנהר זורם - כלומר באזורים כפריים יותר; ואילו עתה אפשר היה להעמיד את המפעלים קרוב לנמלים שבהם פורקים ומעמיסים את הסחורות – כלומר בעיר. כך הפכה המהפכה התעשייתית לתהליך אורבניזציה שכמותו לא היה עד אז.

עד כה דיברנו על העיר כצומת, כמרכז של תנועה אשר לא מייצר דבר, מלבד תרבות, עתה, העיר הפכה לראשונה למקום שבו מייצרים סחורות ולא רק מעבירים אותן מיד ליד. לונדון הייתה לגוף היצרני הגדול בעולם. תהליך זה הביא לסדרה של שינויים מהותיים בפניה של העיר עצמה. אם נסיר מלונדון את המבנים שנבנו בה במהלך המאה העשרים, נישאר עם סדרה של מבנים מרשימים אשר חלק גדול מהם נבנו אחרי השריפה הגדולה של 1666 על ידי כריסטופר רן (Wren). כדי ללמוד את אמנות הבנייה האורבנית, רן נסע ל'מסע הגדול' - שהיה פופולארי במאות ה17 עד ה19 - המתחיל בלונדון וממשיך לפריס, לאמסטרדם, לפירנצה ולרומא (ואם המשאבים הספיקו לכך - גם לקונסטנטינופול ולירושלים). בעקבות מסעו, כריסטופר רן בנה ללונדון כיפה משלה: הכיפה מעל כנסיית פיטר הקדוש. 

בנוסף למבנים המרשימים של רן, התפתח עוד סמל לונדוני של המהפכה התעשייתית: מה שנקרא לימים 'המשעבד החדש', הלא הוא השעון. 'ביג בן' התנשא מעל לעיר והשמיע ברחביה את צלצול הפעמון שלו, כשהוא מסמן לכולם מתי מתחיל יום העבודה, וכעבור 12 שעות - מתי הוא נגמר. התושבים שנאו את השעון הזה: עד אז העבודה התרכזה בתפוקה של העובד; ואילו עתה הפועלים נתבקשו להגיע בשעה מוגדרת וללכת בשעה מוגדרת, מבלי להתייחס לעובדות כמו שעת הגעתם של חומרי הגלם, או מתי מסיימים את המכסה היומית. לפתע, עובד מצוין הוכרח לחוש כעובד גרוע רק בגלל שמחוג כלשהו הקדים אותו בדרכו לעבודה.

המעבר למנוע קיטור הפועל על שריפת פיחת גרם לכך שהעיר כולה כוסתה בפיח: המבנים היפים נצבעו בשחור-פיח; העובדים היו שחורים, והחלונות בבתים היו מוגפים תמיד.

הזיהום והפיח לא היו הבעיה העיקרית של העיר המתועשת. הבעיה הגדולה ביותר הייתה עיוות של שיטה כלכלית שהונהגה בצרפת של אחרי המהפכה, שיטה שנקראה "Laissez-faire". במקור הייתה הכוונה לכלכלה משוחררת או חופשית משליטת המדינה והכנסייה: חופשית לסחור ולהתפתח מבלי לשלם על כך למוסדות הטפיליים. 'כלכלה חופשית' הפכה בידי העסקנים החדשים לכלכלה שאין עליה כל ביקורת. אנו שומעים היום הרבה על כלכלה החופשית מרגולציה; מבט  על לונדון של ראשית המאה ה-19 ילמד אותנו הרבה על פניה של הכלכלה החופשית.

ראשית, בהיעדר רגולציה, אין כל הגדרה של הגיל המתאים לעבודה; כך, נערות נשלחו לעבוד במפעלים וילדים קטנים עבדו כמנקי ארובות - עבודה מסוכנת ביותר: לא זאת בלבד שהפיח והמחנק היו גורם תמותה שכיח, אלא שהילדים התבקשו להזדחל אל תוך ארובות קטנות, בהן הם היו פעמים רבות נתקעים. כדי לשחרר אותם ה"מפעיל" שלהם היה קושר חבל לרגלם, ואם הם היו נתקעים הוא היה פשוט מושך בחבל ומפיל אותם (או רק את רגלם) למטה.

בהיעדר רגולציה, אין שכר מינימום ואין הסדרה של תנאי העבודה:  מנהל העבודה יכול להכריז על הגדלת שעות העבודה ללא התחשבות בתנאים שאנחנו כיום התרגלנו לדרוש - כמו שעות נוספות, או הפסקה מסודרת. נשים נתבקשו לעבוד לצד גברים במפעלי עיבוד הפחם, ללא בגדים, חשופות יום-יומית להטרדה מינית ולמקרי אונס תכופים.

מאידך, זו הייתה תקופה של שגשוג. המצב נתפס כחלק מהמחיר החדש שעל האדם לשלם בעבור עולם שבו קיימים רכבות קיטור ומפעלי ברזל. כאשר פועל מייצר מאות מעילים ביממה, למח אכפת שישנה שכבת אוכלוסייה שלמה שנאלצת לפשוע כדי לשרוד. המעמד הנמוך נקרא 'מעמד הפשע'; כייסות, הונאה ורצח היו עניין יום-יומי בלונדון. בתקופה שבה ג'ק המרטש רצח זונות והשאיר אותן ברחובות, היו למעלה משלושת אלפים בתי זונות בלונדון ועוד עשרות אלפי נשות לילה שעמדו בקרנות הרחוב, שעבדו במה שנתפס כדרך הטובה יותר, הרווחית והבטוחה ביותר להרוויח כסף, בהשוואה לעבודה במפעלים.  

בתגובה למציאות החדשה, הומצא בלונדון גוף עירוני שמטרתו הייתה להתמודד עם המציאות החדשה: "העיר", או באנגלית The Police. מערך השיטור העירוני שהוקם בלונדון אומץ במהרה על ידי כל עיר שהמהפכה התעשייתית הגיעה אליה. היום אנו רואים במשטרה חלק בלתי נפרד ממערך הניהול העירוני; אך חשוב לזכור שעד למאה התשע-עשרה דבר כזה לא היה קיים. כאשר השלטון רצה להשליט סדר הוא היה מכניס את הצבא לתוך העיר. כזכור, בימי הרפובליקה הרומית אפילו זה לא היה מקובל, ותושבי העיר היו אחראיים על הסדר בתוכה.

לצדה של תגובה ניהולית זו, היו גם תגובות אחרות, תרבותיות וכלכליות, למציאות החדשה. ראשית, התגובה התרבותית: המשורר וויליאם בלייק, לונדוני, היה לאבי השירה הרומנטית האנגלית. היום אנו שוגים לחשוב ששירה רומנטית היא שירה של אהבה ושל טיולים שקטים על גדות הנהר; אך שירתו של בלייק, וכן זו של קולרידג', וורדסוורת', שלי וקיטס אחריו, הייתה בראש ובראשונה שירת מחאה על המציאות החדשה והמנוכרת. בלייק כתב על הילדים מנקי הארובות המייחלים למנוחה של המוות, ועל העיר לונדון המבזה את נשותיה. אהבת הטבע שלמדנו לייחס לרומנטיים, הייתה יציאה אל מחוץ לגבולות העיר המזוהמת והרקובה מבחינה מוסרית, אל הנופים התמימים של הכפר.

התגובה הכלכלית הידועה ביותר שיצאה מלונדון באה דווקא מפילוסוף גרמני שהתגורר תקופת מה בלונדון - קרל מארס. הגישה המרקסיסטית, או הגישה הסוציאליסטית, אינה אלא קריאה לזכויות העובד, לאחריות המוסרית של המעסיק לפועליו המנוצלים. מרקס היה בטוח שהמהפכה הקומוניסטית תתרחש בראש ובראשונה בלונדון - שם, לדעתו, הייתה נחוצה ביותר.

תקופה הייתה גם שיאה של האימפריה הבריטית. בעוד שהאירופים, בעקבות הקונגרס בווינה, נהנו מיחסים שלווים בין העמים, אומותיהם הפנו את נשקם כלפי שאר העולם. יותר מכל מדינה אחרת הייתה זו בריטניה ששלטה בחלקים הגדולים ביותר מהעולם. היא שיעבדה את הודו, והפכה את אוסטרליה למושבת עונשין לפושעיה המרובים. היא ניהלה מלחמות בסין למען הזכות להבריח אופיום לכפרים הסיניים, וכך להרוויח מההתמכרות הקשה של הכפריים. היא טבחה בשבטי אפריקה, הציבה מכונות ירייה מול חניתותיהם והקימה מחנות ריכוז להתמודד עם האוכלוסייה הכבושה שם. סופר הילדים רודיארד קיפלינג טבע את הביטוי "עולו של האדם הלבן" (White Man's Burden) כדי להסביר את התופעה. בתפיסה המהדהדת את האימפריאליזם הרומאי, הוא תיאר את העמים האחרים כגזע ברברי נחות אשר האדם הלבן צריך לכבוש ולתרבת אותו.

למרות שבראשית המאה ה-19 לא הייתה מעצמה שהייתה מסוגלת להתחרות עם האימפריה הבריטית, בסוף אותה מאה שתי מעצמות אחרות עקפו אותה בייצור ובשגשוג: האימפריה הרוסית והרפובליקה האמריקאית. בראשית המאה העשרים לא היה ברור מי מן השתיים תהייה היורשת הגדולה של האימפריה הבריטית; אבל מהפכה מרקסיסטית הפילה את השלטון הצארי ברוסיה, והיה על אימפריה זו להתחיל לבנות את עצמה מחדש.