העיר - סיכום, חלק ג'

שנות השישים של המאה העשרים העלו את הנרטיב של האחר למעמד כמעט שולט בשיח האקדמי. הגישה המדגישה את האחר באה כמתקפת נגד לחלוקה הגזעית שנפוצה בין שנות העשרים לשנות הארבעים. נרטיב אך, למרות התפוצה הרחבה שלו, לא היה הנרטיב היחיד שהתפשט בשיח הציבורי. בעקבות המלחמה הקרה, החל משנות החמישים החלה להתפשט ראייה היסטורית של מעצמות על וחברותיהן, העולם כולו חולק לתומכיהן של ברית המועצות וארצות הברית, מתוך הבנה המתבססת, באופן עקרוני, על גישותיהן הכלכליות-מדיניות השונות של המדינות האלה.

גישה זו החלה לדעוך אחרי איחודה המחודש של גרמניה ונעלמה לחלוטין מהשיח עם התפרקותה של ברית המועצות. זו הייתה אחת אחת הגישות המכלילות ביותר של ראייה היסטורית וכמו הרוב המוחלט של גישות מכלילות, הייתה שגוייה לחלוטין.  דומה היה שככל שהעולם נהיה קטן יותר בעיני תושביו, כך חוסר היכולת של בני האדם להכיל את הריבוי והגיוון שהוא מורכב ממנו מביאים אותם שוב ושוב לקבלת חלופה לגזענות שתשמר את הגדרתם האישית של הפרטים ביחס לשונה. רעיון 'מעצמות העל' בא להחליף את רעיון 'בנות הברית' ו'ציר הרשע', שעזר כל כך להגדרה העצמית של ארצות הברית ובנות בריתה.

בשנות התשעים החלה להתעורר מחדש רעיון האינדיבידואליות כערך עליון, והזהות האישית של הפרט נתפשה כחשובה יותר משייכות לדת, גזע, לאום או לשאלה "באיזה צד הורי הוריך היו במלחמה". מתוך הדגש המחודש הזה על אינדיבידואליות, ואני אומר מחודש משום שאינדיבידואליות הייתה ערך עליון גם בעבור החברה הפלורנטינית ברנסנס, והחברה הרומנטית בלונדון, עלו מחדש גם הערכים של אוטונומיה, פלורליזם ורב-תרבותיות.

בתגובת הנגד להתפשטות רעיונות אלה קם סמיואל פ. הנטינגטון בספרו המשפיע "התנגשותן של ציוויליזציות". הנטינגטון מציג תמונת עולם המחלקת את העמים השונים, המדינות השונות והערים השונות לשבע או שמונה ציוויליזציות נפרדות, מתוך ביטול מוחלט של התלות ההדדית של כל גוף כזה עם העמים הסובבים אותו.

בין הציוויליזציות השונות, הנטינגטון מייחס חשיבות יתירה לשלוש ציוויליזציות – המערב, האסלאם והציוויליזציה הסינית. חלוקה זו אינה אלא צורה מכובסת של גזענות ושנאת זרים.

באשר לתרבות הסינית, הנטינגטון אינו רואה הבדל בין קוריאה, תאילנד, טאיוון, לאוס, וסין ומייחס לכולן תרבות "קונפוציאנית", על שם קונפוציוס. זאת למרות, שקונפוציוס לא היה אלא אחד מתוך מסורת ארוכה שנקראה בשיאה, ממלכת מאה הכיתות. לצד קונפוציוס, הייתה שפעה לא פחות מהותית ולעיתים הרבה יותר, הגישה הדאואיסטית והגישה הליגליסטית. מלבד זאת, דומה שהיום, התרבות הסינית מושפעת לא פחות ואולי אף יותר מהגישה המרקסיסטית-לניניסטית ואף מהקפיטליזם והאימפריאליזם האמריקאי. במילים אחרות, לכל נקודת השקה היסטורית או גיאוגרפית שבה נערך מפגש בין התרבות הסינית לתרבויות אחרות הייתה השפעה מכריעה על הזהות והתרבות הסינית ובלי להכיר בכך, לא נוכל באמת להבין מה פירוש הרעיון "להיות סיני".

באשר לאסלאם, הנטינגטון מתעלם מההבדלים המהותיים שבין האסלאם הסוני למסורת השיעית, לאופי השונה והמוגדר של צורת האיסלם המופיעה בתורקיה. בצורה מוזרה של עיוורון צבעים היסטורי, הנטינגטון מתאר אומה אסלאמית (רעיון אוטופי שהיה קיים עוד מימיו של הנביא), כדבר שריר וקיים. הוא גאה בעצמו שהוא הגיע לפרסום כלל עולמי בזכות טענתו במאמר מוקדם ש"לאסלאם יש גבולות מדמים", מבלי להכיר בכך שטענתו נכונה רק בגלל שכל הגבולות מדממים, מכיוון שגבולות משורטטים בדם. מלבד זאת הוא מסרב להכיר בכך שהזהות של אותן אומות להן הוא קורא "מערביות", לא הייתה קיימת אלמלא ההשפעה המהותית שהייתה לאסלאם עליהן, ולא רק בצורת מלחמות הדת אותן הוא כה אוהב להזכיר, אלא בעיקר הודות לשיח ההדדי ולדיאלוג האינטלקטואלי שהתרחש בין המזרח למערב בין המאה השמינית למאה השתים-עשרה.

חוסר ההבנה של הנטינגטון את התרבויות הזרות לו, יכול היה להיות מובן, אם הייתה לו הבנה נאותה של תרבותו שלו. ללא ספק, היצור המוזר ביותר בספרו של הנטינגטון הוא הכימרה הזו שלה הוא קורא "המערב".

תיאור של המערב כיצור נבדל ושונה משאר העולם אינו ייחודי להנטינגטון, ישנם ספרי תולדות הפילוסופיה, תולדות האמנות, וספרי היסטוריה רבים המשמרים את התפיסה השגויה הזו. הנרטיב הישן והמיושן המספר את סיפור המערב כדבר שנולד באתונה, המשיך לרומא, עצר לרגע קט בירושלים ומשם דילג בקלילות על פני אלף שנה של "ימי ביניים" אל הרנסנס האיטלקי, מרפורמציה, הנאורות, ההשכלה, הרומנטיקה והמודרנה.

הנטיגנטון אף מגדיל עוז ומתאר תרבות מערבית קתולית-פרוטסטנטית שמקפיה את אירופה, צפון אמריקה, דרום אפריקה, בריטניה ואוסטרליה. הוא מפריד את יוון מהמערב בגלל הנצרות האורתודוקסית השלטת בה ומתעקש לתאר את ארצות הברית כמרחב אנגלו-אירופאי נוצרי, למרות שבין ארצות הברית ומערב אירופה מבדילים מאתיים שנה של התבדלות.

הקונסטרוקציה הזו של אמריקה לבנה נוצרית בעלת זהות מוגדרת משמרת את השקר הישן שאינו רואה באזרחיה השחורים, ההיספנים, האסיאתיים, היהודים והמוסלמים אלא זרים הנמצאים בקרבנו. ארצות הברית אינה נוצרית ואינה לבנה, היא מורכבת מכל מי שדורך על אדמתה בין אם הוא אזרח, מהגר או תייר. היא מורכבת מכל מי שאוכל באחת מרשתות המזון המהיר שלה החובקות את העולם ומכול אחד שחולם עליה ומייצר אותה בעיני רוחו כמרחב של חופש או כפייה.

המערב, אם אכן יש דבר כזה, לא יכול להיות מנותק מהמזרח שבתוכו. אין מערב בלי בבל, בגדאד וזאנאדו. המערב הוא מומיה מצרית מאחורי זכוכית ונציאנית במוזיאון פריזאי. המערב הוא תרגום ערבי של אריסטו במנזר פרנציסקני בבליז. המערב הוא כומר אפיסקופלי במרכז אמריקה שמספר סיפור פרסי על גן עדן וגיהינום. המערב הוא בן פרוורים לבן עם מכנסיים רחבות וכובע מצחייה הפוך דובר איבוניקס. המערב הוא בירה במתכון אשורי המורמת בפאב גרמני לשבחי הגזע הטהור. המערב הוא תנ"ך עברי המתורגם מיוונית ללטינית ומודפס בטכניקה סינית בעליית גג גרמנית. המערב הוא חולצה מטאיוון שנמכרת בהודו לקניינית הולנדית, עליה מודפס הסמל של חברת נעליים אמריקאית, שנמצאת בבעלות יפנית עם מפעלים באינדונזיה.  

כנגד רעיון הציוויליזציות, כמו גם כנגד רעיונות אחרים שפירטתי כאן, הספר הזה נכתב. בעידן שבו העולם מקושר בתוך עצמו באינסוף חוטים מקשרים, כבישים, קווי מתח וסיבים אופטיים, זהות לאומית נחשפת כלאומנות ופשיזם וזהות תרבותית המובדלת מכל אחת מאחיותיה משולה לניתוק עובר מרחמו.

עם זאת עדיין אנו יכולים לדבר על זהות עירונית – יש ברלין  - גם אם היא מורכבת ממוסלמים, נוצרים, יהודים, בודהיסטים, אתאיסטים וניאו נאצים – יש ברלין. והתרבות שיוצאת ממנה, בין אם היא דרשה של אימאם או מוסיקת טכנו ממחסן מתחת לגשר – היא תרבות שיוצאת מברלין.

לא רק שיש זהות עירונית, ישנה 'עירוניות' מסוימת שנשמרה בתנועתה לאורך כל ההיסטוריה – הבנה של הצורך בתנועה חופשית של רעיונות כמו גם של סחורות, ההבנה של הצורך בהסדרה של תנועה זו תחת חוק אחיד בכל העיר, לבל תאכל אחת הקבוצות בעיר את אחיותיה החלשות ממנה. הבנה שיש לדחות כל צורה של שחיתות שעלולה לגרום לעיר להירקב מבפנים.

תפיסה זו משותפת לאזרח העיר ניו-יורק ולאזרח טביליסי, היא משותפת לפועל מבייג'ין ולכבאי מתל אביב. לפיסה זו לא אכפת לאיזה כיוון אתה מתפלל או מה אתה אוכל, רק אכפת לה שלא תתפלל למותי ולא תכפה עלי את תזונתך. תפיסה זו חפצה באפשרויות לשם האפשרויות, בתנועה בשם התנועה ובחירות לשם החירות.

בעידן כמו לשנו, חשוב להבחין שישנן שני סוגים של הגירה; הגירה אזורית המכילה תנועה של אנשים ממקום שבו התקוות גוועות למקום שמבטיח תקוות חדשות, והגירה "בין עירונית" – מעיר המבטיחה עתיד מסוג אחד לעיר המבטיחה עתיד אחר.

דומה שיש מה לדבר על "שוק חפשי" של ערים. שוק שבו כל עיר מציעה לטובי אזרחי העולם זכויות מסוימות על מנת לשכנע אותם לנוע דרכה. בין אם כתיירים, כסטודנטים, כמהגרים או כפליטים כול עיר מציעה תנאים שונים למחייה, כפי שהיא מציעה מיני מזונות שונים. בתחרות החדשה הזו, העיר שתזמן יותר תנועה, תנצח ותזכה להיות בירת האימפריה הבאה, העיר שתיסגר בתוך חומותיה ותרחיק את הזר מאדמותיה – תגווע ותמות. מציאות זו כבר קיימת גם אם עדיין אין אנו מכירים בה.